המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-היום שבו הגיע המשיח
היום שבו הגיע המשיח
היום שבו הגיע המשיח התחיל כיום רגיל לגמרי.
עוד לוויה עברה ברחיבה מתחת לחלוני. מיטת המת נישאת גבוה מעל הראשים ומסביבה המתאבלים בבכי קורע לב ובמזמורי תהילים. מפחיד לראות איך הנשים תולשות שיער, מכות על החזה, קורעות את בשרן ובגדיהן, בוכות וקוראות לשאר נשי העיר לקונן איתן:
״וִוילָא מָא נְדְבְת מְעָאיָא / הַאיְלִי יָא לְחְזִינָה / הָאנִי נְסְוּפְהָא בְּלְעִין / מָאזָאל אֵזְמָאן יִפָאדִי / וּנְכְלְסוֹלְהוּם אֵדִין / וָואהּ וָואהּ / סְבְרִי יָא יִמָּמא סְבְרִי סְוָואי / יָא ווָאיְלִי הָאדָא מָא מְכְּתוֹבְ עְלִיָא / יָא ווָאיְליִ אְנְרָא רְחִילְהָא פְדְלָאל / יָא ווָאיְלִי בִידִי נְעְמִי עִינִיָיא…
מחלת הטיפוס שבאה עם המלחמה ומפילה אצלנו חללים רבים ואין יום בלי שתיים־שלוש לוויות.
גם את אבא, שהוא הכי חזק מכולם, הכריעה המחלה. הרבה זמן פירפר בין חיים ומוות. כל השיער והציפורניים נשרו לו. כבר הזמינו לו חברה קדישא והיו קוראים לו ״שמע״. רק סבתא פריחה התעקשה. עשתה את אחי הקטן, אמור בן השש, קורבן במקומו. הוציאה אותו מחוץ לחלון בקומה שנייה וכמעט זרקה אותו למטה לרחוב. הודיעה לשמים שהיא מחליפה בו את אבא. שינתה לאבא את השם. הוא הפך לדוד ציון וזה מה שהציל אותו. כי עובדה, באותו לילה הוא קם מהמיטה, התלבש ורץ לבית הכנסת. ומהר צמח לו שוב השיער וגדלו הציפורניים.
לאט לאט יוצאת הלוויה החוצה, דרך שערי העיר. הקולות מתרחקים וברחיבה שקט גדול. כל החנויות סגורות, ככה זה אצלנו כשמת מישהו. אני מכיר את זה, כי אני יושב הרבה ליד החלון. אבא שולח אותי ואת אחי אמור כל הזמן לשבת שם, כדי לצפות אם המשיח בא.
ואז פתאום אני רואה מישהו נכנס דרך השער. משונה! מי זה יכול להיות? ברור שהוא לא מפה. כולם הרי בבית הקברות. הוא לא לובש ז׳לאבה ולא נועל בלג׳ה. משונה שאין לו תרבוש ולא ברט על הראש, והכי מוזר שהוא לובש מכנסיים קצרים!
מי זה יכול להיות? פתאום אני שומע את עצמי קורא: ״אבא! זה המשיח! המשיח בא!״
אף פעם לא תיארתי לי כך את המשיח. למרות שהשתדלתי, מעולם לא הצלחתי לראות איך נראות הפנים שלו. כולם חולמים ומדברים רק עליו כל הזמן, אפילו בהלוויות, או כשמתחתנים, אבל אף אחד לא יודע איך הוא נראה. אף אחד לא היה מתאר לו כך את המשיח.
הוא צריך היה לבוא כמו משה שיורד מהר סיני ועור פניו קורן, או כמו רבי שמעון בר יוחאי שיוצא עם אלעזר בנו מהמערה אחרי עשרים שנה וכל מקום שנותנים בו עיניהם עולה באש, או כמו אליהו שעולה במרכבת אש בסערה השמימה. הוא צריך היה לפחות לבוא עם כנפיים והנה לא יאומן – הוא גלוי ראש ועם מכנסי חאקי קצרים!
מצד שני, אמרתי לעצמי, הוא בטח יודע למה הוא עושה את זה. צריך להגיד למשיח מה לעשות, ואם הוא צריך להתחפש?! בכלל, אנחנו נלמד את המשיח הלכות? שיהיה גלוי ראש ורק שיבוא! לו מותר הכל!
אבא בטוח שכאשר המשיח יבוא, יבוא אליו קודם. אבא גידל זקן, אכל רק לפי תפריטי הרמב״ם וצם בימי שני וחמישי. הוא אסף חבורה של בני גילו, סנדלרים, חייטים ונגרים, שכמוהו הקדישו את כל חייהם להביא את המשיח.
פעמיים בשבוע הם נפגשים בבית הקטן שלנו לאור הנר. מוקפים צללים, הם יושבים וקוראים בספר הזוהר בניגון עתיק ומוזר, בשפה זרה שאינה לא עברית ולא ארמית. רק מפעם לפעם, כמו מתוך ערפל, אני תופש תמונות מוכרות: ״בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים… שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה״… אהבה אסורה, שמות של מקומות רחוקים בארץ ישראל, שכינה, ספירות, סטרא אחרא, מושגים שאני רק מנחש, הכל בעירבוביה משונה.
אתמול בלילה הם עלו לגג לקידוש הלבנה, היו מרקדים ומביטים בכוכבים. הרבה שעות עמדו אחר־כך וחישבו חישובים בעזרת פסוקים וגימטריות.
כל ליקוי חמה או לבנה הוא בשבילם אות וסימן, וכל כוכב שביט מביא להם איזה בשורה. כל דבר הם בודקים שוב ושוב בעזרת שאלות חלום. אתמול היו בטוחים שיצרו קשר עם כוחות בשמים והם מסוגלים כבר להשפיע עליהם לשלוח את המשיח.
בזמן האחרון, בתיקון חצות הם רוקדים ושרים בעיניים עצומות ובהמון התלהבות. אומרים שהם משדרים למשיח מנגינות שיפתו וימשכו אותו לספרו.
עד כדי כך הם בטוחים שהוא קרוב, שהם מעמידים על ראשי ההרים צופים, להשקיף ולראות אם המשיח בא. אבי מרחיק לכת והוא מעמיד אותי ואת אחי הקטן לצפות כל יום מן החלון. הוא כל כך בטוח, עד שהכין לו מזוודה גדולה ליד המיטה, לרגע בו יגיע המשיח ויקרא לו ללכת אחריו.
והנה זה קרה! הוא בא! אבא מהחלון מזהה אותו בקלות, רץ מייד למטה לרחוב, מחבק אותו, מנשק ומושך אותו אלינו הביתה, לארוחת הבוקר שאמא הכינה.
עור פניו לא קורן. אין לו כנפיים. הוא רזה. בניגוד ליהודי המללאח שהם בהירים, הוא שחוף ושזוף. השיער שלו מתולתל אבל מה שהכי בולט בו זה המבט החד. עיניים כחולות, שנוצצות ונעות במהירות. עיני נץ, קורא אבא לעיניים שלו.
הוא מקרין כוח שאין בספרי, כי הוא שליח של כוח מסתורי, שמסוגל להפוך תפילה למציאות, והוא צונח ישר לבית שלנו ממקום שרק אבא, שהוא מומחה לתורת הסוד, יודע איפה הוא.
אבי והמשיח מסתודדים בפינה מדברים בשפת הסוד והרמז, אמי מגישה להם תה בכוסיות המוזהבות, מסתכלת בהם מרחוק, נפעמת ומחכה. אני מנסה להקשיב, אך אי אפשר להבין כלום. הם מדברים כמו בספר הזוהר, בשפת חידות. רק פה ושם, מבין קרעי העננים, כמה מלים מוכרות: פאס, אלג׳יר, אונייה… אולי אסור לדבר על העיקר. אצל אבי הכל מסתורין. סוד ודרש. הפשט נדיר. אם בכלל קיים. העולם הוא פרדס גדול, נפתל ומסובך וצריך לדעת ללכת בו. אם משיח לא מדבר ברור הוא יודע למה.
המשיח חזר וביקר אותנו בחשאי פעם או פעמיים, עד אותו לילה בו הופיע עם מכונית שחורה. המכונית הראשונה שנכנסה אי־פעם לסמטאות הצרות והנפתלות של המללאח. סבא חיים עזב את תעלות המים בגן שלו ורץ אלינו עם סלים מלאים תותים וורדים אדומים, צהובים ולבנים. סבתא ימנה סחבה את התבשילים עם הניחוחות של גן־עדן וסבתא שלה, יממא מרים, רצה אחריה עם הסירים והצלחות. הנינות עזיזה ותמר נטשו את המחזרים על הגג, וסולטנה ותמו ברחו באמצע חתונה סוערת ומשכו איתן את מנגן העוד ואת התזמורת, וגם סבא ברהים הגיע מהעדרים שלו עם כבש מבושל בסגנון תאפילאלת חיתים מכרמי הזיתים שלו ועמו סבתא פריחה עם כוסות הרוח של האסטמה שלה מתחת לשמלת הקטיפה.
מי לא בא? כל העיר נמצאת כאן מסביב לשולחן, והמשיח יושב בתווך, עטוף צבעים וריחות. אבא מימינו, הסבים לשמאלו, השולחן מרחף מרוב שמחה, שירה ונגינה, אבל כל הזמן עין בוכה ועין צוחקת. כי זאת סעודה אחרונה, שאחריה לא יראו אותנו. הם יישארו פה לתמיד אבל אנחנו נבחרנו על ידי המשיח לצאת לארץ ישראל. הוריה של אמא בוכים. הם מרחמים עליה. כי היא בחודש השביעי ועם שלושה ילדים קטנים.
אחי אמור ואני הכי מאושרים, כאילו צופים בהצגה שמיימית, צובטים זה את זה לדעת שזה לא חלום. הרי אנחנו ראינו אותו ראשונים, אנחנו הצבענו עליו כשהיה עדיין זר. אנחנו הבאנו אותו!
המשיח לא ישכח אף פעם את הלילה הזה, בו הילה של אור עברה מראש לראש ונחתה בסוף על הראש שלו. אותו לילה, בו אבא לקח את המזוודה, אמה קיפלה את השטיח, כולנו נישקנו את המזוזה, סגרנו את הדלת והלכנו אחריו. סבא בכה, איך אנחנו עוזבים הכל והולכים אחרי בחור צעיר שלא הביא המלצה מאף אחד. איש לא יודע מאיפה הוא בא, מי שלח אותו, והוא לא גילה אפילו את שמו. איך צעיר מתולתל כזה, גלוי ראש, עם צלקת ליד העין וסיגריה בין השפתיים, לוקח אותנו לארץ המובטחת?!
הוא עמד ליד המכונית השחורה שחיכתה לו, ואנחנו הילדים ניצבים סביבו, כאילו היה יצור שהגיע מהחלל, מתפלאים: איך צנחה המכונית לתוך המללאח? איזה מלאכים הנחיתו אותה מלמעלה?
אותו לילה, בקומה מתחתנו, שמחה ואליהו נחמני התחתנו. הם נכנסו לחדר ההתייחדות. כשירדנו הם שמעו אותנו אומרים ״ירושלים״. מייד זינקו עם בגדי הכלולות ובלי מטען ובלי צידה התפרצו איתנו למכונית. הם אפילו לא יודעים – צחקנו אחי ואני – שהמשיח נוסע איתנו במכונית.
מתוך המכונית המתרחקת ראיתי את חלון הבית שלנו מאיר באור גדול. לפני שיצאנו כיבינו את האור, אבל בחלון זרחת שמש ענקית. ככל שאנחנו מתרחקים היא הולכת וקטנה, עד שנהיית לכוכב קטן תלוי ברקיע.
המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-היום שבו הגיע המשיח
עמוד 18