מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים


מוחמד במדינה, תלמידו של כומר

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

״והר סיני עשן כולו מפנגי אשר ירד עליו השם באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול״ (שמות יט, יח).

פרק ג: מוחמד במדינה, תלמידו של כומר

השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה מוחמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה יהודי מדינה חוששים מהתקרבות מוחמד ליהדות מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה מוחמד מטיף למען ישו

מוחמד חושב שלהיהודים נאסרו מאכלים מפני שהיו רשעים הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון ישו הנוצרי

ישו לפי התלמוד וישו לפי הקוראן ישו ומוסרו

שאול, פאולוס מתרשיש

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות טענת מוחמד: יהודים ונוצרים מבקשים את גן העדן רק לעצמם האם היהודים לא רוצים שהאומות ייכנסו לגן עדן? התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחק

פרק ג

מוחמד !מדינה – תלמידו של כומד

השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה

כמובא בקוראן, בהיות מוחמר במכה עומד ודורש בתקיפות, הציקו לו אנשי עירו הערבים על שהוכיחם קשות וביזה את אליליהם. לפי המסורת ח׳דיג׳ה, אשתו הראשונה והנחשבה צדקת ומאמינה, מתה עליו בשנת 619 לספירת הנוצרים; לפיה נפטר גם דודו אבו טאלב, שגם אם לא האמין בו, הגן עליו מפני רודפיו. ייתכן שבאותה תקופה נפטר גם מורו הראשון וַּרְקה, ירא השמים, הפדגוג והאידיאליסט. גם אין זה מן הנמנע שנרצח או שעזב את מוחמד, כשהכיר בתלמידו שינויים של ממש.

מוחמד נקלע למשבר אישי ופוליטי. קהילת מאמיניו מנתה כמה עשרות בתי-אב, אולם אף אחד מראשיהם לא היה תקיף או בעל מעמד להגן עליו לנוכח התנגדות נכבדי הערבים משבט קורייש. בעקבות זאת ביקש מוחמד לחזק את הקשרים בתוך קהילתו, בעקבות דיכאון בו לקה – ואולי גם את מעמדו. הוא החל לשאת כמה נשים במקביל דבר שנמנע ממנו כל עוד היתה ח׳דיג׳ה בחיים. לפי המסורת, בשנת 622 התבקש על-ידי שני השבטים הערביים של העיר מדינה, שנהגו עד אז להתכתש ביניהם, לבוא לעיר ולשמש כבורר. מוחמד ניצל הזמנה זו בכדי לעקור אליה בלוויית כמאה איש מקהל חסידיו. ההגירה, הִיגְ'רה, מסמלת את תחילת הספירה בלוח המוסלמי. בעיר זו ישב עשר שנים, עד מותו בשנת 632. מוחמר עבר אז לא רק שינוי במקום מגוריו; במדינה התחולל שינוי קיצוני, מהפך של ממש, באישיותו של האיש, באמונתו, בדתו, במידותיו ובהתנהגותו האישית.

אם כל מה שנכתב בקוראן יצא מפיו של מוחמד, ברור שהמורה בעיר מדינה היה או כומר או יהודי מומר לנצרות, המכיר במקצת את היהדות ובקי בוויכוחים הדתיים הקלאסיים בין יהודים לנוצרים. אפשר שהיה זה אותו מורה שבמכה, אך כאמור בפרקים הראשונים, מסתבר יותר שזה מת או עזב את מוהמד, ובמקומו בא מורה אחר. אין זה מן הנמנע שהויכוחים במדינה לא יצאו מפיו של מוחמד, אלא נוצרים קנאים לדתו של ישו או יהודים מומרים הוסיפו את הדברים לאחר מותו.

הקוראן מביא את הויכוחים אלה בצורה לא ברורה. אנו נוסיף הסבר משלנו בהסתמך על מקורות יהודיים, התנ״ך והתלמוד. הסבר זה יבהיר היטב את הדברים ויציג תמונה ברורה של העניין.

מוהמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה

כשהגיע מוחמד למדינה, מצא בה אוכלוסייה של ערבים וגם קהילה גדולה של יהודים שהיו מאמינים ואדוקים בדתם היהודית. ייתכן שהיו ביניהם כאלה שלא היו מדקדקים בכל המצוות, ולא היו מקפידים על תפילות סדירות בכל יום וכדומה.

בהיות מוחמד ממאמיני התורה, התחיל לחקות את מעשיהם ומנהגיהם של יהודי מדינה. עוד בהיותו במכה נהג להתפלל ולקיים אי־אלו מצוות יהודיות כצדקה, אבל במדינה הוסיף עליהן מצוות נוספות. בתפילתו כיוון את השתחוויותיו לכיוון ירושלים כמנהג היהודים.

מוחמד ניסה לשכנע את הערבים, שכשיבואו להתפלל ביום השישי, יפסיקו להתעסק במיקח וממכר:

״הוי המאמינים! בהישמע הקריאה לתפילה ביום ההתוועדות, מהרו אל (מקום) הזכרת שם אלוקים, והניחו את המיקח והממכר״, (סב, ט).

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا إِذَا نُودِي لِلصَّلَاةِ مِن يَوْمِ الْجُمُعَةِ فَاسْعَوْا إِلَى ذِكْرِ اللَّهِ وَذَرُوا الْبَيْعَ ذَلِكُمْ خَيْرٌ لَّكُمْ إِن كُنتُمْ تَعْلَمُونَ 9

הוי המאמינים, בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי, מהרו אל ( מקום ) הזכרת שם אלוהים, והניחו את המיקח והממכר, בזאת ייטב לכם, אם יודעים אתם

כנראה רצה שיחקו את היהודים; הלא, שכשמגיע סוף יום הששי,178 הם מפסיקים להתעסק במסחר ובאים לבית הכנסת להתפלל. לצערו לא מעוניינים הערבים לשמור שבת. מורו מצווהו שיאמר להם ששכר עולם הבא הוא יותר גדול מרווח בעולם הזה: ״בראותם [הערבים] אורחת סוחרים או הצגה של שעשוע, נפוצו ופנו לעברם, והשאיר אותך עומד. אמור: כל השמור אצל אלוקים [בעולם הבא] טוב מן השעשוע ומן הסחר. אלוקים הוא הטוב שבמכלכלים״ (סב, יא).

בין אם שמר מוחמד את שבת ובין אם לאו, מכל מקום אחרי הניתוק מן היהודיםהוא מסכים שמצות השבת לא ניתנה אלא רק לבני ישראל: ״השבת לא ניתן אלא לאלה שנחלקו בדבר״.

השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה


יהודי מדינה חוששים מהתקרבות מוחמד ליהדות

מוחמד וחסידיו רוצים מאוד להתקרב ליהודים וליהדות, אבל יהודי מדינה מנסים לשכנעם שלא יעשו כן. הוויכוח התחיל כנראה על עניין הטבילה במקווה מים. כדי להבין את הוויכוח נקדים כמה הלכות והנהגות של יהודים בעניין זה. לפני כל תפילה אחרי עשיית הצרכים יש ליטול את הידיים במים; ואם אין מים, מנקים אותן בעפר.

הערת המחבר : ״כל הנפנה ונוטל ידיו… ומתפלל… מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר״ (ברכות טו, א).

 אסור להתפלל במצב של שכרות.

הערת המחבר : ״שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תועבה״ (עירובין סד א).

 עזרא הסופר תיקן, שמי שניגש לאשה או שניטמא מטעם אחר טובל גופו במים לפני שיתפלל.

הערת המחבר : ״עשרה תקנות תיקן עזרא…ותיקן טבילה לבעלי קריין״ (בבא קמא פב א). חולה לא מחויב לטבול. בתלמוד נקבע שכל הטבילה איננה חיוב אלא רק מנהג טוב (ברכות כב, א).

 כדי להידמות ליהודים מצווה מוחמד אל כל הדברים האלה: ״הוי המאמינים, אל תקרבו לתפילה בעודכם שיכורים, עד אשר תדעו את אשר תגידו, ולא בעודכם טמאים – אלא אם אתם עוברים בדרך – עד אשר תתרחצו. ואם חולים אתם או נוסעים בדרך, או שבים מעשיית הצרכים, או ממגע עם אישה, ואינכם מוצאים לכם מים, בקשו לכם חול נקי, והעבירוהו על פניכם ועל־ידיכם״(ד, מג).

סורה מספר 4 – סוראת הנשים פסוק 43.

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُواْ لاَ تَقْرَبُواْ الصَّلاَةَ وَأَنتُمْ سُكَارَى حَتَّىَ تَعْلَمُواْ مَا تَقُولُونَ وَلاَ جُنُبًا إِلاَّ عَابِرِي سَبِيلٍ حَتَّىَ تَغْتَسِلُواْ وَإِن كُنتُم مَّرْضَى أَوْ عَلَى سَفَرٍ أَوْ جَاء أَحَدٌ مِّنكُم مِّن الْغَآئِطِ أَوْ لاَمَسْتُمُ النِّسَاء فَلَمْ تَجِدُواْ مَاء فَتَيَمَّمُواْ صَعِيدًا طَيِّبًا فَامْسَحُواْ بِوُجُوهِكُمْ وَأَيْدِيكُمْ إِنَّ اللّهَ كَانَ عَفُوًّا غَفُورًا 43

יהודי מדינה לא רואים בעין יפה שהערבים ינהגו מנהג זה של טבילה. כמה מחסידי מוחמד נענים להם וחדלים להטביל את גופם וליטול את ידיהם במים. מורו של מוחמד כועס עליהם:

״הלוא ראית את אלה אשר קיבלו חלק מן הספר ? כוונת המחבר כאן היא שמדובר שאותם יהודים הדבקים בתורה ואינן מאמינים בברית החדשה –  הם קונים תעייה ורוצים כי תיתעו גם אתם מעל הנתיב. אלוקים מיטיב להכיר את אויביכם״; ״האם צרה עינם באנשים [הערבים] אשר חנן אותם אלוקים?״; ״[דתנו היא] הטבילה אשר לאלוקים, ומי טבילתו נאה משל אלוקים? לו עובדים אנו. אמור: וכי תתפלמסו עמנו על אודות אלוקים?״

סורה מספר 4 – סוראת הנשים – פסוק 44-45

أَلَمْ تَرَ إِلَى الَّذِينَ أُوتُواْ نَصِيبًا مِّنَ الْكِتَابِ يَشْتَرُونَ الضَّلاَلَةَ وَيُرِيدُونَ أَن تَضِلُّواْ السَّبِيلَ 44

הלא ראית את צאלה אשר קיבלו חלק מהספר ? הם קונים תעייה ורוצים כי תתעו גם אתם מעל הנתיב.

وَاللّهُ أَعْلَمُ بِأَعْدَائِكُمْ وَكَفَى بِاللّهِ وَلِيًّا وَكَفَى بِاللّهِ نَصِيرًا 45

אלוהים מיטיב להכיר את אויביכם, ואין מגן כאלוהים, ואין מושיע כאלוהים

בלי ספק היה מורו במדינה מושפע מכת שהושפעה מיוחנן המטביל. הקוראן אכן מזכיר את יוחנן הזה, מכנהו ׳הנביא יחיא׳ ומספר עליו שנולד על־ידי נס. יש לציין כי הנצרות המזרחית שמרה באדיקות על מנהג הטבילה למתנצרים החדשים, וכמובן יש כאן קשר בין מנהג זה לנאמר בקוראן.

מדוע התנגדו יהודי מדינה שהערבים יטבלו לפני התפילה? מסתבר שקינן אצלם החשש שעל־ידי הטבילה יחשבו הערבים שהם נעשו חלק מעם ישראל. הטבילה היא חלק מתהליך הגיור. אדם המעוניין לקבל על עצמו את הדת היהודית ולהיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל, חייב שיתקיימו בו כמה תנאים בסיסיים. ראשית, עליו להאמין בה׳ ובתורה; שנית, הוא חייב למול את ערלתו; ושלישית, הוא חייב לטבול במים. לפי התלמוד טבילה לשם תפילה בטהרה נחשבת כטבילה של גיור. מוחמד וחסידיו האמינו בתורה, והם גם היו נימולים כרוב הערבים.

 אם היו מאמצים לעצמם מנהג זה של טבילה, היו יכולים לראות עצמם כיהודים כשרים.

הערת המחבר : הישמעאלים נהגו כך מעולם, כמבואר במדרש קוהלת, ב, טז. גם התלמוד הזכיר שמנהג הערבים למול את בניהם (עבודה זרה, כז א). פלביוס (קדמוניות א, יב, ב) כתב שמנהג הערבים למול כשהם בני 13 שנה, והוא מסביר שהטעם לתאריך הזה הוא מפני שראש אומת הישמעאלים, ישמעאל, נימול בן 13 שנה, כמבואר בתורה (בראשית יז, כה).

הבה ונשאל; מפני מה לא רצו יהודי מדינה שהערבים יחשיבו עצמם כמי שהתגיירו כדת וכדין? התשובה נראית כך: לפי התלמוד, הרוצה להתגייר צריך להסכים לשמור את כל מצוות התורה;

״גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו״(בכורות ל, ב).

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מוחמד לא רצה לקיים את כל המצוות, ובין השאר נהג לאכול בשר גמלים. יהודי מדינה אמרו לו שהתורה אסרה אכילת גמל, כי פרסותיו אינן קלוטות. כמה מחסידיו אכן מנעו עצמם מלאכול דבר שאינו כשר ליהודים, וכעס מוחמד עליהם:

״אכלו מאשר שלח לכם אלוקים, מן הכשר והטוב… אל יספרו לשונותיכם כזב באומרכם: זה כשר וזה טרף, בטופלכם שקרים על אלוקים״, (טז, קיד-קטז).

فَكُلُواْ مِمَّا رَزَقَكُمُ اللّهُ حَلالاً طَيِّبًا وَاشْكُرُواْ نِعْمَتَ اللّهِ إِن كُنتُمْ إِيَّاهُ تَعْبُدُونَ 114

אכלו מאשר שלח לכם אלוהים לפרנסתכם, מן הכָּשר והטוב, והודו על חסד אלוהים,    אם אותו תעבדו

إِنَّمَا حَرَّمَ عَلَيْكُمُ الْمَيْتَةَ وَالْدَّمَ وَلَحْمَ الْخَنزِيرِ وَمَآ أُهِلَّ لِغَيْرِ اللّهِ بِهِ فَمَنِ اضْطُرَّ غَيْرَ بَاغٍ وَلاَ عَادٍ فَإِنَّ اللّهَ غَفُورٌ رَّحِيمٌ 115

הוא אסר עליכם רק נבלות ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים מבלעדי אלוהים, רק הנאלץ, האוכל בלא חמדה ובלא להפריז – הנה אלוהים סולח ורחום.

وَلاَ تَقُولُواْ لِمَا تَصِفُ أَلْسِنَتُكُمُ الْكَذِبَ هَـذَا حَلاَلٌ وَهَـذَا حَرَامٌ لِّتَفْتَرُواْ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ إِنَّ الَّذِينَ يَفْتَرُونَ عَلَى اللّهِ الْكَذِبَ لاَ يُفْلِحُونَ 116

אל יסַפרו לשונותיכם כזב באומרכם, זה כשר וזה טָרֵף, בטופלכם שקרים על אלוהים. הטופלים שקרים על אלוהים לא יעשו חיל

לדעת יהודי מדינה, כיוון שסירב מוחמד שהערבים ישמרו על כל דיני הכשרות של התורה, אין הערבים יכולים להיחשב כיהודים ־ גם אם מאמינים הם בתורה ונימולים. לכן אם יאמצו את מנהג הטבילה, הם עלולים להחשיב עצמם חלק בלתי נפרד מעם ישראל. לדבר זה יש השלכות רבות, והראשונה שבהן היא הנישואין המעורבים: עד אז היתה בדרך כלל היבדלות בין שני העמים, אבל מעתה יוכלו הערבים לטעון כי מותר להם לשאת נשים יהודיות, וכמו שקבע מוחמד:

״הנשואות לכם מקרב המאמינות (הערביות), וגם הנשואות לכם מקרב אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם,[מותרות לכם], ובלבד שתשלמו את המגיע להן״.

הערת המחבר :    קוראן ה, ה. לפי המסורת המוסלמית נשא מוחמד נשים יהודיות, אחרי שציווה להרוג את בעליהן. אפשר לפקפק באגדות אלו, וייתכן שנוצרו בתקופה מאוחרת יותר כדי להצדיק את מעשיהם של המוסלמים. ראו להלן תחילת פרק שישי.

בחומש מוזכר שאסור ליהודים כל קשר של נישואין עם כאלה שאינם מזרע ישראל או שלא התגיירו כדת וכדין:

״ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך״(דברים ז, ג).

בורא עולם שלח את שלומו לפנחס, על שמנע נישואי תערובת עם בנות מדין. גם עזרא עמד מאד על הפרץ בענין זה. כשראה מוחמד את התנגדות היהודים לטבילת הערבים, כעס עליהם:

הערת המחבר :    ״והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית… וירא פנחס… וידקור את שניהם… וידבר ה׳ אל משה לאמור. פינחס… הנני נותן לו את בריתי שלום…״ (במדבר כה, ו־יב).

            ״וככלות אלה ניגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל והכוהנים והלוויים מעמי הארצות בתועבותיהם לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה…״ (עזרא, א ט, א-ב). ראו עוד ספר עזרא, פרקים ט-י; קידושין סו, ב. איסור זה של נישואי תערובת איננו רק עם מי שלא קיבל על עצמו לשמור כלום מן המצוות, אלא תקף גם אם בן־הזוג הגוי מקבל על עצמו להיות במעמד של ׳גר תושב׳ – ראו מסכתגרים ג, ג: וכן אם מקבל על עצמו לשמור יותר משבע המצוות שניתנו ל׳בני נח׳ – דבר אפשרי, כמבואר בתלמוד עבודה זרה סד, ב. רק מי שהתגייר לגמרי והוא ׳גר צדק׳ יכול לבוא בקהל ישראל ומותר להינשא לו! ראו יבמות מז, א.

״באם לא ראית את אלה אשר יזכו את עצמם? רק אלוקים יזכה את אשר יחפוץ, והם לא יקופחו כמלוא נימה. ךאה כיצד יטפלו שקרים על אלוקים! אין פשע ברור מזה״(ב, קט).

הוא מאשים את היהודים שאינם רוצים ללמד את דתם למי שאינו יהודי:

״אלוקים כרת ברית עם אלה אשר ניתן להם הספר: עליכם לבארו לאנשים ולא להסתירו״ (ד, מט־נ).

מוחמד סבור כי הדבר נובע מקנאה וצרות עין: היהודים לא רוצים שגם אחרים יהיו מאמינים:

״רבים מבין בעלי הספר היו רוצים להחזירכם להיות כופרים לאחר שכבר האמנתם, מתוך קנאה המקוננת בנפשם״; ״מצוא תמצא, כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוקים, איבתם למאמינים גדולה מכל״ (ג, קפז; ה, פב).

מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה

המורה יודע שהתורה אסרה לבני ישראל כמה סוגי בשר לאכילה, אבל הוא טוען שישו הנוצרי התיר להם חלקם:

״ועל היהודים אסרנו כל בעל טופֶר [ציפורן שאינו סדוק], ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החֵלֶב״; ״והוא [אללה] ילמדהו [את ישו הנוצרי] את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, ויעשהו שליח אל בני ישראל… באתי [ישו] לאשר את התורה שנגלתה לפני ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם״(ו, קמו; ג, מח-נ).

הוא סובר שמאז בואו של ישו נשתנו ונצטמצמו דיני האכילה, ומכאן ואילן אין הבדל בין יהודי למי שאינו יהודי לעניין זה:

״היום הותרו לכם המאכלות הטובים, ומותרים לכם מאכלותיהם של אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם [היהודים והנוצרים]״; ״(אללה) אסר עליכם רק׳ נבלות ודם ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים זולת אלוקים״.

            הערת המחבר : אכן, איסור אכילת הלב לבני ישראל מפורש בתורה: ויקרא ז, כב־כה: יא, א־ח.

הוא סובר שבהתחלה הכול היה מותר ליהודים, אלא שהם עצמם קיבלו עליהם לאסור כמה מאכלים, ועל כן היה באפשרותו של ישו להתיר:

״כל המאכלות היו מותרים לבני ישראל, פרט לאשר אסר ישראל על עצמו לפני שהורדה התורה״(ג, צג).

כשראה שיהודי מדינה לא מסכימים עם דבריו, טען שיעיינו בתורה וייווכחו שהוא צודק: ״ולכן אמר להם: הביאו את התורה וקראוה, אם אמת בפיכם״ (ג, צג).

כנראה חושב הוא שהאיסור של אכילת גיד הנשה לבני ישראל הוא רק בגלל הסיפור של מאבקו של יעקב עם המלאך, והוא פירש את הפסוק בחומש, שבני ישראל הנהיגו אותו בעצמם:

״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה… כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה״ (בראשית לב, לג).

ומזה הוא דן לכל שאר איסורי אכילה שנוצרו לאחר שקיבלו הם על עצמם.

מוחמד מטיף למען ישו

מוחמד נוכח לדעת שיהודי מדינה מסרבים לקבל את דבריו – שישו קיבל רשות משמים להתיר להם חלק מהתורה. אין ברצונם לקבל שום שינוי מן התורה, והם נותרו מאמינים רק בחוקים ובמצוות שניתנו להם בסיני:

״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד [על־ידי ישו], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו! הם כופרים באשר מעבר לזאת״ (ב, צא).

ואז מעלה המורה טענות מרחיקות־לכת: היהודים לא הבינו את התורה כראוי ולא השכילו לפרשה נכון; הוא וישו מבינים טוב יותר מהם את הכתוב בתורה! היהודים הם בעיניו עוורים וחרשים, השטן מטעה אותם, והם לא יזכו לתחיית המתים:

״הוי האנשים, אכלו מפרי הארץ, את הכשר והטוב ואל תלכו בעקבות השטן, כי הוא אויביכם המושבע. רק את הרע ואת התועבה יצווה עליכם לעשות, ולהגיד על אלוקים את אשר לא תדעו. בהיאמר להם [ליהודים]: לכו בעקבות כל אשר הוריד אלוקים, יגידו: לא, הלוך נלך בדרך אשר מצאנו את אבותינו הולכים בה. אף כי אבותיהם לאהשכילו להבין דבר ולא הישירו לכת? הכופרים נמשלו לבהמות, אשר דברי גערה באוזניהן אינם אלא קריאות וצעקות. הם חרשים, אלמים ועוורים, ודבר לא ישכילו להבין. הוי המאמינים, אכלו הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם והודו לאלוקים, אם אתם עובדים לו… המסתירים את הספר אשר אלוקים הוריד ומוכרים אותו באפס מחיר, כל אלה, רק האש תבוא אל בטנם, וביום תחיית המתים לא ידבר אליהם אלוקים ולא יזכם. עונש כבד צפוי אליהם. הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואת המחילה בעונש. מה רב הוא עוז הרוח אשר בו יוצרכו לשאת את האש! זאת כי אלוקים הוריד את הספר למען תתגלה האמת. אכן אלה [היהודים] אשר נחלקו על אודות הספר [הברית החדשה, שהוא לדעתו חלק מן התורה] מפליגים במחלוקת״(ב, קסח־קעד).

הוא רוצה לחייב את היהודים להאמין בישו, כיוון שעשה מופתים:

״ביום [הדין] אשר יכנס אלוקים את השליחים יגיד: כיצד נענו לכם? יגידו: איננו יודעים, אתה הוא היודע נסתרות. אלוקים אמר: הוי ישוע בן מרים! זכור את החסד שנטיתי לך ולאמך כאשר סייעתי לך ברוח הקודש, ודיברת אל האנשים בהיותך בעריסה וכאשר בגרת, וכאשר לימדתיך את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, וכאשר בראת ברשותי דמות עוף מטיט ונפחת בו רוח והיה לעוף ברשותי, וריפאת ברשותי את העיוור מלידה ואת המצורע, וכאשר הוצאת ברשותי את המתים (מקברם), וכאשר הדפתי את בני ישראל מעליך בהביאך להם את האותות הנהירים, ואמרו הכופרים שבהם: אלה כשפים בעליל״; ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״ (ה, קט-קי¡ סא, ו).

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו -חי בר-זאב

 

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים "

הוא מתייחס אל היהודים שהאמינו בישו כאל צדיקים, ואל אלה שלא האמינו בו ־ כאל

רשעים. ולדעתו הצדיקים ניצחו:

״היו תומכיו של אלוקים, כמו שאמר ישוע בן מרים לתלמידיו: מי יהיו תומכי לאלוקים? אמרו התלמידים: אנו תומכי אלוקים. עדה מבני ישראל האמינה, ואחרת כפרה, ואנו סייענו ביד המאמינים כנגד צריהם, והם ניצחו״ (סא, יד).

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آَمَنُوا كُونوا أَنصَارَ اللَّهِ كَمَا قَالَ عِيسَى ابْنُ مَرْيَمَ لِلْحَوَارِيِّينَ مَنْ أَنصَارِي إِلَى اللَّهِ قَالَ الْحَوَارِيُّونَ نَحْنُ أَنصَارُ اللَّهِ فَآَمَنَت طَّائِفَةٌ مِّن بَنِي إِسْرَائِيلَ وَكَفَرَت طَّائِفَةٌ فَأَيَّدْنَا الَّذِينَ آَمَنُوا عَلَى عَدُوِّهِمْ فَأَصْبَحُوا ظَاهِرِينَ 14

מוחמד חושב שליהודים נאסרו מאכלים מפני שהיו רשעים

כשנוכח מוהמד לראות שיהודי מדינה לא מקבלים את דבריו לעניין ההיתר לאכול מאכלים שנאסרו בתורה, הוא מעלה טענה נועזת: המאכלים נאסרו על־ידי אללה אך ורק על בני ישראל, ולא על אחרים, מכיוון שהיו רשעים:

״הכופרים באלוקים ובשליחיו, והרוצים להפריד בין אלוקים לבין שליחיו, והאומרים נאמין בכמה ונכפור בכמה… כיוון שעשו היהודים עוולות, אסרנו עליהם את המאכלות הטובים אשר היו מותרים להם, וכיוון שהרחיקו רבים מעל נתיב אלוקים״; ״מנוולים מכול הם הטופלים שקרים על אלוקים למען יתעו את האנשים מבלי דעת דבר. אלוקים לא ינחה את קהל העושקים. אמור: בכל אשר נגלה לי לא אמצא דבר אשר נאסר על האוכל לאוכלו, אלא אם נבלה או דם ניגר או בשר חזיר – כל זה טמא הוא – או דבר הפקרות אשר הוקרב לכבוד אחרים מבלעדי אלוקים… ועל היהודים אסרנו כל בעל טוֹפֶר, ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החלב… כך גמלנו להם על רשעותם, ואמת בפינו׳׳.

הוא מאשים את היהודים על שאינם מוסריים ושופכים את דם חבריהם:

״כרתנו ברית עם בני ישראל: לא תעבדו אלא את אלוקים, וגמלו חסד עם אביכם ואמכם ועם קרובי משפחתכם ועם היתומים והנזקקים, ואמרו דברי נועם לבריות, וקיימו את התפילה, ותנו זכאת [צדקה]. לאחר מכן פניתם עורף, חוץ ממתי מעט, ונותרתם קשי-עורף. כרתנו ברית עמכם: לא תשפכו דם איש אחיו… וכי תאמינו רק בחלק מן הספר [התורה] ותכפרו בחלקו?״(ב, פג-פה).

הוא מאשימם שמחמת הקנאה הם מרדו והרגו בנביאי אמת:

״נתנו למשה את הספר והקימונו אחריו שליחים בזה אחר זה, ונתנו לישוע בן מרים אותות נהירים וסייענו ברוח הקודש. וכי כל אימת שיביא לכם אחד השליחים את אשר לא תרצה נפשכם תימלאו שחץ, ואת אזהרות כמה מהם תכחישו ואת האחרים תהרגו? הם אמרו: לבותינו ערלים. אבל אלוקים קיללם כי כפרו… קללת אלוקים על ראש הכופרים! מה נורא הדבר אשר בגינו מכרו את נפשם: הם כפרו באשר הוריד אלוקים אל אשר יחפוץ מבין עבדיו!.. יגידו: נאמין באשר הוריד אלינו. הם כופרים באשר מעבר לזאת [בברית החדשה], ואולם הוא האמת … אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם?״ (ב, פז-צא).

הדבר אשר בגינו מכרו את נפשם : האמונה בנביא, שהיהודים ויתרו עליה כי עינם הייתה צרה בברכה שהרעיף עליו אלוהים

הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".

הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

 

מאחורי הקוראןהקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".

הקוראן מעתיק את אחד מסלעי המחלוקת שבין מייסדי הנצרות ובין יהודים או יהודים-נוצרים. פאולוס טען שמשה לא קיבל את דיני איסורי אכילה ישר מבורא עולם, אלא רק הוא הוסיף אותם מדעתו:

״יש רבים המסרבים להישמע, דוברי הבל ומתעים, בפרט מבין הנימולים… משחיתים הם משפחות שלמות בלמדם דברים פסולים, וזאת למען רווח שפל… ולא ישיתו לבם לאגדות יהודיות ולמצוות בני אדם הסוטים מן האמת. הכול טהור לטהורים [המאמינים בישו] אבל לטמאים ולשאינם מאמינים [היהודים] שום דבר אינו טהור, כי גם שכלם וגם מצפונם טמאים. הם מצהירים שהם יודעים את אלוקים, אך במעשיהם כופרים בו; נתעבים הם וסרבנים, ולא יצלחו לשום מעשה טוב״; ״אם כן לשם מה התורה? היא נוספה בגלל העברות, עד כי יבוא הזרע אשר לו מכוונת ההבטחה [ישו]. התורה נמסרה באמצעות מלאכים בידי מתווך [משה]״(טיטוס א, י־טז; גלטים ג, יט־כ).

דברי פאולום אלה מוכיחים, כמובן, שהוא הושפע מאחת הכתות היהודיות בזמן בית המקדש, כת הבייתוסים, שלפיה התורה או חלק ממנה נתווספה על־ידי משה מדעתו. כל הדיבורים האלה של פאולוס ושל הקוראן הם בסתירה מפורשת למה שמובא בחומש. ראשית, האיסור לאכול מאכלים לא כשרים וכן שאר המצוות לא נתווספו מבשר ודם, אלא ניתנו למשה מפי השם. ושנית, הם לא ניתנו מפני שהיהודים היו מורדים וחוטאים, אלא הדבר הפוך: כדי שיהיו עם קדוש ולא ינהגו כתועבות שאר האומות: ״ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם… ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״; ״כי עם קדוש אתה להשם אלוהיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא תאכל כל תועבה. זאת הבהמה אשר תאכלו…״ (ויקרא כ, כב־כו; דברים יד, ב-ד).

פאולוס, ואחריו הקוראן, שינו את הדברים האלה מפני שרבים מקרב גויי הארץ חשו תחושת עלבון מן הדברים שכתבה התורה, הפוגעים בשמם הטוב. אם, כדברי התורה, פוגמת אכילת בעלי חיים שאינם טהורים את הנפש, הרי נפשם של כל גויי הארץ פגומה מן המאכלים שהם אוכלים. לכן בשל נימוק זה כפה מלך יווני בימי בית שני את היהודים לאכול מאכלים האסורים להם. מכאן נולדה אז התיאוריה להפוך את הדברים ולהציג מצג חדש רמקורי׳, שכולו דברי הלל ושבח לגויי העולם וכתב קטרוג והשמצה על עם ישראל.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

ישו הנוצרימאחורי הקוראן

בעניין ישו מאמין הקוראן בשישה דברים:

א. ישו היה נביא אמת;

 ב. הוא חולל ניסים על־טבעיים;

 ג. השם לימדו את האוונגליון;

 ד. היהודים דחו את ישו בגלל שנסה להחזירם לדרך התורה, והם לא רצו;

ה. הוא התיר חלק מהתורה;

 ו. אלה שלא הסכימו אתו היו רשעים וכופרים.

 

על אישיותו של ישו אין בעצם הרבה עדויות. אף־על־פי־כן יש עליו ועל תורתו מחקרים רבים של אנשי כמורה, היסטוריונים ופילוסופים, וספריהם ממלאים ספריות שלמות ברחבי תבל. ישו חי בימי בית שני. לפי דברי האוונגליון הוא נולד לאם יהודיה, מרים, שהרתה לרוח הקודש וילדה את בנה בלידת בתולין. מתוך האוונגליון עצמו קשה ללמוד כיצד פירש ישו את הדת. אבל עובדה ידועה ומפורסמת היא שכל הכתות הרבות שבהן נחשב ישו לדמות נערצת, נבדלות בכמה מעיקרי הדת מן המסורת המקובלת אצל חכמי הפרושים היהודים, שידועים כיום יותר כ׳אורתודוקסיה היהודית׳.

האוונגליון כותב שישו העיד על עצמו כעל נביא, ואת דבריו הוכיח בהפליאו במעשי נסים. יש בו פסוקים, בהם טען שלא בא לשנות כקוצו של יו״ד ממצוות התורה ומציוויי החכמים, והוא מתואר כמי שרוצה להחזיר את היהודים בתשובה:

״אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים… עד אשר יעברו השמים והארץ, אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקיים הכול״ (מתי ה, יז־יח).

במקומות אחרים מובא שדרש לשנות את דיני התורה. לדוגמה: התורה התירה לשאת אישה שהתגרשה מאיש אחר, וישו אוסר; כשתלמידיו עוקרים חיטים בשבת ותלמידי הפרושים תמהים עליו, הוא עונה: ״בן-האדם הוא אדון השבת״; ולפי פאולוס מי ששומר שבת חוזר ליהדות ומתרחק מסגולת ישו. סתירות מסוג זה של האוונגליון מצאו את מקומן בקוראן. גם התלמוד מציין כי ממשיכי דרכו של ישו הורו לשמור על מצוות התורה בהתאם לנסיבות ולמידת התועלת והכדאיות.

ישו גם דרש דברים שנראים כגוזמאות. לדוגמה, הוא ציווה על איש צעיר ועשיר לחלק את כל הונו לעניים; בזמן חורבן בית המקדש השני, בתקופה של התחזקות הנצרות, חזר והורה בית הדין הגדול של חכמי הפרושים בהיותו בעיר אושא, שאסור לאדם לחלק את כל נכסיו לעניים, שהרי אם יעשה כן יש חשש שיזדקק בעצמו לבריות. כנראה היו יהודים שהתנהגו ברוח זה של ישו.

האוונגליון מעיד שרוב העם היהודי לא קיבלו את ישו ואת תורתו: לא כת הצדוקים, גם לא חכמי הפרושים ורוב האומה שנהה אחריהם. וכאן יש לברר עניין יסודי: מה הטעם שהם לא קבלוהו? האוונגליון מביא כמה וכמה טענות: הם האשימוהו בדברים מבולבלים ודברי יוהרה; הוא היה נראה להם משוגע ומגדף: הוא שינה את הדת. ישו דחה את כל טענותיהם וקבע שרק מפני שכולם רשעים וצבועים לא מקבלים אותו ואת מוסרו. לפי התלמוד אכן דרש ישו להתיר חלק ממצוות התורה. לדעת חכמי הפרושים ורוב העם שנהה אחריהם הוא, אם כן, רשע ונביא שקר. הקוראן לא מתחשב בטענות הפרושים ורוב העם וטוען בפשטות, שכל אלה שלא האמינו בישו היו רשעים וכופרים.

אין יחס אחיד לגבי ישו אצל הכתות הנוצריות השונות: ישו של הקתולים אינו זה של הפרוטסטנטים, ואילו זה של הנוצרים המזרחיים אינו דומה לזה של האירופים: אבל כולם מחשיבים אותו לאיש קדוש, אוהב אדם ומלא רחמים. רובם סוגדים לו לפחות כבן אלוקים. בשמו יש מיליארדי אנשים בעולם שמתפללים וצמים, נזהרים מדבר שקר ואוסרים על עצמם ניאוף וזנות, גזל ורצח, מבקרים חולים וקוברים מתים, עושים מעשה צדקה וחסד מאהבת הזולת. ואולם עיון באוונגליון מעלה, כי אהבת ישו את הבריות היתה נתונה אך ורק לאלה שמאמינים בו, ואז, אהב אותם גם אם הם חוטאים – אבל לעומת זאת הוא שנא כנראה את כל אלה שלא האמינו בו. הוא סיפר משל של איש שעולה למלוך, וכוונתו היתה לעצמו, ולבסוף גוזר האיש גזר דין על מתנגדיו:

״אבל את אויביי אלה, אשר אינם רוצים כי אמלוך עליהם, הביאו אותם הנה והרגו אותם לפניי״.

בספרי פלביוס מצויות עדויות רבות על מה שקרה בארץ־ישראל בימי בית שני, אך אין

אזכור של ישו, או של תלמידיו וכן לא של הנוצרים. באשר לכך הועלו תמיהות רבות וראו בהערות.

הערת המחבר :   יוספום פלביוס, או בשמו היהודי יוסף בן מתתיהו, חי בארץ ישראל בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני. בהיותו ברומא לאחר החורבן העלה על הכתב את ההיסטוריה של עם ישראל. שני ספריו העיקריים הם: קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים. בסוף ימיו כתב גם ספר קטן – נגד אפיון, שבו הוא מוכיח את קדמוניות היהודים, דתם ונאמנותם לדתם. יש בספרי פלביוס שתי תמיהות. ראשית: הוא מספר על הזרמים והכתות שבתוך עם ישראל: צדוקים, פרושים, איסיים וקנאים, אבל לא מזכיר לא את ישו ולא את הנוצרים! רק בכמה נוסחאות סלאביות עתיקות של ספרו יש הוספות, ידועות בשם ׳טסטוניום פלביוס׳, שבהן מוזכרים הנוצרים. חלק מההוספות הללו ידועות בבירור בזיופים מאוחרים, וכבר העיר וולטר הצרפתי, שכולן כנראה מזויפות. שנית, מספריו נראה שפלביוס היה בקיא בתורה וכיבד אותה ואת מצוותיה. לפי מה שהוא מעיד באוטוביוגרפיה שלו, חיי יוסף, הוא נולד במשפחה של פרושים, למד בצעירותו אצל הפרושים, ותקופה קצרה אצל האיסיים, גם הכיר את הצדוקים, ובחר בדרך של הפרושים. מכיוון שהוא מאריך מאוד לגבי כל המוצאות בעם היהודי בתקופת בית שני, הסברה נותנת שראוי לו להאריך קצת ולתאר את אורחות חייהם של חכמי הפרושים ורוב העם שדבקו בהם, מכיוון שהווייתם היתה ידועה לו מקרוב, אך בפועל אנו מוצאים עליהם רמזים ותיאורים קלים בלבד. במקום זה הוא מאריך מאוד ומפרט את מעלליהם ותועבותיהם של פוליטיקאים שופכי דמים, שהיו נקלים בעיניו וזרים לרוחו ולרוח רוב העם, כמו אלה של הורדוס ופמלייתו ואחרים כמוהו. נרשה לעצמנו להעלות סברה, שתירץ את שתי התמיהות כאחד. מקובל שבמשך דורות רבים נשתמרו ספרי פלביוס אך ורק בידי אנשי הכמורה. על־כן ייתכן שפלביוס עצמו הזכיר את ישו ותלמידיו, וכן את הנוצרים, לגנאי. לאחר מותו צנזרו אנשי הכמורה את הדברים והצליחו להוסיף את הדברים הנ״ל. על־כן גם מובן למה חסרים בשני ספריו החשובים פרטי תיאור חייהם של חכמי הפרושים. השנאה העזה של אנשי הכמורה נגד חכמי ישראל הפרושים היתה גלויה, והללו צנזרו מספריו קטעים שבהם הוא מתאר – באור חיובי – את חייהם של חכמי ישראל. ייתכן גם שפלביוס חשמיט את תיאור פרטי חייהם של חכמי הפרושים בעקבות בקשת אגריפס השני, שהיה קרוב לצדוקים. לפי עדות פלביוס בחיי יוסף, התערב אגריפס השני בכתיבת ספריו ושלח לו 62 מכתבים. יש כמובן להניח שאגריפס ביקש ממנו, ואולי גם הפחידו, כדרך כל המלכים, להעמידו באור חיובי ולצמצם בשבח מתנגדיו, וחכמי הפרושים הלוא היו שנואים על הפוליטיקאים הצדוקים. גם ייתכן שראש חכמי הפרושים, רבן שמעון בן גמליאל, התנגד לפלביוס, וכמו שהביא בחיי יוסף, נתמרמר קצת על הפרושים! וכבר נכתבו הרבה דברים על אודות חייו המסובכים של פלביוס.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

 מאחורי הקוראן

ישו לפי התלמוד וישו לפי הקוראן

ישו מוזכר בתלמוד פעמים בודדות בלבד. במהדורות הדפוס של ספרי התלמוד שיצאו לאור ב־500 השנים האחרונות הושמטו הקטעים שעסקו בו, ובמידה והוזכר, היה זה בכינוי ׳אותו האיש'. האחריות לכך היתה על הצנזורה מטעם השלטונות במדינות שבהן הודפס התלמוד. מסיבות ושיקולים של האחראים על הצנזורה הם הורו להשמיט כל אזכור שנוגע לחיי ישו. ספר קטן, חסרונות חש״ס, ריכז את הקטעים המושמטים, ולאחרונה נתווספו הקטעים אלו בהרבה דפוסי תלמוד. ייתכן גם שנמצאים בתלמוד עוד כמה רמזים על אודותיו ועל אודות מוצאו ולידתו בכינוי ׳אותו האיש׳.

כ־170 שנה לפני חורבן בית המקדש השני התחוללו מהומות קשות בארץ־ישראל. חכמי ישראל, שנמנו עם כת הפרושים, נרדפו על־ידי מלכי החשמונאים האחרונים – הבולט שבהם אלכסנדר ינאי, שנהפך לצדוקי. בעקבות הרדיפות נאלצו חכמי הפרושים לברוח למצרים. בין הבורחים היה גם רבי יהושע בן פרחיה, גדול חכמי ישראל בזמנו, ותלמידיו, וביניהם ישו. כשהמצב בארץ־ישראל נרגע, חזר רבי יהושע בן פרחיה עם בני ישיבתו לארץ־ישראל. בדרך לנו בפונדק. הרב שיבח את בעלת האכסניה על הכנסת האורחים הנאותה שערכה לבני הישיבה. כשישו העיר ש״עיניה כעורות״,סילק הרב את תלמידו מן הישיבה, ובביזיון גדול. כמה פעמים ביקש ישו רשות מרבו לשוב לישיבה, ולבסוף ניאות רבו לקבלו; אבל כשבא ישו לפניו, היה רבו באמצע קריאת שמע והחווה לישו בתנועת יד שאינו יכול לענות לו. ישו טעה ופירש זאת כתנועת יד הדוחה אותו, החליט לעשות מעשה ויצא לתרבות רעה. וכך מתבטא התלמוד: ״ישו הנוצרי כישף והסית והדיח״.

כלקח ממעשה זה אומר התלמוד שם: ״לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו״.

הוא נהרג בבית דין בעיר לוד. התלמוד מזכירו לגנאי בשם התואר ׳התלמיד שהקדיח תבשילו ברבים׳,כלומר, שפירש את התורה בצורה מסולפת. המילה ׳תבשיל׳ מרמזת בדרך כלל על התנהגות לא מוסרית, וישו עשה זאת ׳ברבים׳, בפומבי.

כך מציג התלמוד את חיי ישו ומפעלו. מהקוראן נראה בעליל שהוא נתפס באופן שונה לחלוטין: היהודים לא קיבלו את ישו מפני שהיו כופרים במשה ובתורה, אבל לדברי התלמוד, המספר שישו הסית והדיח, הסיבה הפוכה: בגלל אדיקותם במשה ובתורתו דחו את ישו ואת אלה שנהו אחריו. תלמידיו, הנקראים ׳השליחים׳, ובראשם פאולוס, אכן המציאו דת ופילוסופיה מחודשות, שאף־על־פי שבחלקה היא נסמכת על התורה, מכל מקום חלק נכבד ממנה סותר ונוגד במפורש את האמור בתורה. תלמידי ישו התירו בהחלט לעבור על דברים, שעל־פי התורה אסורים בתכלית. עיון באוונגליון מורה, שסיכום רעיונות של פאולוס וחבריו הם אלה: א. היהודים הם בעלי עברות; ב. בגלל העברות האלו אין לבורא עולם כבר אהבה לעם ישראל; ג. כיוון שכך, כבר אין סיבה שיהיה הבדל בין יהודי לשאינו יהודי; ד. על־כן ראוי שיהודים ולא יהודים יחיו ביחד ויקיימו אותן המצוות: ה. כיוון שאין האומות מסוגלות לקיים כל המצוות, על היהודים לעזוב את רוב המצוות ולהשאיר רק קצתן, את אלה שגם האומות מסוגלות לקיים. כאלה הן גם דוגמות האסלאם.

בתלמוד מבואר שאלה הם רעיונות האוונגליון: שבת קטז א: ״הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה״; וראו בפירוש המהרש״א שם. אבות הכנסייה התפלמסו רבות עם ראשי חכמי הפרושים בפני קיסר רומא: האם אחר החורבן יש עוד אהבה לבורא כלפי היהודים? והאם יש עוד הצדקה לדת היהדות? ראו לדוגמה בכורות ח, ב.

האוונגליון פתח את השער לאנטישמיות בהעמידו את חכמי הפרושים והעם שנהה אחריהם באור שלילי וגרוע. אנשי הכמורה דבקו ב׳מסורת׳ זו של אנטישמיות קנאית ובמשך כל הדורות בלטו בגישתם האכזרית ליהודים. השיא היה בהתנהגותן של אומות אירופה וראשי הכנסייה בימי מלחמת העולם השנייה. התלמוד (שם) אומר: ״ישו זקף ׳לבינתא׳ והשתחווה לה״.

לפי התלמוד, המילה הארמית ׳לבינתא׳, לבנה, בא משורש ׳לבני בניי, כלומר לבני בנים, כי בלבנים בונים בניין שקיים לדורי דורות. ייתכן שהתלמוד מבקש בבטוי הזה לרמוז שישו הניח את האבן הראשונה לדת חדשה שיש בה סגידה לאיש, כעין עבודת אלילים, ושהדת הזאת, הנצרות, תתקיים לדורי־דורות.

כבר הבאנו שהקוראן מצדיק את דעתו של ישו לגבי היהודים בני זמנו: אלה שהאמינו בו היו צדיקים, ואלה שלא האמינו בו היו רשעים.

פרשה זו של סוגי היהודים בזמנו של ישו והתנהגותם צריכה בירור, אבל כתבי הנצרות והקוראן קיצרו במקום שהיה עליהם להאריך. המתבונן על ההיסטוריה, כפי שנמסרה אצל היהודים מדור לדור, וכפי שהיא יוצאת מדברי התלמוד וכן מדברי פלביוס ועוד מקורות, נוכח לדעת שהמציאות איננה כמו שתיארו כתבים נוצריים והקוראן. חכמי הפרושים התנהגו בצורה מרוממת וקיימו את התורה, בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחברו, וחלק הגדול שבעם היהודי נמשכו אחריהם. והם, החכמים האלה וההמון הנמשך אחריהם, דחו את ישו ובשורתו מחמת דבקותם בתורה. וראה בנספח, שבו ביארנו פרשה זו באר היטב.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

ישו ומוסרומאחורי הקוראן

הדוגמטיקה הנוצרית גורסת שישו יצר מושגים חדשים ומקוריים בענייני חסד ורחמים; אולם הרגיל בקריאת התנ״ך והתלמוד נוכח שאין כל חידוש בדברים שיצאו מפיו. בחלק הטוב שהטיף כבר קדמוהו הנביאים וחכמי הפרושים.

לפעמים נראה מהאוונגליון שישו התנהג בענווה, ויש, במיוחד בזה של יוחנן, שישו התבטא בצורה גסה וגאוותנית. הוא דימה עצמו לאדם הראשון, לאברהם, למשה ולשאר הנביאים, וסבר שהוא אף גדול מהם. הוא ייחס לעצמו תכונות שלא היו לשום אדם בעולם:

 ״איש לא עלה השמימה מלבד זה שירד מן השמים ־ בן-האדם [ישו בעצמו]… למען יהיו חיי עולם לכל המאמין בו״; ״כשם שהאב [בורא העולם] מעיר ומחיה את המתים, כן גם הבן [ישו] מחיה את מי שהוא רוצה. האב איננו שופט איש, אלא נותן את כל המשפט ביד הבן כדי שהכול יכבדו את הבן כמו שמכבדים את האב״; ״אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי״, ״כל אשר לאבי שייך לי״ (יוחנן ג, יג־טו¡ ה, כא-כג; יד, ו¡ טז, טו).

הוא אוסר על שומעיו לקרוא לאדם בשם ׳רבי׳, אלא רק לו:

״אך אתם אל ייקרא לכם ׳רבי׳, כי אחד הוא רבכם… גם אל תקראו ׳מורי תורה׳, כי אחד הוא המורה שלכם – המשיח [ישו]״(מתי כג, ח י).

לדברי מרקוס משתמע בבירור, כי ישו תבע לעצמו כבוד וצייתנות יותר מאשר לבורא עולם:

״כל החטאים ייסלחו לבני האדם, וכן גם כל הגידופים אשר יגדפו [את בורא העולם], אך המגדף את רוח הקודש [שיש לישו], אין לו סליחה לעולם, כי אשם הוא בחטא עולם״(מרקוס, כג, כח-כט).

מדברי הברית החדשה משתמע, שהשליחים היו עמי־הארץ שלא ידעו קרוא וכתוב: ״כשראו את מצח נחושתם של פטר ויוחנן, ביודעם שהם מן עמי־הארץ שלא יודעים קרוא וכתוב, תמהו״.

נראה שרק פשוטי העם האמינו בישו:

״בין ההמון ששמעו דבריו [של ישו] היו כאלה שאמרו: האמת, הוא נביא. אחרים אמרו: הוא המשיח… שומריו ענו: אף אדם לא דיבר כמוהו. הפרושים אמרו להם: גם אותכם הצליח לרמות? וכי אחד מחשובי העם או הפרושים האמין בו פעם? הלוא רק מן פשוטי העם שלא מכירים את הדת שמאמינים בו!״ (לוקאס ז, מו-מט).

ואכן, ישו שיבח את אי־הידיעה בתורה:

״אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים״(מתי ה, ג).

שומעיו התפעלו מצורת דיבורו הפסקנית:

״כי לימד אותם כבעל סמכות, ולא כדרך שלימדו סופריהם [חכמי הפרושים]״(מתי ז, כט).

אכן, ידוע שאנשים מהמון העם קרובים להתפעל מצורת דיבור פסקנית, ממנה נוצר רושם כי הדובר הוא בר־סמכא.

ישו ותלמידיו היו רגילים להתחבר לאנשים לא מוסריים: ״כשהסב בבית, באו מוכסים וחוטאים רבים והסבו עם ישו ותלמידיו. ראו הפרושים ואמרו לתלמידיו: מדוע אוכל רבכם עם המוכסים והחוטאים? שמע ישו ואמר להם: לא הבריאים צריכים לרופא, אלא החולים״.

מהאוונגליון נראה כמה פעמים שישו לא היה חכם בתורה בכלל, ואף־על־פי כן רצה להיות המשיח בלי שיוכיח את משיחיותו. לפי האוונגליון של יוחנן, כאשר טען ישו שהוא נביא, ביקשו היהודים כמה פעמים שיוכיח זאת; אך במקום הוכחות לאמת את טענתו קיבלו ממנו תשובות תמוהות בהחלט:

״אמרו לו: אם כן, מה האות שאתה עושה למען נראה ונאמין בך? מה אתה פועל? אבותינו אכלו את המן במדבר, כמו שכתוב: "לחם מן השמים נתן למו לאכולי! השיב להם ישו: אמן אמן אני אומר לכם, לא משה נתן לכם את הלחם מן השמים, אלא אבי נותן לכם את הלחם האמיתי מן השמים, כי לחם אלוקים הוא היורד מן השמים ונותן חיים לעולם. אמרו אליו: אדון: תן נא לנו תמיד את הלחם הזה. אמר להם ישו: אני הוא לחם החיים. כל הבא אלי לא ירעב, והמאמין בי לא יצמא עוד… היו שרטנו עליו משום שאמר: ׳אני הלחם היורד מן השמים׳, ואמרו: הלוא זהו ישו בן יוסף אשר אנחנו מכירים את אביו ואת אמו! איך כעת הוא אומר: "מן השמים ירדת"?!׳ השיב ישו ואמר להם: אני הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר ומתו. זה הוא הלחם היורד מן השמים כדי שיאכלו ממנו ולא ימותו [לעולמים]… והלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם… רבים מתלמידיו ששמעו זאת אמרו: קשה הדבר הזה; מי יכול לשמע אותו?… בשל הדבר הזה נסוגו רבים מתלמידיו ולא הוסיפו להתהלך אתו״(יוחנן ו, ל-סו).

שלוחי הפרושים ביקשו ממנו שיוכיח את נבואתו, והוא ענה:

״אני הוא המעיד על עצמי, וגם האב אשר שלחני מעיד עלי. שאלו אותו: איפה אביך? השיב ישו: גם אותי גם את אבי אינכם מכירים״ (יוחנן ח, יח־יט).

בלי להיכנס כלל לאישיותו האמיתית של ישו עלינו לציין הבדל היסטורי ועיקרי בין הנביאים הרבים, שעמדו לישראל במהלך הדורות, לבין ישו. הנביאים הוכיחו את עם ישראל בדברי תוכחה ומוסר קשים והעמידו אותם על חומרת מעשיהם – אבל הם הפגינו חוכמה, צדקות וענווה בצורה שהיתה מקובלת על חכמי הדור. הנביאים עמדו בראש חכמי הדור; הם הוכיחו את הרשעים, אך כיבדו את החכמים ואת הצדיקים והחסידים שבאומה. כמובן, קרובי המשפחה של הנביאים שהכירום מקרוב, היו הראשונים להכיר את חסידותם. לעומת זאת, לפי האוונגליון, חשבה משפחתו של ישו, שהכירה אותו מקרוב, שהוא משוגע ולא האמינה בו כלל. ועוד הדור כולו נחשב בעיני ישו כרשע וכצבוע. בהתאם לדברים אלה היו התוצאות שונות: בעוד תלמידי הנביאים מסרו את מה שקיבלו מרבותיהם ואבותיהם כצורתם, באו תלמידי ישו, שינו את הדברים ״יצרו ׳יהדות׳ אחרת.

מקריאה באוונגליון עולה, שהפרושים והמוני העם שנהו אחריהם ראו בדמותו של ישו מין גורו, הוזה, הסובל משגעון גדלות, סר וזעף, הכועס על כל מי שמפקפק בגדולתו. לכן לא שעו לדברי המוסר שהשמיע ולא קיבלוהו לנביא. לדעתם בלבל ישו את האנשים בדיבוריו המשונים, והם חששו שדבריו יגרמו לבלבול באמונה בתורה, בדברי הנביאים, בדברי חכמים ובשמירת הדת.

ואכן, ההיסטוריה הוכיחה את צדקתם: אולי כבר בחייו, וודאי לאחר מותו, בנו אבות הכנסייה, פאולוס וחבריו, אמונה חדשה השונה בתכלית שינוי מהיהדות בכל הקשור ביחסה להשם, לנביאים, למשיח, לקיום התורה, וביסודות המאפיינים אותה בהשוואה ליסודות הדת והאמונה היהודית. ממשיכיו השתמשו בדברי ישו כדי לבסס דת חדשה. זאת ועוד, לפי האוונגליון גם ישו קרא לעצמו ׳מלך ישראל׳, וחלק מהעם חשש שהדבר יעורר את כעסו של השלטון הרומאי.

כל מה שכתבנו כאן על אודות ישו נוגע ליחס היהודים לנצרות ונועד לתת את הרקע להבנת העניין – מדוע לא קיבלו היהודים את דרישת מוחמד להאמין בישו; אבל באשר לדחייתם את האסלאם אין חייו של ישו, אישיותו האמיתית ותורתו שדרש באמת מעלים או מורידים.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

שאול, פאולוס מתרשישמאחורי הקוראן

כמה מיסודות הקוראן מיוסדים על דברי פאולוס, ולכן נחוץ להסביר מי האיש ומה פועלו. פאולוס – או בשמו היהודי המקורי,שאול מתרשיש או שאול התרסי – נחשב אצל הכנסייה הנוצרית לראשה ולמייסדה. הוא מעיד על עצמו, שבתחילה היה תלמידו של רבן גמליאל ולחם נגד הנוצרים בשליחות רבו:

״איש יהודי אני, יליד טרסוס אשר בקיליקיה [כיום בתורכיה], אבל גדלתי בעיר הזאת [ירושלים] לרגלי גמליאל. חונכתי על-פי דקדוקי תורת אבותינו והייתי קנאי לאלוקים כמו כולכם היום. רדפתי את הדרך הזאת [של תלמידי ישו] עד מוות״(מעשי השליחים כב, ג- ד).

הערת המחבר : כנראה זה המכונה בתלמוד ׳רבן גמליאל הזקן׳, נשיא ישראל, שהיה נכדו של הלל הזקן: כי רבן גמליאל, נכדו של רבן גמליאל הזקן, לא גר בירושלים, אלא ביבנה. ע.כ

ייתכן שהדברים אינם משקפים את האמת והם נועדו כדי למשוך אחריו את היהודים. הוא מספר שבדרכו לדמשק,250 לרדוף את כת מאמיני ישו, התגלה לו ישו אחרי מותו וביקש ממנו שיפסיק לרדוף את חסידיו. במקום זה ציווהו ללכת לאומות העולם ולהביא בפניהן את בשורתו. פאולוס כתב אגרות רבות, בהן פירש את דברי התורה באופן הסותר במובהק את יסודותיה. הוא יצר בסיס תיאולוגי חדש סביב ישו וייסד דת חדשה ־ הנצרות. בהמשך סובב בכל המזרח התיכון וארצות אירופה כדי לשכנע אנשים להצטרף לשורות הדת החדשה.

הערות המחבר :  בית עבודת האלילים שנבנה בדמשק על־ידי חדד וחזאל מלכי ארם, היה עוד על תלו בכבוד גדול בזמן חורבן הבית, כמבואר בקדמוניות ט, ו. בבית הזה שימש תלמידו של חכם הדור הנביא אלישע, גחזי, שנעשה מומר וכפר בתורת משה (סנהדרין קט, ב). ייתכן שפאולוס הושפע משירי הכת והרעיונות של גחזי. במדרש מבואר שאברהם הוצרך להפסיק את מלחמתו נגד ארבעת המלכים על־יד העיר דמשק (בראשית יד, טו: וראו רש׳׳י שם), כי ראה ברוח הקודש שעתידין חלק מישראל לכפור שם בדת. ייתכן שאברהם ראה גם ממפעליו של פאולום.

מדברי פאולוס משתמע, שבזמנו כבר היו במזרח התיכון הרבה מקומות שבהם כנסיות נוצריות. מכיוון שישו הנוצרי חי בזמן קדום, כמו שהבאנו מהתלמוד, ולא כמו ה׳מסורת׳ הנוצרית המקובלת. לאחרונה התחילה הכנסייה ברומא להודות קצת בזה העניין. ע.כ

כשנוכח כי קיום המצוות קשה למתיהדים־מתנצרים החדשים, מצא תחבולות כיצד ניתן לבטלן. הוא הציע רעיון מקורי ומפולפל: חכמי ישראל אמרו: ״כיוון שאדם מת, נעשה חופשי מן המצוות״, אם כן, במיתתו נפטר ישו מן המצוות, ולכן אף אחר כך, כשהוא ׳קם לתחייה׳, הוא ממשיך להיות פטור מן המצוות; כל ׳המאמין בישו׳ הריהו ׳כלול בתוך גופו׳ ומת במיתתו, ונמצא אפוא שאף כל המאמין בו נפטר מן המצוות כאילו מת; כאשר ׳קם ישו לתחייה׳, נכללו בתחייתו גם מאמיניו, ועל־כן המאמין בישו פטור מן המצוות כל חייו; ומאז קיום המצוות אינו אלא לפנים משורת הדין(רומים ז). עוד טען פאולוס, שהחטא קיים רק במקום שיש איסור, ובלי איסורים אין חטאים. על־כן כיום, לאחר ש׳ביטל׳ את האיסורים, ממילא אין חטאים. ולכן העולם הבא ניתן במתנה בחסד אלוקים למי שמאמין בישו. כשנוכח פאולוס אחר כך שהיו מחסידיו שהתירו גם איסורי עריות, ניסה להסביר להם שלא לזו התכוון. הוא דרש שיש לסלק את היהדות החלשה והמיותרת:

״כיוון שהנביא ( ישעיה ) אמר: ׳ואבדה חכמת חכמיו ובינת בניו תסתתר" על כן כל החוכמה של חכמי ישראל אין בכוחה להשפיע על בני־אדם להכיר את השם. ויש להאמין בשיגעון, שצליבת ישו מביאה מכאן ולהבא לאמונה ולהצלחה, ועל־ידי כך תכסה הבושה את החכמים״; ״התורה, אשר צל הטובות העתידות בה ולא עצם צלם הדברים, אף פעם אינה יכולה להביא לידי שלמות״; ״איש אל יחרוץ עליכם משפט על דבר מאכל ומשקה [שאינם כשרים] או על דבר מועד, ראש חודש או שבת [שאתם מחללים], אשר הם צל הדברים העתידים לבוא, אבל הגוף הוא של המשיח״; ״המצווה שניתנה בעבר מתבטלת בגלל חולשתה ואי־יכולתה להועיל, שכן התורה לא השלימה דבר ; לעומת זאת באה תקווה טובה יותר ועל-ידיה אנחנו מתקרבים לאלוקים״.

הוא כותב, שבשכלו הוא מבין שאסור לחטוא – אבל גופו לא נשמע לשכלו, הוא חוטא, וזה מכאיבו ומצערו. על־כן העצה היא לסלק את האזהרות של הדת, שאז ימצא מנוח לנפשו. לדעתו אף־על־פי שלא ראוי לחטוא, אין זה חיוב דתי. בכך כנראה רצה להשתחרר מן הסבך הנוירוטי שבו היה שרוי והקדים באלפיים שנה את זיגמונד פרויד, שהעלה רעיונות דומים. על בסים זה יש המפקפקים באשר למידת שפיותו הנפשית של פאולוס ־ לפחות בתקופות זמן מסוימות. פאולוס מודה שרצונו להרוס את היהדות: ״הרי אם אני בונה שוב את מה שהרסתי [היהדות], בכך אני מעיד על עצמי שאני עבריין״.

הוא מספר שאיש אחד בשם מנחם הכיר את הורדוס בהיותם צעירים. היה לו כוח ראייה על העתיד, והוא נעשה אחד מראשי הכנסייה הנוצרית באנטיוכיה. לפי התלמוד היה מנחם אב בית דין בירושלים, ואחר זמן יצא משם עם 160 תלמידים; הם נכנסו ברוב פאר לעבודת המלך הורדוס, ובסוף יצא לתרבות רעה:

פרק ג: מוחמד במדינה – תלמידו של כומר

״יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון״; ״ויצא לתרבות רעה".

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות-חי בר-זאב-

מאחורי הקוראן

נראה שפאולום התבונן בסבל, שסבלו היהודים מצד היוונים לפני מרד החשמונאים, ופירש את שורש השנאה הזאת כביטוי של קנאה ביהודים בגלל דתם. הוא סבר שאם יעזבו היהודים את דתם, יסירו מעליהם את האיבה כלפיהם ובכך תמוגר שנאת ישראל:

״הן הוא [ישו] שלומנו. הוא עשה את השניים לאחד והרס בבשרו את מחיצת האיבה [בין ישראל לאומות העולם]. הוא [ישו] ביטל את תורת המצוות שבחוקים [של התורה], כדי לברא בו עצמו את השנים לאדם חדש אחד ובכך לעשות שלום״(אפזים ב, יד־טו).

שיטה זו להבאת שלום בין ישראל לאומות העולם היתה בעבר כבר תקוות היהודים המתייוונים. כן סברו אחריהם הרבה יהודים ולא יהודים בכל דור ודור – אבל ההיסטוריה עוד לא הצדיקה את שיטתם.

בעיני חכמי ישראל פאולוס הוא אפיקורוס וכופר בתורה. אחד מחכמי הפרושים, רבי אלעזר המודעי, קבע עליו – בלי להזכיר את שמו – ועל כיוצאים בו, שנדחים הם מעולם הבא:

״המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמבזה את חברו ברבים, והמפר את הברית [מילה], והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף־על־פי שיש בידו תורה ומצוות, אין לו חלק לעולם הבא״(אבות ג, יא).

אף שפאולוס כותב שרבן גמליאל הצילו מגזירת מוות, ושהוא קיבל רק עונש של הכאות מן הסנהדרין, מכל מקום מעיד התלמוד שחכמי ישראל התאספו בעיר יבנה, ושם גזרו רבן גמליאל ובית דינו חרם על המינים. הם תיקנו תפילה מיוחדת – שלא יצליחו במזימתם להפר את דת ישראל, ושלא יצליחו במלשינותם על עם ישראל בפני אומות העולם. תפילה זו נקראת ׳ברכת המינים׳.

הערת המחבר :   ׳מין׳ הוא ביטוי תלמודי לאפיקורסים. אולי בא מקורו מקיצור השם של המאמינים בישו הנוצרי: מ – מאמיני, י – ישו, נ – נוצרי. וראו פירוש רש״י ראש השנה יז א, סוטה מט, א; חגיגה ה, ב, ד״ה אפיקורסים: ״מינאי, תלמידי ישו״, במהדורות לא מצונזרות. בזמן הבית נקראו החולקים על הפרושים ׳צדוקים׳ או ׳בייתוסים׳, ואחר החורבן נקראו הכתות הרבות ׳מינים׳; כנראה נתהפכו הראשונים ולבשו צורה של מאמיני ישו.

הערת המחבר :   ״אמר להם רבן גמליאל: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים [המינים]? עמד שמואל הקטן ותיקנה״ (ברכות כח, ב). בספרים ישנים שנמצאו בגניזה בקהיר, יש הנוסח הראשון של ברכת המינים: ״למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך, הנוצרים והמינים כרגע יאבדו, ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו״. ראו מאמרו של חיים משה יצחק גבריהו, ״ברכת המינים״, וראו ל׳ שיפמן בתוך פרדס, 35, פריז, 2003. הטעם, שרבן גמליאל נתקשה בתיקון הברכה, הוא אולי בגלל דברי שלמה המלך שאמר: ״בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך״ (משלי כד, יז-יח). אבל שמואל הקטן לא שמח בנפול אויביו, כמבואר בתלמוד(אבות, ד, יט), גם היה ראוי שתשרה עליו השכינה(סנהדרין, יא, א). ואולי הטעם

שני מנהיגי הפרושים אחר החורבן, רבי טרפון ורבי עקיבא, הזהירו מאוד שלא לקרוא בספרי האוונגליון:

״ספרי המינין.. אמד רבי טרפון: אם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו, נכנס לבית עובדי אלילים, ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו [היהודים מחברי האוונגליון] מכירין [שתורת משה אמת] וכופרין והללו [אומות עובדי אלילים] אין מכירין וכופריך! ״אמר רבי עקיבא: אף הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא״; ״[מה הם ספרים החיצוניים?] ספרי מינים: אותם ספרים שפירשו התורה נביאים וכתובים על־פי דעתם ולא סמכו על מדרש חכמים, כי יש בדבריהם צד מינות, וכל מקום שפקרו המינים אמרו חכמים תשובתן בצדן״.

בספרו מדמיין יוסטינום המרטיר ויכוח עם רבי טרפון, ובו ניסיון מדומה להגיע לפשרה, והוא מתמרמר קשות על ׳ברכת המינים׳.

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות

לדברי פאולוס ואבות הכנסייה, דחיית היהודים את ישו ושליחותו היא ראיה שהם כופרים בתורת משה. האוונגליון משווה את היהודים הללו לאבות־אבותיהם שמרדו במשה ובנביאי האמת. לדעת חכמי הפרושים ההפך הוא הנכון: בגלל אדיקותם ודבקותם בדת משה לא רצו לנהות אחר ישו, שבעיניהם היה נביא שקר. הקוראן חוזר על הטיעונים שמעלה בנדון האוונגליון ומאמץ אותם כאמת מוחלטת כפי שבאה לביטוי בדברים האלה:

״נתנו למשה את הספר והקימונו אחריו שליחים בזה אחר זה, ונתנו לישוע בן מרים אותות נהירים וסייענו בידיו ברוח הקודש, וכי כל אימת שיביא לכם אחד השליחים את אשר לא תאבה נפשכם, תימלאו שחץ ואת אזהרות כמה מהם תכחישו ואת אחרים תהרגו? הם אמרו: לבותינו ערלים. אבל אלוקים קיללם כי כפרו. כה ממעטים הם להאמין! כאשר הוצג להם ספר מעם אלוקים המאשר את אשר בידיהם [הכוונה לברית החדשה]… כפרו בו. קללת אלוקים על ראש הכופרים! מה נורא הדבר הזה אשר בגינו מכרו את נפשם: הם כפרו באשר הוריד אלוקים רק משום שצרה עינם בברכה אשר שלח אלוקים אל אשר יחפוץ מבין עבדיו! על כן ניתכה עליהם חמה על גבי חמה, ולכופרים צפוי עונש מחפיר. בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים [האוונגליון], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו [התורה]. בם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם? משה הציג להם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהיעדרו והייתם בני עוולה״(ב, פח-צג).

״משה אמר לבני עמו: בני עמי, מדוע פוגעים אתם בי? הן יודעים אתם כי הנני שליח אלוקים אליכם. וכאשר סטו, נטע אלוקים את הסטייה בלבבם, כי לא ידריך אלוקים את קהל המופקרים. ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם ובאתי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל. מנוולים מכול הם אלה אשר בהיקראם אל האסלאם טופלים שקרים על אלוקים. אלוקים לא ינחה את בני העוולה״; ״מוכי השפלה ודלות הם, וניתכה עליהם חמת אלוקים, זאת כי כפרו באותות אלוקים והרגו את הנביאים בלי צדק. זה גמולם על כי המרו ועברו את גבול המותר״; ״הכופרים באותות אלוקים וההורגים את הנביאים בלא צדק וההורגים את האנשים המצווים על הצדק, בשר להם על עונש כבד. אלה, מפעלותיהם לא יניבו פרי בעולם הזה ובעולם הבא, ולא יקום להם עוזר״(סא, ה-ז; ב, סא; ג, כא-כב).

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

קטרוגים אלה מועתקים מפאולוס:מאחורי הקוראן

״קשי ערף וערלי לב ואוזניים, תמיד מתנגדים אתם לרוח הקודש, כאבותיכם כן גם אתם. את מי מהנביאים לא רדפו אבותיכם? גם הרגו את אלה שהגידו מראש את דבר בוא הצדיק [ישו] אשר כעת אתם הייתם מסגיריו והורגיו; אתם שקיבלתם את התורה באמצעות מלאכים ולא שמרתם אותה״, (מעשי השליחים ז, נא-נד).

דברים דומים מיוחסים לישו:

״אוי לכם [חכמי הפרושים], כי בונים אתם את קברות הנביאים, והרי אבותיכם הרגום. על־כן עדים אתם המסכימים למעשי אבותיכם, שכן המה הרגו אותם ואתם בונים את קבריהם. משום כך גס אמרה חוכמת אלוקים: אשלח אליהם נביאים ושליחים ומהם ייהרגו ויירדפו, למען ידרוש מן הדור הזה דם כל הנביאים אשר נשפך מאז היווסד תבל, מדם הבל עד דם זכריהו אשר נהרג בין המזבח והבית״; ״מלכת תימן [שבא] תקום במשפט עם אנשי הדור הזה ותרשיע אותם, שכן היא באה מקצה הארץ לשמע את חוכמת שלמה; וכאן גדול משלמה [ישו]!״ (לוקאס יא, מז-נא; יא,

טענת מוחמד: יהודים ונוצרים מבקשים את גן העדן רק לעצמם

מוחמד סבור כי שאיפת היהודים והנוצרים היא שרק מהם ייכנסו לגן עדן, והוא מאשים אותם שאינם רוצים לפרסם את האמונה:

״הם אמרו: לא ייכנס לגן עדן בלתי אם היהודי או הנוצרי. לזאת הם נכספים. אמור: הציגו את המופת אשר בידיכם, אם אמת בפיכם. כן! אשר יישא את פניו אל אלוקים בהתמסרות ויהיה מיטיב, יבוא על שכרו אצל אלוקים ולא ייפול עליו פחד ולא יצטער״; ״אלוקים כרת ברית עם אלה אשר ניתן להם הכתב: עליכם לבארו לאנשים ולא להסתירו. ואולם הם השליכוהו מאחורי גוום ומכרוהו באפס מחיר״ (ב, קיא-קיב; ג, קפז).

גם ישו ופאולוס טענו טענות אלה כלפי חכמי ישראל:

״אוי לכם, סופרים ופרושים צבועים, כי סוגרים אתם את מלכות השמים בפני בני־ אדם [הבאים להתגייר]… אוי לכם סופרים ופרושים צבועים, כי סובבים אתם בים וביבשה כדי לגייר איש אחד, וכאשר יתגייר, אתם עושים אותו לבן גיהנום כפליים מכם״ ן ״אלה [היהודים] אשר המיתו גם את האדון ישו וגם את הנביאים, ואותנו רדפו. אין הם משביעים את רצון אלוקים ומתנגדים הם לכל בני אדם, בנסותם למנוע אותנו מהגיד לגויים את הדרך לישועה״.

האם היהודים לא רוצים שהאומות יכנסו לגן עדן!

מדברי האשמה האלו של מוחמד ושל שליחי הנוצרים נראה, שהם כעסו על חכמי הפרושים, מפני שאלה הערימו קשיים בפני כל מי שבא להתגייר ליהדות. הם חושבים, שהעדר ההתלהבות מצד חכמי הפרושים לגייר את אומות העולם נובע משנאתם וקנאתם בהם, כי הם רוצים את גן העדן אך ורק לעצמם.

אולם נראה שאלה לא ירדו לעומקה של מחשבת הפרושים. ועובדה היא שלא מצאנו רמז לקנאה מעין זו בכתבי היהדות. אדרבה, היהדות מייחלת ומתפללת לאמונה אוניברסלית. הנביאים שבו והבטיחו, שבאחרית הימים יחיו כל האומות בשלום ובאמונה בריבון העולם וישמרו על החוקים שנצטוו. גם תפילותיהם של היהודים מלאות בתקווה ובמשאלה זו. מדי יום ביומו, שלוש פעמים ביום, הם חותמים את תפילתם באלה התחנונים:

״על־כן נקוה לך ה׳ אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון… ומלוך עליהם… והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״.

כאשר מכבידים חכמי הפרושים על הבא להתגייר, ולא מקילים עליו להסתפח לעם ישראל וליהדות, אין הם דוחים אותו לפי דעתם מלהיות מחובר להקב״ה; ואף שיהודים מאמינים שיש הבדל בין יהודי לשאינו יהודי, הם לא שוללים כלל את זכות מתן שכר לשאינו יהודי שמתנהג כראוי לו. נבאר מה נקרא ׳להתנהג כראוי׳. לפי המסופר בחומש, היתה האנושות כפופה לחוקי אלקים הרבה לפני מתן התורה לעם ישראל. והראיה: קין נענש על הריגת אחיו; דור המבול נמחה מעל פני האדמה בגלל ניאוף וחמס; סדום ועמורה נהפכו בגלל חטאיהם: גזל, עריות, משכב זכר ואי־מתן צדקה. לפי מסורת ישראל נצטוו אדם הראשון ונח בשבע מצוות יסודיות על נספחיהן, ואומות העולם קיבלו על עצמן לשמור שלושים מצוות יתרות על השבע. הקוראן קורא לדת הזאת, ובצדק, ׳דת אברהם׳, כמו שעוד נראה להלן. אדם הראשון לא כיבד כהוגן את הדת, ועקב כך גורש מגן עדן. לפי החומש והתלמוד, אדם שלא נולד יהודי לא צריך לקיים את החוקים שנצטוו היהודים כדי לזכות בכניסה לגן עדן: די שיקיים את דת אדם, נח ואברהם. וכך הם דברי התלמוד:

״אמר רבי מאיר: גוי שעוסק בתורה הרי הוא [חשוב] ככהן גדול, שנאמר: ׳ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם׳.׳כהנים, לויים, ישראלים׳ לא נאמר, אלא ׳האדם׳. מכאן שגוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול״ (סנהדרין נט, א).

התלמוד פוסק:

׳בלעם אין לו חלק לעולם הבא, אבל גוי כשר יש לו חלק לעולם הבא׳.

הבה נשאל: מדוע לא משדלים היהודים ומעודדים את מי שאינו יהודי להתגייר ולהיות יהודי? אדרבה, הם מנסים להשפיע על הבאים להתגייר לבל יעשו כן, כדרך שעשתה נעמי למנוע את גיורה של כלתה רות (רות א, ח-טו). מדוע עמדת היהדות היא שלא לחפש הרחבת שורותיו של העם היהודי?

התשובה המבוארת בתלמוד היא כדי לתהות על קנקנו של המועמד לגיור ולבחון אותו אם כוונתו אמיתית ולשם שמים ־ או שיש לו כוונות ומניעים אחרים – כי ברגע שמסתיים תהליך הגיור, מעמדו כיהודי לכל דבר והוא מחויב לקיים את כל מצוות ־תורה; ואם יהודי – וכן גר שהתגייר ־ עובר על מצוות התורה, הוא נענש בעונשים הקבועים בתורה. בזמן שבית המקדש היה קיים היו העונשים מבוצעים על־ידי בית דין, ומשחרב בית המקדש ואין בית דין שבסמכותו להעניש, העונשים הם בידי שמים. לכן כל מי שבא להתגייר, מזהירים אותו בעונשים הצפויים לו אם יחטא כיהודי:

״אומרים לו [לבא להתגייר]: עד שלא באת למידה זו [להיות יהודי], אם אכלת חלב, אי אתה נענש עליו, אם חללת שבת, אין אתה נסקל, עכשיו שבאת למידה זו [שנעשית יהודי], אם אכלת חלב, אתה נענש עליו [חיוב מלקות או כרת], אם חללת שבת, אתה נסקל עליו״ (יבמות מז, ב).

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים בענייני יהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

מי שלא הורגל מנעוריו לקיים את מצוות התורה הרבות – הן יהיו עבורו עול כבד וייתכן שלא יוכל לקיימן. מוטב שלא יתגייר. גישה זו של היהדות נוהגת גם כלפי כל אדם פרטי הבא כיחיד ומבקש להתגייר. על אחת כמה וכמה יש לנקוט משנה זהירות כאשר מדובר בקבוצה שלמה שמבקשת להסתפח לעם היהודי. כך היה בעיר מדינה, כאשר בא מוחמד עם קבוצה שלמה של ערבים וביקשו להתגייר. יחיד המתגייר מושפע מהחברה היהודית הסובבת אותו והוא יכול להתערות לגמרי בתוך כלל הציבור היהודי. לא כן כאשר קבוצה שלמה והומוגנית באה להתגייר. מטבע הדברים יש לחשוש שגם לאחר גיורם הם ישארו נבדלים מכלל העם, לא יושפעו ממנו ולא יקיימו את המצוות כהלכה.

ואכן, תקדימים היסטוריים מלמדים על ניסיון לא מוצלח בגיורים המוניים: הערב-רב שיצאו עם ישראל ממצרים; עבדי שלמה; הכותים-השומרונים, שלא הקפידו בשמירת המצוות כהוגן ונעשו שונאים ליהודים: האדומים ש׳התייהדו׳ לאחר שינאי המלך ניצח אותם. כנראה הם היו מהנוצרים הראשונים, שבאו מאומות העולם וחברו לבסוף לרומאים וסייעו להם בחורבן בית המקדש השני. גם בני העם הכוזרי, קבוצה אתנית שגרה בין הוולגה ובין האורל, שהתגיירו במאה השמינית, לא עלה גיורם יפה, ובמהלך הדורות התנצרו או התאסלמו רבים מהם.

הערת המחבר : רבי אברהם בן הרמבי׳ם בפירושו על בראשית כה, כג, ודיל: ״״.וגם בבית שני כאשר גברה מלכות ישראל נכנע אדום וחזרו אל משמעתם והזקיקו אותם [ישראל] למילה כמו שהובא בדברי הימים ליוסף בן גוריון, ובסוף בית שני כאשר נחלשו ישראל גברו אדום והם היו סיבה לחורבן בית שני כמו שהתנבא דוד בזה ואמר: זכר השם לבני אדום את יום ירושלים וכוי, ונאמר בקינות: שישי ושמחי בת אדום וכר, ונסבה ל]התגלות הדת הנוצרית אשר [אדום היו] עיקרה כלומר מייסדי שיטתה אחרי מות ישו… נכמה] שנים כמו שהוא מפורסם, ולפיכך נתיחסו הנוצרים כולם לאדום אע״פ שהיו מאומות הרבה אשר נכנסו בדתם, כמו שמתייחסת דת האסלאם לישמעאל אע׳׳פ שאומות הרבה נכנסו בדתם, ושפלות ישראל וגבורת הנוצרים המציאות כעת עדות עליהן אבל סוף המצב גבורת ישראל ושפלות אדום, כמו שניבא בלעם על זה: והיה אדום ירשה וכר וישראל עושה חיל, וכן: ועלו מושיעים וכר״. גם הרמב״ן, בספרו ספר הגאולה, כותב כדברים אלה; אבל אין כן דעת האבן עזרא לבראשית כז, מ.

דעתם של חכמי הפרושים הוא שאין לגייר לחצאין. שליחיו של ישו נקטו גישה שונה לחלוטין. פאולוס מודה:

״למען היהודים אני כיהודי, כדי להשיג יהודים; למען הכפופים לתורה אני כמו כפוף לתורה – הגם שאינני כפוף לתורה – כדי להשיג את הכפופים לתורה; למען אלה שאין להם תורה אני כמו בלי תורה ־ אף שאינני עומד בלא תורת אלוקים בהיותי כפוף לתורת המשיח ־ כדי להשיג את אלה שאין להם תורה״{ ״אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן־חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכלכם אחד במשיח ישוע״, (קורינתים א ט, כ-כא! גלטים ג, כח).

פאולוס יצר דת חדשה, שאיננה לא יהדות ולא דת אדם ונח. הוא מתנגד לברית המילה: ״אני, שאול, אומר לכם שאם תמולו, לא יועיל לכם המשיח. אני חוזר ומעיד בכל איש אשר ימול, כי חובה עליו לשמור את כל התורה״(גלטים ה, ב-ג).

את ברית הבשר הוא החליף ב׳ברית׳ אחרת – זו עם ישו – העולה על המילה, ובאמצעותה תשוחרר האנושית מחטאיה. הוא יוצר דת של יהדות לחצאין:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם״ (מעשי השליחים טו, יט-כ).

פשרה זאת איננה דת אדם, נח ואברהם ואיננה יהדות. הגוי לא הצטווה אלא רק לא לאכול דם היוצא מן החי לפני שמתה הבהמה, (סנהדרין נז, א). לדעת פאולוס כבר לא מעניקה שמירת התורה זכות, והוא מבטיח שהנוצרים שותפים בשווה עם היהודים בשכר:

״שיהיו הגויים שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה במשיח ישוע על-ידי הבשורה״(אפזים ג, ו).

מסתבר שההבטחה והתקווה הזאת של פאולוס – שמאמיני ישו יהיו ׳שותפי נחלה, שותפי גוף ושותפי ההבטחה׳ עם היהודים בשכר ששמור לעמו – היא שגרמה לנצרות, ואחריה לאסלאם, למשוך אחריהם המונים רבים כל כך. ההבטחה הזאת גם גרמה לכך שאינם יהודים בעלי כוונה רצינית, שהיו מסוגלים להתגייר גיור אמיתי, לא עשו כן, אלא בחרו את הנצרות והאסלאם. התלמוד קובע: יצירת חוקים בתורת דת עצמאית היא כגזל מן היהודים וכניאוף עם היהדות.

הערת המחבר : סנהדרין נט, א. והטעם, כנראה, כי גוזלים מן היהודים את העתידים להתגייר גיור אמיתי. הם גם ירמו את יהודים שייכנסו לדת החדשה ושיעזבו את היהודים ואת היהדות. הם גם יגזלו אחר כך את ממונם וארצם של עם ישראל בטענה שדתם היא הדת העליונה. הם גם ינסו להתחתן עם יהודיות בטענה שאין בין דתם ליהדות ולא כלום. ראו היטב בעניין זה את דברי הרמב״ם בספרו יד החזקה למלכים י, ט-יא; ואת תשובות הרמב׳׳ם פאר הדור, תשובה נ, שמובאת בלשונה בספרנו בסוף פרק ז.

יש מקום לחקור, האם התנהגות היהודים בעת יצירת הנצרות היתה דוגמה כה טובה, עד שהיה בה כדי להשפיע על אומות העולם לשמור על הדת של שבע מצוות בני נח ? ואם לא, האם ה׳שליחים׳ ומוחמד נטלו על עצמם ׳שליחות׳ שהיהודים לא עסקו בה כדי הצורך? מצד אחר יש לשאול: האם השליחים ותלמידיהם, וכן מוחמד ותלמידיו, לא נושאים על עצמם באחריות במה שהיהודים לא יוכלו להתעסק כראוי להשפיע על האומות?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר