אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
מוגדור.
- 1. קולנוע אחד היה בעירנו
בעירי מוגדור, היא אסווירה אשר לחופי האוקיינוס האטלנטי בפאתי מערב, היה בית קולנוע יחיד. סדר הישיבה בו שיקף את המעמדות השונים בעיר ומניינם שלושה:
ארבע השורות הראשונות, ספסלים ארוכים מעץ גס, נקראו ״טְרוּאָזיֶם״, השלישיים. שורות אלו יוחדו לנו, לילדים – יהודים בעיקר ומוסלמים שמיעטו באותה תקופה לבקר בקולנוע. כך היינו קרובים למסך הכסף ויכולנו לנהל שיח ושיג קולני עם גיבורי ילדותנו, והמבוגרים לא הסתירו לנו ואנחנו לא הסתרנו להם.
חמש השורות הבאות נקראו ״דֶזִיֶם״, השניים, ואותן תפסו בני מעמד הביניים.
החלק האחורי ובו שורות של כיסאות מתקפלים נקרא ״פְּרֶמְיֶר״ – הראשוניים, ועליהם ישבו בעלי האמצעים – צרפתים ויהודים.
ביציע שהיה מחולק לשניים, התהפכו היוצרות: לחלק הקדמי מכרו כרטיסי ״ דֶזִיֶם ״ ולאחורי – כרטיסי ״ טְרוּאָזיֶם ״.
בכך לא תם עניין המעמדות: סביב-סביב לדפנות האולם היו תאים אפופי מסתורין, שהווילון שהסתיר אותם הוסת רק כשהחלה הקרנת הסרט. תאים אלה נקראו"לוֹז'״, והם היו קניינן של המשפחות המיוחסות של העיר.
והימים – שלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים.
בכל יום א׳ בשבוע, הסתערנו, אנו הילדים, על בית הקולנוע להקרנה של אחר הצהריים – המאטינֶה.
התענגנו על טרזן התוקע את סכינו בלועו של האריה הנורא, והשתתפנו לצד ה״לבנים״ במלחמותיהם נגד ה-Peaux Rouges, ה״עורות האדומים", הלא הם האינדיאנים הצבועים בצבעי מלחמה המסתערים בזעקות קרב שהיטבנו לחקותן. אבל לשיא ההתלהבות הגענו כאשר הופיע גיבורנו, ״אֶלְוֶלְד״ – הבחור, כפי שקראנו לו, כדי להכריע את הקרב לטובת הטובים־הלבנים, או כדי לחלץ את הגיבורה חסרת הישע מידיו של קאובוי לא מגולח בעל עיניים מזרות אימה וצמד אקדחים יורקי מוות.
״ אֶלְוֶלְד ״ היו טוֹם מִיקְם ובַּסְטֶר קְרָאבּ. לפעמים היה זה הוֹפָלוֹנְג קָסִידִי שעמד על גג של בית כשהוא מוקף בחבר מרעים שלא ביקשו את טובתו.
הופלונג, שני אקדחיו בידיו, היה שורק שריקה מיוחדת, אותה היינו מחקים במקהלת שריקות, ואז היה מגיח בדהירה סוסו הצחור ומתייצב תמיד במקום הנכון, והופלונג – הופ! קופץ מהגג היישר על אוכפו ומדהיר את הסוס אל עבר השקיעה, אל מחוץ לטווח הכדורים ששרקו סביבו ותמיד החטיאו, השבח לאל. והיה שם ״מִיכִי", כך קראנו לקאובוי המזדקן והמבדר, הסנשו פנסה של ״אלולד״ שליווה אותו מתוך נאמנות אל כל אשר דהר.
והייתה ״צ׳יטה״ השימפנזה, שהצחיקה אותנו כאשר חיקתה את תנועותיו של טרזן ואילו אנחנו חיקינו את קריאתו המיוחדת – אָהוּ-אָהוּ-אָה – כשהוא מתעופף מחבל לחבל להזעיק לעזרתו את האריות.
וכמובן לא נעדר מקומם של לורל והארדי – שכאשר עברנו לעברית קראנו להם ״השמן והרזה״, והסתפקנו כיורשיהם הפחות מוצלחים על המסך באט אבוט ולו קוסטלו. ואיך אפשר לשכוח את המטורף המתוזז בעל השפם והמשקפים שהיה נופל וקם, נופל וקם כששום תו מפניו אינו זע – אולי היה זה בסטר קיטון ואולי הרולד לויד, אינני בטוח. אבל מעל לכולם מלך צ׳רלי צ׳פלין, שבצרפתית קראו לו ״Charlot״, זה עם המכנסיים הלולייניים ומקל ההליכה התלוי לו על הזרוע, שאת הילוכו הברווזי לא נלאינו מלחקות ברחובותיה של מוגדור.
שעה לפגי תחילת ההקרנה כבר היינו ישובים באולם, רוקעים ברגלינו בחוסר סבלנות. הזמן עבר באיטיות מחרידה וכשסוף סוף כבה האור, היו מקרינים יומן חדשות ״פָתֶה ז׳וּרְנָל״ מרגיז ומייגע, שרק הוסיף על קוצר רוחנו. בסופו של דבר היה מוקרן הסרט שכה ייחלנו לו, ואז, יחד עם כל הנוכחים, היינו משתתפים פעילים וקולניים באירועים שהתרחשו על המסך. ואם גיבורנו ״אלולד״ נחלץ תמיד מאויביו האורבים לו, היה זה בלי ספק בזכות קריאות האזהרה שלנו: ״היזהר! הם מחכים לך בסיבוב!״
גם לאחר שתם ונשלם, המשיך הסרט לחיות בקרבנו כשיצאנו לרחוב וסיפרנו זה לזה את פרטי העלילה שזה עתה נפרשה לעינינו. שבוע שלם עמד לרשותנו כדי לפרט שוב ושוב את כל התעלולים והפעלולים, וכדי לבנות אקדחים מעץ על מנת לירות בהם זה על זה תוך השמעת קולות חיקוי של יריות. ולאחר כל ירייה לא שכחנו לנשוף באדישות בלוע הדמיוני של אקדחנו.
רק הסרט הבא השכיח מאתנו את הקודם.
והיו פעמים שנזדמן לי לצפות עם הוריי בהצגות הערב של המבוגרים. מכל הסרטים הללו, זכור לי במיוחד סרט אחד בשמו: La Huitième armee – הארמיה השמינית, על מלחמת העולם השנייה. איני זוכר דבר מעלילת הסרט, אבל חרוט בלבי השיר ששרו החיילים האמריקאים לאחר שניצחו את ״Les Boches״, כפי שכונו הגרמנים על ידי הצרפתים: ״גְּלוֹרִי גְּלוֹרִי הללויה״. היינו גאים על כך שהחיילים האמריקאים השתמשו ב״הללויה״, מילה עברית מבית הכנסת.
בעקבות הסרט, במסיבות עונג שבת, שרנו באותו לחן את ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. וזה היה אחד הניצנים הראשונים של הציונות שחלחלה אט אט אל לבותינו הצעירים.
- 2. הלוז׳ של דודי אלבר
הוריי לא היו אמידים ולא יכלו להרשות לעצמם לשכור לוז׳ בקולנוע. אבל דוד אלבר, בעלה של דודתי, אחות אבי אסתר, שהיה איש בעל אמצעים ואוהב קולנוע, רכש אחת מהן לצמיתות.
מדי יום ביומו היה בא אל הלוז׳ עם אשתו הצעירה, מתרווח על כיסאו רגל על רגל, מצית סיגריה וצופה שוב ושוב בסרט שהוקרן מדי ערב לאורך כל השבוע.
לאחר כמה שבועות, הודיעה לו אשתו שקצה נפשה בקולנוע ושהיא מעדיפה להקדיש את זמנה לטיפול בביתה ובצרכי הקהילה. אבל כוונתו של דוד אלבר כשרכש את הלוז׳ הייתה לבדר את אשתו שעצבות תמידית שרתה על פניה, כי על אף כל מאמציהם, הם היו חשוכי ילדים.
כיוון ששילם על המקום, הוסיף דוד אלבר לפקוד את הלוז׳ לבדו דבר יום ביומו. אך ברבות הימים, לא מצא עוד עניין בסרטים, מאחר שאשתו האהובה לא הייתה לצדו.
וכך נותר הווילון מוגף והתא מיותם. לפעמים היה אלבר בא ומציץ על האקרן, מושך בכתפו עם ארשת מיאוס וסוגר את הווילון ושב לביתו.
יום אחד אמרה לו אשתו אסתר: ״בשביל מה אנו צריכים את הלוז׳ היקרה הזאת? מכור אותה, וכשנרצה לבקר בקולנוע נקנה זוג כרטיסים ב׳פרמייר׳.״
״שאשתי תשב בקולנוע בין אנשים?" נזדעק דוד אלבר, ״בשום פנים ואופן לא! מי יודע איזה טיפוס ישב על ידך? ואם חלילה ישלח ידיים, מה אעשה? אכנס אתו לתגרה? לא! מקומך רק בלוז׳!״
״אם כן, הפקד את התא בידי מר קקון, הבעלים של הקולנוע וידידך הטוב. הוא ישכיר את התא בימים שאנו איננו משתמשים בו וייתן לך את הפדיון תמורת קומיסיון!״
״לא בא בחשבון! איני רוצה שכל מיני אספסוף ייכנסו ללוז׳ שלנו! אולי יהיו ביניהם אנשים חולים שישאירו שם את החיידקים שלהם? לא, אני מעדיף להשאיר את התא פנוי!״
מזימתה של דודתי הייתה, בעצם, שהתא יועמד לרשותם של אחיה ושל גיסתה, אבי ואמי, כדי שיוכלו להביא את ילדיהם לקולנוע ויחסכו את דמי הכניסה. אולם לשם כך, היא ידעה שעליה לעבור כמה שלבים:
ראשית, הציעה לבעלה שיאפשר לאחיו שלו ולאחותו להשתמש בתא.
אלבר התייסר מן הרעיון לתת לאחרים את התא שרכש לאשתו האהובה, אפילו אחיו ואחותו. אבל בתוך תוכו היטב ידע, שסירוב יתפרש כמעשה אנוכי שיקומם עליו את אשתו, והרי היא לא ביקשה למען משפחתה, אלא למען משפחתו שלו. איך יוכל להתנגד לכך?
כעבור שבוע או שבועיים, פנתה שוב דודתי אל בעלה ושחה לתומה: "כמה יפה מצדך שחלקת את הלוז׳ עם אחיך ואחותך, אבל… הרי הם אינם משתמשים בתא אלא פעם אחת בשבוע. אינך חושב שאפשר להציע אותו לסלומון אחי שגם הוא חובב קולנוע נלהב כמוך!״
״אה! אחיך! בוודאי, בוודאי!״
״ומשפחתו, כמובן?״ הוסיפה כלאחר יד.
״מה? גם הילדים???״ נזעק בחרדה.
״למה לא?״
״אבל הם גדוד – עשרה או שנים עשר או השד יודע כמה!״(אז היינו רק עשרה להורינו. היה זה בטרם נולדו שלושת הקטנים שהתווספו ברבות הזמן).
"אז מה?״ הגיבה, ״האם עינך צרה בכך שגיסתי ילדה עשרה ילדים ואילו אני…״ היא החלה לבכות והוא נחפז לנחמה ויצא מעורו כדי לרצות אותה.
כך זכינו לחזות באלולד ממרומי הלוז׳ של דודי אלבר. התנאי היחיד שהציגה בפנינו אמי – שנקפיד על ניקיון התא, כי לדבריה, אחרי כל ביקור שלנו, הדוד אלבר בא ועורך שם בדיקה יסודית ואם ימצא חלילה לכלוך, הוא עלול לחזור בו מן הסידור הנוח שלנו. איני יודע אם היה זה אכן כך או רק בגדר איום סרק, אבל עובדה שהוא גרם לכך שנתנהג בלוז׳ של Oncle Albert כמו בחנות חרסינה.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה