האסמאעילים – החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

האמאם עומד במרכז המערכת האסמאעילית. הוא מוקד הדוקטרינה והארגון, הנאמנות והפעולה. לאחר שנברא העולם באמצעות פעולתו של השכל האוניברסלי על הנפש האוניברסלית, הפכה ההיסטוריה האנושית לסדרה של מחזורים, אשר כל אחד מהם מתחיל באִמאם 'דוֹבר׳(נאטִק) או נביא, שבעקבותיו באים שורת אמאמים ׳שותקים׳ (צאמִתוּן). היו מחזורים של אמאמים נסתרים או גלויים בהתאם לתקופות שבהן נתקיימה האמונה בסתר ולתקופות שבהן הצליחה בגלוי. האמאמים, במחזור הנוכחי – צאצאי עלי ופאטמה באמצעות אסמאעיל – ניחנו בהשראה אלוהית והם חסינים מחטא ומטעות. במובן מסוים הם עצמם אלוהיים מאחר שהאמאם נחשב בעצם למיקרוקוסמוס המגלם באישיותו את הנפש האוניברסלית. ככזה, האמאם הוא מעיין הידע והסמכות – מקור האמתות האזוטריות, הנעלמות מאלה שלא הובאו בסודן ומקור הוא לצווים המחייבים ציות מוחלט וללא עוררין.

החניך הטירון מצא בכן את הדרמה והריגוש שבידע סודי ובפעילות סודית. הידע הסודי התבטא בפרשנות אזוטרית (תַאְוִיל אלבַּאטִן), דוקטרינה אופיינית לכת שהצמיחה את המונח בַאטִני ברבים: בַּאטִנִיָה) כינוי שבו נקראה הכת לעתים. לפי תפיסה זו יש לציווי הקוראן והמסורת, לצד מובנם המילולי כפשוטם גם פירוש אליגורי ואזוטרי אשר התגלה לאמאם והוא מועבר לחניכים. כמה מענפי הכת הרחיקו לכת אף יותר ואימצו תפיסה אנטינומיסטית, המתגלה שוב ושוב בקרב חוגים כופרים וכן במיסטיקה המוסלמית. המצווה הדתית המוחלטת היא ידיעה – גנוסיס – של האמאם האמתי. מובנה הנגלה של מצווה דתית הוא חסר תוקף עבור המאמין, ואם הוא קיים כלל, הרי הוא בבחינת עונש לחילוני. מוטיב שכיח בכתבי הדת האסמאעיליים הוא החיפוש אחרי האמת. תחילה חיפוש שווא, אן אחר כך מגיע החיפוש לשיאו ברגע של הארה מסנוורת. ארגון הכת ־פעילותה, הנהגתה והפצת הדוקטרינה שלה, נתונים היו בידי מדרג של מטיפים (דֻעאת) שהיו כפופים למרותו של מטיף ראשי (דאעי אלדֻעאת), שהיה עוזרו הקרוב של האמאם.

במאה וחמישים השנה הראשונות לאחר מותו של אסמאעיל חיו האמאמים האסמאעילים בהסתר ומעט מאוד ידוע על פעילותם או אפילו על תורותיהם של המטיפים. שלב חדש החל במחצית השנייה של המאה התשיעית, כאשר חולשתם של הח׳ליפים העבאסים בבגדאד הלכה ובלטה ונעשתה גלויה לעין כול, וסכנת התפוררותה של האימפריה והֶרס החברה המוסלמית היו ממשיים. במחוזות האימפריה הופיעו שושלות מקומיות, בדרך כלל צבאיות, לפעמים שבטיות במקורן. לרוב היו שושלות אלה קצרות ימים ובכמה אזורים – נצלניות ומדכאות. אפילו בבירה הלכו ואיבדו החיליפים את כוחם והפכו לבובות חסרות ישע בידי אנשי הצבא שלהם. יסודות הביטחון וההסכמה בשלטון המוסלמי הכללי הלכו ונהרסו, ואנשים החלו לבקש ניחומים וביטחון במקומות אחרים. בימים טרופים אלה המסר השיעי – שהקהילה המוסלמית סטתה מהדרך וכי יש להחזירה לדרך המלך – מצא לו מחדש אוזניים קשובות. שני ענפים של השיעה, כת ׳השנים עשר׳ והאסמאעיליה, נמצאו נשכרים מהזדמנויות אלה. בתחילה נראה היה שידה של כת ׳השנים עשר׳ על העליונה. שושלות של כת זו החלו מופיעות במקומות אחדים. בשנת 946 עלתה בפרס השושלת הבֻּוַיְהִית שהמיטה קלון על האסלאם הסוני כאשר כבשה את בגדאד והטילה על הח׳ליף העבאסי עצמו פיקוח שיעי. אולם באותו זמן לא היה לשיעים אמאם שכן האמאם השנים עשר שהיה האחרון בשושלת האמאמים נעלם שבעים שנה קודם לכן. הבויהים עמדו בפני בררה מכרעת. הם החליטו שלא להכיר בשום טוען לכתר מצאצאי עלי אלא להחזיק בעבאסים כח׳ליפים מוכתרים, בשליטתם ובחסותם. בעשותם זאת הביאו הבויהים לירידה גדולה עוד יותר במעמד הח׳ליפות הסונית, שמעמדה נפגע ממילא, אך בעת ובעונה אחת הם חיסלו את השיעיות המתונה כחלופה רצינית לה.

גורמים רבים הביאו אנשים לחפש חלופה. התמורות הגדולות שחלו במאות השמינית והתשיעית הפכו חלק מהם עשירים ובעלי עוצמה בעוד שלחלק אחר גרמו קשיים ותסכול. התרבות מספר האחוזות הגדולות, שלעתים קרובות נהנו מהעדפה במיסוי, לוותה בהתרוששות אריסים ובעלי משקים קטנים ובדיכוים. בערים יצרה התפתחות המסחר והמלאכה מעמד של פועלים נודדים וגרמה למשיכתה של אוכלוסייה לא יציבה וניידת של מהגרים נערכים וחסרי שורשים אל הערים. בשגשוג וברווחה הייתה טמונה גם מצוקה גדולה. החוק היבש והמופשטות המנוכרת של האמונה השמרנית, נוסף על ההסתגלות הזהירה של מנהיגיה המקובלים, העניקו נחמה פורתא למרוששים, וכר פעולה מצומצם לערגתם הרוחנית של העקורים משורש והאומללים. הייתה גם תשישות אינטלקטואלית. ההגות והלימוד באסלאם, שהועשרו באמצעות מקורות שונים, נעשו מתוחכמים ומגוונים יותר. היה מקום לתת את הדעת על שאלות מציקות, שהתעוררו כתוצאה מן העימות שבין אמונת ההתגלות המוסלמית, המדע והפילוסופיה היווניים, החכמה הפרסית לבין העובדות ההיסטוריות הקשות. בין היתר אבד האמון בתשובות המוסלמיות המסורתיות, והחלה מסתמנת שאיפה גוברת והולכת לקבלת תשובות חדשות. ההסכמה המוסלמית הרחבה – במישורים הדתי, הפילוסופי, הפוליטי והחברתי – נראתה קורסת. דרוש היה עיקרון חדש של אחדות וסמכות, צודק ויעיל, כדי להציל את האסלאם מחורבן.

כוחם הגדול של האסמאעילים היה בכך שהם יכלו להציע עיקרון כזה ־ מתווה לעולם חדש תחת שלטון האמאם. הבשורה והשירות המסור של המטיפים הביאו עמם ניחומים ותקווה הן למאמינים הן לבלתי מרוצים. לפילוסופים ולתאולוגים, למשוררים ולמלומדים הציעה הסינתזה האסמאעילית אתגר מרתק. בשל תגובות הנגד החריפות כלפי האסמאעילים בתקופות מאוחרות יותר נעלמה רוב ספרותם מארצות האסלאם ונשתמרה רק בקרב בני הכת עצמם. אולם יצירות אחדות שנתחברו בהשראה אסמאעילית מוכרות היטב זה זמן רב ורבים מן החיבורים הקלסיים הגדולים, בערבית ובפרסית, מורים לפחות על עקבות של השפעה אסמאעילית. ׳איגרות האחים הטהורים׳(רסאאל אח׳ואן אלצפאא) – האנציקלופדיה המפורסמת של ידע דתי וכללי אשר נתחברה במאה העשירית – טבועות בחותמה של ההגות האסמאעילית והייתה להן השפעה עמוקה על החיים האינטלקטואליים המוסלמיים בכל המרחב המשתרע מפרס ועד ספרד.