הסנדק נותן שי לנימול.

ישנן קהילות שבהן נוהג הסנדק לתת מתנה לנימול ביום הברית ומייחסים זאת לנאמר במדרש : " כשמל אברהם אבינו את עצמו, נרתע ופחד מאוד, ואז אחז בו הקב"ה במילה " ויכרות עמו ברית " ( נחמיה ט,ח ) ועשה לו סנדקאות ונתן לו שבעה עממיים וארצם "

מכאן נוהגין שהסנדק נותן דורון לנימול, אולם במכנאס, ואולי בעוד מקומות, לא נהג הסנדק לתת מתנות. יש מקומות שהסנדק שלח יין או בשמים, בדים לבנים לתינוק, ולפעמים תכשיט זהב. במקומות אחרים נהג הסנדק לשלוח לבעל הברית בנוסף יין, עראק, פירות יבשים, מיני תרגימה וגם חליפה לתינוק. אם בעל הברית היה אדם עני, הסנדק שלח שלח לו סכום כסף.

משהים כסא אליהו בבית הברית.

מאחר שלפי המסורת יושב אליהו הנביא על הכיסא כאשר מלים את התינוק, קשה אם כן הפרידה מהאורח ומכסאו. משאירים את הכיסא לפחות עוד שלושה ימים אחרי הברית היולדת, מפני כבודו של אליהו הנביא.

ביקור אחרון של המוהל. המוהל בא כל יום לבקר את הנימול, ומחליף לו את האיספלנית אם יש צורך. הוא בא במיוחד ביום השלישי, כי ביום הזה הוא יודע שהתינוק סובל יותר מכאבים, וכך נשאר קשר הדוק עם המוהל עד שהילד מבריא לגמרי.

המוהלים מלים ללא תשלום.

יש להדגיש כי המוהלים במרוקו לא קיבלו תמורה כלשהי בעד עבודתם. כולם עשו את עבודתם נאמנה בהתנדבות ולשם מצווה. יותר מזה, הם ממש היו נלחמים ביניהם על כל ברית, מי יזכה בה. בכמה ערים קבעו הקבנים אזורים או מספר משפחות לכל מוהל.

כלומר שרק הוא לבדו יכול למול את ילדיהם. עניין המילה היה גם עניין של שררה, במכנאס, השררה של ברית מילה, הייתה בידי משפחות טולידאנו ומשפחת בירדוגו ( והוא הדין לגבי זכות השחיטה שהייתה במיוחד בידי משפחת בירדוגו ).

הערת המחבר.

בכל צפון אפריקה ולא רק במרוקו בלבד, קיים המנהג מקדמת דנא, למול את בני ישראל חינם אין כסף, כמו שלא גובים כסף בעד הקידושין ומחתנים כל יהודי חינם, אותו הדין גם לגבי ההלוויות – ילקוט המנהגים.

גם באי ג'רבה, אין גובים כמו שלא גובים בעד טיפול בנפטרים ובקבורה. גולוון, עמוד 13 : המוהלים מלים חינם, עני כעשיר.

במראכש, שני מוהלים מראשי חברת אליהו הנביא מלו את בני העיר, וגם עזרו כספית לאבי הבן אם האיש עני הוא. בעיר סאפי היו ארבעה מוהלים אשר מלו חינם, והתחלקו ביניהם לפי התור מי ימול ראשון. במכנאס רבו המוהלים ביניהם מי ימול, עד שקבעו הרבנים מוהלים למשפחות, בין היתר נקבעו איזורים וכל מוהל מונה על אזור עם מספר משפחות, שרק הוא בלבד ימוןל באזור. עד כאן הערת המחבר.

פיוטים ליום ברית המילה ולאליהו.

אן מאורע של שמחה ללא פיוטים מתאימים, ורבני הדורות חיברו שירים ופיוטים לכל חג ומועד, וגם שירים בערבית המדוברת וקצידות לכל מאורע. אנו מביאים כאן כמה פיוטים שהושמעו בכל ברית במרוקו.

פיוט סימנו שלמה.

שולמית שובי נא שובי, הררי ציון עם אליהו הנביא

על מעון עליון, שיר ! שיר ! ידידי, צא מכשדים

ועלמות שיר, צלצלי שמע ומינים…..

לקראת מדבר אדמה, כמה הררי ציון שנים הומה

כים אהמה על מעון עליון…..

מאהבתך אחרי לכתך הררי, ציון עת דודים הייתה לעתך

על מעון עליון…..

הייתי באלף ורבבה, הררי ציון, על מסלול מדבר וערבה

על מעון עליון…..

נאנחים צאן מיד מונה, הררי ציון, עוד תעבורנה על יד מנה

על מעון עליון……………..

39 – אל ברוך גדול דעה לרבי דוד בן אהרן חסין

 פיוט לברית מילה

אל ברוך, גדול דעה / יחיד, אין זולתו

בשיר חדש אביעה / אשיש על אמרתו

מתות מילה ופריעה / צוה עם מרעיתו

להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו

נודעה לנו חבה / עד מאד יתרה

כמה וכמה טובה / אות ברית טהורה

ודוחה מצוה רבה / שבת החמורה

ויצרא דעברה / יעבר והנה איננו

להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו

ידי מבטן קדש / יחיד, צור עולמים

צאצאיו בברית קדש / נרשמים, נחתמים

ולהתערב בעמים / לא נוכל כי חרפה היא לנו

להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו

דור לדור יספרו / גדולה היא מילה

אב המון בא בשכרו / שדי אליו נגלה

ולאיש משה בחירו / עליה לא נתלה

עת במלון תחלה / נתעסק ולא מל את בנו

להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו

וקבלוהו היהודים / בשמחה מצותה

ועוד הם מעתדים / לשוש בעשותה

מאז מבית עבדים / יצאו בזכותה

זרע קדש מצבתה / היא שעמדה לאבותינו

להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו

דוד מלך ישראל / משרשיו יפרה

נצר פודה וגואל / זה שמו יקרא

מנחם בן עמיאל / מי כמוהו מורה

ובשכר זאת מזרה / ישראל הוא יקבצנו

להכניסו בבריתו / של אברהם אבינו

חוסה יה על שארית / נחלתך, שדי

זכור, הבט לברית / קבץ את נדודי

קרנם תשא, את תכרית / אמור לצרות די

אספו לי חסידי / כורתי בריתי עלי זבח

יתרומם וישתבח / ישתבח שמך לעד מלכנו

משך לעד מלכנו

34 – אל אדון מי כמוך

 פיוט יסדתי לכבוד המילה

אל אדון מי אל כמוך / תהלתך ימלא פינו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

אנא אל רם / בזכות אב רם

חוס וחמול עם צוה למול / בשר עורלתו

נפלאים מעשיך / את גלמי ראו עיניך

אין קדוש כה' כי אין בלתך / ואין צור כאלהנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

יחיד נקרא אב המון / נטע טוב נטעת קנמון

בריתך שר כמו דת אמון / חק בשארו שׂם גם בנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

דבר במלה נכבדות / בזכותה יצאנו מעבדות

משחת יציל אל חי ידידות / זרע קדש שארנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

ומאז קבלנו זאת / אות הברית בעליזות

בשמחה ובגיל על כן בשכר זאת / אל חי חלקנו צורנו

על חסדך ועל בריתך / שחתמת בבשרנו

דמה ירצה כזבח / אויבינו תגיש לטבח

אזי יתרומם וגם ישתבח / שמך לעד מלכנו

שמך לעד מלכנו

196 – לתורה ואל מצותה – צח

פיוט למילה. סימן לדויד אמיץ

לתורה ואל מצותה / אלהים חי ארוממך

קדוש אתה / כי הגדלת / על כל שמך אמרתך

דעי לך עדה כלולה

נקראת חבל ונחלה

סדם מילה / את מעלה

מכל גוי מכל ממלכה

ואמר לך בדמיך

לא יצלח יוצר עליך

מעניך / ומשנאיך

יבושו מגערתך

ידראל בה הם נודעים

ומבדלים מם התועים

ונושעים / בה רשעים

עובדי בעמק הבכא

דגולה היא מפארה

שקולה ככל התורה

וגם יצרה / דעברה

מינה גמר מיכה מיכה

אשמח בה וגם אתהלל

מוצאי שפתי לא יחלל

וכאיש שולל / מצא שלל

שש אנכי על אמרתך

מי יעלה לנו הש-

מימה גאלה יחישה

לך אדרש / רם ונשא

זכר אל תפר בריתך

יום הקרבתי פרי בטני

לפניך צור גאוני

יה חנני / אמלל אני

אל תוכיחני באפך

צור ישראל, חוס ורחם

על עם עמוסים מרחם

מהר קחם / והנחם

על הרעה לעמך

210 – מצוה רבה יקרה

 פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

מצוה רבה יקרה

ברית קדש טהורה

אשר העם שככה לו

ה' הוא מנת חבלו

והבדילו והנחילו

נר מצוה ואור תורה

נטע אל שחק וקנאה

יסד ארץ ומלואה

לא תהו בראה

לשבת יצרה

יחיד לכל נוצר קדם

ביום שששי ברא אדם

ובעת שכב וירדם

ממנו בנה עזרה

דרך כוכב וזרח

הוא אברהם נקרא אזרח

צץ ופרח וגם ברח

מעובדי עבודה זרה

וצוהו צור אין בלתו

למול בשר ערלתו

קרום דק יפריד אותו

לגלות כל העטרה

דם הברית יחשב

לפני אל כרובים יושב

כמו קרבן שור וכשב

על מזבח כפרה

חלק שבעת ימי נדה

וימי טהר טמאת לדה

בית ישראל ויהודה

תשמרו כדת, כשורה

זכות זה יוצר מאורים

יפקדכם בבנים זכרים

ולמולם תהיו זהירים

לשמונת ימים לספירה

קונה ארץ ושמים

יחינו מיומים

 אז נשיר במלצתים

בשפה ברורה

236 – שיר חדש אפצחה – 

פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

שיר חדש אפצחה / לעלת כל עלה

נגילה ונשמחה / על מצות המילה

על מצות המילה

אפאר אל נורא

ואגדלנו תוך עדה טהורה

שבחה אזכרה / לשם ולתהלה

על מצות המילה

נהלל יוצרנו

כי אות ברית קדש חתם בבשרנו

בה הבדיל אותנו / מכל בני עולה

על מצות המילה

יצאו ביד רמה

כל צבאות ה' מארץ מצרימה

מיד בן האמה / איש אשר לו ערלה

על מצות המילה

דוד דגול מרבבה

י"ג בריתות כרת עליה בחבה

כי היא מצוה טובה / רבת המעלה

על מצות המילה

ופריעה שתיהן

שמים וארץ עומדים על תליהן

גם כל צבאיהן / ויומם ולילה

על מצות המילה

דיצו וגם גילו

עם בני ישראל ובה תתהללו

בזכותה תנחלו / הארץ נחלה

על מצות המילה

חלקנו צורנו

צוה נא להציל קהל עדתנו

בני בריתנו / מרדת שאולה

על מצות המילה

זמירות תערכו

בשכר זאת על במות אויביכם תדרכו

חיים תאריכו / והייתם סגלה

על מצות המילה

קומה יה ופדנו

מארבע הפאות קבץ נפוצותנו

תתגדל מלכנו / ותתקדש סלה

השלישי הוא שלרבי אהרן בן סמחון ממכנאס מתוך ספרו " זקן אהרן " מהדורת הרב משה עמאר, לוד תשנ"ב, פיוט לנועם " אל אדון ברצותו " סימן אני אהרן בן סמחון לאומרו ביום המילב בבית הכנסת.

לבי ובשרי יחד ירננו / לאל חי ומשירי אהודנו

על בריתו שחתם ההשרנו / אשורר אחר נוגנים שיר וזמרה

אנכי היום לה' אשירה

אלהי ארוממך / אודה שמך וארנן במעשי ידיך

אין קדוש כה' כי אין בלתך / וין צור צייר זולתך אל נורא

קח נא מפי היום אשירה שי תמורה

נפלאים מעשיך יה שוכן רומה / אשר צר את האדן בחכמה

מאש רוח מים ואדמה / רקמו ציירו צורה בתוך צורה

זרק נפח בו נשמה טהורה

יחיד אב המון צוה צור נורא / לעשרים דורות לכרות את הערלה

להבדיל בין ובין בני עולה / מאוסה היא הערלה ומכוערת

טומאתה מכל טומאות חמורה

אחי ועמי לעילת כל העילה / פצחו רננו ואמרו בגילה

ברוך אשר ציווינו על המילה / כי רבה היא מאוד ויקרה

בשבילה כל העולם נברא

הרבה לנו מצוות נורא עלילה / ועל כולנה עלתה מצוות המילה

לשם ולפארת וגם לתהלה / שקולה היא כנגד כל התורה

בזמנה דוחה שבת חמורה

רבו כמו רבו את שבחיה / כי י"ג בריתות נכרתו עליה

אורחות חיים ישיגו כל שומריה / ימיהם יאריך אל חי ונורא

וגם עד זקנה ושיבה וגבורה

נביא איש האלוהים משה רבנו / עת בא בדרך ועסק במלונו

ולא הקדים תחילה למול בנו / אז באו אף החימה קל מהרה

ובקשו להמיתו לולא צפורה

בזכותה נאור יושב קדם סלה / ימהר יחישה עת הגאולה

לפדות עם עני ונדח בגולה / כאז שקדמה יצאה אום טהורה

מארץ מצרים נוף העבודה

סלעי ומצודתי משוך חסדך / על ילד זה הנחתם בחותמך

ממטה למעלה נרשם בו שמך / ירצה דמו לפניך נורא

זבח קרבן כפרה

חון תחון אל רחום בזכות המילה / עניה סוערה סורה וגולה

וקבץ בניה אל עיר תהילה / אז יגדל שם יה בעלמא

די ברא בסוד עדה טהורה

שירים רבים נכתבו בעברית לברית המילה וכן חוברו גם שירים בערבית. להלן אחד מהם, מחברו רבי יעקב בן סמחון, מתוך חיבורו שבח ורנה, פיוטים ושירים בערבית

פיוט בלעדי לכבוד אליהו הנביא, סימן יהודה סן סמחון, לחן : ליל ליל ייא מנא, ונועם " תורת אמת " ונועם אנא נמדח בלמענא

ייא נאס נחדררו פי באלנא, נטלבו מן ענד אילאהנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

הווא נביא כביר פדנייא, אבייאד מן סאפו בננייא

פאיידא כבירא האדי הייא, אכלליה פלמנאם יקפינא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

וראה הווא סאכן פשמאת אמא שאעא יזי מן תממא

יזלי עלינא האד לג'ממאת מן האד לגלות יפקנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

די כא יקרא סודות לכבאר, כא יזיה הווא יעטיה לכ'באר

האדסי ראה עזב ועתבאר, וכללסי בקדרת מולאנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

האד לכלאם ראה צחיח הווא, ענדו לזהד ענדו לקווא

ינזל וויטלע פוסט להווא, ימסי לשמא וויזי לענדנא

ירסל נביא הווא סידנא, אליהו יבששרנא

קבל יי רבבי טליבתנא, וסוף ונדרפי ג'רבתנא

האד לגלות פאס רמיתנא, פיסאעבאב תפקנא

גם מהשיר זה, הובאו רק מספר בתים בלבד. שני הפיוטים הראשונים, פורסמו בקובץ הפיוטים " ישמח ישראל " של העיר מכנאס.

זבד הבת – תסמייא דל בנת.

והיה אם תיוולד נקבה, השמחה, אינה רבה בבית ורחוקה מלהיות דומה לזו של לידת הבן. הבת היא אירוע משפחתי מצומצם, שקט ואינו מלווה בטכסים וחגיגות, כמו זו של הבן. עם זאת, חייבים לעשות משהו בזבד הבת – יום נתינת השם לתינוקת.

האירוע המרכזי של נתינת השם נערך תמיד ביום שבת והטכס נקרא בפי המוני העם תסמייא. בצפרו הטכס הזה נקרא תסחים. אבי הבת הולך לבית הכנסת בשבת ומודיע לרב על האירוע המשפחתי, לא מזמינים פייטן לבית הכנסת וגם רובי משפחה לא באים במיוחד להתפלל עם בעל השמחה, כמו שנהוג בשבת אבי הבן. גם הנשים אינן מבקרות את היולדת, כמו שמבקרות אותה כאשר יש בן זכר.

האב זוכה לעלייה לתורה וציבור המתפללים מקבלו בעלייתו, בפיוט " בסימן טוב והצלחה ". יש לציין שאת אבי הבת מעלים ל " משלים " ( אחרון ), והכוונה שלא תיוולדנה לו יותר בנות. גם אם זו הייתה הבת הראשונה, מעלים אותו לעלייה אחרונה – משלים.

אבי הבת מזמין אחר כך את באי בית הכנסת לביתו, ושם עורכים קידוש ומסיבה קטנה עם כיבוד קל. אחרי כן מגישים את התינוקת לרב כשהיא מלובשת יפה. אם זו הבת הראשונה הרב קורא את הפסוקים :

אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה ( שיר השירים ו, ט ) " ויברכו את רבקה ויאמרו לה, אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו ( בראשית כד, ס ).

אחר כך הרב עושה " מי שברך , לתינוקת ונותן לה את השם. השמות שניתנו היו בדרך כלל שמות תנ"כיים : לאה, רבקה, רחל, או ערביים : ג'מילה, ג'והרה, עיישא וכדומה. באזור האטלס היו גם שמות בֶרבֶרים : איטו, סתתי, לאלא, רחימה. לעומת אזורי האטלס, באזור החוף והצפון ניתנו לרוב שמות ספרדיים : לדיסייה, דונה, סאזבונה, אסטרייה, גראסייה, פורטונה, פירמוזה, ביניידה ועוד.

נהגו לתת שמות ההורים של הבעל או של הרעייה או שמות של קדושים שעל קברם השתטחה האישה בתקופת הריונה. במרוקו הספרדית נהגו לתת שמות של הורים בעודם בחיים, ומנהג זה התפשט בכל צפון מרוקו, כעין כבוד להורים.

נתינת שמות לפי תקופות.

כמו כן, היו מקרים בהם ניתנו שמות לנולדים, לפי תקופות והנסיבות. רוב הנולדים בחודש אדר או בשבוע שבו חל פורים, זכו לשם מרדכי על שם מרדכי היהודי, ואם זו בת לשם אסתר, על שם אסתר המלכה של המגילה. אם ברית מילה חל ביום תשעה באב, הרך הנולד נקרא שמו בישראל מנחם – לפי המסורת ביום זה נולד המשיח. בחנוכה, הבן הנולד זכה לשם מתתיה או יהודה, על שם יהודה המכבי.

באלול – רחמים, בניסן – נסם, באייר – מאיר, בסיון – חיים, משום שבו ניתנה התורה. בחודשים שבהם קוראים בתורה מספר שמות, ניתן השם משה. כאשר אישה נכנסה להיריון בתקופת ההנקה, הילד ייקרא לוי. והוא הדין לגבי צעירה, שהתחתנה לפני שקיבלה אורח נשים ונכנסה להיריון.

הערת המחבר.

לג"י, עמוד 110. אם אישה נכנסת להריון בתקופת ההנקה, קרוביה ואנשי סביבתה הודאגו מאוד, כי האמינו שהחלב יזיק לתינוק משום ש " הורעל ". האישה הזו נקראת "ג'איילית " והתינוק ינק לג'אייל ( ינק רעל ). כך האמינו ועודם מאמינים עד היום יהודים כערבים.

וכל בכור אדם בבניך תפדה – שמות י, יג.

פדיון הבן – פככאן לכוהן.

ההורים הצעירים שזכו להתברך בבן בכור והכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, מתכוננים עתה למצווה השנייה שהיא מצוות פדיון הבן, ככתוב : קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה לי הוא – שמות יג, ב.

חשיבות יתירה ניתנה לוולד הראשון בין באדם, בין בבהמה, בין ראשון שהוא ראשית אונו לאב, ובן שהוא ראשון ופטר רחם לאם. מקובל מאוד בחברה הנידונה שהאחים הצעירים חייבים בכבוד האח הבכור ובמיוחד אחרי מות האב.

פֶּטֶר

(ז') [מן פטר;המשמעות היסודית: בקיעה, פתיחה]
1. כִּנּוּי לַוָּלָד הַבְּכוֹר הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹן מֵרֶחֶם אִמּוֹ: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יג ב). "פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה וּפֶטֶר חֲמוֹר" (שמות לד יט–כ).
2.^ח פְּתִיחָה: "וְזֶרַח יוֹשֵׁב בְּחַלְחָלַת לֵב, יָחִיל וְדוּמָם לְפֶטֶר שְׂפָתָיו" (מאפו, שכד). "תְּנַאי זֶה הָיָה פֶּטֶר מַיִם לַנִּרְגָּנִים שֶׁבָּעִיר" (ליפסון, מדור ב 71).
3.^ח [בהשאלה] רֵאשִׁית, הַתְחָלָה: "הַקִּיטְל שֶׁלּוֹ מַלְבִּין כְּפֶטֶר-שֶׁלֶג" (סדן, ממחוז שכג). "לֹא יָדַע הָעֶלֶם שֶׁקְּרִיאָה זוֹ… תְּשַׁמֵּשׁ פֶּטֶר לִטְרָגֶדְיַת-חַיִּים קָשָׁה" (ויסלבסקי, יחידים 109). "אוֹתוֹ בָּחוּר שֶׁאֶצְלוֹ יֵשׁ פֶּטֶר הַסִּפּוּר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (יזהר, צקלג 907).

[פֶּטֶר-, פְּטָרִים, פִּטְרֵי-]

פדיון הבן חל כאשר הנולד הוא בכור לאימו, אף אם אינו בכור לאביו ( משנה ברכות ח, א ). לעומת הבן הבכור, בת בכירה אינה חייבת בפדיון כי כתוב " כל בכור בניך תפדה " בניך ולא בנותיך ( קדושין כט, ע"א ). ערך הפדיון הוא חמישה שקלים בשקל הקדוש ככתוב : ופדיון מבן חדש תפדה בערכך כסך חמשה שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא ( במדבר יח , טז )

ביום השלושים ואחד לחייו של הילד נערך טכס פדיון הבן, שאליו נוהגין לבוא בני המשפחה הקרובים, חברים, שכנים, ובאי בית הכנסת שבו מתפלל אבי הבן. יש לציין שמצוות פדיון הבן הייתה כה חביבה על האנשים ונשים כאחד, במיוחד על הזקנות שלא ויתרו על אף פדיון, ובאו תמיד בהמוניהן לבית היולדת. הן היו תמיד הראשונות, כמו שהיו גם כן הראשונות בברית מילה. גם נשים הצעירות שזה עתה נישאו וטרם ביכרו, באות למצווה זו, המכונה בפיהן פככאן לכוהן. כי אומרים שכל המשתתף בסעודת פדיון הבן, כאילו התענה פ"ד תעניות. לכן הזריזים מקדימים לבוא, אף אם אבי הבן לא הזמינם. יש גם מסורת מהזקנים שאיש אשר יקיים פדיון הבן כדין,מובטח לו שהילד יחיה ויינצל מפגעי חולי הילדים.

בערב פדיון הבן, נהגו להתפלל ערבית בבית בעל השמחה והפייטנים הנעימו את המאורע בשירי קודש ובפיוטים. הכהן הוא הראשון המגיע, והוא תופס את מקומו המיוחד לו. בגמר תפילת ערבית, האם מגישה לאבי הילד את הבן כשהוא מלובש כביום הברית, ואחרי שענדה לו תכשיט זהב, בדרך כלל " שדי " והניחה אותו על כרית לבנה. האב מוסר אותו לידי הכהן. דאגו תמיד שהכהן יהיה איש זקן, מכובד ונשוא פנים ורצוי תלמיד חכם. במכנאס, הכהן שהחזיק במשרה זו בכל חיו, היה רבי יעקב הכהן ז"ל.

הערת המחבר : רבי יעקב הכהן ז"ל היה תלמיד חכם זקן, חסיד, דרשן עצום והיה הכהן היחידי בעל השררה לפדיון הבן. רב זה זכה לעלות ארצה, נפטר כאן ונטמן בהר המנוחות בירושלים. ברבאט, היה זקן אחד בשם רבי אברהם הכהן ( בן חנון ), אשר החזיק בשררה זו. אחרי מותו, מונה בנו רבי יצחק הכהן, הבן המשיך בדרכי אביו, עד שהלך גם הוא לעולמו.

הכהן מקבל את הילד, מחזיק אותו בשתי ידיו, ופפותח בחקירה מקיפה ויוקדת. קודם כל הוא פונה לאם הילד ושואל אותה בשפה הערבית המדוברת "

האם הילד הזה שלך הוא ?

האם לא היה לך ילד לפניו ?

האם לא הייתה לך הפלה לפני כן ?

האם לא מת לך ילד לפני שזה נולד ?

לא אדוני עונה האם. אז פונה הכהן לסבתא מצד האם ושואל :

הגידי נא לי, האם זהו הבכור של בתך ?

האם לא הייתה לה הפלה לפני כן ?

אולי היה לה דם, סימן של הפלה ?

הסבתא עונה גם היא ב " לא רבתי ", והכהן ממשיך ללחוץ

האם יש לך עדים שבתך לא הפילה ? ומי והיכן הם ?

המיילדת היא העדה שלי ונמצאת כאן !

הכהן פונה גם כן למיילדת וחוקר אותה כמו שחקר את הסבתא וגם זו מעידה שלא הייתה כל הפלה לצעירה ושזהו הילד הראשון שלה.

לאחר החקירה, פונה הכהן לאבי הילד, כשהוא מחזיק את התינוק בחיקו, ואומר בזו הלשון :

זה הבן הבכור הוא, והקדוש ברוך הוא ציווה לפדות אותו שנאמר : " ופדויו מבן חדש תפדשה בערכך חמשת שקליםבשקל הקדש, עשרים גרה הוא "

וכאילו פונה אל הילד, הןא מוסיף.

כשהייתה במעי אמך הייתה ברשות אביך שבשמיים וברשות אביך ואמך, עכשיו אתה ברשותי שאני כהן ואמך ואביך מבקשים לפדותך דאתה בכור מקודש שכן כתוב : " קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא "

האב עונה בקול נרגש : " בני בכורי, רוצה אני יותר, והנה לך חמישה סלעים בפדיונו "

באותו רגע, האם מורידה צמיד זהב ומושיטה אותו לבעלה, על מנת לתיתו לכהן. יש להבהיר שהיו משפחות אשר החזיקו בבתיהם מטבעות עתיקות בעלות ערך, והשאילו אותן בהזדמנות זו לבעלי המצווה. אולם רוב האנשים נהגו למסור לכהן צמיד זהב שערכו כמובן יותר מחמישה שקלים.

האב מברך אחר כך את הברכה : על פדיון הבן וכן ברכת שהחיינו. לאחר שהכהן מקבל את חמשת הסלעים או שוויים הוא אומר :

קיבלתי  ממך חמישה סלעים אלו בפדיון בנך זה והרי הוא פדוי בהן כדת משה וישראל. יהי רצון מלפני אלוקינו : כשם שזכית לדפיון הבן, כך תזכה לקיים כל המצוות שבתורה.

הכהן מברך אחר כך את הילד ב " ברכת הכהנים " המסורתית, מוסר את הילד לאימו, והנשים פורצות מיד בזג'אראת. הכהן שהוא ברוב המקרים תלמיד חכם, נוטל כוס, מוזג יין ומקדש. בזה תם כל הטכס.

המוזמנים מתיישבים אחר כך, סביב שולחנות ערוכים ומתכבדים. היו משפחות שערכו סעודות עם ארוחת ערב, והיו שהגישו רק שתייה קלה עם עוגות וכדומה.

מאחר וכל ההוצאות האלו היו מכבידות על רוב הציבור, פרנסי העיר ורבניה היו משגרים מדי פעם אגרות לבתי הכנסת, והיו מתריעים ואוסרים את כל החגיגות, ומתירים רק כיבוד קל.

אחרי שקהל התפזר, האב היה ניגש לכהן ומכבד אותו בסכום כסף תמורת הפדיון, הכהן היה מחזיר את חמשת הסלעים או את הצמיד. בדרך כלל, היה הכהן מחלק את הסכום שקיבל, לכהנים נזקקים.

פיוט לפדיון הבן.

כרגיל לכל שמחה, לכל מאורע, חוברו שירי שבח והודייה למקום, כמו הפיוט שלפנינו שחובר לכבוד פדיון הבן, מאת רבי דוד חסין ז"ל מתוך ספרו " תהלה לדוד.

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

פיוט יסדתי לפדיון הבן נעם

אהלל אל שומר את הבטחותיו / אשר שם במצרים אותותיו

נתן לנו חמדה טובה וקדושה / תורה צוה לנו משה מורשה

ישראל אשר אהב, אשר רצה / בדביקה, בחשיקה בחפיצה

דרך קשתו יצא בעמק עכור / ויהרג ה' כל בכור

ולא נתן אלהינו מלכנו / את המשחית לבא אל בתינו

דבריו שים על לבך אל תשכחם / לקדש כל בכור פטר כל רחם

בן חדש יצר מכלל נפלים / פדה תפדה בחמשת שקלים

נתן תתן בשמחה את כספך / אל הכהן אשר יהיה לפניך

חיש לברך וקודם שתפדהו  אמור לשם יחוד קדש אבריך הוא

סעוד בן זה, אל חי יושב כרובים / זכהו לתורה ולמעשים טובים

יהי חכם בתורת יקותיאל / בחיי אביו וכל קהל ישראל

נברך צור שאכלנו משלו / אלהינו הזן את העולם כלו

פדיון פטר חמור.

וכל פטר חמור תפדה בשה ( שמות יג, יג )

רבים מיהודי מרוקו, גידלו והחזיקו עדרי צאן ובקר בשותפות עם הערבים. בעצם היהודי היה בעל העדר, והערבי טיפל בו, גידל, שמר ובתור שכרו הוא קיבל כמה אחוזים. היו גם יהודים בעלי אדמות חקלאיות – חוות . הערבי ניהל את החווה וקיבל רבע מהתוצרת החקלאית. האריס הערבי נקרא במקרה זה " ארבבאע ", היינו הנוטל רבע. במשקים משותפים אלה, היו כמובן בהמות בית והיהודי עקב והתעניין במיוחד בהתפתחות משק הבהמה ( החמור ), כדי לזכות במצוות פטר חמור.

זוכרני שאם אחת האתונות הייתה ממליטה, היו מביאים את העייר העירה, והיו מקיימים את מצוות פטר חמור. היו מקשטים את החמור בכל מיני קישוטים על הראש, שמים לו מסביב לצוואר צעיפים צבעוניים ממשי, זרי פרחים, עונדים לו גם שרשרת זהב ומוליכים אותו בתהלוכה חגיגית בשכונה היהודית, כשהנשים מלוות אותו בקריאות גיל – אזג'ארית. הגברים שרו כל הדרך. רוב הקהל, גדולים וקטנים, השתדלו להתשתתף במצווה זו. גם תלמידי חכמים ונכבדים, השתתפו בתהלוכה הססגונית הזו. החמור הובא לביתו של בעל הבית והועמד בחצר. הכהן חיכה שם לתהלוכה. כאשר הגיעה, הכהן שם את ידו על עורפו של העייר ואמר :

זה פטר חמור הוא, והקדוש ברוך הוא צווה לפדותו בשה, שנאמר : " ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו ".

אפדהו, היה עונה בעל החמור, ונתן שה קטן, מתנה לכהן. אחר כך בירך ברכת " על פדיון חמור " וגם " ברכת שהחיינו ".

הכהן היה פונה לבעל החמור ואומר : " קיבלתי ממך את השה ואני רואה את החמור כפדוי כדת משה וישראל ". מיד קידש על היין ובזה היה תם הטכס.

הנוכחים הוזמנו לשולחן וסעדו את לבם. הכהן התכבד במתנה כספית וגם העניים תלמידי חכמים לא קופחו.

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

פיוט יסדתי לפדיון הבן נעם

אהלל אל שומר את הבטחותיו / אשר שם במצרים אותותיו

נתן לנו חמדה טובה וקדושה / תורה צוה לנו משה מורשה

ישראל אשר אהב, אשר רצה / בדביקה, בחשיקה בחפיצה

דרך קשתו יצא בעמק עכור / ויהרג ה' כל בכור

ולא נתן אלהינו מלכנו / את המשחית לבא אל בתינו

דבריו שים על לבך אל תשכחם / לקדש כל בכור פטר כל רחם

בן חדש יצר מכלל נפלים / פדה תפדה בחמשת שקלים

נתן תתן בשמחה את כספך / אל הכהן אשר יהיה לפניך

חיש לברך וקודם שתפדהו  אמור לשם יחוד קדש אבריך הוא

סעוד בן זה, אל חי יושב כרובים / זכהו לתורה ולמעשים טובים

יהי חכם בתורת יקותיאל / בחיי אביו וכל קהל ישראל

נברך צור שאכלנו משלו / אלהינו הזן את העולם כלו

פרק שיש – סגולות לשמירה על הילד

נגמרו הטכסים ועימם החגיגות. הילד שבא עתה לעולם יביא, כך מקווה המשפחה, אושר ומזל טוב להוריו ולסביבתו. אך יש לעשות גם כן הרבה מאמצים על אנושים, כדי לשמור עליו ממוקשי השטן האורבים לו מכל עבר. יש להיזהר מכוחות האופל ולנקוט נגדם את כל האמצעים, הן על ידי קמעות ולחשים פולחניים, והן על ידי ביקורים תכופים אצל קברי הצדיקים. כל אלה נלחמים ברוחות ושדים ןבכל מרעין בישין. השיטות הידועות והמוסכמות ללוחמה בחיצוניים ובכל המזיקין למיניהם הן העאדאת ( מנהגים ). יש המכנים את העאדאת, בשם " קבלה בידינו ", אם תשאלו אותם מדוע הם נוהגים כך ? יענו לכם מיד, שזאת " קבלה בידם ".

הערת המחבר.  קבלה בידם – מין אמונה, נוהג, נדר – עאדא בערבית. יהודי מרוקו רגילים לקיים מנהגים קבועים ובמועדים קבועים וגם נזהרים לקיימם, והם נקראים עאדאת ( בריבוי ). יש להבחין בין מנהגים כלליים לבין מנהגים משפחתיים או מקומיים.

מנהגים כלליים – מנהג ארצי או כלל יהודי ארצי במדינה ; מנהגים משפחתיים אך ורק בקרב המשפחה ולפעמים גם בקרב משפחות במדינה ; מנהגים מקומיים אך ורק בקרב בני שבט אחד או מספר שבטים שבאזור.

המנהגים.

הרבה מנהגים זרים, מהם תמוהים מאוד, נתווספו לאלה שהיו כבר קיימים. מנהים שלא היו מכוונים בוודאי לתורת משה, חדרו למללאח מבלי שהרבנים יוכלו למנוע קלקלותיהם, ומן הדין לראות בהם דווקא השפעה זרה, השפעה של אמונות ומנהגים שבאו בירושה ממעבה הדורות.

האמונה במזיקים שלידתם מעירוב דמים של אח ואחות שמתו מיתה משונה, הביאה מאמינים אלה לחפש להם מפלט ושיטות מיוחדות כדי להילחם בהם, כי החיים מוקפים איומים של כוחות הנסתר, של יצורים רוחניים חסרי גוף ובלתי נראים. כך במשך הדורות, סוגים שונים של " הקדמת רפואה למכה " אומצו כאמור, כגום קמעות, ביקורים על קברי הקדושים או תחבולות מתוחכמות שאת המעט הידוע לנו ננסה להביא.

התינוק מוחלף בתינוק שד.

חייו של יהודי במללאח, עמוסים היו מלידה עד מוות, מנהגים ואמונות מקומיים, וכן גם ברפואות עממיות. ילדים קטנים ובעיקר תינוקות, נהגו להשכיבם על קברי הצדיקים ולהשאירם שם למשך שעות ולפעמים גם ללילה שלם כשהאם, ניצבה מרחוק משום שקיימת אמונה עממית, שאם התינוק חולה ללא סיבה מספקת ומצבו מחמיר, סימן שהשדה " אתאבעא " ( הרודפת ) החליפה אותו בתינוק שד.

חילוף התינוקות מתרחש, כאשר האם באופן פזיז יוצאת מחדרה ומשאירה את עוללה לבד, או שהיא מוציאה אותו לפני תום ה " ארבעים ", ועוברת על יד " אסקקאייא " ( מקום ממנו שואבים מים ). אזי היא חוזרת עם ילד אחר לגמרי. התינוק ממעט לינוק, מרזה מיום ליום, יורד במשקל ולא מתפתח.

במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת קבר שכוח של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה,סימן שהוא מן העולם הזה של עלי אדמות. היא ניגשת מיד, נוטלת אותו ואומרת : " לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים ". ואם הוא לא בוכה, אז הוא שייך לשדים וימות. קיימים גם מצבים אחרים בהם פונים לקברים ידועים ולא שכוחים – קברי צדיקים. מניחים את בתינוק על הקבר, במקרה שהוא ינק " לגייאל ", דהיינו : ינק מאימו כשהיא בהריון, ( אומרים : תינוק זה " רדע לגייאל " – תינוק זה ינק רעל ). מקרה נוסף הוא כאשר באופן פתאומי התינוק נחלש, מפסיק לינוק ללא סיבה ומצבו מחמיר. אז חוששים שהוא נחטף על ידי השדה התאבעא והוחלף בתינוק שד, לכן חלה. במקרה הזה, לוקחים אותו לבית החיים, מניחין אותו על קבר אחד הקדושים ומשאירים אותו כשעה  – שעתיים. האם פונה לקבר ואומרת : " אם התינוק הזה הוא שלי והוא מהעולם הזה, מה טוב, ואם לא אני אקבור אותו על ידך.

לא קונים מצקת.

אמצעי אחד לעקיפת תמותת התינוקות הוא המצקת. היו משפחות שקבלה בידן לא לרכוש מצקת. אם הם זקוקים לה במטבח, שואלים אותה מהשכנים או שקרוב משפחה מתנדב לרכוש אותה מכספו ומגיש אותה כמתנה לאותה משפחה, הסיבה לכך היא שלמשפחה נולדו פעם תאומים ואחד מהם מת.

הם קברו אותו עם המצקת שהייתה להם בשימוש בבית, כדי שהתאום המת לא יחפש את אחיו. מאז אותה משפחה מחליטה לא לרכוש מצקת לעולם בטענה שזה : מאסי מליח ( אין זה סימן טוב )

הערות המחבר :  לג׳י, עמי 106: האם-מביאה להם מנחות ומניחה אותן על הקבר! בן-עמי, מפעלי המרכז לחקר פולקלור, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ה, ירושלים 1973, עמי 111-110¡ ראה גם בן-עמי(קדושים), עמי 91: אמא של תינוקת חולה השתטחה על קברו של ר׳ יצחק הלוי, והשכיבה את תינוקה על הקבר ואמרה לו:״ אם התינוקת… ראה הסיפור 2.300 בעמוד 432; נוכחות השדים, עמי 4.

     נוהג בחכמה, עמי קג-רכג_; התחדשות, כרך ג׳ עמי 87: גם אצל בני העדה הכורדית קיים מנהג דומה: אם נפטרו בשנה אחת שניים מבני המשפחה, נוהגים לקבור ביצה עם המת השני. ביצה זו, כפיוס לכוחות העליונים.יש עדות שנהוג אצלם: שאם נפטרו שני אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה, שוחטים תרנגול וקוברים אותו בבית־העלמין למרגלותיו של הנפטר השני.

מכירת הילד.

אמצעי נוסף לשמירה על הילד, הוא מכירתו לגורם זר. אדם הקובר את ילדיו בגיל רך מחליט כאשר נולד לו בן חדש, למוכרו לחברה קדישא תמורת תשלום מסויים. התנאי הוא שכאשר יתבגר הילד ויגיע לפירקו, על האב יהיה לפדותו מחברה קדישא תמורת תשלום כספי. האב קונה בחזרה את בנו מהחברה, במחיר יותר גבוה. יש להדגיש שברגע שהילד נמסר לחברה, משנים את שמו לשם חדש שהוא מקבל מהחברה והוא לא נושא עוד את שם משפחת אביו.

לפעמים נמכר הילד לקרוב משפחה או שהוא נמסר למשפחה מסויימת או לשכנים, אשר ידאגו לכל מחסורו עד אשר יגדל ויהיה לאיש. זהו מן אימוץ מוסכם. אפשרות אחרת היא להשאיר את התינוק במסגרת המשפחה, אך לא בטיפולה מבחינה מעשית.

הערת המחבר : בן־עמי, רפואה עממית: האב מוכר את הבן לאדם אחר (זר) וזה מגדלו עד גיל הבר־מצווה או גיל מוסכם; נהגו העם, עמי 352 (ט): ״האב מוסר הבן לחברה קדישא, והללו מגדלים אותו עד גיל חמש, קונים לו לכסווא דל כימס סנין (החליפה של חמש שנים). אח״כ, אביו פודה אותו מהחברה תמורת תשלום מסויים״; נוהג בחכמה, עמי קלה: האב מוכר את הבן לחברה קדישא ומתנה שאם הבן יגיע לגיל הנישואין, יחזור האב ויקנה את בנו מהחברה בסן יותר; ליצחק ריח, יו״ד, ערך מים, אות י״ג. ספר חסידים, סי׳ רמייה¡ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ כא, עמי 59, ובעוד מקומות.

הדבר מתבטא בכך, שהשכנים הם הדואגים לכל מחסורו. לילדים אלה נוהגים לקשור מטפחת ובה שמים מטבע כסף. נזהרים מאוד לא לקנות לו שום דבר מכספי המשפחה. יש מקרים שהאם מוסרת את תינוקה לשכנה להיניק אותו, למרות שיש לה חלב בשפע. משום שהיא חושבת כי "השכנה"  ( כאן הכוונה לשדה ) פגעה לה בחלב ועל כן ילדיה מתים. העירקים נוהגים למסור את התינוק להנקה לאישה אחרת.

השכנה – הכוונה כאן לשדה; השדים נקראים בשמות שונים : שכנים, אחרים, חיצוניים, תחתוניים, הטובים מאתנו, ועוד. במקרה שלפנינו כאן, השכנה היא " התאבעה " – הרודפת של האישה.

חולצה מתכריכין.

במראכש, יש משפחו התופרות משאריות התכריכין " תאשמיר – חולצה, לילד שמכרו לחברה קדישא. בתקווה שבגד זה ישמור עליו מכל מזיק ומשטין הרוצה להתנכל לו. את השאריות של התכריכין משיגים כאשר איזה רב נפטר בעיר ואז המשפחה נוטלת אותם מגזורי התכריכין.

נזם זהב.

ישנן משפחות במרוקו שנהגו לנקב חור בחנוך אוזנו של התינוק, ימים אחדים אחרי ברית המילה ותלו בה עגיל זהב. מנהג ענידת הנזם קיים גם אצל ערביי מרוקו ונפוץ יותר אצלם. מטרת ענידת הנזם היא לשמור על הילד. ד"ר פ' לג'י, מביאה מנהג שהיה קיים במרוקו אצל הערבים והיהודים כאחד, והוא : כדי לשמור על הרך הנולד בימיו הראשונים, נוהגים הערבים לענוד לו נזם מכסף הנקרא " כ'ריסא ". את הנזם עושים או מייצרים משבע מטבעות כסף, שנתרמו על ידי שבע אימהות לילדים יפים, חסונים ובריאים. את שבע המטבעות מוסרים לצורף יהודי, אשר מתיך אותן ועושה מהן נזם. הוא בעצמו חייב לנקב חור בתנוך אוזנו הימנית של הילד ולענוד לו את הנזם. מכאן אנו רואים שגם מלאכת הצורפות שימשה בידם לסגולות ולמאגיה.

התכשיט הזה נקרא במקרה זה גם " עייאשא " –(ביטוח חיים). אסור להוריד את הנזם לתינוק עד שתעבור תקופת הסכנה. כאשר תחלוף התקופה המסוכנת – הימים הראשונים – מסירים את הנזם, מתיכים אותו ועושים ממנו טבעת, צמיד או פגיון, ועל הילד לענוד אותו תמיד.

גם הנשים היהודיות נוהגות בתקופת הריונן לקחת את אותן המטבעות, לקדוח בהן חורים ולקשור אותן לשיער ראשן או לצעיף ראשן. רק אחרי הלידה, הן מורידות אותן וקושרות אותן לבגדי הרך הנולד. נראה שמנהגים אלה היו קיימים בערי השדה אבל לא בערים הגדולות.

משפחות מסוימו בקרב יהודי דבדו – כמו משפחות מרציאנו -, נוהגות לנקב את אוזנו הימנית של התינוק הנולד ולענוד בה עגיל זהב. לפי טענתם, קבלה היא בידיהם שאבותיהם לא השתתפו במעשה העגל כאשר אהרן אמר אל בני ישראל : " פרקו נזמי הזהב אשר באשני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו לי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם – שמות, לב, ב-ג – אולם אמותיהם של אלו, לא אבו לסייע ולא לקחו חלק באותו חטא. בספר "ויען שמואל" מסביר מדוע מדוע משפחת בני מרציאנו הולכים עם נזם באוזן.

במכנאס, ניקבו את תנוך האוזן רק אחרי גיל חמש בערך. לילדות ענדו נזם גדול הנקרא אל-כ'רסא ולילד נזם קטן שכונה א-נפתיל. קוטר הנזם של הילדות היה כשמונה סנטימטרים ואילו זה של הילד הגיע לשלושה סנטימטר בלבד. זוכרני כמה זקנים מכובדים ונשאוי פנים, שהלכו עם נזם זהב באוזן. גם היום אפשר לפגוש באלה העונדים את הנזם, ולאו דווקא זקנים, כי זו עאדא – מנהג. יהודים אלה היו מאוד מכובדים בעיני הערבים שהתייחסו אליהם בכבוד רב וראו בהם את בני ישראל האמיתיים ששרדו : האדו הומא בנו ישראל – אלה הם בני ישראל – האמיתיים, את יתר היהודים כינו אותם בנו-זיפא – בני נבלה.

יש לציין כי אלה שענדו את הנזם, עשו זאת כל ימי חייהם. במותם, הם נקברו עם הנזם.

שם האח המת לאח הנולד.

רוב ההורים דאגו שהבן ישא את שם סבו שנפטר ובפרט אם היה זה רב. נתנו גם שם של דוד יקר או של קדוש נערץ. אך היה קורה והילד נקטף באיבו, בעודנו תינוק או נער וההורים מרוב חיבתם והערצתם לסבא נתנו גם לילד השני שנולד, את אותו השם שנשא אחיו קודמו שמת בתוספת שם נוסף כמו חיים, יחיה, יעיש וכדומה. בדרום מרוקו רגילים להוסיף לבן הזה, את השם כ'ליפה, שפירושו תמורה או נותנים את השם מכ'לוף. קרוביו ובני משפחתו ובכלל כל האנשים ברחוב, יקראו לו רק בשם כ'ליפה או מכ'לוף ויימנעו לקרוא לו בשמו הראשון.

קמע שמירה לילד.

כל אמונה היא רצוייה, ובלבד שהיא שומרת על העולל ומגינה עליו מכל צר ואויב, משטין ומחבל. לכן ענידת קמע נחשבת לכדאית ומתקבלת ברצון ובזרועות פתוחות. העיקר הוא שהתינוק לא יינזק " מפלונית וחברותיה ". הורים הזדרזו להזמין אצל מומחה, קמע לשמירה על פרי בטנם, והלה הכין קמע – חרז – מיוחד ובו כתובים נשמות הקדושים היוצאים מפסוקים 

אמ"מ כר"ל יג"ץ וי"ו יכ"ל נב"ו קב"כ יל"ו מפ"א.

אלה הם ראשי תיבות של הפסוקים

אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו

יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ – (במדבר כד, ח)

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל – (במדבר כג, כג).

חהר"מ יאו"א – (יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו) – שבזכות אלו השמות הקדושים והטהורים, שתהיו לעזר והלועיל ולמגן וצינה לילד הזה המולד ולאימו, מלילית ומאגרת בת מחלת וסיעותיהן, שלא יתקרבו לבית זו ולא יזיקו לילד הזה ולאימו אכי"ר – אמן כן יהי רצון.

הילד מחייך מתוך שינה.

לעיתים קרובות, קורה והתינוקות מחייכים או משחקים כשהם ישנים, או אף משחקים לבדם ואפילו בהקיץ. יש להעירם ומיד. אם ההורים ימצאו את עוללם מחייך או משחק באמצע השינה, סימן ש
" הפלונית " – לילית משחקת עימו, וזה מסוכן בפרט אם זה בליל ראש חודש. נהגו לתפוס לו את האף ולנענע אותו, עש שהתעורר. באותו רגע, על האב מוטלת החובה לקורא את הפסוק " ויהי נועם " שלוש פעמים, ובד בבד ינענע את חוטמו של תינוקו.

בספר "עדן מקדם", ערף ילדים, הכותב כי מי שיראה כך התינוק בשינה, יכה אותו על חוטמו ויאמר " " זילי פלונית מכאן, לית לך כאן חולק ואחסנה לית, ליה לך כאן ניחא.

ילד מסעי.

הילודה במרוקו היית הרבה ואולי גם רבה מאוד, אבל גם התמותה לא פיגרה אחריה והיו שקברו בן כמעט כל שנה.

כדי להילחם באסון הזה האמינו בכל דבר. כל אמונה, עיקרית או טפלה, נתקבלה בזרועות פתוחות ואומצה לדורות. כדי לשמור על הילד, במידה והצליחו לגדלו ולא קברו אותו אחרי שנה או שנתיים, הם הלבישו אותו לפעמים כמו ערבי בדויי, במקום להלביש אותו בבגדים יפים ויאים לילד בגילו. הם הלבישו אותו ב-תאשמיר מין חולצה לבנה, פשוטה וארוכה עד הקרסול, כך שבמראהו המוזנח המזכיר ילד ערבי פשוט, לא ימשוך תשומת לב, לא ישמש מטרה לעין הרע, או להתפעלות מיוחדת מיופיו – אם הוא כזה ולא ייחשף לאסונות. ילד זה נקרא וולד מסעי. – ילד שאול להוריו – אולם במאורע דתי כמו זיירא – הילולה – של איזה צדיק, הורי הילד לא יתעצלו ולא יחסכו ממנו נסיעה למרחקים, כדי להשתטח על קבר הקדוש.

ילד עיסאווי.

רעיון אחר לשמור על הילד ממקרים רעים, הוא לעשותו " עיסאווי – בריבוי עיסאווא. חג העיסאווא נחוג בחג הקרובן שלהם או המוסם. המילה עיסאווא גזורה מהשם בן עיסא, מייסד כת דתית הקבור במכנאס. בני כת זו מוכרים במרוקו במיוחד במכנאס, בגלל אכזריותם ומעלליהם בימי אידם.

האב היה מזמין עיסאווי והלז מלביש את הילד בתאשמיר לבן ומוכתם בדשם הקורבן. אחר כך היה טובל אצבע בדם ומסמן את מצחו של הילד, מה שנקרא אוסמלו – סימן לו. מקרה יותר גרוע ויותר מאוס ומכוער, היה כאשר העיסאווי לקח מהרוק שלו ושם בפיו של הילד או מרח על שפתיו, יש להדגיש כי כל המנהגים והסגולות למיניהם בהואו, נעלמו כליל ואינן כבר קיימים בימינו.

בספרו של רבי יוסף משאש זצוק"ל, מובא קטע על " בו עיסא " באוצר המכתבים חלק א' סימן ר"י. הרהו לפניכם במלואו כפי שכתבו רבי יוסף.

אוצר המכתבים חלק א' סימן ר"י

חודש תמוז.

עוד שכחתי להודיע, כי מכלל יסורי היהודים במכנאס, יש קבר גדול מפואר בבניין יפה, לאחד מקדושי הערביים, מדורות קדומים, שמו "בן עיסא" שכפי המסופר מהערביים, הוא שהחזיר את אבותיהם מדת האלילים לדת האסלאם. ובכל שנה ושנה עושים לכבודו חג גדול ונורא מאוד, קורין לו בשם "חג עיסאוו"א", על שמו, ותוספת וו"א היא לשון רבים, לכלול בה גם זרעו הנקראים בשמו, כך שמעתי מערבי אחד מלומד, ובאים המון חוגג לאלפים ולרבבות מכל שבטי הערביים והברברים, שוכני הערים וההרים והמדברות שבכל ערי המערב. וכל שבט ושבט עושה תהלוכה ושיגעון מיוחד לבדו, יש מהם טורפים רחלים ועזים חיים, ומחלקים אותם אברים, אברים בידיהם ובשיניהם, וכל מאן דאלים גבר ליקח נתח גדול, ואוכלים אותם חיים, כחייתו טרף, יש משברים חתיכות זכוכית בשיניהם, ודמם שותת מפיהם.

יש מהם משחקים באבוקות של אש, יש עם נחשים, צפעונים, יש ערומים כיום מולדם, מכים וחובטים על חזיהם בחוזק יד, איש כמתנת ידו. יש קופצים ומדלגים כאריות ושואגים כמוהם, וביניהם נשים ערומות מגודלי שיער, קורים להם בשם לביאות, כי הם עושים לפניהם כל תנועות הלביאות, בבערות גסה ועוד הרבה שגעונות לאין מספר.

ועוברים כל היום וכל הלילה, כתות, כתות בכל רחובות העיר, עם מיני זמר וצלצלי שמע, וצעקות גדולות ונוראות, עם ביטוי שם ה' פעמים הרבה אין מספר, ועוד ביטויים אחרים, כל כת ושגעונה וסכלותה ואוולתה, והמרבה להתהולל ולהשתגע הרי זה משובח.

ולפני כל עת עובר סוס ורכבו נהדרים בכל מיני פאר, והרוכב הוא רק מזרעו של עיס"א הלז, מסטרא דדכורא, או דנקובה, והולכים למצבת קברו, ומרבים שם הדלקות ושגעונות עד אין חקר. וכל אותו השבוע, כל יהודי מכנאס שובתים מכל מסחר ועבודה, רק נקהלים בהאלמללאח וסוגרים בעדם את שעריו, אין יוצא ואין בא. והזקנים סיפרו לנו, שבזמן הקדום היה נמשך ההסגר יותר מחודש ימים, וכל שנה נקרו ויאתיו מהומות רבות, ושלל וביזה במעט או הרבה מחנויות היהודים, וכמה יהודים שהיו נפצעים מהאבנם שהיו משליכים עליהם החוגגים המשוגעים.

וכמה הוצאות ושוחדות היו משלמים היהודים בכל שנה ושנה לשר העיר ועבדיו ומשרתיו, שהיו באים לשמור את דרך אלמללאח, ואוצרות מסחרם, עם כמה סעודות שהיו מכינים להם, ועם כל זה, בכל שנה ושנה היינו עומדים בסכנה של ימי אדיהן, וכמה תפילות ולימודים וצומות וצדקות היו נעשים בימים האלה. ובשנת תרס"ב או תרס"ג, קרה מקרה שכמה יהודים עלו על גג חצר אחת שהייתה סמוכה לחומה לראות משם שגעונות המשוגעים והגג היה רעוע ולא יכול לשאת משא העומדים עליו, ובחצות היום נפל תחתיו, ונשמע קול מפלתו למרחוק.

ותהי מהומה גדולה בעיר, וגם המון חוגגים הפראים נבהלו משמוע, ונאלמו מצעקתם, והאבק כיסה את העיר, ולא נודע מי חי ומי מת, והזעקה הקיפה כל העיר, זה על בנו, וזה על בתו, ובעל על אשתו, ואישה על בעלה. וקינים ומספד מכל עברים, והודות לאנשי חברת גומלי חסדים שנזדרזו הזדרזות גדולה, והרבה נצולו שלמים, והרבה נפצעו, וחמישה מתו, ויהי אבל גדול בעיר, ובבוא הצרפתים, הוטב המצב גם בזה.

סוף הפרק מאוצר המכתבים חלק א' סימן ר"י.

קמע לאשה משכלת.

לאשה שבניה מתים ח"ו כא"ה [חס ושלום, כתוב את השמות] ותתלה עליה עד שתיליד (שתלד) וזה מה שכתוב.

 בשראות אבקה יוצאי במאס השם הגדול והנורא שתשמור בנים ובנות שתלד האשה הזאת סשם זד זמש זנד אנז וג בר יהוא שי יסנסניו סמנגלף זד זמש ומן ומגר ארלין ארגמן אנקתם פסתם פספיסים דנאל דיונסים. – החותמות

מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות.

גידול בנים וחינוכם אינו קל, והוא מלווה בקשיים רבים. צער גידול בנים הוא תוצאה של קשיי פרנסה, דיור לא נאות ועוד גורמים נוספים. במרוקו הילודה הייתה גבוהה הן אצל היהודים והן אצל הגויים תושבי המקום וברור שגם התמותה לא פידרה אחריהם.

המחלות השכיחות.

אחת המחלות הנפוצות בקרב התינוקות באוכלוסייה היהודית והמוסלמית, היתתה מחלת האבעבועות, או בשמה הערבי א-זדרי. למחלה קטלנית זו, לא הייתה תרופה. היא הפילה חללים רבים והייתה נפוצה גם בקרב המבוגרים. ואם הייתה חסה על מישהו, היא השאירה את הקורבן עם צלקות רבות.

מחלה אחרת נפוצה לא פחות, הייתה אבעבועות הרוח, או בערבית ריח-א-סיף. לאלה יש להוסיף את האדמת או בוחמרון – מחלה שלא חסכה בקורבנות והשתוללה במיוחד בחודשי החורף, מחלת הצהבת או בוסספאר, מחלת מעיים או מרר למסאראן, מחלות עיניים מרד לעינין והרשימה עודנה ארוכה. כדי להילחם בכל מרעין בישין אלה, הם השתמשו בשיטות רבות ושונות.

אבעבועות א-זדרי

כנגד האבעבועות, הם השכיבו את התינוק לבדו מבלי שמישהו אחר יתקרב אליו זולת אימו, וכיסו אותו בסדין אדום או בבגדים אדומים.

מהבית שבו שכב חולה אבעבועות, לא הירשו להוציא דבר. אם השכנה ביקשה מעט מים חמים למשל, הם לא נתנו לה: ״מא כא נכ'יררזוס״ ענו לה (לא מוציאים דבר). גם אשה בימי מחזורה לא הורשתה להיכנס לבית בו שכב חולה אבעבועות או חולה אדמת.  

כאמור מחלה זו, תקפה לא רק ילדים בלבד אלא גם מבוגרים, וברוב המקרים הם לא יצאו ממנה בשלום. כדי לרפא מבוגר ממחלה זו, השכיבו אותו במקום חם וכיסו אותו גם כן בבגד אדום. הם נתנו לו לשתות רק מי־שעורים שהושרו בהם תאנים לבנות. עד שהאבעבועות לא נבקעו ולא הוציאו את הפרשותיהן, הם לא נתנו לחולה לישון הרבה.

תזונת החולה הורכבה ממאכלים מבושלים בשמן של שקדים מתוקים, משתיית מיץ רימונים או תפוחים. אסרו עליו מאכלי בשר, ביצים, דבש ויין, ובמיוחד דברים מלוחים, באומרם שזו סכנה גדולה לחולה. כמו כן נזהרו שלא להכעיסו^.

טיפול נוסף במחלת א-זדרי (האבעבועות): לקחו קמח שעורים, עירבבו אותו עם חלמון ביצה, שמוהו בתוך חתיכת צמר לא מכובס, והניחוהו על הבועות כדי לזרז את הפרשת המוגלה. למרות האמצעים שמנינו, מעטים היו ניצולים, ואם לא מתו הם נשארו עם צלקות בפנים לכל חייהם. צלקות קעורות כעין שקעים זעירים, שכיערו את פניהם וזיכו אותם בשם הגנאי המביש: כ'רבוס (מקושקש). ואם זו אשה כירבוסא (מקושקשת). רבים נותרו עיוורים, או עם תבלול בעינים וכדומה.

היו משפחות אחדות שפחדו ודאגו לבנותיהן, פן חס וחלילה תקבלנה אבעבועות, וכתוצא מכך, הן תישארנה עם מום או פגם; היו מעמידות תנאים בעת שידוך בנותיהן, תנאים שנרשמו בשולי הכתובה: ״אם הבת כתוצאה מהאבעבועות תישאר ״נכה״, היינו תקבל עיוורון או כיעור כלשהו בפנים, אין הבעל רשאי לגרש את אשתו או לעוזבה, תנאי שהוא כעין: ״לא־יוכל לשלחה כל־ימיו״ ״נכתב ונחתם בכתובה״.

אבעבועות רוח(ריח א-סיף)

בתחילת הקיץ, עם שינוי מזג האויר, נשבה במרוקו רוח מזרחית חמה: א־׳שרקי ובפי היהודים א-שרגי, הדומה לחמסין שלנו. רוח זו הזיקה גם למבוגרים, ואלה שלקו במחלה נפגעו בעור הפנים ובידיים. הם השתמשו בכל מיני משחות כדי להתגונן מפניה, הבעייה הייתה קשה יותר עם התינוקות והילדים. ושוב פנו לשיטת ההסגר, א. הוציאו את הילד מפתח הבית וסגרו אותו ממש כשהחלונות מוגפים. כי רובם תלו את הסיבה בעין־הרע, אולי איזו שכנה לא רצויה או קרובת משפחה הסתכלה על הילד

בנוסף להסגר, הייתה תרופה בדוקה נגד ריח-אסיף. אם בחניכיו של הילד ובמיוחד ברירית הפה, הופיעו בועיות שהתפשטו לאחר מכן, האמא לקחה חתיכת בד פשתן דק, כרכה אותה סביב האצבע, שיפשפה את חניכיו של החולה פעמיים או שלוש, והמחלה נעלמה.

יש לציין שמחלת אבעבועות הרוח, הייתה מכה בחוזקה בתינוקות ובעטיה היו אלה מפסיקים לינוק מאימם, בגלל הבועיות שבפה. הייתה עוד בעייה נוספת לאם: בעיית ההנקה_; האם התפתלה מכאבים איומים. דדיה שופעים חלב, ואין את מי להיניק, כי התינוק מסרב לינוק וגם אינו יכול.

בצפרו, חולה אבעבועות הרוח קיבל טיפול מוזר וכך כותב מחבר קהלת צפרו:

טיפול מוזר היו מטפלים במחלה זו שהיו מעשנים סמים הנקראים כיף (חשיש) ונופחים העשן בפני הילד ועל מיטתו. טיפול אחר, לבשל יין כשבתוכו מטבעות נחושת ולהשקות בזה לילד.