הווי ומ. מחזור החיים-ר. בן שמח.


הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-לוראק דל כ'אמייא – דפי שמירה.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו. 

אל כ'אמייא

כאמור הרך הנולד רגיש מאוד לכל דבר, ובמיוחד " למבטים " מיותרים של נשים זרות. הוא רגיש לעין הרע של המבקרים הרבים הבאים לברך את היולדת, ועל מנת לשומרו מעינם הרעה והמסוכנת של כל הזרים הלא רצויים, נוקטים בכמה אמצעים יעילים, ואחד מהם הוא " אל כ'יאמייא ".

זהו פרגוד המפריד בין אנפיסא – היולדת – לבין סביבתה. פרגוד זה עשוי קטיפה ומשמש כעין חץ בין החיה לבין הסובב אותה. הוא שומר על הרך הנולד מעינא בישא, ומפני המזיקים הרבים המסתופפים השבוע זה על יד היולדת ועוללה.

פורשים אותו מן התקרה למטה, סביב מיטת החיה. בל נשכח שהאמונה העממית הרווחת בכל השכבות בצפון אפריקה היא ששדים, עין הרע, מזל רע וצרות עין, חד הם. נר המערב : אמונות הבלי שוא, הזיות, רוחות רעות ושדים, עין הרע, כישופים וחלומות, נפוצים במידה מרובה מאוד אצל יהודי מרוקו.

לוראק דל כ'אמייא – דפי שמירה.

על המצע הזה אל כ'אמייא, תלים דפים מודפסים – דפי שמירה או מכפי שמכנים אותם לוראק דל כ'אמייא או לחזאבאת, ובהם כל מיני פסוקים : מכשפה לא תחיה, שמות שלושת האבות וארבע אימהות, המזמור שיר למעלות אשא עיני ( תהלים קכא ). לחש מיוחד של הרב חיד"א נגד עין הרע, שמות שלושת המלאכים סנוי, וסנסונו"י וסמנגל"ף, אדם וחוה ועוד.

בכוחם של שמות המלאכים הללו והלחש לגרש את לילית – השדה ההורגת ילדים.

הערת המחבר :

עדן מקדם, ערך שדים, שם מסופר כך על לילית : ארבע נשים היו אימהות של שדים : לילית, נעמה, אגרת, ומחלת, וכל אחת מהן מושלת עם מחנותיה, תקופה אחת משקיעת החמה עד חצות לילה, הן מתקבצות בהרי נשפא, סמוך להרי החושך, והם נשיו של שרו של עשו, ודוגמתן נשא עשו ארבע נשים, והן ארבע כיתות של שיר פגעים : שחל, ופתן, כפיר ותנין ( תהלים צא, יג ) בשם רבנו בחיי, פרשת בראשית.

גם את היולדת לא שוכחים ולא עוזבים וקושרים סיב ידה של היולדת, צורת צמיד בנטף " לאטוך ". מין זפת שחורה, אשר יהודים ומוסלמים כאחד נהגן להוסיף למי שתייה בימי הקיץ החמים. חומר זה מהווה מוטיב מאגי מובהק, להרחקת המזיקים ועין הרע.

אמצעי השמירה סביב היולדת ועוללה הם רבים : אסורה בהחלט חדירת חתול לחדרה של החיה, כי חוששים שמא זה שד שהופיע בדמות חתול. לא מרשים דם כניסה אישה מטה לבית היולדת עד לאחר טבילתה במקווה טהרה, כי דם נידה מושך שדים. כל זה בא לדפי שמירה שהיו נהוגים עד ימינו ושסופקו בדרך כלל על ידי המיילדת לבתי היולדות.

בדף שמירה עתיק אשר נהגו לתות על הפרגוד המפריד ביו היולדת לסביבתה, רשמו שני פיוטים שתוכנם שבחים לאיחולים לרך הנולד הנכנס לבריתו של אברהם אבינו.

פיוטים אלה השתמרו בקובץ שירה של יהדות לוב " שאו זמרה ", ורגילים הם לשיר אותם בברית מילה. בדך השמירה נפלו שיבושים מצד המעתיקים אנו מביאים כאן את השירים במלואם.

פיוט א, סימנו יעקב

שתיל עליו כגן רטוב / ומצא חן ושכל טוב

בסימן טוב ובמזל טוב / והצלחה לעינינו

 

יגיל שמחה קהלינו / ושוש תשיש עדתנו

כי ילד יולד לנו / וגם בן ניתן לנו

 

עליו שם עבים רכובו / יחון יולד זה בטובו

וגם יזכה לבוא / בברית אברהם אבינו

 

קונהו חפצו ימלא / ובטוב, ימיו יבלה

ולארץ חמדה יעלה / עם כל ישראל אחינו

 

ביום זה אביו בזמרה / יעמוד לקרוא בתורה

בכבוד וגם תפארה / יברך שם אלוקינו.

 

פיוט ב

 

ברוכים אתם קהל אמוני / וברוך הבא בשם ה'

 

הילד היולד יהיה בסימן טוב / יגדל ויהיה כמו גן רטוב

יעלה ויצליח ינצל מקטוב / אמן כן יעשה ה'

וברוך הבא בשם ה'

 

חלק יתן לנו האם הנעימים / ובימיו נעלה לשל רגלים

גדולים וקטנים בבית ה'

וברוך הבא בשם ה'

 

זכור רחמיך ודם הברית / ופקוד את צאנך צאן השארית

על משיחך משיח בן דוד / ושלח את אליהו נביא ה'

וברוך הבא בשם ה'

 

הילד הזה יזכה לבריתו / אביו ואמו יראו חופתו

המלאך הגואל יברך אותו / ויזכה לחזות בנועם ה'

וברוך הבא בשם ה' 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

 

  הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

רומאנלי שביקר במרוקו בסוף המאה הי"ח ותיאר את המנהגים שראה, כותב :

ויתנו באצבעות ציונים על הספים, בחומר ובזפת להפחיד את השדים, ויתלו על הפתח פיסת בלויי סחבות ורקיקי מצות להיות מנת חלקם, מאכלם ובגדם ללבוש. זה דרכם כסל למו, באמרם כי זה חלק וגורל לעזאזל, וזובחים את זבחיהם לשעירים להחזיק במנהג אוולתם כאמור….

על מנהגי דפי השמירה, הוא כותב : אם תלד בן, וימהרו ויתלו מגילות רשומות בשני משולשים הנקראים מגן דוד, בפסוקים ובשמות מלאכים לשמור היולדת מ " לילית ".

 רבי יעקב משה טולידאנו בספרו נר המערב עמוד שו מוסיף : פעולות שמירה מוזרים בתור מגן מעין עין הרע ורוחות רעות, את בית היולדת יקיפו מיד בשת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים.

ראוי לציין כי מכל המנהגים שהוזכרו, לא נשאר אף אחד היום, זולת דפי שמירה שעדיין נהוגים במרוקו עד ימינו. נוסף לדפי השמירה האלה ננקטו עוד אמצעים יעילים כפי שיסופר להלן :

1 – אל-כ'ממוסא : המיילדת צבעה על מצחו של התינוק " קו שחור " במאונך, אחר כך ציירה בין שתי עיניו חמש נקודות שחורות, לציון המספר חמש שהוא נגד עינא בישא, גם המלה כ'ממוסא, מזכירה את הכ'מסא ( חמישה )

2 – לכחול : בין תפקידיה הנוספים של המיילדת, עליה לייפות את גבוטת עיניו של הרך בצבע שחור הנקרא לכחול ( כחל ) זהו מין פיח שחור הנשאר מפתילות נרות חנוכה ונרות של שבת. אחרי שהנרות דולקים ונשרפים, נשאר מהם פיח הנאסף בדרך כלל על ידי המיילדת.

את הפיח הזה מורחים בעזרת המרוויד כמין חוט עשוי מכסף טהוא או מפליז. ה" כחול " שומר על מאור עיניו של התינוק ומוסיף לו חן ויופי. המרוויד יש בו ברכה ומרחיק את המזיקים.

3 – אשיב ולחרמל : כורכים סיב יד התינוק שקית קטנה מבד לבן, בצורת רצועה ובה צריף ( אלום ) מלח כפול המכיל סולפט ויון חיובי תלת ערכי (כמו אלומיניום, כרום או ברזל) ביחד עם יון חיובי חד ערכי (כמו אשלגן, נתרן ) מילון אבן שושן, הנקרא אשיב ( זהו מלח גבישי בעיקרו מגופרית אשלגן ), מעט " חרמל " ( זרעי עשב יבש טחון המשמש לכל מיני תרופות מסוג זה )

4 – אודיעת : לוקחים כמה צדפים הנקראים " אודיעת " ומשחילים אותם לידו של התינוק כמו צמיד, ויש גם העונדים לו סרט שחור בידו. באזור החוף ובצפון, קוראים לצדפים האלה : אל בובוס ( בריבוי )

5 – שקיות שרפים מעל מיטת היולדת : לוקחים שקיות קטנות, ובהן תערובת של " חזאמא " ( פרח אוזובין, " זעתאר ( קורנית ), " זאווי " ( שרף ריחני ) " אל כברית " ( גופרית ) משחילים אותם בחוט עבה ותולים אותן מעל מיטתה של היולדת.

הנשים מכינות דם כן מין קטורת עשויה מקורנית זעתאר ולענה ומשתמשות בה לטקס התחדיד. שוראקי : בתאת התינוק לאוויר העולם, מכינים שקית אדומה מבד קטיפה בה : חרמל, אלום, מלח וסכין פתוחה. קית זו מניחים ליד הרך ומשאירים אותה לידו, ואם מחליפים מקום לתינוק, לוקחים את השקית עימו ותמיד תהיה על ידו.

6 – גילוי השם : אסור לגלות את שמו של היילוד עד לברית המילה, מחשש עין הרע והמזיקים. עד יום הברית, הוא בחזקת " דיף " ( אורח ) כדי שלט יחטפו אותו השכנים ( השדים ) ולא יחליפו אותו חס ושלום.

7 – הפחד מבועמירא – התנשמת –LA CHOUETTE . אם האֵם הצעירה לא תיזהר ותאחוז את עוללה על ברכיה ותשב עמו בערב תחת כיפת השמים, לאור הירח והכוכבים, היא עלולה לסכן את חייו. ציפור ידועה בשם בועמירא ( התנשמת ) עלולה לעוף מעל התינוק ותטיל את צואתה עליו, דבר שיגרום לו מחלות כמו שלשולים ודלקות עיניים. לכן נמנעו גם מלייבש חיתולים לאחר שקיעת החמה. 

הערת המחבר.

לג'י עמוד 108. כדי למנוע סכנה זו, השתדלו הנשים הערביות להשיג ציפור זו התנשמת, לפתוח את המקור שלה ולהטיל לתוכו כמה טיפות חלב מדדיהן, אחר כך, ללטף אותה, לנשקה ולשחררה.

הנשים היהודיות נהגו גם כן להשיג ציפור זו, למשוח את רגליה בחיננא, ללחוש לה כמה משפטים מאגיים, לבקש ממנה לשמור על הילד ולא להזיקו, לנשק אותה ולשחררה נוהג בחכמה, ערך יונקי שדים. סוף ההערה.  

8 – כף נחושת – במכנאס תולים מעל משקוף הדלת של חדר היולדת, כף נחושת המסמלת את המספר חמש או הכ'מסא כנגד חמשת החושים של המסתכל בעין הרע, וכך תצא למסתכל " היין " ואומרים : אם יסתכל בין הרע, " תכ'רזלו עינו " , תצא לו העין או תתפוצץ לו העין

9 – סגולה לרך נגד העין הרע וכישוף – מחבר " מראה הילדים " מביא שורה ארוכה של סגולות ושמירה על הרך מעין הרע, ואחת מהן היא :

אם רוצים שהילד שנולד זה עתה לא תשלוט בו עין הרע ולא כישוף לעולם, יקחו הוריו עפר מקרקע המקום בו נולד וישימו אותו בתוך שקית קטנה מבד פישתן, ויתלו את השקית על צוואר הילד ויהיו בטוחים שבנם לא יוזק ( סגולה זו היא בדוקה מבטיח המחבר )

10 – הזמנת מלמד תינוקות – בדבדו נהגו להזמין בימים שלפני הברית את מלמד התינוקות עם תלמידיו, לאמירת פרקי תהלים בית היולדת, ובסיום הקריאה הגישו להם ארוחת ערב. במקומות אחרים המלמדים מוליכים יום יום במשך אותו השבוע, את תלמידיהם לבית היולדת, לקורא בו " שמע ", " המלאך הגואל ", והם מקבלים דברי מתיקה.

הערת המחבר.

ספר מטעמים , עמוד 47 סימן ך' : אצל האשכנזים קיים מנהג דומה : קורין קריאת שמע בבית היולדת כל השבוע, מחלקין לתינוקות קליות ואגוזים. קריאת שמע כדי להבריח את המזיקין, והבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אין בו חטא, לכן מחלקים להם מגדנות שיתרגלו לבוא.  סוף ההערה.

אלה רק מעט מזער מהאמצעים הרבים הננקטים נגד הסכנות של עין הרע. יש לציין שהאמונה בעין הרע רווחת כמעט בכל תרבות בעולם, ועל אחת כמה וכמה בקרב יהודי צפון אפריקה ויהודי מרוקו בפרט.

בשל הפחד מעין הרע, ביקש האדם אפילו המשכיל ביותר, אמצעי הגנה שונים. משום שלפי האמונה הרווחת, עלולה עין הרע לגרום למחלה ואף למוות, והתינוקות חסרי המגן חשופים במיוחד לפגיעה ממנה.

טיפול קוסמטי אחרון בתינוק – לפני שהמיילדות נפרדו מהאימא הצעירה, הן עשו עוד " תיקון ובדיקה " אחרונה לעולל. המיילדת הראשית קשרה סביב ראש התינוק סרט בד, כדי שהראש לא יגדל עקום ועבה, חיתלה את כל גופו, ידיו ורגליו בצורה חזקה, כדי שאיבריו ועצמותיו לא ינקעו ויהיו חזקים, משכה את אפו של הרך, הלוך וחזור, כדי לתת לו צורה נאה.

גם את שפתיו לא שכחה ומשכה וסידרה אותן, כדי להוסיף חן ויישרה כל מיני בליטות בגופו ובידיו. אחרי שגמרה עם התינוק, בא תור האם, המיילדת לחצה בצורה קלה ולאט על דדיה של האם הצעירה, כדי להוציא מהן את הטיפה הראשונה של החלב ומשחה בשמן זית זך, את הפטמות הזעירות, כדי שתתרגלנה לנשיכת העולל, ורק אחר כך היא מסרה את הבן לאימו.

מושאם – כדי שלילד תהיינה שפתיים אדומות, מיד אחרי היניקה הראשונה, אימו מעבירה על פיטמות דדיה, שיכבת ששר ( צנובר ) כך שהפיטמה מקבלת גוון אדום חזק.

פתיחת הפה – חללאן לפום.

כאשר יצא התינוק לאור העולם נהגו, לקרוא מיד לאחת השכנות כדי שתניק אותו בפעם הראשונה מאחר שלאימא עדיין אין חלב. השכנה המניקה חייבת להיות אישה שתקנית ולא פטפטנית. כמו שבוחרים באדם הגון להיות סנדק, כך בוחרים באשיה צדקנית והגנה כדי להיות המיניקה הראשונה של התינוק.

יניקה זו נקראת חללאן לפום – פתיחת הפה – פעולה זו חשובה שבעתיים אחרי טכס ברית המילה, משום שעתה נכנס התינוק בבריתו של אברהם אבינו והוא חייב להיות מושלם בכל.

בדרך כלל בחרו באישה של תלמיד חכם, , או שאישה צדקנית ולא דברנית כדי שהילד ידמה לה ויהיה כמותה. בשעת היניקה, נזהרו לסגור היטב את הפרגוד שעל המיטה – אל-כ'אמייא – המפריד בין מקום מושבה שלך היולדת לבין הסובבים אותה.

אף אישה אינה צריכה להתבונן באם או במיניקה, ובכל הנעשה מאחורי הפרגוד, זולת אימה של היולדת, החמות והמיילדת. וזאת כדי למנוע במטים לא רצויים, היכולים לעלות ביוקר הן לאם והן לעוללה.

יולדת הלוקה במחסור בחלב אם, היה קשה מנשוא. היא נאלצה לחזר אחר שכנותיה המיניקות כדי להיניק את התינוק כי חלב אחר לא היה בנמצא.

בדרך כלל חלב שכנותיה הספיק בקושי להניק לילדיהן לכן היא נאלצה להתרוצץ בין זקנים וזקנות הבקיאים ברפואה ובסגולות, על מנת להשיג מהם מרשמים המועילים לריבוי החלב. ואכן ברפואה העממית שבעל פה ושבכתב, ידועים מרשמים וסגולות בנושא. להלן מספר דוגמאות. 

מרשם למינקת שאין לה מספיק חלב

קח זרעי מלפפונים טחונים היטב בשל אותם עם יין ותשתה את זה לפני השינה בלילה ובבוקר השכם עלן קיבה ריקה. במידה שיש לה שפע חלב תרתיח עצמות במים עם מעט מלח ותשים אותם על שדיה ובזה יפתח החלב אצלה.

לאישה שחסר חלב ממנה כתוב על שני שדיה את השם אבקנסיי"א

מות התינוק לפני יום הברית

אם הרך הנולד מת בתוך שמונת הימים, לפני יום הברית, נהגו למול אותו לפני שקברו אותו. את " התזת דם הברית " עשו לו על ידי הקבר וכל היה נקבר כיהודי.

שו"ע עמוד תקלד : תינוק שמת מלין אותו אצל קברו, וקוראין לו שם, וכן לתינוקת גם כן צריכין לקרוא לה שם וצריכין להזהיר את הקברנים על זה. גם אצל המוסלמים במרוקו קיים מנהג : אם התינוק מת לפני שמלאו לו ארבעים יום, קוברים אותו בחולצה בה הלבישוהו ביומו הראשון.

סוף פרק הלידה. 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון- טכס התחדיד –

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק רביעי – טכס התחדיד –

לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוחדים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה )

תחדיד מקורו במלה הערבית " חדיד " דהיינו ברזל, וזאת נבין מעניין החרב שנזכיר להלן. תחדיד גזורה גם מהמלה הערבית " חודוד " דהיינו גבול משום שאומרים ל " לילית ", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד.

בטכס התחדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק " והבאים….ויסגור ה' בעדו " .

מדי ערב במשך שבעה ימים, באים לבקר את היולדת, קרובים, שכנים וידידים. בעל הבית חייב להגיש לכל אחד כיבוד, שתייה, תה, עוגות ומגדנים. גם מתפללי בית הכנסת באים בערב ונשארים עם אבי הבן עד חצות. במשך זמן זה, קוראים זוהר, משניות ועוד, וכולם מתכבדים כמובן בשתייה, ובתקרובות.

מטרת הלימוד בבית היולדת, להגן עליה ועל תינוקה מפני המזיקים החיצוניים במיוחד בליל הברית, כי בלילה הזה, השטן מתכנן להזיק ליילוד ולמנוע ממנו את מצוות המילה. בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים עד יום הברית, לסכנת התקפה, מצד השדים שעדיין לא קיבלו את הדייר החדש.

סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה, ולכן ערב ערב מבריחים החיצוניים ( בלימוד הזוהר )

בתום הביקורים והכיבודים, כאשר אפשר לומר, שזוהי שעת " רפוד א-רזלין, היינו " כלות רגל מן השוק " ואיש לא יבוא כבר יותר, סוגרים את החדר של היולדת ומתחילים בטכס התחדיד המיוחד. הכוונה להגבלת תנועת השדים כשאומרים להם " עד כאן ". וכך עבר התחדיד במכנאס וברוב המקומות :

בעל הבית נוטל סיף בידו. זוהי בעצם חרב בלוייה ועתיקה מאד, וברוב המקרים היא גם חלודה ( רצויה ששפכה דם ). חרב זו הועברה במללאח בהשאלה ממשפחה אחת לשניה, כשהיא עטופה היטב, וזאת מתוך פחד וחרדה ומחשש מפני הגויים, שמא חס ושלום יחשדו בהם שישתמשו בה למטרות אחרות.

חרב זו שהייתה מונחת כל היום מתחת לכר של היולדת, מוּצאת עתה על ידי בעל הבית, והוא מנופף ומכה בה את קירות החדר בו נמצאת היולדת ותינוקה. וכך הוא מקיף את החדר בארבע פינותיו, כאשר הוא נעזר בבני ביתו, בנים וקרובים, וכולם קוראים במקהלה פסוקים מהתורה ומספר תהלים ומזמרים פיוטים : והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה איתו אלהים ויסגר ה' בעדו ( בראשית, ז, טז ). אחר כך שרים פיוט מיוחד :

צור חילי, כי אתה אלי, ואתה חבלי, גואלי, הורה למה תישן ה'

יד רמה, ומרוממה העיר לנקמה, כי בן האמה ההמני ה'

הגלני ומלענה, השבעני, הרוגי והפליא ה'

ובזכרי ימי קדם ששוני, יגדל יגוני, ואדאבה, כהן ונביא עומדים לימיני, ולכל רחוק אזי אקרבה, די לעם, וממהומות גלות בו הועם על ישעם, ויהי נועם ה'.

האווירה של הטכס מתחממת, וכל הנוכחים מדבירים עוד יותר את קולם כדי להבריח את השדים. בעל הבית מעביר את החרב מתחת למיטתה של היולדת כמחפש איזה בורח שהתחבא וכולם במקהלה מחרישת אזניים אומרים : ויהי נועם ה' אלהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

חוזרים על פסוק זה שלוש פעמים, כי הוא נגד פחדים ומבריח המזיקים. אחרי ויהי נעם בא המזמור, יושב בסתר עליון וגם הוא נאמר שלוש פעמים.

יש לציין שבמשך כל טכס התחדיד לא משה החרב מידו של בעל הבית, והוא לא יעבירה בשום פנים לאדם אחר, לא לבניו הגדולים ולא לאורחים הנמצאים עמו. רק הוא לבדו ישתמש בה.

אחרי קריאת התהלים ממשיכים חברי המקהלה בפסוק חדש, שלוש פעמים, המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. אחרי פסוק זה קוראים, שיר למעלות אשא עיני, ושרים פיוט, ברוכים אתם קהל אמוני, וברוך הבא בשם ה'.

אחר כך האב מברך את התינוק בברכת כוהנים ומסיימים כולם בפסוק , אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך ( משלי ). ליד התינוק מניחים עתה צרור מלח, ולמראשיתו ספר תהלים, כסגולה והגנה מפני המזיקים, במיוחד מפני לילית האורבת לו בכל. כך עבר התחדיד לפי מנהג מכנאס.

להלן כמה מנהגי תחדיד שליקטנו במקומות נוספים.

כל ערב קרוב לחצות, נסגר חדר היולדת, בעל הבית החזיק בידו חרב, אותה העבירה בהשאלה מאחד לשני כשהיא עטופה מתוך חרדה, מפני הגויים. בעל הבית הקיף את החדר בארבע פינותיו ואמר, ויהי נועם שלוש פעמים, יושב בסתר עליון, המלאך הגואל אותי, שיר למעלות אשא עיני, הפיוט ברוכים אתם קהל אמוני, ברכת הכהנים וסיים בפיוט בר יוחאי.

מנהג פאס.

כל ערב מתאספים בחדר היולדת, לומדים קצת ומספרים אגדות, כאשר בעל הבית מספר לאורחיו שתייה ביד רחבה, כל מיני קליות ובמיוחד שקדים וכדומה. בסביבות חצות סוגרים היטב את חדר היולדת, כדי לעצור בעד המזיקים להסתנן, ומתחילים בתחדיד בעזרת החרב העשוייה ממתכת מאגית והמרחיקה את השפעתם של הג'נון ועין הרע.

בכל מקום קוראים כמעט אותם פסוקים ואותם מזמורים. אחרי התחדיד, מניחים החרב ליד היולדת ובנה.

מנהג צפרו.

עושים הקפות בחדש שיש בו היולדת כל הלילה, עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה. ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, כשהוא ומלוויו קוראים את הפסוקים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו…, המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים.

ויש ששמו למראשות היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל. בנוסף לסגולות אלו, מקיימים שמירה ממש בבית היולדת. בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

מנהג הדרום.

במשך שבע לילות, עד הכנסתו של הרך בבריתו של אברהם אבינו, עורכים כל ערב שולחן מכל טוב. המוזמנים המסובים משמיעים דברי תורה, אגדות מעשיות וכו…וכטוב לבם במאכל ובמשקה, קרוב לחצות, מצווּת הנשים, כי הן מהכת של לילית, לצאת מהחדר בו נמצאים היולדת ובנה.

סוגרים את תריסי החלונות והדלתות, ופותחים בפסוק : והבאתם זכר ונקבה, מפזמים פיוטים ואומרים פרקי תהלים. אחד הנאספים מפזר מלח בכל פינות החדר ומעל ליולדת ובנה, ואחד תופס חרב עתיקה, ורצויה חרב ששפכה דם, מעבירה בכל פינות החדר, מעל לראש היולדת ובנה, ובגמר הטכס, עומדים הגברים במשלים ומסיימים בהתנצחויות וכו…אלו היו חילופי דברים של חידוד שיש בהם כדי להעליב את שומעם.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

מנהג קזבלנקה.

ידידים ושכנים מוזמנים ערב ערב, קוראים פרקי תהלים, ואחר כך בשעת חצות, סוגרים דלתות החדר, והאב נוטל בידו חרב ישנה מיועדת לצורך זה, או מכשיר חד כלשהו העשוי מברזל, משתמשים גם בקופיץ של קצבים.

בעוד הנוכחים משמיעים השבועה נגד הג'נון, מניף האב תנופות חרב נמרצות לאורך כותלי החדר, כדי להשמיד, או להרחיק את המזיקים. לאחר מעשה, מניחים את החרב שהשרו קודם לכן במלח, תחת הכר או המזרן של האם, כדי לגונן עליה. בעוד טכס החרב בעיצומו, הנשים זורות קטורת לארבע פינות הבית. הן מקטרות קטורת, קורנית ולענה.

אל בנת מחדייא.

יש להזכיר כי התחדיד נערך רק אם נולד בן זכר, משום שהשדים חפצים בו. אולם כאשר יש בת, המשפחה אומרת ובייחוד הזקנות : אין צורך בתחדיד, אל בנת מחדייא ( הבת מוגנת אליה. השדים אינם מודאגים ממנה כי היא מאוד חלשה מכדי להזיק להם.

מנהג התחדיד נהפך במשך הדורות לטכס דתי מובהק, משום שיש בו הרבה מוטיבים דתיים כגון לימוד הזוהר, קריאת פרקי תהלים, השבעות ותפלות. אחרי שהאורחים הלכו לבתיהם, נשארו בעל הבית ובני משפחתו אשר פתחו בקריאת הפיוט " בר יוחאי.

מתאייל ומעאיין – משלים וחידונים.

אחרי שכל האורחים הלכו, התיישבו בני הבית וקרובי המשפחה ביותר, ועשו גלסא – מסיבה משפחתית פרטית – שבה התנצחו גברים ונשים במשל ובמליצה. אלה היו " חיצים " שהוחלפו בין הגברים לנשים, ובהם דברי חידוד שיש בהם בכדי להעליב.

הם נאמרו בצורת חידונים, משלים ועקיצות, והכל בשפה המדוברת – המוגרבית . הנושאים היו על שירה, אהבה, יופי, עצבות, אושר, ועוד. גבר היה פותח בשירה, ואשה עונה לו גם כן בשירה.

הנה לפנינו דוגמאות של המספרים. על הבדידות בחיים, העוולות שנעשים לבודדים, על הבגידות ודברי התגרות שונים.

הערה אישית שלי – אלי פילו – עלי לציין שהשמעתי את המלים הללו לאמי שתחיה, והיא בלי להתבלבל, ולמרות גילה הלא צעיר, דיקלמה היא את מילות חלק מהשירים הללו, ועוד הוסיפה להם בנעימות. דבר שריגש אותי מאוד עד דמעות.

באשר לטכס התחדיד, ידוע לה לאמי המנהג הזה, אך כאשר אנוכי באתי לעולם, ולמרות תקופת המתנה ארוכה מצד אבי ז"ל ללא ילדים, לא הסכים בשום אופן לערוך טכס זה, למרות שעדיין נהוג היה בהאלמללאח בקזבלנקה לערוך טכס זה.

1 – על בדידותו של האדם, לא רק בחייו אלא גם במותו.

חנא ג'רבא מתוואלפין / ג'רבתנא, נאר אל-ג'רבא יא נאס כ'וואתנא בין לעינין.

אנחנו הגלמודים הרגילים בבדידותנו / ואש הבדידות הו אנשים, צרבה אותנו בין העיניים.

 

אילא עישנא נרזעו לקבאאיילנא / ווילא מותנא ידפנונא נאס אוכ'רין.

אם נחיה נשוב לשבטנו / ואם נמות\ יקברונו אנשים אחרים.

 

ווידפנונא פטריק אלמנזורא, וויזיוו בנאת לערב, יזורונא

ויקברונו על דרך המלך\ ותבואנה בנות ערב להשתטח על קברותינו.

 

וויגולו האד לקבאר מולאה ג'ריב, נזידו עליה מן טראב לאמא ייאכלו אדיב

ותאמרנה, קבר זה בעליו זר בודד, נוסיף עליו חופן עפר, פן יאכלנו הזאב.

אוו דיב א-דיב מאיילו פננאס חביב

הו הזאב אינו חביב.

יסכר פזזנאן אללי וואללאה, ייא מול א-זנאן חללילי באבו / נאכל תפפאח ולינגס אללי טאבו

כי הוא מתנפל ומשתכר בבוסתנים הנקראים בדרכו. הו בעל הבוסתן פתח לי שערו, ואוכל מן התפוחים ומן האגסים שבשלו

ולקלוב אל קאסחין, עלינא ועליכום ועלא מומו ונפיסא ירטאבו

והלבבות הרעים כלפינו וכלפיכם וכלפי התינוק והיולדת, ירגעו. 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

2 – תחדית מוגריבי, בו המספר בוכה על העוול שנעשה לו.

אנא לי מסית לכלא וחרתת זנאן, וסקיתו יא נאס בדמוע עיני, ומסא דאך זנאן חתא כבר וזייאן, וזאוו מוואלן אזנאן בשריעה וג'לבוני, וג'ממת דאך אזנאן מסאת תקטלני.

אני שהלכתי למדבר ונטעתי בו בוסתן, השקיתי אותו הו אנשים בדמעות עיני, והבוסתן הלך ופרח, ובאו אחר כך בעליו ותבעוני לדין וניצחוני, ודאגת הבוסתן הזה הולכת להורגני.

3 – דברי התגרות מטעם המספר אל האשה, אשר כנראה בגדה בו :

זמאן זמאן כונתי ענדיפחאל קפטאן דל מובר, ווילא נלבסיך נכון ביך ענאייא

וליום ליום כונתי ענדי פחאל כ'ניף מדרבל, אלא ילבסוה, ג'יר הדאווא, נעאל אללאה עליך יא אוזה דראווא

לפני זמן, מקודם, היית בעיני כמו קפטאן מבד קטיפה, אם אלבש אותה אראה מכובד.

אולם היום ועתה, את בעיני כמו סחבה של סמרטוטים, אשר אותה לובשים רק הדאווא – הצוענים

קללת השם עליך הו פרצוף דראאוא – אנשים יוצא העיירה דרעא.

4 – תשובתה של המאהבת  הבוגדת אינה מאחרת לבוא :

יא דאך לעדו, אזי ונגולליך, נפיידך פי זמאן, מא פיה תמארא

נתמננא ליך בו מוזווי ומרד קביח, אוללא קרטאסא מדוורא פכרסך בעמארא, ונראך ג'דדא, נשאע אללאה סרקתי בלג'א וויטוופוך עלא חמארא.

הוי אויב, בוא ואגיד לך ואזכיר לך אין אימון בחיים ( הכוונה אל תאמין בעצמך ) אני מאחלת לך כאבי בטן חזקים ומחלה ממארת, או כדור עגול בבטנך שיורו עליך מצרור ואראה אותך בעזרת האל, מחר גנבת נעל ונתפסת, ומבזים אותך כשאתה רכוב, על אתון באמצע הרחוב.

5 – שיר התגרות מטעם אחד הצדדים, בו אומר המשורר לגבירה כי אהובה משוטט ברחובות, אם כי לפני כן הוא מנסה כביכול לנחמה בכל שהוא מקלל את גורמי הפרידה : 

יא לי ביתי פרדני מן מחבובי

נתמננאלו כ'לייאן ושמש לא תנצר עליה

לא ינבית פיה לא כ'דור וואלה נואר

מא ינזל עליה מאטאר, וולאא ירא נוזום אלליל

מחבוביכ יא סדתי פלזנוק ידור

 

הו, בית בית שהפרידני מאהובי

אקללנו לחורבן ושמש לא תזרח מעליו

לא יצמח בו דשא ולא פרח

בל יעברנו הגשם ולא יראה כוכבי הלילה

אהובך הו גברתי, ברחובות משוטט

6 – דו שיח בין בחור לאהובתו, ובו הוא מונה את מעלות יופיה

רפד דאך לעזין יא כמאלת אזין, פי גאראדך יא לאללא נכ'דם טרראח

עיוניך מכחחלין וואתאהום אזין, וכ'דודך מוורדין עליהום סי תפפאחא

דאוויני יא זין ראה עקלי ענדך זאח.

גברתי, לעבוד כשוליית נחתום ( הרימי נא את הבצק הוי כלילת יופי )

עיניך מפורכסות בכחל ובחן, ומתאים להן היופי והחן

לחייך כוורדים, עליהם כמעין תפוחים

רפאני נא כלילת יופי, כי שכלי אליך עף, ועתה הוא צף

7 – אבי הנערה מתערב בשיח ועונה לבתו :

גאללהא בוהא, יאמנא, גאללהא בוהא. מא תאכל ג'יר לכ'בז דסמיד ולקרפאנייא

כ'יר להא מן כ'בז למעייאר. סעלי לפנאר יאמנא, סעלי לפנאר

כ'תתרו למזמר בלעפייא ולפאכר לכתאר, ועדונא יתרמא פננאר.

קרא לה אביה ואמר, יאמנא, אמר לה אביה, תאכלי רק לחם סולת ובו קינמון

ורק עזבי את לחם הריב והמדון, הדליקי הפנס יאמנא הדליקי הפנס

בכרו ( הביאו ) לכאן הכירה עם הגחלים, ובה הרבה פחמים, ואויבנו יושלך אל תוך הכבשנים

8 – עתה מגיע תורה של האהובה והיא גם כן עונה לאהוב לבה :

אסארי קפיל בלהווא תחללו, מפתאחו יאנ נאס לא תקררבלו

לא תאמן פיה אמא קאסא רביע קלבי באס אחללו. מה קדרת אנא נזאזעו.

וואעססאך נתי תלוויה, וקלב חביב ירסא וטאל אזזמאן עליה

הוי קונה מנעול בהבל פיו במה תפתחהו

מפתח שלו הו אנשים אל תקרבוהו

לא תאמין עד כמה הזיע אהוב לבי כדי לפותחו

לא יכולתי אני להזיזו, אז אתה תצליח לעקמו ?

ומקור לב יקירי יסתדר ויחזיק מעמד עלימו.

9 – האהובה מוסיפה ואומרת בפנותה הפעם לאביה.

יא מול אזין, סקסי על לפעאל , אמא זין סמתו פיה פעאלו\אוללי חב אזין, יסקסי וויסאל, ומול אזין יא באבא מתבוע פי פכ'ייאלו

הוי מחפש היופי, קדם מפעליו, שאל, הרבה חן ויופי עברו ובגדו בו פעליו.

ומי שירצה את היופי, יחפש וישאל עליו, ובעל היופי הו אבא, עוקבים תמיד אחר תווי פניו/

אהובת לבו מסיימת דבריה ומודה כי רק החן והיופי הם שמחלישים גם אותה :

אזין, אזין, מא הלכני ג'יר אזין, אזין אילא יכון אספי וכחל לעיו

האדיך נזאהתי עלא די יפינוני, וואס מן לילא מבארכא, יבאת מומו פי סוני.

החן הו החן, ומה שהרס אותי אם לא רק החן והיופי

היופי אם יהיה מושלם, ובעל העין השחורה, זאת היא הנאתי ובה אמונתי

ליל מבורך זה, בו יישן תינוקי בחיקי

המסיבה העליזה הזו הסתיימה תמיד בפיוטים, ובדברי אגדה ומעשה נסים.

 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

חללולנא – פתחו לנו.

למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים.

יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא

נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס

זיראננא יא לעגזאנין

חלוללנא תבקאו פרחאנין

נחית טאס דל נטילה עאם עלינא

שכיננו לנו טוב טוב !

היולדת והבן שלנו חשים בטוב

שכיננו העצלים

פתחו לנו, תהיו מאושרים

כי קערת הנטילה גאתה עלינו.

אמצעי שמירה נגד החיצוניים.

הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.

לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.

בלבול השדים

עם רדת החשיכה לפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.

המכתש – אל-מהראזמהראז

במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת המזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.

בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.

האולר והסכין.

בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.

גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.

אל- עזזאף.

מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.

כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.

תינוק או סכין.

מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.

צעיף הראש בעריסה.

כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה\ כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין,

הרב יעקב משה טולידאנו

כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.

בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.

הפחד מהחטיפה.

בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.

אל-חפרא.

מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.

היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים

דברי תורה.

דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.

לארבעיין – הארבעים.

בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.

בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים

הרך נלקח למלמד תינוקות.

יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.

הילד בידינו.

בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-יונק שדיים.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לביתהווי ומסורת או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.

גידול שערות.

במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלביש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.

שרשרת שום.

מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.

בישום החדר.

משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.

דגים מלוחים.

חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך

במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.

מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.

חתול.

אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.

וולד טאסור.

מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.

כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.

ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.

הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.

בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.

גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.

לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.

גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני

קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.

אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.

מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 
הווי ומסורת

במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.

וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "

רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.

רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.

בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה.  רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.

ביקורים ומתנות.

השמועה על אשה שילדה בו זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.

נהאר תכ'מיס

כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).

יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.

מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.

ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.

לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:

" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.

הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "

עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.

אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.

כיבודים.

לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד. 

המשך…..

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ילד מכוער.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

תבארכ אללאה עליה.

כאשר אורחת באה לבקר, חייבת היהווי ומסורתולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות.

אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.

ילד מכוער.

כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.

אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.

נודולכום פלפרח דדרארי.

אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.

אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.

הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.

היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.

כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.

האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).

ביקור הגברים בבית היולדת.

בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".

הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.

כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.

שבת אבי הבן.

השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.

כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.

מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.הטאלטמון.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

בסימן טוב והצלחה.

אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל הווי ומסורתמה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :

בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו

ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו

נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי

גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי

ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו

כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.

בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.

לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.

ליל התספורת .

ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.

המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".

כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.

ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.

ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.

כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".

בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.

במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.

ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.

לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.

הסייאנטו.

קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.

סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.

הטאלטמון.

בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "

בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון. 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן ופדיון פטר חמור

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק חמישי – ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן ופדיון פטר חמור

ליל הברית.הווי ומסורת

ערב יום הברית הוקדש רוב רובו ללימוד. לילה זה מכונה בפי יהודי מרוקו " לילת תסמייא " – ליל נתינת השם – " לילת אליהו הנביא " – ליל אליהו הנביא , לילת למילה – ליל המילה – או " לילת תחפיף "  ליל התספורת.

בלילה זה מרבים בלימוד הזוהר והתהלים.

שוראקי – בחדר של היולדת נוהגים לקרוא את הזוהר במשך כל לילות שמונת הימים שבין לברית מילה.

השמירה על היולדת ויצא חלציה בלילה זה, קפדנית יותר משאר הלילות, משום שהשטן רוצה למנוע מהילד מצוות המילה. על היולדת מפקידים שמירה מיוחדת וקבוצת נשים באה ומבלה את הלילה במחיצתה כדי להפיג במקצת את פחדיה.

מדליקים הרבה נרות בערב זה כסגולה אמיתית להכנעת החיצוניים. היו מקומות שנהגו להציב ערב ערב, נר דלוק על יד היולדת ואדם אחד חייב להישאר כל הלילה על יד " אנפיסא קרי היולדת.

ברבאט ובסאלי הנשים היו באות ועוברות כל הלילה עם היולדת כדי להשקיט את פחדיה. ספר מטעמים – מדליקין נרות לרמז שהילד יהיה טוב, ככתוב : ותרא אותו כי טוב הוא.

רבי יוסף משאש זצוק"ל מביא בספרו " אוצר המכתבים " כרך ב' את הדברים הבאים שהעתקתי מתוך הספר.

סימן תתקפה.  כרך ב'

אייר. לפאריז, להר"פ הלוי יש"ץ, שלום.

מכתבמעלתו הגיעני, בו ביקש עוד כבודו להודיעו ממנהגי העיר חדשים גם ישנים בעתות שמחה ואנחה, כי שמע שיש פה מנהגים מבהילים. דע ידידי, כי לא אמת השמועה, כי אין שום מנהג מבהיל, רק מנהגים שונים, ואודיעך הכל, אבל לא בפעם אחת, כי אין עתותי בידי, ואתחיל בברית מילה.

אישה כי תזריע וילדה זכר, הבן הראשון יהיה סנדקו אבי האב, והשני אבי האם, ואם מת כבר אבי האב, יהיה אבי האם הראשון,ואם מת אבי האם, או מתו שניהם, הבחירה ביד ההורים לתת הסנדקות למי שירצו, ומודיעים אותו ביום הלידה או מחורתו.

כל שבעת הימים עושים שמירה ליולדת, שלא תשאר לבדה בחדר אף רגע, וכל הלילות מניחים נר דלוק מערב עד בוקר, ובכל לילה נשאר אחד ער עד הבוקר, ותולין כל שבעה על פתחת הבית ולפני היולדת ניירות מלאים פסוקים ושמות קדושים לשמירה.

הניירות הללו היו כותבים אותם איזה סופרים עניים ומוכרים אותם ועתה הם מודפסים ונמכרים בחנויות, גם נותנים מראשותי הילד והיולדת סכין שכלה ברזל עם צרור קטן של מיני עשבים שחוקים ומעט חול, לשמירה מהמזיקין.

ושבת שבתוך ח', מתפללין בבית הכנסת בשירה ובזמרה ועולין לספר תורה אבי הבן והסנדק וכל הקרובים והאהובים ועושים נדבות איש כמתנת ידו, וביום הז' בבוקר שולח הסנדק לבית בעל הברית יין שכר ומיני פירות, אגוזים ותאנים ותמרים וצימוקים וקקאו, וגם כסות נקייה לילד הנולד.

ואם אבי הבן עני מוסיפים עוד מתת כסף, ובערב מביא שליח הקהל, דברים הצריכים ליום המילה,ף ואלו הם, כסר כבוד לסנדק, ולוח אחד עקום משני צדיו לארכו להשכיב בו הילד, ושלחן אחד קטן ומפה מרוקמת לכסא אליהו ז"ל, וכוס של כסף לקידוש, ועוד כוס אחר של כסף לתת בו יין שרף לרחוץ את המילה.

ועוד מחתה להקטיר בה קטורת על כסא אליהו בשעת המילה, ואחר ערבית בליל ח', נקבצים כל החברים והקרובים לבית הברית, המוזמנים כבר, והיולדת נותנת את הילד כשהוא מלובש בטוב על אותו הלוח, ולוקח אותו אביו מידה עם הלוח, ונותנו ביד הגדול הנמצא בקרואים, ולוקחו בשתי ידיו עם הלוח.

ומתחיל לשורר את השיר אדון עולם אשר מלך, בנגון מיוחד לזה, ונותן איזה פרוטות לתוך הלוח, ומניפו בידיו אנה ואנא, ונותנו לסמוך לו, ונותן גם הוא פרוטות ומניף, ונותנו לחבירו, וחבירו לחבירו עד כל המסובין. וחוזרים עוד פעם ב' וג' עד שגומרים כל השיר אדון עולם והישר יגדל אלהים חי וכו.. 

ומניחים את הילד עם הלוח על השלחן, והחכם הנמצא שם מברך כל הקרואים אחד אחד, ואחר כך משים ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, יברכך ה' וכו…. ואומרים פסוק המלאך הגואל וכו.. ופסוק בן פורת יוסף וכו….ופסוק אם אם תשכב לא תפחד וכו…ומחזירים את הילד לאמו.

ואחר כך מביאים לפני המסובין קעאקין ויין שרף, ותבשיל של כרס ואוכלים ושותים ושמחים ונפטרים לבתיהם לשלום. ולמחר סמוך לחצות היום, באים לבית הברית כת אחת של משוררים קבועים לזה, ומתחילים מזמור למנצח על שושנים לבני קח קרח משכיל שיר ידידות וכו…

ואחריו מזמור שיר המעלות אשרי כל ירא ה' וכו…, ואמרים קדיש יהא שלמא וכו…ואחריו מתחילים לשורר בשירים קבועים אצלם, ובתוך כך באים נשים זקנות עם אשת הסנדק, ומביאים חמש נרות של נחושת ארוכות, ומניחים אותם בשורה על כסא אליהו.

ומשימות בנרות שעוות ארוכות לבנות או צבועות, וכל אחת מדלקת אחת, ובעוד הן מדליקות שופכות שיחן לפני ה' בזכות אליהו ומצות המילה, כל אחת מה שצריכה, אחת שואלת עושר, ואחת בנים, ואח בריאות, וכו…וכו…

ואחר כך מניחות את המחתה מלאה גחלים לוחשות על השלחן בן הנרות, וכל אחת נותנת עליה מעט קטורת, והולכות להןועוד בא נגיד החברה " חסד ואמת " ויושב על הכסא המוכן לסנדק, ובין כה וכה נאספים כל הקרואים למילה, ואז בא הסנדק מלובש בגדי שבת אחר שכבר רחץ במרחץ וטבל ועוד לפני הכסא.

ונותן איזה דבר לצדקה לחברת חסד ואמת ביד הנגיד, איש כנדבת לבו, ואז יורד הנגיד מהכסא והסנדק מתעטף בטלית ועולה לכסא ויושב, ואבי הבן מתעטף בטלית ועומד, ואז אשת הסנדק מביאה את הילד על אותו הלוח ומנחת אותו על כסא אליהו, והחכם הנמצא שם אומר בקול רם ובנגון, זהו כסא אליהו הנביא ז"ל.

יהי רצון שיגלה במהרה בימינו, שלשה פעמים, ועונים כל הקהל, אמן. ובעלי השיר מושכים בשיר, ואשת הסנדק נוטלת את הילד ומוסרת אותו ביד המוהל, ונותן אותו על ברכי הסנדק והחכם מברך אבי הבן והסנדק והקהל, ואם יש חולה בעיר מברכין אותו.

ואחר כך מברך המוהל על המילה, ומל, ואחר כך אבי הבן מברך, וקהל אומרים אשרי תבחר וכו…ואומרים יום ליבשה וכו…והשיר קרב נא קץ משיחנו וכו… ואחר כך אחד מהקרובים מברך על הגפן וכו…וקורא שם לילד אשר הוסכם כבא מאביו ואמו, וכל הקהל אומרים פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וחצי קדיש ואומרים פלוני זה הקטן גדול יהיה, כשם שזכה למילה כך יזכה לתורה ולמצות ולחופה ומעשים טובים בחיי אביו ואמו ובחיי סנדקו ובחיי מוהלו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

ואחר כך אומרים יהא שלמא רבה וכו…ואדון עולם וכו…ויושבים סביב השלחן הערוך, ואוכלים בצים שלוקות, עם פת בכסנין ושותים יין שרף, ומחלקים לכל אחד מעט תמרים ואגוזים וצימוקים וחתיכת פת כסנין.  והסנדק אם הוא נדיב לב מחלק צדקה לכל תלמידי חכמים הנמצאים שם, ונפטרים לבתיהם לשלום.

זהו הסדר הנהוג מזמן קדמון עד היום כאשר מספרים הזקנים, זולת בזמן הקודם היו מלין בהסכמה אחר תפילת השחר, והיו עושים סעודות גדולות ביום המילה ובשבת שבתוך ח' ותול"ם.

ואם היה הבן בכור, מפרסמים הדבר ביום המילה על ידי שיר אחד מיוחד לזה, וביום ל"א אחר מנחה פודים אותו, ועושים סעודה קטנה כמנהג כל המקומות, אין שום שינוי.

ואם נקבה תלד, קורין לה שם ביום השבת אחר שחרית בעודה קטנה, בצים ופת כסנין ויין שרף. המנהג של תגלחת הקטן, הנוהג בכל המקומות, אין לו מהלכים פה כלל, זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה, ושלום.

אני היו"ם ס"ט

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.

ליל הברית היה ליל שימורים הן לגברים והן לנשים. בהתחדידעוד הגברים למדו, הנשים הכינו את הכיבודים ליום המחרת ואת הסעודה של אליהו הנביא : ביצים שלוקות, כעכים, רקיקים וארוחת צהרים לאורחים הרבים. בעלי אמצעים העשירים הזמינו לסעודת יום הברית את אנשי " מושב זקנים ,.

בליל הברית, נערכת תפילת ערבית חגיגית בבית אבי הבן. הפייטן מראה את כוחו בפיוטים ושירי הודייה ומקבל כל פני אורח שבא, בפיוט המתאים. גם הגלב לא נעדר בערב זה, ולא פלא אם לילה זה זכה לכינוי של " לילת תחפיף " או ליל התספורת, כי בערב זה ידיו של הספר מלאות עבודה.

הוא מספר את בעל הברית וכל אורח החפץ בכך. בחצר הבית " אוסט דאר " מעמידים שולחן גדול ועליו סינייא – מגש גדול מנחושת. כל מוזמן שהגיע, שלשל סכום מוסיים לתוך המגש עוד לפני שהתיישב, בתור " גראמא " – מתנה.

כל הכסף שנתרם חולק בין הרב של בית הכנסת, הפייטן, הגלב והשמש של בית הכנסת, שחלקו לא נגרע. המוזמנים כובדו בתה, עוגות וריבות שהוכנו במיוחד לברית. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת הערב.

סעודה ליל הברית

מנהגי המגרב שונים ממקום למקום וגם מעיר לעיר. בערי אלג'יריה כמו בתלמסן למשל, מנהג ליל הברית שונה במקצת מערי מרוקו, שם אחרי תפילת ערבית חגיגית גם כן, מלבישים יפה את הילד, מניחים אותו על לוח מיוחד ואחר כך אימו מגישה אותו לאביו.

האב מוסר אותו מיד ליד האיש הנכבד ביותר מבין האורחים הרבים הנמצאים במעמד זה. האיש נוטלו עם הלוח, מרימו אל על ופותח בפיוט : " אדון עולם אשר מלך " בניגון מיוחד, כשהוא מסובב אותו אנה ואנה. אחר כך מניח על הלוח סכום כסף במתנה ומעבירו לחברו שעל ידו.

גם השני ממשיך בפיוט, מיף אותו גם הוא, מניח את המתנה לידו ומעבירו לשלישי וכן הלאה. כשגומרים את השיר פותחים בשיר חדש, והפעם " יגדל אלהים חי וישתבח ", וגם הוא בניגון מיוחד. מסובבים את הילד ומניחים לידו את המתנה, כל אחד לפי כבודו ומעמדו.

כשגומרים את השירה בצבור, מניחים את הילד עם הלוח על שולחן גדול, ואז בא תורו של החכם שלא נעדר מאף אירוע. ראשית, הוא מברך את כל הנוכחים אחד אחד. אחר כך מניח את שתי ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, מוסיף כמה פסוקים כמו, " המלאך הגואל אותי " " בן פורת יוסף בן פורת עלי עין " ומסיים בפסוק " אם תשכח לא תפחד " ומחזיר את הילד לאימו.

האורחים מתיישבים סביב שולחנות ערוכים ומוגשים להם ביצים שלוקות, כעכים, שתייה ותבשיל מיוחד הנקרא " אל כרסא " ( קיבת הפרה ) ( ראה בהודעה קודמת את תיאורו של רבי יוסף משאש זצוק"ל )

יום הברית.

יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו בשם " נהאר למילה " – יום המילה, והוא מהווה יום גדול למשפחה. אבי הבן יוצא בבוקר השכם לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין ומלוּוה על ידי הרב ובני המשפחה. הנשים נהגו ללות אותו ביציאתו מהבית ב – זג'ארית. המוהל והסנדק, השתדלו תמיד להתפלל עם בעל הברית.

ברוב המקרים נערכה התפילה בבית אבי הבן, להוציא ימי שני וחמישי בגלל ספר התורה. המוהל השתדל להיות שליח ציבור ביום הברית רמז ל " רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם " ( תהלים קמ, טו ), הפייטנים מצידם לא חסכו בפיוטים לכבוד המאורע. ביום הברית אין אומרים תחנון ונפילת אפיים

הפייטנים הידועים שהיו במכנאס הם : מרדכי וואקרט, אליאסף בו ישעיה ואחיו משה, רפאל אדרעי  (אלפאסי) רפאל מנשה, מכלוף אלבאז שהיה גם כנר ועוד.

בבוקר השכם, מתחילות הנשים לנהור לבית בעל הברית, כדי להשתתף בטכס המילה. מגיעות ראשונות הזקנות שאימן מוותרות על אך מצווה. ראוי לציין שבמרוקו, טכס הברית נערך בשעות הבוקר בין שמונה לתשע וחצי ולא אחר הצהריים כי " זריזין מקדימים למצוות " ( פסחים, ע, ע"א ). אבי הבן חזר מבית הכנסת כשהוא עטוף בטליתו, ומלווה על ידי כל קהל המתפללים.

בבית רחצו את התינוק קודם המילה, הלבישו אותו בשמלה יפה ובכובע משי, הכל בצבע לבן. כך היה " כחתן דמים למולת " (שמות ד, כו). אם מצב המשפחה היה טוב, ענדו ליילוד תכשיט זהב\ כגון " כמסא " או שדי.

כן נהגו להדליק נרות רבים ארוכים וצבעוניים. היולדת לבשה בדרך כלל תלבושת מיוחדת " אל-עזמי " ( הדומה לתלבושת הגדולה ). זוהי שמלה בצורת חלוק ארוך , עשוייה מקטיפה ורקומה בחוטי זהב.

חדר היולדת קושט כאמור במעילי ספרי תורה, בפרוכת ההיכל, גם כד קטן מלא " לאטוך – זפת שחורה, שיהודים וערבים כאחד נהגו להוסיף למי השתייה בתקופת הקיץ, כדי להשביח את טעמם. אולם כאן, היה זה אמצעי מאגי מובהק להרחיק מזיקים ועין הרע.

לזפת הזאת היה ריח נעים (השתמשו בה בין השאר לריפוי מחלות שונות). אחרי טכס הברית שפכו את החומר הזה, הלאטוך, לתוך השירותים או לפח אשפה. יש לציין שמנהג זה קדום מאוד, אולם בימינו הוא נעלם כליל ומעטים אלה ששמעו עליו.

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

הנשים שרות וחורזות חרוזים.הווי ומסורת

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :

שיר למיילדת.

 ייא קאבלא, ייא סוסייא

הו מיילדת, הו חרוצה.

 

כל מה כ'ידית שווייא

המעט שקיבלת, הוא מנה קמוצה

 

נקום נהאר אלסבע

כאשר אקום ביום השבעה

 

נכ'ררזכ מכסייא

אוציאך מלובשה ( אשלם לך שבעתיים )

 

ייא קאבלא ייא מקבולא

הו מיילדת, הו מקובלת

 

ייא מבסרא ייא מימונה

הו מבשרת, הו מאושרת

 

בססרתיני יעטיך לכ'יר

בישרתני ישולם לך על טוב לבך

 

מעטיכ חאזא מתמונה

ואתן לך פי שמונה את שכרך

 

ייא קאבלא, ייא סתתי

הו מיילדת הו גברתי

 

נודי בסרי לחבאב

קומי ובשרי לבני משפחתי

 

נעמיל עליכ נזאהא

אערוך לכבודך חינגה

 

בלכאמאנזא ולעוד ורבאב

בכינור, בעוד ובנבל כנהוג בחגיגה

 

ייא קאבלא ייא קאבלתנא

הו מיילדת, הו מיילדת שלנו

 

מאח לא דכ'לוכ לעתבתנא

מה נעימה כניסתך לסף ביתנו

 

א-סבי כ'דינאה חנא

היילוד לקחנוהו אנו

 

ולבנייא לזארתנא

וטהתינוקת לשכנתנו

 

ייא קאבלא ייא קבאלתי

הו מיילדת, הו מיילדת שלי

 

מא חלא דכ'לוכ לביתי

מה נעימה כניסתך לאהלי

 

האד אסבי לייא אנא

היילוד הזה הוא לי

 

אמא לבנייא לזארתי למזייאנא

ואילו התינוקת, לשכנתי היפהפיה

 

כלאם לכייסין יפררח לקלוב

דברי חכמים ירננו לבבות

 

וכלאם לכאפרין, כיף למררארא

ואילו דברי כסילים כלענה מרורות

 

כלאם לעדייאן, מתל דרהם למתקוב

דברי האויבים כמטבע נקוב

 

עממאר ביה למכחלא, ותכ'רז

טען בו את הרובה ויצא ממנו

 

מננו עמארא

צרור

 

כלאם לחביב מתל לחליב

דברי הידיד טעימים, כחלב משולים

 

הווא דווא, מה פיה דרארא

הם מזור ואין בהם נזקים

 

כלאם דחאק, פחאל אסמע ידוב

דברי הבל, כנרות שעווה נמסים

 

אללי תהזזו, מא יכ'ללי אימארא

כשתרימם, לא ישאירו סימנים.

 

החרוז הובא בקונטרס קול ששון ותורגם בידי המחבר. ( הערת המחבר ) 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר