מורשת יהדות מרוקו

יוסף גלילי בן שלמה. שם זה נזכר בכמה חיבורים, ומעורר בעיות קשות באשר לזיהויו, מקומו וזמנו. החיד״א מתארך אותו בתקופת הרשב״א, על פי מה שנמצא כתוב בכנסת הגדולה לר״ח בנבנשת. היות שחבריו של ר׳ יוסף נזכרים שם בתוספת מוצאם, וכולם מערי מארוקו, הסיק טולידנו שגם הוא ״חי במערב״. בספרו של דיין תל־אביבי, מיוצאי מארוקו, מצאנו כי בין חכמי תאזא מנה את ״יוסף בן גלילי. חונך בספרד אצל המקובל רבי אברהם אבולעפיה״. אך את מקור הידיעה לא הגיד. והנה מ׳ אידל הביא עדות מפורשת מספרו של אבולעפיה על ״שלמה הכהן ב״ר משה הכהן ז״ל הגלילי אשר מארץ הצבי״, אשר נמנה עם תלמידיו. מכאן גזר גזירה שווה לזמנו של יוסף הגלילי, אשר בשמו מובא קטע קצר, כמחצית עמוד, בכ״י ששון 919, עמ׳ 50: ״אמר החכם המקובל הר׳ יוסף ב״ר שלמה ז״ל גלילי ממדינת צפת, אמר הפילוסוף נשגבה ממנו דעת הישות״ וכו׳. אמנם יש מקום לבדוק אם מבחינה גאוגרפית ניתן לדבר במאה הי״ג על ״מדינת צפת״. נוסף לכך, שמות החכמים המלווים את ר׳ יוסף, וכן ״דבריו המובאים על סמך עדויות שמיעה וראייה״ (ראה להלן) נותנים מקום לשער שהוא חי במארוקו בערך במאה הט״ו. זאת ועוד, נראה לי ששמו האמיתי הוא יוסף גלילי (בן שלמה), כפי שכתוב בכ״י ששון 919, עמ^׳ 69, והוא קובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במארוקו, במאה הט״ז, ובו נזכר ״יוסף בר שלמה גלילי ז״ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה היא פשתאלה״, כמחבר קונטרס קבלי מסוים. (ועיין עוד להלן, ערך יצחק קלדרון). לכך אין קשר עם חבל הגליל, והצורה ״הגלילי״ כפי שמופיעה בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכן שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל הה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לעניין תפילת ליל שבת – אינה אלא כינוי שנגרם הודות לתנא ר׳ יוסי הגלילי. וראיה לדבר, שבכ״י בהמ״ל בניו־יורק 1805, והוא כבר מן המאה הי״ח, כתוב: ״שאל ר׳ יוסי הגלילי״. מעתה יהיה עלינו להתמודד עם ההודעה, הנזכרת לעיל, מתוך כ״י ששון 919, לפיה הוא ״גלילי ממדינת צפת״. ובכן, סבור אני שזו תוספת מעתיק, מן המאה הט״ז, שבזמנו זכתה צפת לגדולה, והאסוציאציה גליל־צפת גרמה לו לערב מין בשאינו מינו. ועדיין אנו צריכים למודעי.

יוסף ן׳ טבול. המאה הט״ז. מחשובי תלמידי האר״י, ובעל עמדה עצמאית לצידו של ר׳ חיים ויטאל. הוא נקרא: ר׳ יוסף המערבי, או המוגראבי, או ר״י טבול המערבי. לפי השערת ג׳ שלום, הוא ״בא מקן המקובלים שבדרעא״. רשימה חלקית של כתביו ערך יוסף אביב״י. פירושו לאדרא רבא נדפס. חיבור חשוב אחד משלו נדפס, למרבה האירוניה, על שמו של רח״ו, והוא: דרוש חפצי בה (בראש שמחת כהן, ירושלים תרפ״א).

יוסף כנאפו בן משה. תלמיד חכם חשוב ומקובל ממוגאדור. נולד כנראה בתקפ״ג, ונפטר בכח בכסלו תרס״א. בימי נעוריו היה מקורב, כנראה, לר׳ אברהם קורייאט. כתב חיבורים רבים (ולפי אליהו בן אמוזג, בשער חסד ה׳, ליוורנו תרמ״ח, יצאו לו מוניטין בחיבוריו הקודמים: זבח פסח ואות ברית קדש), חלקם נדפסו וחלקם עדיין בכתב־יד. בהקדמה לספרו יפה עינים מספר שספרו זך ונקי(מוקדש לערכים ולמועדים שונים) נשלח לוורשא להדפסה, והמדפיס שטיפל בכך הלך לעולמו, והספר אבד. אך הוא נמצא ונדפס בירושלים תשמ״ז. רוב חיבוריו עוסק בעניינים אקטואליים, אם במסגרת דרושים וענייני הלכה, ואם במסגרת ׳תיקונים קבליים. בתחום הקבלי הוא נשען הרבה על הזוהר ועל החיד״א. חיבוריו שנדפסו הם: זבח פסח (ליוורנו תרל״ה); אות ברית קדש (ליוורנו תרמ״ד), מוקדש בעיקר לברית מילה: חסד ה׳ (ליוורנו תרמ״ח), מוקדש ללימוד תורה; מנחת ערב (ליוורנו חש״ד, נגמר בתרנ״ו, נדפס כנראה בתרנ״ז לפי לוח המולדות), מוקדש לתיקון תפילת מנחה; יפה עינים (נשלם בו׳ בתמוז תרנ״ט ונדפס בליוורנו תר״ס), פירוש ענייני תקון הנשיאים, הלכות פסח, ופירוש להגדה של פסח; טוב רואי(ליוורנו תרנ״ט. אמנם נדפס לפני יפה עינים, אך נתחבר אחריו), פירוש לפרקי אבות. כאמור, חיבורים נוספים עדיין בכתובים. שיר לא קבלי, הסוקר את הלכות תפילין וציצית, נמצא בכ״י בן־צבי 56, 146ב-147א. מתחיל: ״תורה חמודה חקוקה נתת ממרום קודשיך״ וכו'. רשימה של חיבוריו נמצאת אצל בן־נאיים, מ״ר, סא ע״א (וכן בראש זך ונקי). והוא גם מספר על מעשה מופלא שאירע סמוך לפטירתו. ר' דוד אלקיים כותב עליו: ״ורב יוסף בתקפו, ספרו קשור בכנפו, חסיד קדוש עד סופו, רבי יוסף כנאפו .

יוסף מוגרבי. טיטואן. ראה מ׳ בניהו, ספרים שנתחברו בבבל, ירושלים תשנ״ג, עמ^׳ י.

יוסף נחמיאש בן דוד בן שאול. מראכש. מחבר יוסף חן, דרושים ופירושים קבליים לתורה (תונס תרע״ה).

יוסף נחמיאס בן מסעוד. אולי ממראכש. בכתובה נקרא: ״חסידא קדישא ופרישא המקובל סוה״ר״(מ״ר, נו ע״ד).

יוסף סירירו. יד בתשרי תר״ג־תרס״ב. פאס. חסיד ומקובל (שם, ס ע״ד).

יוסף הצרפתי בן אהרן. חיבורו בן פ[ו]רת, הוא ״מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר הקדוש״, ככתוב בסופו (דף 139 ב). כלומר, מציין בקצרה נושאים שונים, והיכן הזוהר מדבר עליהם. מחולק לאמירים ופארות. בדפים 123 א-138 א יש מפתח של פסוקי חמש המגילות, והיכן נתפרשו בזוהר. לפי ההקדמה, חשב ללכת לונציה להדפיס הספר, ולא עלתה בידו. כתב־היד, שנכתב בתטואן בשנת שפ״ח, ונשלם בכב באייר שפ״ט, נמצא בביהמ״ד לרבנים בניו־יורק ומספרו 1814 (138 דף). כתב־היד קשה לקריאה, נאכל ברובו על ידי הדיו. בראשו שיר על הספירות. בדף 122 א-ב, שיר על טיב הספר. בדף 139 א-ב, ״פיוט לי הצעיר יוסף צרפתי ס״ט חדשתיו פה טיטואן יע״א״. כותרת: ״צהלי קולך בת גלים מי כמוך אל באלים״. מתחיל: ״יושבת מה לך שוממת כעטיה על כל דוממת״ וכד. אקרוסטיכון: יוסף צרפתי חזק (10 בתים).

וסף קורקוס. סביב 1800. גריבלטאר. חיבר תיקון שיעור קומה (ליוורנו תקפ״ה, ירושלים תרצ״ד), והוא אוסף של מקראות ומאמרי זוהר, שאדם צריך ללמוד בהם לשם תיקון. מסודר לפי אברי הגוף. בשער הספר :כתב: ״לאחד מהקדושים אשר בארץ לא נודע שמו״, ושמו של ר״י קורקוס מופיע כמלבה״ד. אך בשער יוסף חן(ליוורנו תקפ״ה) נרמז שמו של קורקוס גם כמחבר שיעור קומה. אף בקצת כתבי־יד הוא נקרא מחבר. הספר יוסף חן, כולל פירושים קצרים לפסוקי המקרא ומשניות, ומשולבים בו דברי קבלה. קורקוס הוא גם מעתיק של כתבי־יד קבליים.

חייא בן וייזמאן. נפטר תנ״ו. מו״ץ במראכש, עם ר׳ יצחק די לויה. באיגרת אליו כתוב: ״וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן״ ומ״ר, סג ע״ב). יעב״ץ שלח אגרת־תנחומין על פטירתו.

יחיא מלכה. נפטר תרפ״ט. בנו מתארו כ״חסיד ומקובל״ ורב ראשי למחוז תודג׳ה בהרי האטלס (ראה ח׳ זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, לוד תשמ״ו, עמ^׳ 149).

יחייא בן חמו. מאה ט״ו-ט״ז(?). בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1805, דף 33א־ב: ״מ״כ [= מצאתי כתוב] בס׳ ישן כ״י פי׳ עשר ספירות בקיצור בשם החכם השלם הה״ר יחייא בן חמו ז״ל״. ובלא שם המחבר, בכ״י ירושלים :8°54, דפים 8ב-10א. בכ״י מן המאה הט״ז, הספרייה הבריטית 788, דף 9ב, כתוב: ״מצאתי משם החכם זצ״ל ר׳ יחייא בן חמו זלה״ה שראה בספר אחד של הקבלה כי זמרי נתגלגל בר׳ עקי״׳ וכו׳.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 37

יעיש קריספין בן משה. תר״ל (?) – תרצ״ט. חיבוריו הרבים מצביעים על ידע קבלי רחב, ויש שהוא אף מעודד ללמוד קבלה (פרח שושנה, בראשית, עמ^׳ קלד), ו״כי המקובלים ז״ל נוחים לכל כשמן״(שם, דברים, עמ׳ צב). ייזכרו: פרח שושנה, נכתב באייב איוב בשנת תר״ע, והוא פירוש מקיף על התורה (תשנ״ג); רנה ותודה, פירוש על תהלים (ירושלים תשנ״ה); רקיק אחד, פירוש על הגדה של פסח (ירושלים תשנ״ז); סידור לימודי ה׳, פירוש קבלי לסידור התפילה, מושפע מאוד מהרמ״ק, האר״י והשל״ה. נערך ונדפס בקרית ביאליק תש״ס; ענף שושן, והוא פירוש לפרקי אבות, אך הקבלה תופסת בו מקום מועט.

יעקב אבטאן בן מרדכי. נפטר ער״ח אייר תרל״ג. מו״ץ במראכש. תואר כ״חסידא קדישא ופרישא המקובל האלוהי סבא דמשפטים״(מ״ר, ע ע״ג).

יעקב אביחצירא בן מסעוד, סבו של דוד הנ״ל. תאפילאלת, תקס"ז דמנהור, מצרים, כ בטבת תר״ם. מגדולי הקבלה במארוקו. מכונה ״אביר יעקב״, ומפורסם בכל צפון אפריקה בזכות מעשיו ונפלאותיו. ראה עליו בספר מעשה נסים, ״סיפורים ומעשיות תולדותיו ונפלאותיו של מו״ר ועט״ר הרה״ג החסיד המפורסם המקובל האלקי… יעקב אביחצירא זצוקללה״ה זיע״א״, מאת אברהם מוגרבי, ירושלים תשכ״ח. חיבוריו הקבליים: אלף בינה, ביאור על תמניא אפי(ליוורנו תר״ן); בגדי השרד, פירוש על הגדה של פסח (ירושלים תרמ״ח); גנזי המלך, פירושים על בראשית א א, ובסופו פירושים לעניינים שונים בשם לקוטי שושנים (ירושלים תרמ״ט, ליוורנו תר״ן, ירושלים תשכ״ח); דורש טוב, דרושים (ירושלים תרמ״ד). מכיל מעט דברי קבלה; מחשף הלבן, פירוש על התורה, נשלם בתרל״ז, נדפס בירושלים תרנ״ב ותשל״א. מזכיר את הזוהר, והרבה את האר״י. הוא מן החיבורים הכי חשובים של אביחצירא; מעגלי צדק, פירושים על פסוקים לפי סדר א״ב (ירושלים תרנ״ג); פתוחי חותם, פירושים לתורה (ירושלים תרס״ג); שערי ארוכה, כמו מעגלי צדק (שם תרמ״ד); יגל יעקב, פיוטים (שם תשכ״ב ועוד). פיוטיו נעתקו גם בכתבי יד שונים. פיוטים לכבודו נדפסו בספר אני לדודי (כאזאבלאנכא תש״ד, ד ע״ב, י ע״א) של נכדו, יחייא אדהאן; וכן בספר קדש הלולים מאת ר׳ שאול נחמייאש (תונס תר״ע. נדפס גם בויאמר שאול, עמ׳ ז); ישמח ישראל, עמ^׳ 84 (״מלא דעת יתירה פרדס גם גמרה הרב אדוננו יעקב אביחצירא״); שבחי צדיקים, גרבה תש״ח (מנהג גרדאיא), נב ע״ב – נה ע״א; שבח ורנה, מאה יהודה בן יעקב שמחוץ, מכנאס חש״ד, עמ׳ יו-יח, יח-כב (עברית וערבית); קצידא בערבית בס׳ שמחה וששון ליהודים, 8ב-9ב; מכלל יופי, פ ע״ד. ביגל יעקב, שם, נדפסו פיוטים לכבודו מבני המשפחה, ובהם נשזרו שמות ספריו.

יעקב אותמזגין. מאה י״ט־כ. חיבורו רני ושמחי כולל בקשות ופיוטים לשבת, נכתב בשנת תרע״ח בסיסאוא איתהאדי, באזור מראכש. י^הוא בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל, בן־נאיים 131     

יעקב איפרגאן(אלפרגאן) הצורף (היוצר) ״בן יצחק המכונה אבן סנה  מאות 17-16. חי בתארודנת, ממנה יצא בשנת שנ״ח בגלל מגיפה. מצטט בהערצה את רבו, ר׳ משה בן מימון אלבז, בעל היכל הקדש; וכן את אחי אמו, ר׳ יהודה חנין; את ספר אבני זכרון; ואת חברו, ר׳ יצחק הכהן, בעל גנת ביתן. בשנת ש״ע החל לחבר את פרח שושן, פירוש למסכת אבות (נעתק בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1510; ובכ״י קיימברידג׳ 105 =(7)563.Dd, ללא הקדמה), ערוך בשני טורים: פשט וסוד. למרות גילו הצעיר ותלאותיו, מזכיר הרבה חיבורים ומחברים, פשטנים ומקובלים כאחד. כן הדבר בספרו מנחה חדשה, פירוש מקיף ביותר על התורה, אותו החל לחבר בשנת שע״ט. חלק גדול ממנו נמצא בכתב־יד בספריית אוניברסיטת ליברפול M12044, המחזיק 682 דפים. כן יצוינו שני שיריו אשר בסוף פרח שושן. עוד אזכיר כי בקובץ פירושים לזוהר, כ״י ניו־ יורק/בהמ״ל 1650, שנכתב בשנת תנ״ג, מצטט מאיפרגאן. בכל חיבוריו ־נזכרים אין שום השפעה של האר״י.

יעקב אלבאז. לפי מסורת משפחתית הוא היה ממגורשי ספרד, ושני בניו, שמואל ואהרן, נתיישבו בפאס וצפרו. בצפרו ידוע יצחק בן שמואל בן ־צחק בן שמואל ״בלאו״ץ [= בן לאותו צדיק] החכם השלם והכולל בישראל להלל המקובל האלוהי מבחר העדר וראש הסדר הוא הראש אבי התעודה כמוהר״ר יעקב זצ״ל אלבאז״.

יעקב אלבאז. המאה הי״ח. מחכמי פאס, ״והיה מקובל גדול״ (מ״ר, סח ע״ב).

יעקב בירדוגו. סביב.1800  מכנאס. בשירתו ישנה השפעה קבלית. יעקב גדליה. ר׳ שלום בוזאגלו מזכירו בברכת המתים בהקדמת מקדש מלך, שנכתבה בלונדון בשנת יקה״ת (1750). ושם נרשמו דברי שבח לכבודו, כמי שלימדו קבלה, ״והוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין״. ממקום אחר מתברר שהוא חי באגאדיר, ולפי השערת בניהו, הוא שעשה לביסוס הקבלה בעיר זו. בספר כף נקי, קרוב לתחילתו, כותב ר׳ כליפא לעניין תפלין: ״כך הייתי נוהג וכך היה נוהג החכם הכולל כמוה״ר יעקב גדליה ז״ל שנטה אחרי בזה כשהיינו שנינו שבת אחים גם יחד משמשים לקהל אחד של ב״ה הי״ג [שבעיר אגאדיר] הנקראת מקור חכמה״.

יעקב הלוי. 1600 בערך. תיטואן. מקובל גדול וממורי־ההוראה הגדולים (נה״מ, עמ^׳ 108).

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 39

יעקב בן מלכא. נפטר תקל״א, בתטואן. מו״ץ בפאס. בהקדמת שו״ת זרע יעקב, תואר כ״המקובל האלוהי״. ייתכן שחיבר פירוש לזוהר. ״חקירה לר׳ יעקב בן מלכא על אלפא ביתא״ מובאת בכ״י פריס 1455, דף 112ב, אך קשה לקריאה. (אגב, הוא כותב שם, דף 112א: ״נאם השפל בנפש מדוכא גולה ממקומו כדג״). בכתב־יד מופיעים שירים על שם יעקב בץ מלכא, וכנראה שירים שנכתבו אליו.

יעקב מראג׳י בן שמואל. 1700 בערך. מקובל נודע, רבו של ר׳ אברהם ן׳ מוסה, וחברו של ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. נראית השערתו של בניהו, ״שהחשוב שבחבורות המקובלים שהגו אך ורק בקבלת האר״י היה חוגו של ר׳ יעקב ך מאראג׳י בתטואן. ממנו יצאה השפעה על המקובלים בסאלי״. ר׳ יעקב ״הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש. ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י״, על פירושיו לאידרות ראה להלן הערות 677-675. פירושו על אידרא זוטא קדישא נדפס בסוף הדרת זקנים (וויען תרמ״ז). הפירוש נוטה יותר לפשט, אם כי יש בו מקבלת האר״י. הגהותיו לכתבי האר״י פזורות בכתבי־יד שונים. למשל, בשולי גילוי לאדרת האזינו, כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 9א-ב; הגהות לאוצרות חיים, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162 ונדפסו במקום בינה (לר׳ יצחק צבע, שאלוניקי תקע״ג, כב ע״א – מד ע״א; למבוא שערים – בראש כ״י בהמ״ל 1684, שנעתק בח בכסלו תצ״ט, מקום בינה, שם, צג ע״ב – קג ע״ב; לספר הבונות – בכ״י להמן 172, דפים ח-טז. וראה במיוחד, דף יא ע״ב. מקצתן נדפסו גם בשערי בינה, יא ע״א – לא ע״א. קונטרס קבלי לוריאני מובהק, ששלח לר׳ רפאל ך צור, מועתק בסובר הרזים, ג׳רבה תשי״ד, נז ע״ב – סג ע״א. וכן בכ״י בהמ״ל 1774, דפים 1א-12ב. עוד מובא מאמר קצר משמו במערת שדה המכפלה (הארוך), ירושלים תר״ע, נח ע״ב.

יעקב נחמיאם. מחכמי דמנאת. תואר ביחסי כבוד מרובים, ״הרב הקדוש המקובל״, וכיוצא באלה (מ״ר, סח ע״ד).

יעקב סירירו בן מתתיה. ״הרב החסיד הקדוש המקובל מוהר״ר יעקב סירירו… איש אלוהים קדוש הוא נתבקש בישיבה ש״מ [ = של מעלה] כבן פב שנה בשנת תרי״א״. רמו״ץ בפאס.

יעקב פינטו בן ראובן. נפטר אחרי 1750  מחכמי מראכש, ומתלמידי ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. חברו של ר׳ ישעיה הכהן, ולפי השערת טולידנו, ״כנראה שחיברו ג״כ פירושים על הזוהר״. אכן, חיבור גדול של פירוש לזוהר בשם לקט שושנים נמצא בכ״י מוסד הרב קוק 51 (נעתק בשנת תק״א), וכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1828 (נעתק בשנת תק״ט). הפירוש בנוי, כדבריהם, על ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב מראג׳י. הגהותיו לספר הבונות נדפסו בשערי בינה, שם, א ע״א – י ע״ב. ושם פזורות גם הגהותיו לאוצרות חיים. כן נרשמו הגהותיו בשולי אוצרות חיים, כ״י ניו־ יורק/להמן 162. וראה גם לעיל ע׳ דוד צבאח.

" יעקב(א)בן צור בן ראובן. יליד פאס, יום שבת כז באייר תל״ג – ליל שבת א בטבת תקי״ג. ״פוסק, משורר, דרשן ומקובל. הוא וחבירו ר^, יהודה ן' עטר היו מן הבולטים ביותר שבחכמי מארוקו״. תלמיד־חכם שידיו רב לו במקצועות שונים, אם כי עיקר חיבוריו הם בהלכה, ואף אלה לא נדפסו ; לבד משו״ת משפט וצדקה ביעקב. ידוע שהגיה כתב־יד של ירח יקר, לפירושו של ר׳ אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי לזוהר. הגהותיו לאוצרות חיים נזכרות הרבה בסובר הרזים. בכ״י ניו־יורק/להמן מס׳ 215, באו !הגהותיו לספר הכתות. העתקה מליקוטים קבליים שונים שאסף, נמצא  בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 30א ואילך. החיד״א, בשם הגדולים, מציין כי ״היה לו יד בקבלה מעשית״.

' יעקב בן שבת. נפטר יט בתשרי תרי״ח. מחכמי ג׳בראלטאר. בספר פיוטיו יגל יעקב (ליוורנו תרמ״א), משתמש במונחים קבליים (וראה, למשל, ט ע״ב). בדף טז ע״א מובא סיפור הנס המפורסם שנעשה בשבת לר' יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את ר׳ יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ״והוא קבור במערת איפראן קרוב למוגאדור, וכמה רבנים נקברים במערה … חמשים צדיקים … והאחרון … הרב יהודה בן הרב נפתלי אפרייאט״. על חיבורו רוח יעקב ראה להלן בפרק יא.

יעקב ששפורטאש. 1698-1610. מראשי הלוחמים בשבתאות. יליד אוראן שבאלג׳יריה. היה רב ראשי בתלמסאן, אחר כך בפאס ובסאלי. ״נכנס לפרדס בימי שבתו שם [במארוקו] ונשאר מקובל אדוק כל שנותיו״. ספרו ציצת נובל צבי יצא במהדורה מדעית בידי י׳ תשבי, ירושלים תשי״ד. חשובה היא הקדמתו הארוכה של ששפורטאש להיכל הקדש של ר״מ אלבז, ״המוכיחה על זיקתו הנפשית לעולם קבלת ר׳ משה קורדובירו דווקא״. ר״י ששפורטאש חיבר גם פיוט על ספירות בן שלושה־עשר בתים. מתחיל: ״אקוד עלי אפי״. נדפס בהיכל הקדש, אמשטרדם תי״ג, ו ע״א – ז ע״א (ומזכיר זאת בהקדמה, ד ע״ג). וכן בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 4643, רף 22א-ב; ב״י פריס 858, דפים 258ב-259ב. יצחק אבטאן. דרעא. בתוך פיוט למעלת הצדיקים (דף בודד), מאת אברהם עלון, נמנה גם: ״חסיד שמו נודע בסוד תורה ופשטן הרב הצדיק רבי יצחק אבטאן. נהר אדרא לכל שמו נודע בענוה״. וכן הוא בספר ישמח ישראל, עמ^׳ 85. וראה מ״ר, עו ע״ב.

יצחק אלבאז. מחכמי פאס (מ״ר, עו ע״ג; רשימת עמאר, עמ׳ 254).

יצחק בן עמרם בר קאים. סוף המאה הט״ז וראשית הי״ז. ר׳ יעקב איפרגאן כותב (מנחה חדשה, דף 512ב): ״וזה שמעתי מהמאושר הענו הה״ר יצחק יצ״ו בכמהה״ר עמרם בר קאים זלה״ה ודבריו נכונים ומוסכמים ע״ד הזהר בכמה מקומות״.

יצחק די לויה. נפטר ח באב תע״א. מגדולי חכמי מראכש. שמו קשור לקבלה מעשית.

יצחק הכהן בן אברהם. נפטר לפני שע״ט. היה תלמידו של ר׳ משה אלבז. כמו כן מציין שמות של מקובלים שקיבל מהם. ידוע בחיבורו גנת ביתן. בפתיחה מייחל ״להגות ברמזי סודות האגדה ובסתרי פסוקים וסתרי טעמי המצוות ורמזיהם וסודי האותיות והניקוד והטעם ותפלות המועדים ושבתות וסוד מדות וספירות השי״ת אין סוף לרחמיו״. הספר כולל פירושים לספירות. הולך ומרחיב בפרטי הכינויים, עוסק בטעמי המצוות ותפילות שונות תוך שילוב הסברת כינויי הספירות. שירו(תחת הכותרת: ״בתים מלאים כל טוב״ וכו׳) מתחיל: ״אין סוף יתברך שמו וזכרו האציל אצילות מזיו אורו״(כ״י ביה״ד בלונדון 121, נז ע״ב – נח ע״א; כ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 160א; ניו־יורק/בהמ״ל 2089, דף 51א). השיר שלאחריו: ״להבין כוונת של מעלה״, ויש בכותרתו חילופי־ נוסח (כ״י 10521, דף 161ב; בהמ״ל 2089, דף 52א).

יצחק סוויסיא. 1800 בערך. מקובל מתאמארת אשר בסוס. עלה לארץ ישראל. בהשתדלותו נדפס בירושלים תר״ע מערת שזה המכפלה של ר׳ משה בן צור, כדלקמן (מ״ר, עז ע״ד). ראוי לציין כי בהסכמת ר׳ חיים זוננפלד הוא מכונה ״אחד מהמכוונים״.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 42