מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כששמעו הערבים את דברי מוחמד, חשבו אותו למשוגע, כמי שבודה מלבו סיפורים; הם אף כינוהו ׳משורר׳, הבודה עניינים מלבו או מקריא דברים שלמד מבשר־ודם כמוהו.¹⁰² אך מוחמד אמר להם שהכול אמת, ושהוא קיבל את הקוראן(התורה) מחכם: ״כאן נמצאים האותיות של הקוראן והכתב המובן״; ״הוא [אללה] הוריד אליך [באמצעות מורו] את הכתב, למען יגלה את האמת ויאשר את אשר לפניו. הוא הוריד את התורה ואת האוונגליון למען הביא הדרכה לאנשים״_; ״כתב זה [התורה] – אין ספק בו ־ מקור הדרכה הוא ליראים״_; ״זהו כתב אשר הורד אליך״_; ״אלה אותות הכתב מלא החוכמה״_; ״כתב אשר אותיותיו נאמרים במפורש״_; ״אלה אותות הכתב, אשר הורד אליך מעם ריבונך הוא האמת, ואולם מרבית האנשים (הערבים) אינם מאמינים״! ״היש דומה למחזיק בראיה מעם ריבונו? מאחוריו עומד עד מאתו – מורו היהודי של מוחמד – ,ולפניו ספרו של משה אשר היה מופת ומקור רחמים״.      

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה רב יהודי, ולא נוצרי, יש לומר שאזכור האוונגליון לא היה במקור, אלא נוסף בעת חיבור הקוראן על־ידי סופרים נוצרים (או ממוצא נוצרי) שסבבו את הח׳ליף עות׳מאן. בהמשך נעסוק בתהפוכות השונות ובהשתלשלות המאורעות שאירעו בהמשך בימי מוחמד וממשיכי דרכו.

הערת המחבר : מורו היהודי, ולפי המסורת המוסלמית זה המלאך גבריאל

אנשי מכה שאלו את מוחמד: מדוע רבך אינו מדבר עמנו ישירות? ומוחמד השיב שמורו

לא מכיר היטב את השפה הערבית : – שהרי הוא יהודי או נוצרי –

״יודעים אנו כי הם אומרים: הלוא רק בשר ודם מלמד אותו, ואולם לשונו של האיש (מורו) אשר אליו יכוונו בהלעיזם אינה ערבית, ואילו זה [דבריו של מוחמד] ניתן בלשון ערבית צחה״(טז, קג).

وَلَقَدْ نَعْلَمُ أَنَّهُمْ يَقُولُونَ إِنَّمَا يُعَلِّمُهُ بَشَرٌ لِّسَانُ الَّذِي يُلْحِدُونَ إِلَيْهِ أَعْجَمِيٌّ وَهَـذَا لِسَانٌ عَرَبِيٌّ مُّبِينٌ

טעם נוסף מדוע לא דיבר מורו של מוחמד עם הערבים ישירות: משום שהיו גסי רוח,

ולא יקבלו מוסר מפי איש זר. הוא קיווה שבאמצעות מוחמד, בשר מבשרם, ייאותו לקבל

דברי מוסר:

״אילו הורדנו אותו אל אחד הלא-ערבים, והיה קורא אותו לפניהם, לא היו מאמינים בו״!

وَلَوْ نَزَّلْنَاهُ عَلَى بَعْضِ الْأَعْجَمِينَ 198

فَقَرَأَهُ عَلَيْهِم مَّا كَانُوا بِهِ مُؤْمِنِينَ 199

 ״הוא [מלך העולם] אשר שלח אל בני אומות העולם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיו, ויזככם וילמדם את הכתב והחוכמה, שהרי לפנים היו בהתעייה גמורה״(כו, קצח-קצט_; סב, ב).

هُوَ الَّذِي بَعَثَ فِي الْأُمِّيِّينَ رَسُولًا مِّنْهُمْ يَتْلُو عَلَيْهِمْ آيَاتِهِ وَيُزَكِّيهِمْ وَيُعَلِّمُهُمُ الْكِتَابَ وَالْحِكْمَةَ وَإِن كَانُوا مِن قَبْلُ لَفِي ضَلَالٍ مُّبِينٍ 2

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

מוחמד סומן על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו

במשך כל תקופת שהותו במכה היה מוחמד משוכנע שהיהודים מכירים את תורתם היטב:

 ״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״_; ״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם״_; ״הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שבני ישראל מזהים אותו?; ״אלה, אשר נתנו להם את הכתב לפניו, מאמינים בו״.

סורה 10 – יונה –   , פסוק 94

فَإِن كُنتَ فِي شَكٍّ مِّمَّا أَنزَلْنَا إِلَيْكَ فَاسْأَلِ الَّذِينَ يَقْرَؤُونَ الْكِتَابَ مِن قَبْلِكَ لَقَدْ جَاءكَ الْحَقُّ مِن رَّبِّكَ فَلاَ تَكُونَنَّ مِنَ الْمُمْتَرِينَ 94

״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״_;

סורה 5 – השולחן הערוך – פסוק 49

وَأَنزَلْنَا إِلَيْكَ الْكِتَابَ بِالْحَقِّ مُصَدِّقًا لِّمَا بَيْنَ يَدَيْهِ مِنَ الْكِتَابِ وَمُهَيْمِنًا عَلَيْهِ فَاحْكُم بَيْنَهُم بِمَا أَنزَلَ اللّهُ وَلاَ تَتَّبِعْ أَهْوَاءهُمْ عَمَّا جَاءكَ مِنَ الْحَقِّ لِكُلٍّ جَعَلْنَا مِنكُمْ شِرْعَةً وَمِنْهَاجًا وَلَوْ شَاء اللّهُ لَجَعَلَكُمْ أُمَّةً وَاحِدَةً وَلَـكِن لِّيَبْلُوَكُمْ فِي مَآ آتَاكُم فَاسْتَبِقُوا الخَيْرَاتِ إِلَى الله مَرْجِعُكُمْ جَمِيعًا فَيُنَبِّئُكُم بِمَا كُنتُمْ فِيهِ تَخْتَلِفُونَ

״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם. על כן שפוט ביניהם על פי כל אשר הוריד אלוהים ממרומים, ואל תיטה אחר משוגות לבם לסור מן האמת אשר נגלתה בפניך, לכל אחד בכם נתנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אלוהים היה עושה את כולכם אומה אחת, ואלם חָפֵץ הוא כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם, על כן שאפו להיות ראשונים במעשים טובים, כי אל אלוהים תשובו כולכם, ואז יודיעכם את כל הדברים אשר נחלקתם בהם 

[1]          י, צד: ה, מח! כו, קצז-קצה: כה, נב. גם בהיותו במדינה אמר: ״אלה, אשר הענקנו להם את הכתב, מכירים אותו בהכירם את בניהם״ (ב, קמו).

כדי לשכנע את קהל שומעיו הערבים באמיתות דבריו מסתמך מוחמד על רבנים יהודים כעדים:

סורה 26 – המשוררים – פסוקים 192-197

وَإِنَّهُ لَتَنزِيلُ رَبِّ الْعَالَمِينَ 192 نَزَلَ بِهِ الرُّوحُ الْأَمِينُ 193 عَلَى قَلْبِكَ لِتَكُونَ مِنَ الْمُنذِرِينَ 194 بِلِسَانٍ عَرَبِيٍّ مُّبِينٍ 195 وَإِنَّهُ لَفِي زُبُرِ الْأَوَّلِينَ 196 أَوَلَمْ يَكُن لَّهُمْ آيَةً أَن يَعْلَمَهُ عُلَمَاء بَنِي إِسْرَائِيلَ 197

״זהו חזון אשר הורד מעם ריבון העולמים. הרוח הנאמנה הורידה אותו על לבבך למען יהיה במזהירים בלשון ערבית צחה. הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שחכמי בני ישראל מזהים אותו [את הכתב]ז״_; ״נתנו למשה תשעה אותות נהירים [עשר המכות או עשרת הדיברות]. שאל את בני ישראל!״ (כו, קצב-קצז_; יז, קא).

סורה 17 – המסע הלילי – פסוק 101

وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى تِسْعَ آيَاتٍ بَيِّنَاتٍ فَاسْأَلْ بَنِي إِسْرَائِيلَ إِذْ جَاءهُمْ فَقَالَ لَهُ فِرْعَونُ إِنِّي لَأَظُنُّكَ يَا مُوسَى مَسْحُورًا 101

נתנו למשה תשעה אותות נהירים, שאל את בני ישראל כיצד בא אליהם פרעה ואמר לו, סבור אני כי אחוז כישוף אתה

הערבים תמהים ושואלים אותו: אם הכול כבר נכתב בתורה, מדוע הוא מספר את הדברים בצורה קטועה? ולמה הוא נצרך ללמוד ולשאול כל הזמן את מורו? מוחמד עונה להם שמורו מלמדו בהדרגה וביסודיות כדי שיקלוט ויבין היטב את הדברים:

״אמרו הכופרים: מדוע לא הורד אליו הקוראן בבת־אחתי הורדנו אותו כך, למען סגל אליו את לבך, על כן מסרנוהו קמעא קמעא״_; ״הן אנו הורדנו אליך את הקוראן, חזור והורד״ (כה, לב_; עו, כג).

ביומן, שבו רשם מורו את הדברים, הוא מכנה את בורא עולם בלשון רבים: ׳אנו׳, ׳אנחנו׳. באומרו: ׳קמעא קמעא׳ ויחזור והורד׳ כוונתו: אללה הוריד לך את התורה ־ באמצעות רבך, הדוד שלך – שמלמד אותך בהדרגה ובאטיות. כיוון שמוחמד משבח כל כך את תורת משה ומסורת היהודים, היה ניתן לשער שהמוסלמים, ממשיכי דרכו של מוחמד, יכבדו ויקראו וילמדו את כתבי הקודש של היהודים; אולם בפועל אין להם זיקה אליהם, וספרים אלו אינם מצויים כלל בבית מוסלמי או במסגדים. הם לא לומדים בכתבי הקודש היהודיים ואינם מכירים אותם. אם יש מוסלמי המעיין בהם או מצטט מתוכם, הרי זה בדרך כלל בניסיון לקטרג עליהם ולהשתמש בהם כאפולוגטיקה למען האסלאם.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

המורה יוזם כתיבת ספר בערבית שבו סיפורי התורה

קהל שומעיו הערבים של מוחמד לא מרפה ממנו; הם רוצים לראות ולמשש בידיהם את הספר שממנו מוחמד שואב את דבריו. המורה דוחה את הרעיון:

״אילו היינו מורידים אליך כתב על גבי מגילה, והיו ממששים אותו בידיהם, גם אז היו הכופרים אומרים: אלה כשפים בעליל״ (ו, ז).

סורה 6 פסוק 7 – وَلَوْ نَزَّلْنَا عَلَيْكَ كِتَابًا فِي قِرْطَاسٍ فَلَمَسُوهُ بِأَيْدِيهِمْ لَقَالَ الَّذِينَ كَفَرُواْ إِنْ هَـذَا إِلاَّ سِحْرٌ مُّبِينٌ 7

הוא אומר להם שספר התורה קדוש ונמצא ביד היהודים, וכי על האדם להיות טהור כדי לכותבו, למששו וללמוד בו. וכיוון שהסופרים היהודים שומעים בקול רבניהם, על כן אינם מוסרים אותה לאחרים שאינם טהורים, ועל כן אינו יכול למלא את רצון הערבים: ״זהו קוראן נכבד, בכתב שמור, רק המטוהרים יגעו בו״_; ״כל החפץ יזכור – רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״ (נו, עז-עט_; פ, יב-טז).

סורה 56

إِنَّهُ لَقُرْآنٌ كَرِيمٌ 77

זהו קוראן נכבד

 فِي كِتَابٍ مَّكْنُونٍ 78

בכתב שמור

 لَّا يَمَسُّهُ إِلَّا الْمُطَهَّرُونَ 79

רק המטוהרים יגעו בו

סורה 80 :

فَمَن شَاء ذَكَرَهُ 12

כל החפץ יזכור

فِي صُحُفٍ مُّكَرَّمَةٍ 13

רשום בגווילים נאצלים

 مَّرْفُوعَةٍ مُّطَهَّرَةٍ 14

נישאים וטהורים

 بِأَيْدِي سَفَرَةٍ 15

בידי סופרים

 كِرَامٍ بَرَرَةٍ 16

נכבדים וברי לבב

בתלמוד אכן מבואר, שאין להתעסק בתורה וללומדה בלי ליטהר לפני זה.

לאחר שערביי מכה מתעקשים לראות את הספר, יוזם מורו כתיבת ספר בשפה הערבית, שבו יובאו בקיצור סיפורי התורה ומוסריה, והוא קורא לספר בשם ׳קוראן ערבי׳:

״הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין״; ״[אשבע] בכתב המובן! עשינו אותו קוראן ערבי למען תשכילו להבין. הוא אצלנו, באם הספרים, עליון ומלא חכמה״.

סורה 12 :

إِنَّا أَنزَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 2

הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין

סורה 43 :

حم 1 وَالْكِتَابِ الْمُبِينِ 2

( אשבע ) בכתב המובן

 إِنَّا جَعَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 3

עשינו אותו קוראן ערבי למע8 תשכילו להבין

وَإِنَّهُ فِي أُمِّ الْكِتَابِ لَدَيْنَا لَعَلِيٌّ حَكِيمٌ 4

הוא אצלנו, באֵם הספרים, עליון ומלא חכמה

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הערבים תמהים על שהספר לא נכתב בשפת האם, לשון הקודש: הוא עונה שאין תועלת בדבר, שהרי אין הם מכירים לשון עברי, וממילא לא היו יכולים להבינו:

״אילו היינו עושים אותו קוראן לא ערבי, היו אומרים: מדוע לא הוצגו אותיותיו אחד אחד [בערבית]? [ספר בלשון] לא ערבי, וערבי [יבין אותו]? אמור: הוא למאמינים מקור הדרכה ומרפא. אשר לא יאמינו – כבדו אזניהם משמוע וטחו עיניהם מראות. כמוהם כמי שקוראים אליו מרחוק. נתנו למשה את הספר״ (מא, מד-מה).

41 – המוצגים אחד אחד – فصلت

وَلَوْ جَعَلْنَاهُ قُرْآنًا أَعْجَمِيًّا لَّقَالُوا لَوْلَا فُصِّلَتْ آيَاتُهُ أَأَعْجَمِيٌّ وَعَرَبِيٌّ قُلْ هُوَ لِلَّذِينَ آمَنُوا هُدًى وَشِفَاء وَالَّذِينَ لَا يُؤْمِنُونَ فِي آذَانِهِمْ وَقْرٌ وَهُوَ عَلَيْهِمْ عَمًى أُوْلَئِكَ يُنَادَوْنَ مِن مَّكَانٍ بَعِيدٍ 44

 وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ فَاخْتُلِفَ فِيهِ وَلَوْلَا كَلِمَةٌ سَبَقَتْ مِن رَّبِّكَ لَقُضِيَ بَيْنَهُمْ وَإِنَّهُمْ لَفِي شَكٍّ مِّنْهُ مُرِيبٍ 45

כל ההסברים הללו לא משכנעים את הערבים, והם נותרים ספקניים, לועגים למוחמד וטוענים כי חברים מלמדים אותו את ההבלים האלה בוקר וערב:

״הכופרים אמרו: אין זה [הסיפורים של התורה] אלא שקר אשר בדהו, ואנשים אחרים סייעו בידו. בני עוולה הם ומוליכי שולל. הם אמרו: אלה סיפורי מעשיות של קדמונים, אשר ביקשו כי יירשמו למענו והם מוקראים לו בוקר וערב״(כה, ד-ה).

25 – الفرقان– הפורקאן

وَقَالَ الَّذِينَ كَفَرُوا إِنْ هَذَا إِلَّا إِفْكٌ افْتَرَاهُ وَأَعَانَهُ عَلَيْهِ قَوْمٌ آخَرُونَ فَقَدْ جَاؤُوا ظُلْمًا وَزُورًا 4

وَقَالُوا أَسَاطِيرُ الْأَوَّلِينَ اكْتَتَبَهَا فَهِيَ تُمْلَى عَلَيْهِ بُكْرَةً وَأَصِيلًا 5 

             הערת המחבר : המסורת המוסלמית מזהה את ׳אם הכתבים׳ עם ׳הלוח הגנוז׳, השמור במרומים, וממנו נלקחו התורה, הברית החדשה והקוראן. הם השוו דבריהם לדברי המדרש (תנחומא בראשית א), לפיו התורה (של היהודים) נמצאת בשמים, חרותה באש לבנה על גבי אש שחורה.

מוחמר עומד על שלו. הוא מכריו בנחרצות שספרו של משה הוא ספר אמיתי, וספרו־שלו

אינו אלא תרגום לערבית, והיהודים (ואולי גם הנוצרים.) שמחים שהערבים קיבלו את הספר בערבית:

 ״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר [את קודמו] וניתן בלשון ערבית״; ״אלה אשר נתנו להם את הכתב שמחים באשר הורד אליך… כך הורדנוהו: חוכמת משפט בלשון ערבית… אלוקים מוחה או משאיר את אשר יחפוץ, ואצלו אם-הכתבים… הכופרים אומרים: מעולם לא נשלחת. אמור: די באלוקים כעד ביני וביניכם ובמי שדעת הכתב בידו״ (מו, יב_; יג, לו-מג).

מוחמד לומד מרבו אין ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני

המורה מוסיף ומספר על מתן התורה בהר סיני לישראל על־ידי משה:

״נתנו למשה את הספר, אחרי שאיבדנו דורות הראשונים, (  דור המבול, הפלגה וסדום ועמורה. ) כדי שיאיר את האנשים, אור ורחמים, כדי שיזכרו. אתה לא היית בצד המערבי [של הר סיני] כשציוונו את הציוויים למשה_; אתה לא היית בין העדים [כמו שהיו היהודים], ולא היית בצד ההר כשקראנו״_; ״הזכר בספר את משה. הוא היה בר-לבב והיה שליח ונביא. קראנו אליו מצדו הימיני של ההר וקירבנוהו אל סוד-שיחנו״_; ״נועדנו עם משה שלושים יום, והוספנו עשרה אליהם, וכך מלאו ארבעים יום להיוועדותו עם ריבונו״(כח, מג-מו_; יט, נא-נב; ז, קמב).

وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ مِن بَعْدِ مَا أَهْلَكْنَا الْقُرُونَ الْأُولَى بَصَائِرَ لِلنَّاسِ وَهُدًى وَرَحْمَةً لَّعَلَّهُمْ يَتَذَكَّرُونَ 43

נתנו למשה את הספר לאחר שהשמדנו את הדורות הראשונים למען יאיר את עיני האנשים ויביא הדרכה ורחמים ולמען יזכּרו

وَمَا كُنتَ بِجَانِبِ الْغَرْبِيِّ إِذْ قَضَيْنَا إِلَى مُوسَى الْأَمْرَ وَمَا كُنتَ مِنَ الشَّاهِدِينَ 44

אתה לא נכחתָ בצד המערב כאשר ציווינו למשה את דבר השליחות, ולא הייתָ עֵד

לא נכחת :  העדרו של מוחמד מו האירועים המתואריםבפסוקים אלה משמש הוכחה לכך שנודע לו עליהם רק במסגרת התגלות נבואית

הוא מזכיר שמשה לא קיבל את התורה לבדו, אלא שבעים איש ליווהו: ״אז בחר משה שבעים איש מבני עמו לבוא במועד שקבענו "

הערת המחבר : קוראן ז, קנה. דבר זה אכן מבואר בתורה: ״ואל משה אמר עלה אל השם אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק״ (שמות כד, א). גויטיין, בספרו האסלאם של מוחמד, עמי 178-177, מייחס את חישוב המועדים של משה בהר סיני כשלושים יום ועוד עשרה ימים למסורת יהודית, הגורסת כי משה היה על ההר כל חודש אלול וגם בעשרת ימי התשובה

הוא גם מזכיר בדבריו את מה שמבואר בתלמוד – שבשעת מתן תורה איים אלוקים

לקבור את עם ישראל תחת ההר סיני, אלמלא יקבלו את התורה:

״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם, – אחזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה״ (ז, קעא).

סורה 7 – الأعراف ממרום החומה – הרו במכה

وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171

עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה.

הערת המחבר : ובתלמוד: ״כפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, הוא ואם לאו, שם תהא קבורתכם״ (שבת פח, א).

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הוא גם מציין בדבריו כי התורה ניתנה לעם ישראל כירושה:

״נתנו למשה את דרך הישר והנחלנו את הכתב לבני ישראל. הוא מקור הדרכה ואות הזכרה לנבוני הלב״ (מ, נג-נד).

סורה 40 – وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْهُدَى وَأَوْرَثْنَا بَنِي إِسْرَائِيلَ الْكِتَابَ 53

נתנו למשה את דרך הישר והנחלנו את הספר לבני ישראל

 هُدًى وَذِكْرَى لِأُولِي الْأَلْبَابِ 54

הוא מקור הדרכה ואות הזכרה לנבוני הלב

זה כעין הנאמר בחומש:

״תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב״(דברים לג, מא).

הוא מספר איך ניתנו הלוחות למשה, וכי הם היו עוד מצויים בימי המלך שאול:

״משה! אני בחרתיך להיות מעל האנשים בשולחי אותך ובדברי אליך. אחוז באשר נתתי לך והיה במודים. כתבנו לו בלוחות מוסר השכל מכל סוג, דבר דיבור על אופניו. אחוז בהם היטב וצווה על בני עמך כי ייטיבו לאחוז בדבריהם הנאים״_; ״זהו קוראן [תורה] רב תפארת, בלוח גנוז״_; ״אמר להם נביאם [שמואל]: האות למלכותו [של שאול] יינתן לכם בבוא ארון הברית אליכם, ובו השכינה מעם ריבונכם ושרידים שהשאירו בני ביתו של משה ובני בית אהרן ".

הערת המחבר : פסוק זה מרמז לסיפור המבואר בספר שמואל א, פרק ו, ולדברי המדרש (על שמואל א פרק ד פסוק יב) על שאול המלך, שהצליח לתפוס את הלוחות מיד גלית הפלשתי שהמס את הארון במלחמה, ועל הנס שנעשה כשהביאו הפרות את הארון שעל גבי הקרון, וכמו שמבואר בפירוט בתלמוד (עבודה זרה כד, ב).

כדי להעניק יתר תוקף לדבריו נוקט מוחמד לשון שבועה בחפצים הקדושים:

״[אשבע] בהר, ובכתב המסתורין, על קלף פרוש, ובבית הנושב [בית המקדש]!״; ״[אשבע] בתאנים ובזיתים ובהר סיני!״_; ״ועץ שמוצאו בהר סיני, אשר יניב שמן ותבלין לאוכלים״, (נב, א-ד_; צה, א־ב_; כג, כ).

وَالطُّورِ 1 وَكِتَابٍ مَّسْطُورٍ 2 فِي رَقٍّ مَّنشُورٍ 3 وَالْبَيْتِ الْمَعْمُورِ 4 وَالسَّقْفِ الْمَرْفُوعِ 5 وَالْبَحْرِ الْمَسْجُورِ 6 إِنَّ عَذَابَ رَبِّكَ لَوَاقِعٌ 7 مَا لَهُ مِن دَافِعٍ 8

1 -אשבע בהר

2 – ובספר שנכתב

3 – על קלף פרוש

4 – ובבית הנושָב ( הכעבה, ויש גורסים שמדובר בנבואתה המימית של הכעבה של מטה היא מכונה " הבית הנושב " בשל היותה מוקפת תמיד בחוגגים ובמלאכים.)

5 – ובתקרה הגבוהה – כינוי לרקיע

6 – ובים הגואה

7 – קרב ובא העונש מעִם רבונך

8 – דבר לא יעצור בעדו

כוונתו למה שמבואר בחומש – שאהרן הכהן ובניו נמשחו בשמן זית בהיותם על־יד הר סיני, וגם אכלו שם את מצות המנחה שמשוחות בשמן זית. דרך זו של נקיטת לשון שבועה בחפצים קדושים רווחת אצל היהודים, ואכן במקומות רבים בתלמוד מצויים 'שונות שבועה אלו שנקטו הדוברים כדי לחזק את דבריהם.

מוחמד מצטער עד מוות על שהערבים אינם מאמינים לו:

״התהילה לאלוקים אשר הוריד אל עבדו את הספר ולא עשה אותו נפתל, כי אם ישר ־למען יזהיר מפני זעם קשה שיבוא מאתו, ולמען יבשר למאמינים העושים את הטוב, כי שכר נאה שמור למענם, אשר לעולם ועד יבלו בו… התמית עצמך מצער לאחר שסרו מעליך ולא האמינו באומר זה?״(יח, א־ו).

18 – الكهف – המערה

الْحَمْدُ لِلَّهِ الَّذِي أَنزَلَ عَلَى عَبْدِهِ الْكِتَابَ وَلَمْ يَجْعَل لَّهُ عِوَجَا 1 قَيِّمًا لِّيُنذِرَ بَأْسًا شَدِيدًا مِن لَّدُنْهُ وَيُبَشِّرَ الْمُؤْمِنِينَ الَّذِينَ يَعْمَلُونَ الصَّالِحَاتِ أَنَّ لَهُمْ أَجْرًا حَسَنًا 2 مَاكِثِينَ فِيهِ أَبَدًا 3 وَيُنذِرَ الَّذِينَ قَالُوا اتَّخَذَ اللَّهُ وَلَدًا 4 مَّا لَهُم بِهِ مِنْ عِلْمٍ وَلَا لِآبَائِهِمْ كَبُرَتْ كَلِمَةً تَخْرُجُ مِنْ أَفْوَاهِهِمْ إِن يَقُولُونَ إِلَّا كَذِبًا 5 فَلَعَلَّكَ بَاخِعٌ نَّفْسَكَ عَلَى آثَارِهِمْ إِن لَّمْ يُؤْمِنُوا بِهَذَا الْحَدِيثِ أَسَفًا 6

בשם אלוהים הרחמן והרחום

1 – התהילה לאלוהים אשר הוריד אל עבדו את הספר ממרו7מים ולא עשה אותו נפתל.

2 – כי אם ישר – למען יזהיר מפני זעם קשה שיבוא מאתו, ולמען יבשר למאמינים את הטוב כי שכר נאה שמור למענם .

3 – אשר לעולם ועֵד יבלו בו

4 – ולמען יזהיר את הטוענים כי אלוהים הוליד בן.

5 – אין הם יודעים על כך דבר ואף לא אבותיהם. נוראות הן המלים היוצאות מפיהם ; רק שקר הם בודים

6 – התמית עצמך מצער לאחר שסרו מעליך ולא האמינו באומֶר זה ?

אבל אנשי מכה מבקשים אות שיוכיח את אמיתות דבריו:

״אמרו: מדוע לא הורד אות מעם ריבונו? אמור: אלוקים יכול יוכל להוריד אות, ואולם מרביתם לא יודעים״ (ו, לז)

מוחמד מצטער צער רב שאין ביכולתו לעשות בפניהם אות:

״ואם התרחקותם מכבידה עליך, מצא לך, אם תוכל, מחילה אל מעמקי האדמה או סולם השמימה, והבא להם אות. אם יחפוץ אלוקים יכול יוכל לכנס את כולם אל דרך הישר״(ו, לה).

כלומר, רבו של מוחמד הסביר לו, כי הנס הגדול של אללה יהיה כשכולם יתחייבו ללכת

בדרך הישר, דהיינו שיקיימו מצוות ומעשים טובים.

המורה מבקש לנחם את מוחמד. על כן הוא מספר לו סיפורים מן התורה, שבהם לעגו

כופרים לצדיקים עד שבא להם ישועתו של אללה:

״כבר לפניך הוכחשו אזהרות השליחים, והם נשאו בעוז רוח את ההכחשות והפגיעות, עד אשר ניתן להם הניצחון מאתנו״ (ו, לד).

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כשמוחמד מתחנן ממורו שיתיר לו לומר לערביי מכה דברי מוסר רכים יותר, כדי שייפלו

על אזניים קשובות. מורו מסרב:

״אין לשנות את דברי אלוקים, וכבר הגיעוך קורות השליחים״(שם).

[1] במקורות מאוחרים יותר מספרים על נסים ונפלאות שעשה מוחמד. הקוראן לא מזכיר מהניסים האלה כלום: להפך, הוא מכחיש אותם (קוראן י, כ! יג, ז! יג, בז: כ, קלג: כא, ה: כח, מח_; כו, קפז: כח, נ: יז, צ-צה). הקוראן מזכיר רק שלושה סוגי אותות ומופתים: הטבע הנפלא שמעיד על בורא עולם (ו, צה-צט ועוד כהנה הרבה); האותות שעשה משה במצרים, בים סוף ובמדבר: האותות שעשו שאר הנביאים.

כדי לחזק את דבריו מספר המורה למוחמד איך אברהם הושלך לכבשן האש ויצא בשלום: ״הוא [אברהם] אמר לבני עמו: עבדו את אלוקים והיו יראים אותו… בני עמו לא השיבו דבר, ורק זאת אמרו: הרגוהו או שרפוהו. ואולם אלוקים הצילו מן האש, ובזאת צפונים אותות לאשר יאמינו״.¹²⁰

הוא גם מספר לו את הסיפור הנפלא הכתוב בספר דניאל, שקרה למעלה מאלף שנה לפני מוחמד:

״מוות לבעלי תעלת-האש רבת הדלק בעודם יושבים סביבה, הזינו עיניהם באשר עוללו למאמינים. הם נטרו להם איבה רק על כי האמינו באלוקים האדיר והמהולל, אשר לו מלכות השמים והארץ״(פה, ד-ט).

בספר דניאל אכן מסופר איך שלושה יהודים הושלכו לכבשן האש לאחר שלא רצו להשתחוות לצלמו של המלך נבוכדנצר. נס נעשה להם ויצאו ללא פגע, ואלה שהשליכו אותם לאש נשרפו בעצמם. סיפור זה היה מפורסם מאוד במזרח התיכון, שהרי הוא רשום בתנ״ך; ונבוכדנצר גם פרסם את הפלא על־ידי שילוח מכתבים לכל האומות.

מוחמד מזביר רק את נביאי ישראל

הקוראן חוזר רבות על כך, ששליחות מוחמד נועדה רק להביא את המסר של משה ושאר נביאי ישראל:

״לא צוותי [ממורי] לעבוד כי אם את ריבון העיר הזאת [מכה]… ולהשמיע את הקוראן… תגיד: רק מן המזהירים אני״; ״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם ולישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו. ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את ה׳זַבּוּר׳ [ספר תהלים]. מלבדם שלחנו שליחים אשר כבר סיפרנו לך עליהם ושליחים אשר לא סיפרנו לך עליהם. ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים.אלה שליחים אשר נשלחו להיות מבשרים ומזהירים, למען לא תהיה לאנשים טענה כנגד אלוקים לאחר בוא השליחים״

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה יהודי כמו שהסברנו, נוספה תוספת זו – לקרוא את ישו הנוצרי בין הנביאים – כעבור זמן על־ידי לבלרי עות׳מאן

מוחמר אומר, שציוו לו להשתייך למוסלמים: ״צווויתי להיות במוסלמים״(כז, צא).

באומרו ׳מוסלמים׳ כוונתו לאלה, שחיים בכל כוחם ולבם באמונה בבורא עולם ומתנהגים לפי רצונו. ביטוי זה הוא קרוב לביטוי ״האנשים האלה שלמים הם אתנו״. כיוון שמוחמד לא מכיר מוסר אחר מלבד זה של היהדות ־ לפחות כל זמן שהותו במכה – יש על כן לפרש את דבריו כי צווה להתנהג על־פי מוסרם של היהודים.

מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמדו

בקוראן שבים ונשנים פעמים רבות פועלי ציווי: אמור, הזהר, ענה וכדומה. מהם משתמע, כי מאן דהו פוקד על מוחמד לדרוש לאנשים או לענות להם כהנה וכהנה. הבה נשאל: מי עומד מאחוריו ומשנן לו את הדיבורים הללו? המסורת המוסלמית גורסת שהמצווה הוא המלאך גבריאל. לדבריה, בחלום או בהקיץ, בלילה או ביום, באמצע ויכוח עם אנשים, מוחמד רואה או שומע מלאך, המתגלה אליו ומצווהו לומר את אשר אמר. כל הכתוב בקוראן מצחף עות׳מאן הורד מן השמים בצורה כזאת כדברי אלוקים חיים.

המסורת הזאת מפתיעה. אין הרבה כתבים בעולם שמובא בהם שמלאך בא ומצווה לקרוא, לכתוב או לדרוש. אם אומנם נכונה המסורת המוסלמית בעניין זה, מדוע לא ציין הקוראן בפירוש כי מלאך בא ומצווהו? כאשר החומש מביא את דברי ה׳ אל משה – למעלה ממאה פעמים – היא כותבת בפירוש: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל…״; כשדיבר השם אל יהושע, מוזכר הדבר בצורה ברורה: ״ויהי אחרי מות משה עבד השם ויאמר השם אל יהושע בן נון״; אל הנביא שמואל: ״ויאמר השם אל שמואל…״; אל הנביא גד: ״ודבר השם היה אל גד הנביא חוזה דוד לאמור״. וכך לשון התנ״ך מאות פעמים. לעומת זאת לא מוצאים בקוראן ביטוי כמו ״אללה, או המלאך גבריאל, אומר למוחמד: דבר אל הערבים, בני ישמעאל…״ וכדומה. סביר יותר לומר שהדובר הוא אדם בשר ודם, ואדם זה, או חבר שלו, כותבים את הדברים לזיכרון.

הורדת הקוראן ומסע הלילה

המסורת המוסלמית מספרת, שבאחד מלילות חודש הרמדאן שנת 610, בהיות מוחמד במערה ליד מכה, בא אליו המלאך גבריאל והראה לו אריג שעליו היו כתובים פסוקים. יש הגורסים כי באותה ההזדמנות הראה המלאך את כל תוכן הקוראן ואת כל מה שאמר וציווה עד יום מותו. לפי המסורת, הותירה הסוסה את עקבות פרסותיה…….

עוד מספרת המסורת המוסלמית, שבאחד הלילות לאחר ההתגלות הראשונה טס מוחמד ־ במציאות או בחלום – ממכה לירושלים רכוב על גבי סוסה מעופפת, אל־בוראק, בליווי המלאך גבריאל אל הר הבית בירושלים. משם המשיכה הסוסה את מעופה לשבעת הרקיעים השמימיים. שם פגש מוחמד את אברהם, את משה ונביאים נוספים, וגם את ישו הנוצרי; ואז קיבל מוחמד את האסלאם – הדת החדשה, האחרונה והמושלמת אחרי היהדות, שהביא משה, ואחרי הנצרות, שהביא ישו. לדעת חלק מן המוסלמים, מאותו ליל מסעו של מוחמד לשמים בטלה היהדות. יהודים, שלא מכירים במוחמד כנביא ובאסלאם כדת שמימית, איבדו את זכותם על ארץ אבותיהם, ארץ־ישראל. שני הסיפורים הללו – מפגשו של מוחמד עם המלאך גבריאל ומסעו הלילי לירושלים ולשמים ־ משמשים אבני יסוד במסורת המוסלמית. הילדים המוסלמים גדלים על ברכיהם, ובמידה רבה מעצבים את הרקע הדתי שלהם ליצירת זיקה עצומה לדת המוסלמית.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הטקסט מובא מתוך הצחיח אל-בכרי, ומיוחס לאנאס אבן מאלכ

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כיום מקובל כמעט על כל המוסלמים כי המקום המכונה בקוראן אל-מסג'ד אל-אקצא ("המסגד הקיצון"), ואשר אליו נסע מוחמד, הוא הר הבית בירושלים. אף על-פי-כן, בעבר היו גם מסורות ופרשנויות אחרות בנושא זה. בימי הביניים המוקדמים היו חילוקי דעות רבים בין חכמי הדת על המסע הלילי. זרמים פוליטיים שניסו לתת הילה דתית לעיר אל-מדינה טענו שהמסע הלילי היה לעיר מדינה ולא לירושלים. זרמים שיעים טענו כי המסע הלילי היה לכופה, בירתו של עלי בן אבו טאלב בניסיון להפוך את העיר כמקום מתחרה לירושלים שזוהתה עם השלטון הסוני של בית אומיה. מנגד, זרמים רציונליים שלא האמינו בנסים באסלאם, במיוחד זרם המועתזילה טענו כי המסע הלילי לא התרחש מעולם. על מנת לבסס את קביעתם הם טענו שהמסע המוזכר בקוראן (1:17) היה קשור לחלום אשר חלם הנביא בשנתו (ראו לעיל, 17:60. גם בתיאור המסע המובא בחדית לעיל, הנביא אינו יודע לומר אם מדובר בחלום או במציאות, ולמעשה אבו בכר הוא שהכריע שהמסע התרחש במציאות.

 סורה 17 – המסע הלילי.

سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَى بِعَبْدِهِ لَيْلاً مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا إِنَّهُ هُوَ السَّمِيعُ البَصِير1

בשם אלוהים הרחמן והרחום.

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין.

המסגד הקדוש : ראה גם סורה 2 פסוק 144.

הפרשנים המוסלמים גורסים כי הפסוק מרמז למסורת המספרת כי המלאך גבריאל הסיע בלילה את מוחמד ממֶכָּה לירושלים על גבה של בהמת רכיבה מופלאה – אלבוראָק.

המסגד הקיצון :

בערבית " אלמסג'ד אלאקצא : מרבית הפרשנים גורסים כי הכוונה לעיר ירושלים, שאותה הם מכנים " בֵּיִת אלמַקְדִס – בית המקדש – מכאן שהביטוי " המסגד הקיצון " הוא כינוי שמעניק הקוראן להר הבית בירושלים, על שם בית המקדש שניצב עליו לפני החורבן.

הצגת המקדש כ " מסגד " היא אות להכרת הקוראן בקדושתו. גם בספוק 7 להלן מכונה בית המקדש " מסגד " הוא מכונה קיצון על שום ריחוקו נערב ועל שום שלא היה ידוע מקום קדוש רחוק ממנו. המסגד הידוע בשם " אלמסג'ד אלאקצא שהוקם על הר הבית לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ שיראל הוא אות להשתמרות התפיסה שהפסוק אכן עוסק בבית המקדש.

מאידך, כמה מסורות אסלאמיות קדומות, המבקשות להפחית ממעמדה של ירושלים, גורסות כי " המסגד הקיצון " מצוי בשמים ולא בירושלים, ומכאן שמסעו הלילי של הנביא היה השמימה ולא לעבר ירושלים. ואולם יש הגורסים כי עלה השמימה רק לאחר שהגיע לירושלים.

ברכתנו : הדובר הוא האלוהים.

אותותינו : מפרשים שמדובר במאות שראה הנביא בדרכו לירושלים, ובשבעת הרקיעים שלאליהם עלה בלוויי גבריאל לאחר שהגיעו לירושלים. 

הניסיון לפרש את הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומיי, עבד אל-מלכ בן מרואן. באותה תקופה השתלטו מורדים שהתנגדו לשלטון המרכזי על העיר מכה. לפי הגאוגרף המוסלמי מהמאה ה-9 אחמד אל-יעקובי, ניסה עבד אל-מלכ למנוע מתושבי סוריה לבקר במכה בתקופה זו בעקבות חששו שהם יושפעו מהרעיונות של המורדים. על כן הוא בנה את המסגד בהר הבית, וטען כי הוא המסגד הקיצון (מסגד אל-אקצא) שנזכר במסע הלילי של הנביא כדי לתת למסגד שבנה הילה דתית, כך שירושלים תשמש כתחליף למכה בתקופה הזאת.

לדעתו של היסטוריון מוסלמי אחר, מוקדסי, שחי בירושלים במאה העשירית, נבנה המסגד הקיצון כמקום קדוש למוסלמים בירושלים בעקבות התחרות הדתית שהייתה בין הנוצרים לבין המוסלמים בעיר. על פי דעה זו, בניית המסגד הקיצון וייחוסו לפסוק מהקוראן, נועדה להגביל את ביקורי המוסלמים בכנסיות הנוצריות ובמטרה לשכנע את הנוצרים להתאסלם. מאחר שבתקופה זו האמינו הנוצרים כי חורבן בית המקדש היה נס אלוהי שאותו ייחסו לישו, האמינו המוסלמים כי בנייתו מחדש על ידי המוסלמים תגרום להחלשת הטענה הזאת, ותוכיח כי הדת המוסלמית היא הדת האמיתית.

באנציקלופדיית האסלאם אין אזכור לכותל המערבי כקשור לאסלאם וגם בספרי תיירות של הוקף עד 1990 אין אזכור לעניין זה. הדבר מעלה השערות, כי הניסיון לקשור את אמונת האסלאם לכותל המערבי נבע, למעשה, ממניעים פוליטיים.

הערה : מרבית החוקרים המוסלמים מייחסים למכה את "המסגד הקדוש".

 הערה : מרבית הפרשנים סבורים כי מדובר בהתייחסות זו לבית המקדש שבירושלים. עם זאת, פרשנויות עתיקות יותר טוענות כי "המסגד הקיצוני " (מסגד אל-אקצה) נמצא בשמים. עמנואל סיוון – " מיתוסים פוליטיים ערביים "

פינתו הדרומית של הכותל המערבי מכונה "קיר אל-בוראק" על שם הבהמה ששימשה את מוחמד במסע הפלאי, וזהו מקומה של רחבת הכותל כיום. עד מלחמת ששת הימים הייתה צמודה לכותל רחבה קטנה ומצומצמת ביותר, שנשמרה ללא בינוי, ככל הנראה בשל קדושתה לאסלאם. מאורעות 1929 נפתחו בסכסוך סביב זכותם של יהודים להציב מחיצה בין גברים ונשים ברחבת הכותל, ומכונות בערבית "מרד אל-בוראק" או "אינתיפאדת אל-בוראק".

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

ה׳מלאכים׳ מורידים את ׳הכתב הברור׳

המסורת המוסלמית טוענת, שיש פסוקים בקוראן שבהם מרומזים שני הסיפורים האלה. הנה הפסוקים שכביכול רומזים על הסיפור הראשון:

״[אשבע] ב׳כתב הברור׳! הורדנוהו ב׳לילה מבורך׳ ־ מאז ומתמיד נהגנו להזהיר״_; ״הורדנוהו עם בוא ׳ליל אלקךר ' הליל הגורלי –  מה תדע על ליל אלקדר? ליל אלקדר טוב מאלף חודשים: ׳המלאכים והרוח׳ מורידים בו על ׳דבר שנגזר׳ ברשות ריבונם. ישרור השלום בו עד עלות השחר״_; ״הוי המאמינים, נכתב בספר כי מצווה עליכם לצום כשם שנכתב על אלה שהיו לפניכם, – יהודים ונוצרים –  למען תהיה בכם יראה. צומו ימים ספורים­, [ב]חודש ׳רמדאן׳ הוא אשר הורד בו ׳הקוראן׳ למען יביא לאנשים הדרכה ואותות [או אותיות] נהירים המעידים על דרך הישר ועל הישועה״.

ננסה להבין: לאיזה כתב כיוון באומרו ׳הכתב הברוד? לאיזה לילה כיוון באומרו ב׳לילה מבורך? מהו ׳ליל אלקדר׳? מי הם המלאכים והרוח? מהו " דבר שנגזר׳? איזה הוא חודש ׳רמדאן׳ שבו ירד ׳הקוראן׳?

הנה פירוש המסורת המוסלמית: הלילה שבחודש הרמדאן הוא ליל ההתגלות הראשונה, שבו הראה המלאך למוחמד לוח והורה לו לקוראו; הדבר שנגזר הן המצוות הכתובות בקוראן הזה, וכן אלה שנמצאות בחדית׳, כלומר כל הסונה הקדושה: המלאכים שירדו לארץ – הכוונה למלאך גבריאל. אך אם אומנם כל מצוות הקוראן והסונה ירדו באותו לילה, כיצד נפרש את העובדה שדרשותיו של מוחמד נמשכו לאורך 22 השנים שלאחר מכן, משנת 610 עד מותו בשנת 632? המוסלמים מתרצים שמוחמד שכח את הדברים, או שמדובר בהתגלות הדרגתית, והמלאך הוצרך להמשיך ולגלותם לו. המוסלמים מציינים את ליל אלקדר ביום כ״ז של חודש הרמדאן.

ההסבר שמציעה המסורת המוסלמית קלוש ומתמיה. כפי שהוכח לעיל, לא עלה כלל על דעת מוחמד, בהיותו במכה לברוא דת חדשה. במשך כל שהותו במכה הוא היה תלמיד נאמן למורו, שלימדו לאט־לאט את היסודות של היהדות. מוחמד נואם לערביי הסביבה ומלמדם רק תכנים יהודיים, הרווחים במסורת היהודית זה 1,900 שנה.

לכן נראה להציע לפסוקים סתומים אלו הסבר אחר לגמרי: ׳הכתב הברור׳ הוא התורה של עם ישראל. הליל הגורלי הוא ליל שישה בסיוון של שנת 2448 לבריאת העולם לפי הלוח היהודי; המאורע לא מתרחש על הר בסביבות מכה, אלא בהר סיני; הוא שנגזר הם המצוות שנמצאות בתורה, והקוראן הוא התורה. המלאכים שירדו לארץ הם המלאכים שליוו את השכינה, כמרומז בחומש וכמפורש במדרש.

ומדוע ירדה התורה בחודש הרמדאן? ומדוע מזכיר בעניינו את המצווה להתענות? הפירוש נראה כך: יהודים רבים נוהגים להתענות במשך חודש אלול, זכר לתענית שהתענה משה בתקופה המקבילה לפני אלפי שנים בבואו לקבל את התורה מיד השם ולתיתה לישראל. בשובו הביא אתו את הלוחות השניים. ארבעים יום אלה התחילו בראש חודש אלול והסתיימו ביום הכיפורים. מטבע הדברים, יש שנים, בהן חודש הרמדאן נופל בחודש אלול: כך אכן קרה בשנת 608 וכן בשנת.609  ככל כנראה לימד המורה את מוחמד אודות התענית של חודש אלול באחת משתי השנים הללו, ועל־כן הסביר לו שבחודש רמדאן-אלול יש להתענות, כי אז ירד הקוראן-התורה לעולם על־ ידי משה בהביאו בשנית את לוחות הברית.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

" העבד "  ^, שנסע ל׳מסגד הקיצון וראה את ה׳אותות׳

הבה נפנה לפסוק הקוראני, שלדברי המסורת המוסלמית מרמז למסעו הלילי של מוחמד לירושלים והעלייה לשמים:

״ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן ׳המסגד הקדוש׳ אל ׳המסגד הקיצון׳ אשר נתנו ברכתנו על סביבתו, למען נראה לו את אותותינו״ (יז, א). – אל מסג'ד אל חראם, אל מסג'ד אל אקצא

כעת נברר: מי הוא עבדו של אללה הנוסע בלילה? היכן נמצא המסגד הקדוש, או נכון יותר ה׳אסור׳ והיכן נמצא ׳המסגד הקיצוץ/ או ה׳רחוק׳? לפי הפרשנות המקובלת באסלאם, העבד המוזכר בפסוק זה הוא מוחמד; המסגד ה׳אסור׳ הוא המסגד בעיר מכה – הכעבה; המסגד ה׳רחוק׳ הוא מקום הר הבית בירושלים; ׳האותות׳ הם המחזות שראה מוחמד בדרכו לירושלים, בהר הבית ובעלייתו השמימה, הפגישה עם הנביאים הגדולים וקבלת המשימה האלוהית לבשר את דת האסלאם.

גם פירוש זה של המוסלמים, בדומה לפירושם בעניין מפגשו של מוחמד עם המלאך גבריאל, אינו מתקבל על הדעת. כפי שכבר הבאנו לעיל, מוכח מהקוראן עצמו, שבהיותו במכה לא התכוון מוחמד לברוא דת חדשה. יתר על כן; אם אומנם עוסק הפסוק בהיווצרות דת חדשה, הלוא מדובר במאורע הרה-גורל בעל תמורות והשלכות מרחיקות לכת על כלל האנושות ! ואם כן, כיצד בעניין כה חשוב מקמץ הקוראן במילותיו וסותם את כוונתו? זאת ועוד, אם נכון ההסבר שמדובר במוחמד העולה לשמים להביא דת חדשה, אין שום קשר בין עניין המסע להמשך הפסוק ולפסוק שלאחריו:

״הוא [בורא העולם] שומע ומבחין. נתנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל_; אל תסמכו על אחרים זולתי״(יז, א-ב).

על־כן נראה פירוש הפסוק הזה כמו שביארו חנא זאכריאס. לא מדובר כאן במוחמד ובמכה, אלא זהו תיאור נוסף של מתן תורה לעם ישראל על־ידי משה בהר סיני. הבה ונסביר אותו, ונשתמש בידיעת השתלשלות הדברים כפי שעולה מפסוקי התורה. בזמן שעם ישראל קיבל את התורה, היה הר סיני בוער באש וענן כבד מסבבו, ובכל האזור שלט חושך. משה עלה לבדו, ולבני ישראל נאסר להתקרב להר:

״והגבלת את העם סביב לאמר השמת לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע מות ימות״(שמות יח, יב)

העם עמד מרחוק ושם השתחווה:

״וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק״_; ״ויעמוד העם מרחוק״_; ״והשתחויתם מרחוק״_; ״ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל״_; ״ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם״ (שמות כ, סו_; שם כ, יח_; שם כד, א_; דברים ד, יא_; דברים ה, ב).

משה מבקש לראות את בורא עולם; ה׳ לא נעתר לכך, אבל הוא מסכים שמשה ייכנס

למערה וה׳ יעבור לפניו. משה רואה מחזה נפלא ונורא. הוא שומע את 13 מידות

הרחמים ומשתחווה שם על ההר:

״ויאמר: הראני נא את כבודך. ויאמר: אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם השם לפניך, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ויאמר: לא תוכל לראת את פני… ויאמר הי: הנה מקום אתי ונצבת על הצור… וראית את אחורי… וימהר משה, ויקוד ארצה וישתחו״(שמות לג, יח-לד, ח).

טרם רדתו מן ההר מצווהו ה׳ שיצווה את בני ישראל כי לא יעבדו אלוה אחר מבלעדיו: ״ויאמר השם אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״(שמות כ, יט-כ).

אחר כך ה׳ נותן לו את הלוחות:

״ויאמר ה׳ אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״.¹⁴⁷

תמצית הדברים מובאת באופן דומה גם בקוראן:

״כאשר בא משה במועד שקבענו, וריבונו דיבר עמו, אמר: ריבוני, הראני ואתבונן בך. אמר: לא תוכל לראותני, ואולם הבט אל ההר. אם ייוותר שלם במקומו, כי אז תראני. כאשר הופיע ריבונו לנגד ההר, כתשו עד דק, ומשה נפל מתעלף״.

ולפי כל זה יתחוור היטב פירוש הפסוק בקוראן:

״ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבתו, למען נראה לו את אותותינו״(יז, א).

העבד המוזכר כאן הוא משה, כפי שהוא מכונה בחומש: ״לא כן עבדי משה״; ״וימת

שם משה עבד ה״. משה היה במסגד – מקום בו סוגדים לה׳ ־ על הר סיני, ושם

השתחווה לו. הקוראן קורא למקום הזה ׳אל-חראם׳, כיוון שהיה חרם – איסור – לבני ישראל להתקרב אליו. אחר כך חזר משה למסגד הקיצוץ, הוא המקום שבו השתחוו בני ישראל, והוא נקרא ׳אל-אקצא׳, רחוק, כיוון שהעם עמד והשתחווה מרחוק. הדבר התרחש בלילה, כיוון שהכול היה חשוך. משה ראה אז נפלאות גדולות ומחזה נהדר – ה׳ עבר לפניו והוא השמיע את 13 מידות הרחמים. ומעתה יובן עניינו של המשך התיאור: ״הוא [בורא העולם] שומע ומבחין. נתנו למשה את הספר ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל_; אל תסמכו על אחרים זולתי״(יז, א־ב).

משה חוזר ממסעו בהר, מביא לעם ישראל את הלוחות ומצווה להזהיר את בני ישראל לבל ייקחו אלוה מבלעדי הי. לפי הפירוש הזה מובן למה שני הפסוקים קצרים כל כך, כי הלא אץ בהם חידוש שמהפך עולמות. מדובר רק בעוד פרטים שבסיפור קבלת התורה בהר סיני.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

החבר והעבד

פרשנות הקוראן המוסלמית טוענת, כי הקוראן מוסיף ומזכיר את מסע הלילה של מוחמד: ״זה דברו של שליח נכבד, רב כוח אצל בעל הכס ואיתן על מכונו. שם יישמעו לו והוא נאמן. לא אחוז שד [מג׳נון] חברכם, ואכן ראהו אל-נכון באופק הברור״_; ״לא תעה חברכם ולא סטה, ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו. אין זו אלא התגלות שנגלתה. לימד אותה נורא-הכוח, הנחוש, אשר התייצב באופק העליון… אז גילה לעבדו את אשר גילה. לא כיחד הלב, באשר למראה שראה … הן ראהו בפעם אחרת, אצל סִדְרֵת אל-מנתהא׳, שם הוא גן המסתור״.

הוזכרו כאן שלושה תארים: עבד, שליח וחבר. האחרון מנסה להשפיע על שומעיו ששליח חשוב קיבל גילוי נפלא משמים ליד ^׳סדרת אל-מֻנְתַהַא׳ וגן המסתור. כיוון ששומעיו ספקניים ולא נוטים להאמין לו, הוא מבטיחם שאיננו טועה ושלא הטעו אותו. מי הוא האיש המכונה ׳חברכם׳? מי הוא השליח הנאמן החשוב אצל כיסא הכבוד? ומי הוא העבד? ומה המאורע שהמספר רוצה לשכנע בו את שומעיו? לדעת המוסלמים, השליח הוא המלאך גבריאל, והעבד והחבר הוא מוחמד, שביקש לשכנע את אנשי מכה שראה מלאך בשמים מימינו של כס הכבוד.

הערת המחבר : לפי חלק מהמפרשים, מסמל יסךרת אל-מנתהא׳ את גבול הידע האנושי סוגיה הזאת הטרידה רבות .את פרשני הקוראן אשר ניסו לתת פירושים שונים להימצאותו ליד כס הכבוד השמימי Sidrat al-Muntaha

פירוש זה לא ניכר מן הפסוק עצמו. מלבד זאת כבר נכתב לעיל, כי מעולם לא הציג מוחמד את עצמו לפני ערביי מכה בתור נביא וכמי שרואה מלאכים ושאר נפלאות ונוראות. על־כן נראה להציע את ההסבר הבא: החבר הוא כמובן מוחמד. השליח והעבד שהקוראן מספר עליו כי זכה לנבואה וראה נפלאות, הוא משה; מוחמד מנסה לשכנע את ערביי מכה להאמין שמשה קיבל תורה בסיני. אם מדובר בעץ שנגלה למשה בגן העדן, יש להביא בחשבון ש׳סידרת׳ הוא השם הארמי לעץ האתרוג(Cedrat). לפי דעה אחת המובאת במדרש רבה, עץ החיים שנמצא בגן עדן הוא עץ האתרוג, ממנו ציוותה התורה לקחת את פריו למצווה בחג הסוכות (ויקרא כג, מ).

מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן׳

כאמור, אמר מוחמד שקיבל את הקוראן מחכם. לדבריו, נמצא הקוראן ביד סופרים טהורים:

״זהו קוראן נכבד, בכתב חבוי. רק המטוהרים יגעו בו״_; ״רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״ (נו, עז-עט_; פ, יג-טז).

מתוך סורה 56 " המאורע "

إِنَّهُ لَقُرْآنٌ كَرِيمٌ 77

זהו קוראן נכבד

 فِي كِتَابٍ مَّكْنُونٍ 78

בכתב שמור

 لَّا يَمَسُّهُ إِلَّا الْمُطَهَّرُونَ 79

רק המטוהרים יגעו בו

הערת המחבר : על־פי פסוק זה אוסרת השריעה על כל מי שאינו מוסלמי לעסוק (ויש האומרים: גם לגעת) בקוראן, כי רק טהורים ראויים להתעסק בו.

מה הכוונה שרק טהורים נוגעים בקוראן ? מי הם הסופרים ברי הלב אשר אינם מעוניינים כי ייגעו בו טמאים? המוסלמים מפרשים שהקוראן הנכבד הוא הקוראן ׳מצחף עות׳מאן׳; הסופרים הם מלאכים, והם מראים את הספר הזה למוחמד, אבל לא מתירים לו לגעת בו. הסיפור קרה בלילה הראשון לפני שנת 610. לאחר מכן שכח מוחמד את הכול והמלאך בא והזכיר לו את הדברים במשך כעשרים שנות דרשותיו.

לפי פירושנו הקוראן שעליו דיבר מוחמד הוא התורה של משה, וה׳סופרים׳ אינם מלאכים, אלא יהודים הכותבים את ספר התורה על גוויל במצב של קדושה וטוהרה.

ערביי מכה ביקשו ממוחמד שיראה להם את הספר הזה, שבו נרשמו הדברים שהוא מוסר להם. מוהמד נענה להם וביקש מיהודי מכה שימציאו לו איזה ספר תורה להראותו לערביי המקום: אבל יהודי מכה לא נענו לבקשתו, בטענה שהערבים לא יודעים לנהוג בספר התורה בטוהרה כנדרש. אלה הדברים שהשיב מוחמד לערבים.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

ביד מי נמצא הקוראן: ביד מלאכים או ביד היהודים ?

לפי המסורת המוסלמית מספר הקוראן על שני גילויים: הראשון למשה בהר סיני לפני למעלה מ־3,000 שנה, והשני למוחמד בשנת 609. הגילויים היו על שני הרים: הראשון על הר סיני, והשני על הר בשם הירא באזור מכה. שתי דתות ירדו ברוח הקודש: הראשונה למשה, והיא ניתנה לעם ישראל; השנייה על־ידי מלאך, שהוריד דת חדשה, היא האסלאם, אשר תוכנה וצורתה הם כפי שביטא אותם מוחמד בסוף חייו; וכן שני סוגי לוחות: הראשונים ניתנו למשה בידו, והם היו עוד מצויים אצל עם ישראל בזמן שאול המלך; ולוחות אחרים נראו למוחמד, אבל הם נשארו בשמים בידי מלאכים.

נבהיר את הדברים. יש שהקוראן מזכיר את שמו של מי שקיבל לוחות וגווילים – משה. ויש שהקוראן כותב בצורה סתומה: ׳הקוראן׳ חקוק על ׳לוח גנוז׳; אללה שומר אצלו את ׳אם הכתבים׳:

הקוראן – פרופ' אורי רובין

סורה 53 הכוכב פסוק 36 – " האם לא סיפרו לו על הכתוב בגוויליו של משה

הערת המתרגם את הקוראן : גוויליו של משה – התורה. ואולם יש הגורסים שכבר לפני התורה נגלו למשה מגילות ובהן משלי מוסר

סורה 87 העליון פסוק 19

גווילי אברהם ומשה….

גווילי אברהם ומשה : מפרשים שהיו אלה מגילות שכללו משלי מוסר, וכן את פסוקי הקוראן החותמים סורה זו.מגילות משה נגלו לו לפני התורה

״הקוראן רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״_; ״זה הקוראן חשוב בכתב שמור שרק טהורים נוגעים בו״(פה, כב_; יג, לט_; פ, יב-טז; נו, עח).

על סמך כל אלה גורסים המוסלמים, כי מדובר בשני לוחות ובשני ספרים שונים: תורת משה מצד אחד, וספר מצחף עות׳מאן מצד שני; יש לוחות שקיבל משה בהר סיני, ויש לוח חקוק בשמים.

אבל קיצור או חסרון מילה בקוראן עדיין לא מחייבים להמציא הסבר מהפכני כזה. דרך הקוראן לכפול סיפורים, פעם שנייה ושלישית ועד שמונה פעמים; פעם הדבר בא באריכות, ופעם בקצרה. כשהקוראן מציין שם של מקום גבוה, ממנו ניתנה דת, לא מוזכר אלא הר סיני; וכשהוא מזכיר שם של אדם שקיבל ספר ולוחות, מופיע רק שמו של משה. גם לא מובא בו שהקוראן נמצא ביד מלאכים, אלא רק בידי סופרים, וסופרים הם בני אדם, בשר ודם שכותבים ספרי תורה.

המסורת המוסלמית משנה את דמותו של מוחמד מזו המצטיירת בסורות המכאיות. שם נראה שהוא רק מתחיל ללמוד יהדות אצל חכם יהודי. הוא אף פעם לא מציג מלאך שיעיד בזכות בשורתו, והעדים לאמיתות דבריו הם עם ישראל. אנשי מכה יודעים שבשר-ודם מלמדו, והוא עצמו לא מנסה להתכחש לכך. הוא לא מעיד שספרו הערבי דומה לספר שראה בשמים, אלא לכזה הנמצא בידי היהודים. נרשה לומר שהמסורות שבעל־פה על עניינים אלו, שהביאו הביוגרפים של מוחמד ונכתבו לפחות כ-150 שנה אחרי מותו, אינן בנות-סמכא. בבחינה פשוטה של הדברים שבספרו של אבן אסחאק, הביוגרף הראשון ובר־הסמכא העיקרי לתולדות חיי מוחמד, ניכר שרובם אגדות חסרות אחיזה במציאות. ואכן, היסטוריונים ערבים קדומים גינו את נטייתו לזייף את ההיסטוריה. מאלכ בן אנס, מייסד האסכולה השרעית הקרויה על שמו, ומי שנחשב ראש וראשון לחכמי העיר מדינה, העיד כי דאג לסלק את אבן אסחאק מעירו בשל בורותו, שקריו, חוסר אמונתו ושורה של חטאים בהם לקה, שהחשוב ביניהם ־ העדר יושר ויושרה בכל הקשור לכתיבה היסטורית. כללו של דבר, אין אפשרות להבין קצת מה שקרה אלא על־ידי השוואת הדברים האמורים בקוראן, בתנ״ך ובתלמוד, ועל־ידי ההיגיון הבריא. וכבר העלו מזרחנים רבים ספק אם מוחמד רצה ליצור דת חדשה בהיותו במכה, ולא בכדי.

רוב הנחותיו והסבריו של חנא זכריאס במה שכתב על תקופת מכה נראים לנו קרובים להגיון ולאמת יותר משאר מחברי הספרים בנושא. הללו הושפעו, מי פחות ומי יותר, מן המסורות והאגדות העממיות המוסלמיות. האמת נראה שלעולם שלא נדע מה בדיוק אירע בתקופה ההיא, ופסוקים רבים בקוראן יישארו סתומים וחתומים.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מיהו מורו של מוחמר ?

עכשיו, שגמרנו לספר מה קרה למוחמד בעיר מכה, נשאר לנו לנסות ולברר מי הוא שעומד מאחוריו ומצווה לו לדרוש, וכמו שמובא בקוראן פעמים רבות: ״אמור כך וכך״ או: ״השב כך וכך״. בעוד המסורת האסלאמית מאמינה שאלה הם דברי המלאך גבריאל, שוררת הסכמה כמעט מלאה במחקר המערבי, כי שאב את ידיעותיו ממפגשים עם יהודים ונוצרים תושבי חצי האי ערב.אבל לנו מסתבר שהיה לו מורה, והוא שמצווהו לדבר. הבה ונחקור: מי היה האיש הזה? והאם היה יהודי או נוצרי? כדי לזהותו נחקור אישים שפגש מוחמד בצעירותו, וכן את משפחתו.

אבן אסחאק כתב, כי סבו של מוחמד, עבד אל-מוטַלִב, נולד לאם יהודייה משבט בני נג׳אר שהזדווגה עם ערבי. עוד הוא מספר, כי אמו של מוחמד ביקרה עם בנה הקטן בן השש במדינה אצל משפחתה, בית-האב נג׳אר. – לאחר נסיעה זו מתה אם מוחמד –  לדבריו, שכשהגיע מוחמד בשנת 622 לעיר מדינה, הוא קבע את ביתו אצל בני נג׳אר. בהזדמנות אחרת מציין אבן אסחאק שחיו במדינה יהודים שנקראו בני נגא׳ר.

בחדית׳ ובסירה מוזכרת פגישה בין מוחמד ובין כומר נוצרי בשם בחירא. מנגד ההיסטוריון תיאופנס, בן דורו של אבן הישאם, מספר כי למוחמד היו עשרה חברים יהודים, והם לימדו אותו את יסודות היהדות, ובייחוד ׳דברי חטאי נגד נוצרים. דבריו של תיאופנס עולים בקנה אחד עם קטעי גניזה יהודיים שמקורם במאה העשירית לספירת הנוצרים,המספרים על עשרה מורים יהודיים למוחמד, אשר חיברו קטעים מהקוראן. ¹⁶⁶ אבל נמשיך ונחפש. ההיסטוריון הקדום ביותר של האסלאם הוא אבן אסחאק. – נפטר למעלה ממאה שנה אחר מות מוחמד – כתביו אבדו, וחלק מדבריו מובאים בספרים מאוחרים יותר, כגון בספרו של אבן השאם. – נפטר בשנת 830 –  אבן אסחאק מספר: אבי מוחמד מת לפני לידת בנו, וכשנולד מוחמד, נמסר התינוק למינקת, בקטנותו ברח מוחמד מן הבית, ואיש אחד ששמו ורקח אבן נופל, מצאו בשוק והכניסו לבית. אבן אסחאק גם כותב, שורקה כינה את מוחמד: ׳אחייני^,; כנראה היה באיזה צד ה׳דוד׳ של מוחמד. הוא גם כותב שהיה חכם בתורה, וכתב את התורה בעברית ובערבית, ועודד את מוחמד לדרוש בפני הערבים. הוא גם מספר שאשתו הראשונה, חדיג׳ה, אותה משבחת המסורת על מידותיה הנעלות, ואשר היתה הראשונה להאמין בשליחות החשובה של בעלה ולחזק את רוחו בזמנים הקשים במכה, היתה בת דודתו של ורקה. אם כן מסתבר, כי ורקה היה המורה הראשון של מוחמד.

הערת המחבר : מ׳ שובה, ״עשרת חבריו היהודים של מוהמד״, תרביץ, ב (תרצ״א), עמי 89-75; ד׳׳צ בנעט, ״על עשרת חבריו היהודים של מוחמד״, תרביץ, ג (תרצ״ב), עמי 116-112. בגירסאות אחרות של מסורת זו הצטרפו החברים למוהמד בכדי לסכל עצה של הנזיר הנוצרי בחירא, שהשפיע על מוחמד לגזור שמד על היהודים ראו ש׳ שטובר, ״ראשית האסלאם באקספלריה יהודית״, פעמים, 61 (תשנ״ה), עמי 100; מ. גיל, ״מעשה בחירא וגירסאותיו היהודיות״, בתוך: ח׳ בן-שמאי(עורך), חקרי עבר וערב מוגשים ליהושע בלאו, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשנ״ג, עמי 210-193. למעשה עוברת דמות מסתורית זו של בחירא כחוט השני במסורות מוסלמיות, יהודיות ונוצריות, כמי שזיהה סממנים של נבואה אצל מוחמד, טיפח אותו ועודד אותו להפיץ את בשורתו. בספרות הפולמוס הופכת דמותו לאמצעי ניגוח פולמוסי בידי כל אחת משלוש הדתות כנגד רעותה. ראו ש׳ שטובר, ״הנזיר בחירא, איש סודו של מוחמד, והיהודים: בין פולמוס להיסטוריוגרפיה״, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 10 (תש״ן), חטיבה בי, כרך 1, עמי 76-69.

 ברם, היסטוריונים מוסלמים מימי הביניים וחוקרים מערבים, שהשילו רבדים פולמוסיים אלה וביקשו לגעת בדמותו ההיסטורית של אותו בחירא, הגיעו למסקנות שונות בתכלית: יש הגורסים כי מדובר בכלל בדמות יהודית טיפוסית. 699-708 .Noeldeke, "Hatte Muhammad christliche Lehrer?", pp; גיל, ״מעשה בחירא וגירסאותיו היהודיות״, עמי 195-194, הערה 1. המומר היהודי-מוסלמי סמואל אל-מגךבי(1175-1125) מציין, כי היהודים מייחסים את הקוראן ולשונו הצחה לחכם יהודי, עבדאללה בן סלאם. כ-300 שנה לאחר סמואל מזכיר עניין זה אליהו קפישאלי בספרו סדר אליהו זוטא. וראו גם ש׳ שטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית, עמי 97 ואילך. הדיון הממצה ביותר בסוגיית חבריו היהודים של מוחמד היה בחיבור שכתב יוסף סמברי, בן המאה השבע־עשרה, ובו הוא מתאר את התקבצותם של המורים היהודים סביב מוחמד, השפעותיהם המכריעות על בשורתו המונותאיסטית ועלילותיהם לאחר מותו. ראו שוב בשטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית, עמי 102.

מתוך האינטרנט : מבוא לאסלאם: סיפור בחירא – זיהוי מוחמד כנביא

מתוך: מבוא לאסלאם : חייו של מוחמד

ממכה יצאו שיירות חורף ושיירות קיץ עם סחורות רבות. בנעוריו של הנביא מוחמד, דודו, אבו טאלב, הציע לו להצטרף אל אחת משיירות המסחר. מוחמד שלנו יוצא עם שיירת המסחר צפונה, לסוריה. כמובן, שלא הייתה זו הפעם הראשונה שהסוחרים הגיעו לסוריה, ולכן הם הכירו את המקומיים. בין אנשי המקום, היה אדם בשם בחירא, נזיר נוצרי סורי. המסורת מספרת, שבכל פעם שהסוחרים פגשו את בחירא, הוא לא הראה כלפיהם שום יחס. אולם, הפעם, בחירא קידם את פניהם בפנים נוהרות ושמחות. זאת אף זאת, הסוחרים קיבלו את הזמנתו למשתה מפואר בערב. להזמנה זו היה תנאי, נוכחות כל אנשי השיירה במשתה. בחירא עומד לפני הקהל, מתבונן בהם ואומר “בקשתי שכולכם תגיעו”. הסוחרים עונים לו שכולם נוכחים, מלבד נער אחד, שנשאר לשמור על הציוד. בחירא מבקש שיביאו גם את הנער (מוחמד). כשמוחמד מגיע, בחירא מעלה אותו על הדוכן, וחושף את גבו. על גבו של מוחמד ישנו כתם, ממש בין כתפיו. בחריא אומר לנוכחים: “זהו כתם הנבואה. הנער הזה, עומד להיות הנביא שהוזכר בברית החדשה ובברית הישנה, הנביא שלו ציפינו.” בחירא פונה לאבו טאלב ומספר לו שאותו נביא יהיה מקור לצרות רבות, ולכן הוא צריך לשמור עליו היטב.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

האם היה ורקה נוצרי או יהודי? במקורות החשובים ביותר של המסורת המוסלמית – אבן אסחאק, בוח׳ארי, מוסלם, ואבן כתייר – עולה כי ורקה כתב גם את הברית החדשה בערבית. אם כן היה אפשר להסיק, כמו שכותב גם אבן אסחאק:

״ורקה השתייך לדת משה לפני שהשתייך לדת ישו, כלומר היה יהודי ונעשה נוצרי ".

הערת המחבר : מוהמד בן איסמאעיל אל-בוח'ארי (נ׳ 870) ומוסלם בן אלהג׳אג׳ אל-ניסאבורי (נ׳ 875) נחשבים למלקטי המסורות שבעל-פה (חדית׳) החשובים והאמינים ביותר באסלאס. על בוח׳ארי נאמר, כי בחר לכלול בכתביו, על בסיס מהימנות, רק 3,000 מתוך 300,000 מסורות; אבן כתייר (1373-1301) נחשב למקבץ המסורות החשוב של ימי הביניים המאוחרים, והותיר אחריו פירוש מונומנטלי לקוראן וביוגרפיה של מוחמד.

אבל כפי שכבר צוין לעיל, דרשותיו של מוחמד בעיר מכה – התופסות למעלה מחמישים פרקים בקוראן – נשאו אופי יהודי מובהק, ללא עירוב של סממנים נוצריים, ואין בהן שום אזכור ורמז לישו, לבשורתו ולברית החדשה. היות ומעולם לא ראינו נוצרי מאמין המטיף לענייני דת ואמונה מבלי להזכיר את ישו, אפשר להסיק מכך שורקה היה יהודי שלא האמין בישו, וזו הסיבה שהוא טרח לתרגם רק את התורה, ולא את הברית החדשה.

הערת המחבר : אם הדברים שנאמרו במדינה המוזכרים בקוראן יצאו מפיו של מוחמד, מן הסתם היה לו שם מורה חדש, נוצרי הבקי בברית החדשה.

השערה זו שהעלינו כאן – לפיה היה למוחמד מורה יהודי שנטע בו את מושגי היהדות בלבד – זהה אף לדעתו של האב הדומיניקני הצרפתי טרי גבריאל (שבחר בשם העט חנא זכריאס). לפני כשישים שנה פרסם טרי גבריאל מחקר שהתייחס לסוגיה זו בספר שכתב אסלאם – ממשה עד מוחמד – יוזמה יהודית.

לפי אבן אסחאק, היה ורקה זקן בימים כאשר עודד את מוהמד. אבן אסהאק גם רומז שורקה נפטר לפני שמוחמד החל לדרוש בפני הערבים. אבל ייתכן שחי עד שנת 619 ועודד את מוחמד גם בשעה שכבר התחיל מוחמד לדרוש. אפשר גם שורקה הוא שכתב את מה שמכונה ׳הקוראן בלשון ערבית׳, וכן את החלק הראשון של ה׳יומן. בהמשך יובן מדוע לא ביאר אבן אסחאק מפורש עניין זה.

כדי לסיים את הפרק נוסיף, שכל הנכתב בפרק הזה אינו בעל חשיבות מיוחדת ליהודים. להם יש ספרים ומסורת משלהם, שעליהם נסמכים בכל דבר הקשור לדת. מהפרק השלישי ואילך נציג את גישת היהדות לקוראן ולאסלאם.

סוף הפרק