מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה


מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011שררה

תפקוד בתי הדין

מהנדון שלפנינו ניתן לעמוד על דרכי עבודת בתי הדין הרבניים במרוקו בתקופה זו ועל תפקודם. בית הדין בפאס הספיק לדון בתביעה ארבע פעמים ולהוציא ארבעה פסקי דין, וזאת בתוך שלושה חודשים. גם חיקור הדין נדון, ונכתב פסק דין בתוך שמונה חודשים. כלומר הטיפול בכל הפרשה מראשיתו ועד סופו ארך כשנה וארבעה חודשים. לאחר פסק הדין המנומק בית הדין מסכם את תוכן הפסק בסעיפים קצרים כדי להקל על ההוצאה לפועל להבינו במקרה שיגיעו הדברים לידי כך.

מתוך פסק הדין אנו למדים כי חברי החברה הגישו תלונה גם לשלטונות. ואין ברור טיבה של התלונה.

מי שאינו מכיר את עבודת בתי הדין הרבניים במרוקו, יכול להיחשף באמצעות פרשה זו לנוהלי עבודת בית הדין. כל הדיונים – כולל טענות הצדדים, עדויות, תמצית הראיות ופסק הדין – נרשמים בפנקס בית הדין, וכל נדון ממוספר בסדר רץ בפנקס. על הפסק חתומים שלושת חברי בית הדין. הפנקס חשוף לביקורת של המפקח על עבודת בתי הדין, וממנו מעתיקים את פסקי הדין הנמסרים לצדדים. על העותק מוטבעת חתימת המזכיר הראשי. אב בית הדין מאשר בחתימתו ובהטבעת החותמת שלו שההעתק נאמן למקור. כמו כן, על כל העתק נגבתה אגרה לאוצר המדינה. האגרה הייתה מוטבעת בנייר ממשלתי מבויל שעליו כתבו שטרי חוב והתחייבויות שונות ופסקי דין.

ב. התעודה

הערה מקדימה

התעודה שלפנינו היא עותק מאושר מפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בעיר ארבאט שבמרוקו מיום ח׳ אדר ב׳ תרצ״ב (17 במרס 1932). הפסק דן בתביעתו של מר אליהו אצראף אשר דרש, מכוח השררה, להתמנות לנשיא ה״חברה קדישא״ בעיר פאס במקום אביו יעקב שמת. תביעתו התבררה לפני בית הדין הרבני בפאס, אשר פסק לטובתו. חברי ה״חברה קדישא״ ערערו על פסק הדין לפני בית הדין הרבני הגדול. הפסק לא פורסם בתשובות רבי רפאל אנקאוואולא במקום אחר.

הערת המחבר: חיבוריו של רבי רפאל אנקאווא פורסמו מחדש על ידי הוצאת ״אהבת שלום״, ירושלים תש״ס, ובהם: ״פעמוני זהב״ ו״פעמון ורמון״ – חידושים על שו״ע חו״מ; ״חדד ותימא״ ו״חידושי רא״ם״ – חידושי ש״ס; שו״ת ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״ – שאלות ותשובות. ב״תועפות ראם״ פורסמו תשובות חדשות מכתבי יד, ופסק זה אינו כלול בתוכם.

חילקתי את הטקסט לפסקאות והוספתי פיסוק. הסוגריים המרובעים הם במקור. התעודה כלולה באוסף כתבי היד מצפון אפריקה של החטיבה היהודית שבספריית אוניברסיטת ייל, ומספרה 1825.0346 .48\נ

נוסח התעודה

להיות שבמות יעקב אצראף נשיא של החברה הקדושה, הנקראת ע״ש הרשב״י של עי״ת פאס יע״א, אחריו לו קם בנו אליהו לשרת בנשיאות החברה תחת אביו, מדין שררה. ומפני שקצת מאנשי החברה ומנהליה שלפי הנראה הם הרוב, קמו ושמו להם לראש איש אחר, תבע אותם יורש השררה לפני בדי״ץ עירם, בכדי להקים דגל שררת אבותיו.

מהתביעה הזאת נולדו ארבעה פסקי דינים, כולם עונים כאחד שהדין עם אליהו. וזה תמצית כל אחד מהפס״ד ההם: הראשון זמנו כ״ה כסלו ש׳ תרצ״א [15/12/30], אומר שירדו לדין עם אליהו, תשעה מהנתבעים וי״ב לא באו, בלי לתת סיבה ושלשה אחרים נתנו סיבת מניעת ביאתם לבדי״ץ, והתובע זכה בדין.

בפס״ד הב׳ שזמנו ט׳ טבת שנה הנז' [29/12/30], בא משפט כתוב שהזמינו עוד האנשים שלא באו בראשונה, וגם ההזמנה הזאת השנית מגן שוייא, ולבדי״ץ נתוודע שמה שלא רצו לרדת לד״ת, הוא מטעם שסוברים שאין רשות לבתי דינינו לשפוט נדון זה של החברה. ואעפ״כ העמידו בדי״ץ דבריהם כמשפט הראשון.

פס״ד הג׳ זמנו י״ח שבט תרצ״א [5/2/31], אומר שט״ו מאנשי החברה שלחו לבדי״ץ לאמר, שחו״ר-שחכמי ורבני- פאס כולם פסולים לדון דין זה, מטעם הדאהיר של 17 מי 1919, יען שאחד מהם קרוב הוא לקצת מאנשי החברה, וחביריו כבר גלו דעתם בענין זה טעם גמר הדין. ואף גם זאת לא נתקבלה טענתם, וחייבו הבדי״ץ לכל אחד מהאנשים לשלם שלשה קנסות לאוצר השררה מטעם הדאהיר הנד, וכפי קצבת השררה.

בפס״ד הד׳ זמנו י״ח שבט תרצ״א [5/2/31], בא כתוב שי״ד מהנתבעים מיחו נגד הפס״ד של יום ט׳ טבת תרצ״א שנעשה שלא בפניהם, וטענו שאין רשות לבתי דינים שלנו לשפוט דין זה, ולא תהיה החברה נידונית כי אם ע״י בתי דיני צרפת יר״ה. גם טענה זאת לא נתקבלה, ונשאר המשפט הראשון בתוקפו. ע״פ שאלות חיקו״ד שבאו לידינו ממנהלי החברה, שלחנו הזמנות לאליהו הנזכר ולארבעה מאנשי החברה, ז״ש-זה שמם-. חיים הלוי, דוד צאייג, מאיר וואחניס, שלם נסים ן׳ לילתי, אשר כולם דרים במללאח פאס. וביום 20 אב״ר תרצ״א [3/8/31], כאן נמצאו אליהו אצראף ומנהלי החברה הנ״ל, אשר נלוו עמם יותר מעשרים רגלי מאנשי החברה. אחר גמר טענות ותשובות שתי הכתות כמו שיתבאר להלן, הניחו לפנינו אנשי החברה מכתבי טענותיהם שהובילו לפני בדי״ץ עירם ולפני השררה ע״ע-על ענין- זה, אלה היו טענות ותשובות שתי הכתות הן בכתב הן בע״פ.

טענות החברה

1- בתי דיני ישראל אינם רשאים לשפוט נדון כזה, יען:

לא ניתן להם רשות לדון רק ענייני אישות ונחלות דוקא.

חברת רשב״י זיע״א היא חברה מדינית, ואין רשות לדון מה שנוגע אליה רק לבתי דיני צרפת כמבואר בדאהיר של 24 מי 1914.

החברה הזאת כוללת איזה אנשים נתיני פראנסיס, ובכן כל החברה לא תהיה נידונית כי אם ע״י טריבונאל צרפת.

2- בדי״ץ פאס צריכים היו להמנע מלדון, להיות שאחד מהם קרוב הוא לקצת מהנתבעים, וחביריו גילו דעתם קודם גמר דין לאיזה אנשים, ובכן יתבטל הפ״ד, וגם הקנסות של י״ח שבט שקנסום יתבטלו [שני כתי טענות אלו הם ע״פ חק הנימוס]. כלומר הטענות הנזכרות נתמכות מכוח החוק.

א-יש מנהג קדמון בפאס, שבמות הנגיד אנשי החברה הם שבוחרים באחד שימלא מקומו [ולראיה למנהג זה המציאו לפנינו תעודת זקני עירם עשויה בכת״י, ושאלו ממנו לתת רשות לסובדי״ץ פאס לכתוב ע״ז קב"ע- על זה קבלת עדות- מתוקנת ביותר] ופעם אחת סילקו יעקב אבי אליהו בעצמו שמכהו הוא בא, וחזרו וקבלוהו עליהם לראש מרצונם.

הערת המחבר: לסופרי בית דין צדק. כי לפי התקנות אין לסופרים לכתוב קבלת עדויות ללא קבלת רשות מבית הדין. כנראה בגלל המתיחות שהייתה בינם לבין בית הדין בפאס לא ביקשו אישור מבית הדין.

ב- בזמן הזה אינו מן הצורך למנות נשיא, לפי שעיקר מטרת הנשיא הייתה להכניס ולהוציא בקופת החברה, לא כן עתה שכיס החברה נכנסה תחת יד ועד העיר.

ג- מנין אנשי החברה הוא קרוב לארבע מאות איש, ורובם מתנגדים למינוי אליהו, ובכל הולכים אחר הרוב.

ד- טעם מספיק לניגוד זה הוא שאין אליהו מתנהג עמהם כשורה כאביו.

ה- בר מן דין, הרי יש פוסק ר׳ חיים ברלין, שסובר דבמקום שיש מחלוקת בצבור אין דין שררה.

טענות אליהו

יש רשות בודאי לדייני ישראל לדון דין חברת רשב״י, שהיא רק דתית ולא מדינית, עד שתהיה נידונית ע״י דייני צרפת.

זכות השררה היא נוהגת מימי קדם, ואפילו מת רק איזה מנהל אחד ממפלגות החברה, מנהגם הוא שבנו יורש מטרתו [אנשי החברה הכחישו טענה זאת, והוא עמד בה].

האם קבלו אותו עליהם כבר וניסו אם מתנהג עמהם בכבוד או לא.

הסברא שהביא הר״ח ברלין, נשענת היא על פירש״י ואינה הלכה [ע״ז השיבו שבלא פירש״י סגנון הגט׳ מסכים לסברת רח״ב הנז']. רבי חיים ברלין הנזכר.

החברה בת יכיל היא יותר ויותר מהמספר שאמרו אנשי החברה, והוא מוכן להודיענו מנין אנשיה בדיוק, ע״כ הגיעו הטענות והתשובות.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011- עמ' 191-188

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011

פסק הדין

מלבד מה שנוגע בנדון זה לדי״ת[לדין תורה] צריכים אנחנו להתבונן בשני עניינים נימוסיים, [חוקיים, כלומר לבדוק את החוקים הרלוונטים לנושא] והם רשות לדון, ופסלות בדי״ץ פאס. על ענין הא׳ נכון שמטרת בתי דינינו במערב המסתופף תחת צל פראנסייא יר״ה, היא מענייני אישות ונחלות, עכ״ז[עם כל זאת] חברת רשב״י היא חברה שמשמרתה הוא מה שנוגע לדת ישראל, כמו שציינו אותה יפה בעט״ם חו״ר[חכמי ורבני] פאס, ובכן בתי דינינו יש להם מגע יד בענייני ישובה והנהגתה. אבל זה דוקא להורות מה יעשה ישראל בעניינים כאלו, לועד העיר אשר עליו ג״כ מוטל לפקח על כל מדי השייך לענייני היהדות. מזה ג״כ יוצא שאין לדמות החברה הקדושה לחברות המדיניים שדיבר בהם הדאהיר של 25 מי 1914 [ובר מן דין, אנשי החברה לא הביאו ראיה שהוסכמה החברה מן השררה ככל חברה מדינית]. גם מציאות איזה נתינים פראנסיס תוך אנשי החבר׳, לא תספיק להעביר החברה תחת רשות דייני צרפת יר״ה, לפי שאין כאן זכות וחובה לאנשים ההמה בעצמם, רק הפקת תאותם בסוג נשיאות החברה שהם משמשים בה [ויש הרבה דימויים לזה והאריכות אך למותר].

על ענין הב׳ של פסול חו״ר פאס, ברור הדבר שלא היה להם לדון פסלותם בעצמם, רק לשתף עמהם רבן דיליגי נבחר ע״פ חק ווזירי, והגם שדאהיר הנז׳ של 17 מי 1919, לא דיבר רק בפסלות א׳ מחברי בדי״ץ לא בכולם, יכולים הם דברי הדאהיר להתקיים, והוא שהרבן דיליגי הנבחר ימלא בזה אחר זה מקום כל אחד ואחד מהשלשה דיינים, ואחר שישאו ויתנו הוא ושנים מהנשארים על ענין פסלות השלישי, יחזור חלילה. ובזה היה כל אחד מהבדי״ץ דן רק פסלות חביריו ולא פסלות עצמו.

פש גבן לראות מה שנוגע בנדון זה לדי״ת, כבר ביארנו למעלה שחברת רשב״י זיע״א מטרתה היא מה שנוגע לדת, ומוטל על ועד העיר להטפל במה שנוגע לה מטעם הדאהיר של 22 מי 1918, ובודאי ענין גדול כזה של נשיאות החברה, צריכים אנשי הועד ליטול עצה מיוסדת ע״פ הדין מן הרבנים היושבים כסאות למשפט. ומאחר שאליהו הנז׳ תבע שררתו לפני חו״ר פאם, ראויים היו הרבנים ה׳ למסור הוראה ע״פ ד״ת לאנשי הועד מה יעשה ישראל, ואנשי הועד יכולים היו אם ירצו לקחת עצה מבדי״ץ הגדול. אך להיות שחו״ר פאס הנהיגו הדין בזה בתור משפט, ואנשי החברה שאלו חיקו״ד כנימוס, הוצרכנו גם אנחנו לחקור אם הכל נעשה ע״פ חקי הנימוס, כנ״ל וע״פ ד״ת כמו שיבוא להלן.

הנה ראינו שבדי״ץ פאס, זיכו לה״ר אליהו הנז׳ בשררתו, מכח אביו וזקינו והוא יורש אותה שררה מכח אבותיו. וכמ״ש הרמב״ם וכו' מפסוק הוא ובניו בקרב ישראל, ומפסוק והכהן המשיח תחתיו וכו' וכו'. הנה אמת נכון הדבר שהמעיין בדברי הפוסקים ימצא, שאפילו מי שהחזיק באיזה מצוה דלית בה שום שררה וגדולה, אפי״ה[אפילו הכי] רוב הפוסקים ס״ל שאם מת בנו יורש אותה מצוה.

הערת המחבר: כך בשולחן ערוך, חושן משפט, סוף סימן קמט: ״אדם שהחזיק במצוה, כגון בגלילה או ספר תורה, וארעו אונס ונתנו הקהלות המצוה לאחר, כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו. אבל אם נתן המצוה לאחר בלא אונס, נתבטלה חזקתו״. וראה שם בנושאי הכלים, ובמהר״י קולון,שו״ת מהרי״ק, לבוב תקנ״ח, שורש קי״ג.ע"כ

 מכ״ש[מכל שכן] בנדון זה דאית ביה תרתי [מצווה] רבה ויקירא ומינוי של גדולה, פשיטא דלכו״ע,[דלכולי עלמא] דאית ביה דין שררה ובנו יורש אותה, וליכא מאן דפליג על זה.

איברא שבני החברה הנז' אתו ואייתו בידייהו ס׳ ״מנחת כהן״, ובו כתוב תשו' מוצאת להרה״ג חיים ברלין זצוק״ל, שיצא לידון בדבר חדש, דלא אמרינן שזוכה הבן בשררה, אלא בזמן דליכא מחלוקת בישראל, אבל היכא דאיכא מחלוקת שמערערין עליו שאינם מרוצים בו, לית בזה משום דין ירושה. והביא ראיה לזה מגמ׳ דכריתות, לפי מה שפירש״י שם, אלא אח״כ הרב ה׳[הרב הנזכר, כלומר רבי חיים ברלין] עמד לנגדו תשובת הרשב״א, הביאה מור״ם או״ח סי׳ נ״ג, וז״ל שם ש״ץ[שליח ציבור] שהזקין ורוצה למנות וכו' אם ממלא מקומו בשאר דברים אף שאין קולו ערב, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכולין למחות, ע״כ. ועל זה כתב הרב ה׳ ולכאורה קשה, א״כ איך כתב הרשב״א שאין הצבור יכולין למחות, והרי כיון שהצבור מוחין הרי יש מחלוקת ובמקום שיש מחלוקת, אין דין ירושה. ועל זה סיים הרב ה׳ וכתב, אבל המעיין בתשו׳ הרשב״א שם ימצא בדברי השואל, שרוב הקהל שהם כמו מאה וחמשים, רצונם בבנו של הש״ץ הא׳, והאנשים שרצונם למחות אינם אלא עד עשרה, ושפיר כתב הרשב״א שמיעוט כזה המוחים נגד רוב הצבור לא נקרא מחלוקת, ושפיר שייך בזה דין ירושה. אבל אם היו המוחים רוב הצבור, באמת ליכא דין ירושה, ע״כ דב״ק. [ עד כאן דברי קודשו.]

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011-עמ' 194-191

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011-סיום המאמר

מחקרים בתרבותם

ואנן בעניותינו אחר כמה מחילות מהרב ה' לא יכולנו לכוין דבריו בזה, דלפי דבריו לא זיכה הרשב״א לבנו של ש״ץ מדין ירושה, אלא מחמת שהרוב חפצים בו והמיעוט הם שאינם חפצים בו, ולכך זיכה לבנו של הש״ץ הא׳ להיות לו דין ירושה במקום אביו. וזה פלא, שא״כ הוא בלי דין ירושה יזכה הבן, מטעם דבכל מקום אזלינן בתר רובא. והגע״ע [והגע על עצמך] בקהל שלא יש להם שום ש״ץ, ורובם הביאו איש אחד שהם חפצים בו להיות ש״ץ, והמיעוט של הקהל הביאו איש אחר שהם חפצים בו, ודאי דאזלינן בתר רובא והרוב יכופו המיעוט. וא״כ מאי אהני דין ירושה לאותו הבן שהביא הרשב״א, שבנו קודם מדין ירושה, שהם דברי מור״ם. וכמ״ש הרב מ״א, מדין שררה, והלא בלא זה הדין כך הוא, כיון שהרוב חפצים בו ודאי דאזלינן בתר רובא.

עוד יש לתמוה על דברי הרב ה׳, שהרי מור״ם ה׳ כתב בסוף דבריו שהם דברי הרשב״א, ואין הצבור יכולין למחות. ולפי דברי הרב ה׳, כך היה צ״ל [צריך לומר] ואין המיעוט יכולין למחות, לא לקרות למיעוט בשם צבור. ופשט דברי מור״ם שנקט בלשונו ואין הצבור יכולין למחות, מורה משמעותו שאף אם יהיו המוחים הם הרוב שנקראים באמת צבור, אפי״ה אין יכולין למחות מדין שררה וכו׳. ואין להקשות על זה ולומר, סוף סוף הרי בדברי השואל להרשב״א שהעתיק דבריו הרב ה׳, [הנזכר (רבי חיים ברלין). ומכאן שהרבנים חברי בית הדין הגדול בארבאט, לא עיינו במקור ר״ש בן אדרת, שו״ת הרשב״א, וילנה תרצ״ו, ח״א, סימן ש.]מבואר שמי שהיו חפצים בבנו של הש״ץ הא׳ הם מאה וחמשים ומי שאינם חפצים בו לא היו אלא עשרה. מזה אין סתירא, שהשואל ששאל להרשב״א כתב המעשה שהיה איך היה, שמאה וחמשים חפצים בבן הש״ץ הא׳, ועשרה הם המוחים. והרשב״א השיב שזוכה הבן והוא קודם מטעם ירושה. וכוונת הרשב״א לו׳, שבלא טעם הרוב יזכה מדין ירושה, וממילא אף אם יהיו הרוב הם שמוחים בבן הש״ץ הא׳ אינם יכולים למחות. ובלא״ה [ובלאו הכי.] ראיית הרב ה׳ מגמ׳ דכריתות ומפירש״י שם, דכשיש מחלוקת בישראל שאינם חפצים בו, ליכא דין ירושה אינה ראיה מבוררת, שהרי הרב ה׳ הוא בעצמו נעקץ ממה שפי׳ הרמב״ם על המשניות, שפי׳ שם מחלוקת בישראל, שיש מחלוקת בין הבנים של המלך שזה רוצה למלוך וזה רוצה למלוך, והקהל יש מי שרוצה בזה, ויש מי שרוצה בזה, ובזה הוא דבטיל דין ירושה. אבל אם הקהל מחולקים שיש מהם שרוצים בבן המלך, ויש מהם שרוצים באיש נכרי שאינו מזרע המלוכה, אפשר דלאו

כל כמינייהו לדחות מקרא מלא הוא ובניו בקרב ישראל, ואמרינן בזה איכא דין ירושה ושררה. ובאמת יראה שכן הוא האמת, דבשלמא אם המלך הניח שני בנים וכל אחד רוצה למלוך, שאף שהמלך בעודנו בחיים מצוה להוריש מלכותו לבן שחפץ בו, וכמו שהיה הענין שאדוניה בנו רוצה למלוך ויואב שר הצבא ורבים מישראל רצו להמליכו.

 בזה ליכא דין ירושה ולאו כל רבעי מלכא מורית ליה מלכותא. פירוש ולאו כל רבעי מלכא שהוא דוד הע״ה [המלך עליו השלום.] רוצה להוריש את שלמה בנו מלכותא מורית ליה, דליכא בזה דין ירושה כיון שגם אדוניה הוא בנו, וג״ב רבים מהקהל חפצים בו. ולכך הוצרך דוד הע״ה למשוח אותו, שעל ידי משיחה לא ישאר שום ערעור. אבל ודאי אם היו הקהל מחולקים שיש מהם רוצה להמליך איש אחר נכרי שאינו מזרע המלוכה, ויש מהם שרוצים להמליך בן המלך, בזה לא היו צריכים למשוח, שבלא״ה יש לו דין ירושה. ושאני יהואש שהוצרכו למושחו, מפני שעתליהו הוחזקה כמה שנים במלכות.

 ובאמת המעיין בדברי הגמ׳ שם יראה, שגם פירש״י שם הוא על זאת הכוונה, וליכא מחלוקת בזה בין רש״י והרמב״ם.

אבל מ״מ [מכל מקום.] נראה דאין זה הבן הבא לזכות בזה מדין שררה וירושה מכח אבותיו, עדיף מגברא דאתי מחמתיה. והנה באביו חקינו עצמם מצינו שכתב מרץ סי׳ הנד סכ״ה, וז״ל: אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן וכר וכתב המ״א שם סקל״ב, אין נכון להעביר הש״ץ בשביל אחר שקולו ערב, ואם הרוב חפצים באחר, ישמשו שניהם כאחד, רלב״ח מהר״א די בוטון. הרי דהרוב כחו יפה, שאף שאין מסלקין לש״ץ מ״מ יכניסו עמו אחר שרוצים בו הרוב להשתמש כאחד. ואין לומר דאין כח לרוב בזה אלא מטעם שהאחר קולו ערב יותר, אבל אם לא היה קולו ערב יותר אין כח ביד הרוב אפי׳ להכניס אחר עמו, זה אינו. ועיין בס׳ אשל אברהם ס״ק ז׳, שכתב: וכתב לח״ר, על ענין חזן שקבלוהו כל הקהל, ועתה רוב הקהל אינם חפצים בו ומינו חזן אחר, אם יכולים המיעוט לעכב על ידיהן. והשיב אף דמתשו׳ רשב״א משמע דיכולין לסלקו, מ״מ בנ״ד א״מ אותו, [מכל מקום בנדון דידן אין מסלקים אותו.] וכ״כ הרלב״ח. וסיים מ״מ, כיון שרוב הקהל חפצים באחרון, ישמשו שניהם כאחד דרך פשר הדבר, ע״כ. ולא הזכיר מקול ערב כלל, משום ריפה כח הרוב אף שאין מסלקין לא׳ מ״מ’[לראשון מכל מקום.] יפה כח הרוב להכניס אחר שחפצים בו עם הא׳ להשתמש כאחד. ואם כך אמרו בש״ץ דודאי לא שייך ישמשו כאחד, אלא הכוונה שזה שבוע וזה שבוע וכיוצא, מכ״ש בנדו״ד[מכל שכן בנדון דידן.] ששייך שימוש כאחד, שכל אחד ימלך עם חבירו בכל דבר, ויצא הדבר מתוקן וטובים השנים מן האחד. ודוגמא לזה מה שאמרו משם הרב יעב״ץ, שש״ץ שזכה בשררת השחיט׳ ובא אחר ג״כ שהוא מומחה, אי ליכא דררא דממונא לא׳, יכול ליכנס עם הראשון משום שטובים השנים וכד. כן נמי בנדו״ז[בנדון זה] שבאמת הוא דבר גדול עד מאד לשיהיו שניהם נוחים זל״ז וכל א׳[ זה לזה וכל אחד.] ימלך עם חבירו, ודאי שיהיה הכל יפה ומתוקן, ואם לא ישתוו ביניהם לשמש כא׳, א״כ[כאחד, אם כן]הדר הדין למ״ש הרבנים ה׳ בדין ש״ץ שישמשו כא׳, ודאי שהכוונה שש״ץ זה ישמש שבוע א׳. או חדש ימים וחבירו ג״כ שבוע א׳ או חדש א׳. והוא על דרך שאמרו שבת של מי היתה, דהיינו שנתנו לרשב״ג שבת אחד ולר׳ אלעזר ן׳ עזריה שבת אחד וכו׳.

ושבה[כלומר תמצית פסק הדין.] והיתה לבאר המורם מכל האמור ומטעמים הנ״ל הוא:

א)       בדי״ץ פאס לא היה להם לדון בעצמם דין הפסלות, ובכן הפס״ד של יום י״ח שבט תרצ״א כאילו אינו יחשב, וחיוב הקנס שקנסו אנשי החברה בטל ומבוטל.

ב)       בתי דיני ישראל אין להם בענין תגר הנוגע לחברת רשב״י, כ״א לתת עצה מיוסדת ע״פ ד״ת[על פי דין תורה.] לאנשי ועד העיר, והם הם שיטפלו להתנהג כפי מה שיורו להם הבדי״ץ בדבר ההוא.

ג)       ע״פ האמור הננו מורים הוראה לועד ה׳, למנות לנשיאות החברה שני קצינים א׳ מהם הוא אליהו ה׳, שזכה מדין שררת אבותיו, והא׳[והאחר, השני] מי שייטב בעיני הועד.

והשימוש יהיה על האופן שזכרנו למעלה, דהיינו אם ישתוו ביניהם לשמש כא׳ מ״ט וא״ל כ״א [כאחד מה טוב ואם לאו כל אחד.]מהם ישמש בנשיאות שבוע או חדש ימים, כפי אשר עיניהם של אנשי הועד תחזינה מישרים, לתועלת החברה ולשלום החברה ולשלום אנשיה. נגמר דין זה יום חמישי בשק״ד [בשבת קודש]תשעה ימים לח׳ אדר ב׳ תרצ״ב מתאים 17 מארס 1932 וקיים וחתומי׳ הרה״ג: כמוהר״ר רפאל אנקאווא ראב״ד"

וכמוהר״ר יוסף ן׳ עטר וכמהור״ר חיים יקותיאל בירדוגו חברי בדי״ץ

הועתק מחו׳ המש׳ הרא׳ מדף 235 ע״ד 240 ולראיה חש״פ. אני מזכיר בדי״ץ ע״ה יוסף חיים אלמאליח סי״ט

השקפתי ע״ז והנהו ע״ן [על זה והנהו עותק נכון.] רפאל אנקאווא ס״ט

נתקבל בעד העתקה זאת חמשה פר' [פראנק. שולמו חמישה פראנקים אגרה ממשלתית תמורת קבלת העתק מפסק הדין.]לזכות האוצר, אלמאליח ס״ט

רבי רפאל אנקאווא, נולד בסאלי בשנת תר״ח (1848), הוא זכה לשני שולחנות – תורה וגדולה וכיהן כרב הערים סאלי ורבאט. בשנת 1918 נבחר לכהן כרב הראשי ליהדות מרוקו וכנשיא בית הדין הגדול לערעורים. הוא חיבר ספרים רבי כמות ואיכות בפרשנות התלמוד וההלכה. ראה גם לעיל הערה 45. הוא נפטר בד׳ מנחם אב תרצ״ה (1935) ונקבר בעיר סאלי. קברו משמש מאז כמקום עלייה לרגל (זייארה בלשון המקום).

רבי יוסף בן עטר, נולד בעיר אצווירה (מוגאדור). בשנת תר״ץ (1920) התמנה לדיין בבית הדין הגדול ברבאט. בשנת תש״א פרש לגמלאות, ובב׳ באייר תש״ג נפטר לבית עולמו.

רבי יקותיאל בירדוגו, יליד העיר רבאט, זכה לתורה ולגדולה. הוא כתב שאלות ותשובות בהלכה שחלקן נדפסו בספרי חכמי דורו וכיהן כחבר בית הדין הגדול לערעורים. כשנפטר רבי רפאל אנקאווא, נתמנה בירדוגו להיות ממלא מקום ראש אבות בתי הדין. הוא נפטר בכ״ב באלול ת״ש (1940) בהיותו כבן שמונים שנה.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011-סיום המאמר

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן

מחקרים בתרבותם

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

האוניברסיטה העברית בירושלים

המבוא

  1. 1. כתב היד

בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.

הערת המחבר: אני מודה לפרופ׳ משה בר־אשר ולפרופ׳ יוסף תדגי, שקראו טיוטה של מאמר זה והעירו הערות מאלפות.ע"כ

 

איגרות מסוג זה כתב כבר היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בספרו ״לשון לימודים״. חיבור זה התפרסם בלא תוספת ביאור בידי הרב דוד עובדיה, וכפי שנראה בהמשך, אין ספק שלשונו של החיבור הייתה שגורה על פיהם של מחברי האיגרות שלנו. אפרים חזן חקר איגרות אחדות מקובץ ״לשון לימודים״ מצד תוכנן, סגנונן ומבנן הספרותי, ובזמן האחרון פרסמו רחל חיטין־משיח ותמר לביא איגרות מחורזות של הרב רפאל אהרן מונסוניגו בלוויית מחקר מקיף ומעמיק.

האיגרות המתפרסמות להלן חשובות לעצמן ולעדויות ההיסטוריות המקופלות בהן, אך הן יקרות ערך במיוחד מן ההיבט הספרותי־הלשוני, באשר הן מוסיפות נדבך חשוב לסוגה זו. נפרשת לפנינו תופעה תרבותית וחברתית המעידה, שלא בעלי עט מבודדים שלחו ידם בסוגה ספרותית זאת, אלא רבים וטובים. אף מרשימה העובדה שדיינים ואנשי הלכה שתורתם אומנותם לא היו מנותקים מהחיים ומהעם, השקיעו מזמנם וממרצם, וגייסו את כישרון הכתיבה האמנותית שלהם לסייע בידי בני קהילתם שנקלעו למצוקה. הם לא הסתגרו בארבע אמות של ההלכה או עסקו בה ברמה הטכנית כמי שכפאם שד ולא דרשו דרשות משמימות, אלא תיבלו את חייהם ואת חיי צאן מרעיתם בדברים של טעם ובחידודים, דברים של ישועות ונחמות.

 

שש האיגרות כתובות על שלושת הדפים הראשונים של שריד מקונטרס בן ארבעה דפי נייר. האיגרות כתובות (בדיו חומה, או שחורה שדהתה) משני צדי הדף והן כוללות 3,190 תיבות הפרושות על פני 176 שורות: באיגרת א – 32 שורות, באיגרת ב – 31 שורות, באיגרת ג – 31 שורות, באיגרת ד – 42 שורות, באיגרת ה – 23 שורות, ובאיגרת ו – 17 שורות. האיגרות אינן ממוספרות בכתב היד, אך לרובן יש כותרות קצרות, כגון ״אגרת אחרת״. מידות כתב היד הן 22.3 17.7 x ס״מ; מידות הכתוב: 18.3 14.6 x ס״מ.

על פי נתוני הקולופון שבחלק מהאיגרות הן נכתבו מעיקרן בין 1840 ל־1862 והועתקו לאחר 1862 בשמירה על הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. כתב ידו של המעתיק הוא כתב חצי קולמוס שנהג במרוקו במאות השנים האחרונות. עקב חיבורי אותיות, משלבות, דמיון אותיות, ופה ופה גם סלסול הכתיבה ורהיטותה, יש מקומות הקשים מאוד לקריאה גם לעין מיומנת. למעט נקודות או קווים מעל לאותיות או לתיבות מסוימות, שמטרתן לרמז שיש בהן ״קרי וכתיב״, כוונה מיוחדת, אין סימני ניקוד בכתב היד. בההדרה שלהלן הוספתי ניקוד מסייע בהומוגרפים אחדים. סימן הפיסוק היחידי בכתב היד הוא נקודה, והעתקתי את הנקודות כמות שהן, גם במקום שהיה מתבקש על פי כללי הפיסוק שלנו פסיק או סימן פיסוק אחר. במקום ההכרח הוספתי פסיקים להקל את הקריאה.

 

  1. 2. תוכן האיגרות

האיגרות הן מטיפוס ״איגרות קיבוץ״. שלוש איגרות נכתבו במקומות ובזמנים שונים לטובת אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית והיו אנוסים לקבץ נדבות כדי לקיים את עצמם או את בני משפחותם, ושלוש נכתבו לטובת אנשים שביקשו לגייס דמי מסע לארץ ישראל. כל איגרת נועדה לשמש המלצה נלהבת על מחזיקה. היא הופנתה לרב או לראשי הקהל בקהילות המערב הפנימי וצפונה לו, והמריצה אותם לסייע לנושא האיגרת, לארח אותו בעת הצורך, ולהתרים את קהלם למענו בעין יפה. הנזקקים באיגרות אלה הם שני תלמידי חכמים ואישה שרצו לעלות לארץ ישראל (איגרות א, ג, ו), תלמיד חכם אחר שנקלע למצוקה כלכלית(איגרת ד), ואישה שבעלה זנח אותה (״אגרת על אשה שהלכה לבעלה למנדינת] ה[ים]״, כותרת איגרת ה).

 

המעתיק כינה את המכתבים הללו ״איגרות״ בכותרות שהוסיף להם, אך המחברים עצמם כינו אותם בצניעות אופיינית ״שורותיים אלה״(ד, 27; ה, 16; ו, 7).

לא צורך תיעודי־היסטורי הניע את המעתיק, שהרי דווקא את הנתונים האישיים הוא העלים לגמרי. היה אפשר לכאורה להעלות על הדעת שמעיקרא אין לפנינו אלא תרגיל אקדמי ספרותי־לשוני. אבל שאר הנתונים מעידים שהאיגרות אותנטיות ושנכתבו בשעתן לצורך פלוני או פלונית. למרות העלמת הנתונים האישיים אפשר ללמוד מהאיגרות על המעשה הקהילתי־החברתי המופלא, על מנגנון התמיכה הכלכלית במי שגורלו בגד בו, במי שכוחותיו הידלדלו, במי שחשקה נפשו לעלות לארץ ישראל בימים שבהם המסע נמשך חודשים ארוכים והיה כרוך בסכנת הדרך, ועל המעורבות של ראשי הקהל בגיוס תמיכה זאת.

איגרת א נכתבה במכנאס, אך אין מוזכר בה בידי מי או מתי. מן הסתם נכתבה סמוך לשנת 1840.

איגרת ב נכתבה במראכש (״מארוויקוס״) בט״ו בכסלו תר״ה (1845), ואין נזכר שם החותם. בשולי המכתב נוספו שתי פסקות תמיכה, ״תוספות״, מעין נ״ב. האחת(שורות 26-23) נכתבה בידי הרב יוסף אלמאליח ״מגלות אצוירא״ (מוגדור), אך מקום חתימתו במראכש; לאחריה באה תוספת שנייה (שורות 31-27), אף היא משנת תר״ה (1845), החתומה בידי ״חכמי אצווירא״. התואר ״אצווירא״ מרמז בלי ספק לאירוע הטראומטי שאירע ב־15 באוגוסט 1844, עת הפגיז הצי הצרפתי בפיקודו של Joinville את מוגדור עד כדי חורבנה כתגובה על תמיכת המלך בעבד אלקאדר שמרד בצרפתים באלג׳יר ועל המקלט המדיני שהעניק לו. בעקבות הרעשה זו בזזו הברברים את העיר, והיהודים נאלצו לנוס על נפשם ונפוצו על פני הארץ. האירוע נזכר בספרות היהודית בת הזמן, בספרות ההיסטורית, וכן בגוף האיגרת הנידונית להלן(ב, 15-11).

 

איגרת ג נכתבה במכנאס בחודש אב בשנת תרט״ז (1856) ונחתמה בידי ״חכמי מקנאס״.

איגרת ד נכתבה בידי הרב משה בן ג׳ו, רב טנג׳יר, בשנת 1857. גם לה יש נספחי תמיכה: האחד (שורות 21-17) נכתב באותה שנה בידי הרב עמור אביטבול בצפרו; השני(שורות 33-22) נכתב במכנאס בשנת 1861, אך מחברו מזכיר מכתב תמיכה קודם שכבר כתב בשנת 1852 ; השלישי (שורות 42-34) נכתב בידי הרב אברהם עמאר במכנאס. לפי מקומם ולפי זמנם של החכמים שכתבו שוב ושוב כדי ליתן תוקף חדש למכתב ישן זה, נראה שנושא המכתב היה זקוק באופן כרוני לסיוע כלכלי, והוא התרוצץ רבות בשנים ונסע מרחקים גדולים כדי להגיע לכל מקור סיוע אפשרי.

באיגרת ה אין נתוני קולופון.

איגרת ו נכתבה במכנאס במרחשוון בשנת ״למען תחיון וטוב לכם לפמ״ה״. לפמ״ה הוא קיצור של ״לפרט מן הפרט״, ובו מציינים רק את העשרות והיחידות אך לא את המאות. אף שלא נקוד על שום תיבה, מן הסתם כיוון החותם לתיבה וטוב העולה כמניין 23, והכוונה לשנת 5623, ה׳תרכ״ג, המקבילה לשנת 1862 (לא 1863, כי נכתבה במועד לא ידוע בין ט׳ לי״ד במרחשוון, בין 2 ל־7 בנובמבר).

האיגרות פותחות בנוסחה שגורה, הבנויה משניים או שלושה פסוקים העשויים לרמז על תוכנה, ממשיכה בפסקה נרחבת ובה דרישת שלום ודברי כיבושין לנמען ואיחולים שונים המסתיימים בדרך כלל בברכה: אכי״ר (=אמן כן יהי רצון), כיר״א (=כן יהי רצון, אמן) או כי״ר. נוסחת ברכה זו, החותמת את הפתיחה, מרמזת שעתה עוברים לעצם העניין. בגוף האיגרת מתאר המחבר את מעמדו של נושא המכתב ואת המצב העגום שאליו נקלע ואת מידת הצורך והנזקקות שלו לסיוע. המחבר פונה אפוא אל הנמען שישדל את אנשי קהילתו לתרום בעין יפה למוביל האיגרת. הנספחים שנכתבו באיגרות אחדות בידי חכמים שונים נוספו אם מפני שנדרשה הסכמתו של מרא דאתרא – כשמקבץ הנדבות עבר לעיר אחרת, או אם עבר זמן רב מן ההתרמה הראשונה, והיה צריך לתת תוקף חדש לאיגרת המקורית. מכאן שנושאי האיגרות שמרו עמם את האיגרות שנים רבות כשטר חשוב לעת הצורך.

 

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן.

מחקרים בתרבותם
  1. 1. כתב היד

בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.

  1. 3. המחברים

הרב יוסף אלמאליח (הוא יוסף אלמאליח השני [בן אהרן]) נולד בתקצ״ט (1819) ברבאט ובגיל שלוש־עשרה עבר לאצווירה (מוגדור). בגיל מוקדם מאוד, בשנת הת״ר (1840), התמנה לאב בית הדין שם ובמקביל שימש קונסול אוסטרייה, מה שמעיד על כישרונות ועל יכולות מגוונים מאוד. ב־15 באוגוסט 1844 נמלט מהעיר בגין פלישת הצרפתים ושוד הברברים והגיע כנראה לגיברלטר, שם שהה זמן מה. אחר כך עבר למראכש. הדיינים שהרב אלמאליח חתום עמם בפסק הדין שבן נאים ראה (מלכי רבנן, דף ס ע״א, סוף הערך) הם ממראכש. בשולי איגרת ב (שורות 26-23) שלהלן הוא חתם על פסקת התמיכה סמוך לאחר שנת תר״ה (1845).

הרב משה בן ג׳ו חי ופעל במאה התשע־עשרה, היה תלמידו של הרב אברהם טולידאנו ושירת ברבנות ובדיינות בטנג׳יר. בן נאים מציין שבפסק דין משנת תקצ״ה (1835) שפרסם רבי יעקב בירדוגו בספרו ״הלכתא למשיחא״, חתום הרב בן ג׳ו יחד עם הרב יצחק בן וואליד ועם הרב יום טוב הלוי. הרב בן ג׳ו חיבר את איגרת ד שלהלן בשנת 1857.

הרב עמור יוסף בן שלמה אביטבול חי ופעל בצפרו (התק״ם-התרי״ד 1854-1782) ושימש בה רב ראשי ואב בית דין. הוא חיבר את הספרים: ״מנחת העמר״ – קובץ שו״ת שלו ושל אביו; ״עמר מן״ (״דרושים נחמדים על פרשות השבוע – מבראשית עד תרומה – ודרשים להספדים״); ו״עט הזמיר״ (איגרות ומליצות), והתכתב עם חכמי דורו, הרב יצחק בן ואליד, הרב יוסף בירדוגו, רבי יעקב אביחצירא ואחרים. הרב אביטבול חיבר את נספח התמיכה הראשון של איגרת ד שלהלן (שורות 21-17), בשנת 1857.

הרב אברהם עמאר (התקע״א-תרל״א, 1871-1811) חי ופעל במכנאס. הוא היה תלמידו וחתנו של הרב יעקב [בן יקותיאל] בירדוגו. ב־1854 התמנה דיין. הוא חיבר שו״ת ״מענה אברהם״ (שהתפרסם רק בזמן האחרון: ירושלים תשמ״ט). בשנת 1861 או סמוך לאחריה הוא חיבר את התוספת השלישית (שורות 42-34) באיגרת ד שלהלן. כזכור, בנו הוא מעתיק האיגרות.

  1. 4. הלשון והסגנון: דוחק המליצה

האיגרות דומות למדיי זו לזו בתוכנן, והמוטיבים בהן חוזרים על עצמם. ועם זה, סגנונן ולשונן מרשימים עד מאוד. הן כתובות בעברית מליצית גבוהה ושנונה, בסגנון מתוחכם וחריף, סגנון המקאמה, בחרוזים, ובשיבוץ מסוים של ביטויים תלמודיים בארמית בבלית. מפליא במיוחד שסגנונם של חכמים אלו – אחד הוא. אף שבאו מערים שונות, נראה כאילו למדו בבית מדרש אחד ונתנבאו בסגנון אחד, עד כי קשה לאתר סוגל סגנוני אישי. הסגנון עשוי מלאכת מחשבת של שיבוץ אין־ ספור פסוקים וחלקי פסוקים ומימרות חז״ל, לעתים בהתאמה חדשה ובפרשנות שונה מהוראתם המקורית, מה שמכנים בתורת הספרות ״שיבוץ שונה הוראה״. מחברי האיגרות הללו היו גאוני עולם, שכל רז לא אניס להו מכל פינות הספרות העברית והארמית היהודית לתולדותיהן. אפילו ביטוי יחידאי בתלמוד ״שבח המגיע לכתפים״(בבלי בבא קמא צה ע״ב) זכה להשתבץ ברקמה הססגונית שרקמו חכמי מכנאס .

מבחינת מבנה השיח, אחת התופעות המדהימות היא שיחידת השיח המינימאלית ביצירות אלה, היינו הסינטגמה המינימאלית, אינה המילה־הלקסמה או המורפמה אלא הצרף. ניתוח מפורט ומדוקדק של האיגרות להלן, עם נתונים מספריים לאיגרת א, מראה שאבני הבניין של הטקסט הם צרפים שאולים מקטעי פסוקים מקראיים, ופה ושם גם ממימרות תלמודיות או מביטויים מהתפילה שכל מקורותיהם הספרותיים מזוהים, החרוזים זה ליד זה מעשה תשבץ. משל הגביל היוצר את עצמו לשימוש במרכיב זה בלבד וויתר כליל על האפשרות להשתמש במילה העצמאית כיחידת תחביר. מעשה המרכבה של היוצר מורכב מאין כמותו, מפני שלכאורה מספר אפשרויות ההרכבה מוגבל יותר מאשר בצירוף מילים עצמאיות זו עם זו. אבל שאלה זו טעונה בירור וליבון בפני עצמם, גם סטטיסטיים, כי לכאורה אפשר להשקיף על אותם נתונים גם מזווית הפוכה. מכל מקום סך כל הצירופים העומדים לרשות היוצר בסוגת המקאמה הוא סופי, והוא עולה כמניין הצירופים שכבר נוצרו במקרא ובספרות הרבנית, ועד כמה שספרות זו נרחבת (״ים התלמוד״), עדיין היא סופית לעומת מספר הצירופים הפוטנציאלי, מסכום כל המילים (הלקסמות) העצמאיות שמעמיד המילון לרשות היוצר ושהוא לכאורה אין־ סופי.

הניתוח המפורט של כל הצירופים המשובצים באיגרת א שלהלן, בת 516 התיבות, מראה שהיוצר נקט 82 קטעי פסוקים מן המקרא, 25 מימרות וביטויים מהתלמוד, חלקם בארמית, 18 מהספרות הרבנית למן הראשונים ואילך, 10 מובאות מהתפילה, 3 מהפיוט, ו־1 מנוסחי שטרות.

לבד מעצם התשבץ שהעמיד המחבר, בשישה־עשר מקרים הוא גם שינה את המשמעות המקורית; מחציתם נראים חידושים שלו, ובכך הוסיף יצירה על יצירתו. ואין הכוונה לשימושים מטפוריים, כגון ״ירבצון אל מעונותם״ במובן ׳[הברכות] תשרינה בבתיהם׳ ו״לנצח בנגינות״ במובן ׳ללמד תינוקות של בית רבן׳; או מטונימיים כגון ״השרדים״ במובן ׳לובשי בגדי השרד׳, הגלימות ההדורות של הדיינים, אלא חידושים מופלגים, העוקרים את המילה מן השדה האטימולוגי והסמנטי שלה ומעתיקים אותה למחוזות אחרים. הוויתור מדעת על יצירה פשוטה בתחביר של לקסמות עצמאיות, שמעיקרא אינן נתונות בצירופים כבולים, משול למעשה המשורר המטיל על עצמו כבלים מכבלים שונים, דוחק החרוז, דוחק המשקל, דוחק האקרוסטיכון, ופעמים אף צמצום מספר אותיות האל״ף־בי״ת המרכיבות את מילות שירו ושימוש באות קבועה בכל תיבה מתיבות השיר.23 את הקטגוריה שלפנינו ראוי לכנות דוחק המליצה. הדוחק והוויתור נועדו להמריץ את המליץ ואת המשורר להתגבר על קשיים מיוחדים כדי לכתוב כתיבה מכוונת, אסתטית, מרוממת ונשגבה.

להלן נדגים את היצירתיות הזו בכמה מפרטיה ובכמה מכלליה.

4.1 מעבר מהוראה להוראה במילים פוליסמיות או הומונימיות

לשון הפתיחה ״בראש אמי׳ר תכון תפלתנו״ וכו׳(א, 9) שאולה מישעיה יז 6: ונשאר בו עוללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, אך שם הכוונה לצמרת כאן נדרשת המילה לעניין אמירה, כלומר בראש אמירתנו, בראש דברינו. אם לפנינו גם מטפורה, הרי ראש המכתב דומה לראש העץ. אבל לא ברור אם נתן המחבר את דעתו לכך. וכבר יעב״ץ נקט מליצה זו (עמ׳ 291).

לשון פתיחת החלק הענייני של האיגרת (א, 13): ״האותיות ואשר תבאנה״ וכו', מיוסדת על לשון ישעיה מד 7 : ואתיות ואשר תבאנה. הוראת הביטוי המקורית היא האותות והמופתים העתידים להיות ו״הבאות״ אשר עתידות לבוא. ׳אותיות׳ הוא בינוני רבות של אתה [<אתא], ואילו כאן ׳האותיות׳ מכוון אל האותיות הכתובות, כלומר הטקסט הכתוב עד כאן וזה שיבוא בהמשך האיגרת מיועד למה שיצוין להלן.

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר