הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

רק שנייה. הייתי חייבת לעצור לרגע ולנתח את המשפט. אם קוראים אותו בתשומת לב מגלים שהקוראן אינו מורה לנו לשחרר את כל העבדים, רק את אלה שבעליהם מחליטים שיש להם פוטנציאל להשיג מעמד טוב יותר. יופי של פנייה לרגישויות הסובייקטיביות, למוסר הפנימי, לחופש הבחירה שלנו. במילים אחרות, מוסלמים יכולים כיום לתמרן ולמצוא דרך לצאת מן המאה השביעית בהסכמתו של הקוראן – אם הם מעוניינים בכך. הקוראן מעניק למחוקקים הניגרים אפשרות בחירה: לעדכן, דהיינו למחות את חרפת העבדות. כמו בעניין הנשים, כך בעניין העבדים: ההחלטות שמוסלמים מקבלים הן החלטות שלנו, ושלנו בלבד. אי אפשר לייחס אותן לאלוהים.

הייתכן שהאיסלאם לא רק מתייחס בסובלנות למוסלמים המפרשים את הקוראן בכוחות עצמם, אלא שהעיסוק והחקירה האלה הם אולי הדרך היחידה ״לדעת את האיסלאם״?

במלוא המרץ עברתי לתיק עצום נוסף של זכויות אדם: היחס ללא־מוסלמים. כיוון שהאיסלאם נובע מהמסורות היהודיות והנוצריות, הקוראן מדבר הרבה על יהודים ונוצרים. הוא מעתיר חיבה על אברהם, אביהן של שלוש האמונות המונותאיסטיות. הוא מהלל את ישו בתור ״משיח״ יותר מפעם אחת. אמו של ישו, מרים, זוכה לכמה אזכורים חיוביים. יתרה מזאת, הקוראן מזכיר לנו את האומה ״התמימה״ של היהודים! אומה תמימה? היהודים? בדקתי כמה תרגומי קוראן לאנגלית רק כדי לוודא. לאור המחמאות החמימות שהקוראן מעניק לאבותינו הרוחניים, הגיוני שהוא מייעץ ליהודים ולנוצרים להירגע, כיוון שאין ״עליהם מורא ולא יגון״ כל עוד הם שומרים על נאמנות לכתבי הקודש שלהם.

עם זאת, הקוראן מושח מפורשות את האיסלאם בתור ״האמונה האמיתית״ היחידה: ״אכן הדת בעיני אלוהים היא האיסלאם.״ משונה. ואולי לא ? יש כאן רעיון בעל חשיבות עליונה – לא יכול להיות חשוב ממנו בתקופתנו המפולגת – והוא נוגע לסיבת היווצרותו של האיסלאם מלכתחילה.

כל דבר שהמוסלמים מצווים להאמין בו התגלה אלפי שנים לפנינו ליהודים. כאשר יהודים מסוימים סטו מדרך האמת שהתגלתה, כאשר סגדו לאלילים כמו עגל הזהב, הם העלו את חמתו של אלוהים עליהם. (אני יודעת, אני יודעת: איזה מין בורא עולם מקנא בגור של פרה? כנראה בורא שנאבק לאחד שבטים הנלחמים אלה באלה ללא הרף באמצעות נקודת מוקד שהיא אמונה משותפת.) נחזור לעגל. בשל תחיית עבודת האלילים נדרשה  נוכחותו של בן נוסף של אברהם שיזכיר לעולם השמי את האמת של אלוהיו. זו הסיבה להופעתו של ישו. כך גם התנ״ך, כפי שהוא מוכר בעולם, מכיל בתוכו את ספרי תורת משה (הידועים לנוצרים השם הברית הישנה) ואת ספרי הברית החדשה. אבל בסופו של דבר, היו נוצרים שהתחילו לטעון שישו הוא אל בעצמו, נוסף על היותו בן האלוהים, ולא שליח אנושי שנבחר על ידי האל האחד והיחיד. עבודת האלילים איימה שוב לזקוף את ראשה (או ראשיה י).

ולכן, בסביבות שנת 610 לספירה, אלוהים חזר אל שיטת הנביאים ובחר במוחמד, צאצא נוסף של אברהם, להשליט סדר בבלגן שהיהודים והנוצרים גם יחד חוללו מההתגלויות שלו אליהם. משום כך האיסלאם חוזר להנחיות היהודיות המקוריות כדי לקבל מהן השראה ושלמות. בכל מקום שבו פתחתי את הקוראן, מעולם לא הייתי רחוקה ממסר אחד החוזר על עצמו שוב ושוב – כתבי קודש הקודמים לו ראויים לכבוד.

ברוכים הבאים לרעיון החשוב עד מאוד שאליו רמזתי לפני רגעים מספר: יהירות שבטית לא יכולה להיות האמת. כאשר קראתי מחדש את הקוראן כדי לחפש בו תובנות על ״האחר״, הבנתי שלא נאמר למוסלמים להימנע מכל היהודים, אלא מאותם יהודים הלועגים לאיסלאם כדת שגויה מעצם טבעה. ולמוסלמים אסור לשלול גם את תקפותה של היהדות, כי הרי אנחנו מפקפקים באמונתנו שלנו.