אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר

. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר״

במידה מסוימת, היה קיים מעין פולחן מוות בעירנו. הדבר הנורא ביותר שליווה אותי במשך זמן רב היה מראה פניהן השרוטות של נשים. בתחילה, לא הבנתי את פשר השריטות שעל פני אותן נשים – בדרך כלל לבושות שחורים. ופעם אחת, כשיצאתי מה״סלא״, התלמוד תורה שבו למדתי אצל הרב תמסוט, הייתי עד ללוויה רבת משתתפים הצועדת בכיוון ״באב-דוקלה״, שער המוביל אל בית העלמין. חברי הציע לי להצטרף להלוויה.

״הוריי לא מרשים.״ עניתי. ״למה שלא ירשו? ליווי המת הוא מצווה גדולה!״ השתכנעתי והלכתי אחריו. הגענו קרוב אל בית העלמין, ושם, ליד השער, עמדו מספר נשים וסטרו לעצמן בכל כוחן, תוך כדי קריאה קצבית "וואה! וואה!״(הוי הוי). מחזות נוספים כאלה ראיתי גם בבתים פרטיים.

פעם ראיתי אישה – אם לבן שנפטר ללא עת, שהכתה את פניה עד זוב דם. כאשר דיברתי על כך עם אבי הוא אמר לי: ״זהו מעשה אסור מדאורייתא, שהרי כתוב בתורה ׳ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם׳!״

"אם כך למה הן עושות את זה?״

״מתוך בערות. הרבנים חוזרים ומתריעים נגד המנהג הפסול הזה ולשווא!״

עוד סיפר לי אבא, שהנשים האלו שעמדו ליד בית העלמין הן מקוננות מקצועיות. כאשר הן שומעות שמת מישהו, הן מתייצבות שם, וכשמגיעים בני משפחת הנפטר או הנפטרת, הן מתחילות לבכות ולהכות על פניהן. לרוב, בני המשפחה גם הם נמשכים ועושים כמותן. בסופה של ההלוויה, הנשים מלוות את המשפחה לביתה וגם שם הן ממשיכות לקונן, ובכל פעם שמגיע מישהו חדש לנחם את האבלים, הן חוזרות על ה״אגזדור״ – כך נקרא בערבית מעשה ההכאה ושריטת הפנים.

במשפחתנו לא היו קיימים המנהגים האלה. כאמור, אבי – ממש כאביו רב העיר, ר׳ דוד כנפו לפניו – אסר לחלוטין את לבישת השחורים ואת מעשי האגזדוד וכשבאו מקוננות אל ביתנו בעקבות פטירת הסבא או הדוד, אבי נתן להן כמה מעות וביקשן לעזוב את המקום.

14. 14. ארבעים שנות אבלות

ייתכן שההחצנה הזאת של האבל שבאה לידי ביטוי על ידי מעשי המקוננות, עזרה לאנשים והקלה עליהם באבלם. הואיל ואצלנו לא התאפשרה כל החצנה, הדבר התבטא בתוגה גדולה שהשתלטה על ביתנו במשך שנים רבות, תוגה שנעלמה רק כאשר באו הוריי ארצה.

אמנם חייהם כעולים חדשים לא היו קלים, אבל עצם העובדה שהם התאחדו עם שלושת בניהם, שני אחיי ואני, גרמה להם לנחת מרובה, ולא היו שבתות שמחות ומאושרות כמו אלו שעברנו בביתנו בלוד, עד שאחת מאחיותיי, רות, נספתה בתאונת דרכים והיא רק בת עשרים שנה. זה קרה בערב שבועות. התוגה חזרה אל ביתנו וחג השבועות הצטרף לחג הפורים ונהפך ליום עצוב ביותר. לא עזרו כל תחינותינו לאמי, בפורים ובעיקר בשבועות, הייתה יושבת רוב היום מכונסת במחשבותיה ומתעטפת בשתיקה מעיקה

״אימא!״ היינו אומרים לה, "חג השבועות הוא יום חג, ואנו מצווים לשמוח בחג!"

פני אימא היו נשארות חתומות ואי אפשר היה להעלות חיוך עליהן.

שנים רבות אחרי פטירתה של רות אחותי, אחי משה החליט לחוג את חג השבועות בבית מלון. כשהדבר נודע לאמי היא נזפה בו: ״אתה הולך לבית מלון בחג השבועות?"

היה ברור שלדעתה, בחג השבועות חייבים לעשות כמותה – להצטנף בבית או בבית הכנסת לזכר אחותנו רות.

״אבל אימא!״ הגיב משה, "רות נפטרה לפני שלושים ושמונה שנים!״

אימא התכנסה שוב בעצמה ולא אמרה דבר.

יומיים אחרי החג, כשמשה בא לבקר את הוריי, אבא חיבק אותו ואמר לו: ״אתה יודע, משה יקירי, במהלך השנים איבדנו יקירים, אחים ואחיות, איבדנו את איב ואורוק הגיסים שלך, ואיבדנו קרובים אהובים אחרים. אבל המוות של רות הוא משהו אחר. למרות הזמן שעבר, אנחנו הולכים לישון עם הכאב על אבדנה ובבוקר אנו קמים אתו."

ואני, כאשר משה סיפר לי את המעשה הזה, חשבתי בלבי: ׳שלושה עשר ילדים נולדו להם והם אהבו כל אחד מאתנו כאילו הוא בתם או בנם יחידם!׳

לימים, כאשר ראיתי את ״חתונת הדמים", מחזהו של לורקה, חשבתי שאצלנו, להוציא את הבגדים השחורים שאבי אסר על לבישתם, המצב היה דומה מאוד.

ואם נחזור לחגיגת בר המצווה שלי, תוכלו להבין שהיא אפילו לא נלקחה בחשבון!

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. מעשי ה״אַגְזְדּוֹר