כפתח האסופה – פרופ' דב נוי – מסימטאות המללאח יעקב אלפסי

כפתח האסופה – פרופ' דב נוי

אז השואה שבה הושמד חלק ניכר מן הקהילות של יהודי אשכנז באירופה, והכורח עלה על החיים היהודיים בהן, בספרות עם ישראל נתעצם הז׳אנר המיוחד של ספרי הנצחה לזכר קהילות ישראל שאינן עוד. במרכז כל ספר ״יזכור״ מסוג זה עומדת לרוב קהילה יהודית מסוימת, ובמדוריו משתקפים עברה של הקהילה (מראשיתה עד חורבנה), החיים הרבגוניים בה ותרומתה לעם ישראל, לתרבותה ולנצח ישראל.

במכוון השתמשנו בסעיף הקודם בביטוי ״נתעצם״, כי הז׳אנר כשלעצמו היה קיים גם לפני השואה, הן כספרות אוטוביוגראפית של זכרונות הכתובים ע״י אישים הקשורים כל חייהם למקום מסוים שמילא תפקיד מרכזי בחייהם, והן בצורת מונוגרפיות המוקדשות למקום מסוים אשר יחס המחבר אליו הוא אמנם כשל חוקר העומד ומסתכל מן הצד, אך יחסו לחכמיו ולבניו הוא יחס של הערצה ומסירות.

בדרך כלל אין במונוגרפיות מסוג זה (מה שאין כן באוטוביוגרפיות) התייחסות ומעורבות אישית, אך היחס העמוק של החוקר, הניצב ״מן הצד״, ניכר בדברי הקדשתו, בשם הניתן לספר (כגון ״קרייה נאמנה״ וכיו״ב).

לספרות ממואריסטית ולספרות ה״יזכור״ שנכתבה אחרי השואה יש קווי אופי משותפים רבים, וזאת על אף העובדה שכל ספר ״יזכור״ נערך בפני עצמו ואין הידברות ושיתוף פעולה ממוסד בין העורכים. אם כי מעולם לא נקבעו סדרי עריכה משותפים ומתכונת מחייבת, נוצר במרוצת השנים מודל של ספר – ״יזכור״: קובץ רב משתתפים (אלה הם לרוב יוצאי העיירה המסוימת שאיננה עוד), הנערך ע״י מערכת (אם כי בדרך כלל יש עורך ראשי העושה את עיקר העבודה, בתשלום), ובו שלושה חלקים:

1. חלק היסטורי על ראשית היישוב המסוים מבחינה יהודית וכללית כאחת, ועל תולדות היהודים בו מתקופת הגיעם אליו ועד השואה.
2. חלק שקשה להגדירו, אך מכיווץ שהוא כולל זכרונות ומאמרים מונוגרפיים על הווי, אישים שפעלו בתחומים שונים, אורחות חיים במחזור החיים ובמחזור השנה, מוסדות הקהילה, חיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אפשר לקרוא לו: חלק סוציולוגי־אתנוגרפי. רוב החומר בו יונק מזכרונות המשתתפים בו, אשר התקופה שקדמה לשואה, כלומר שנות המאה ה־20, בעיקר אלו בין שתי מלחמות העולם, שמורה יפה בזכרונם. אם ״החלק ההיסטורי״ (לפי סיווגנו: חלק 1) ב״ספר יזכור״ הוא לרוב בגדר קומפילציה ממקורות היסטוריים קודמים, אשר הסקירות (לרוב היסטוריונים מוסמכים שאינם מאנשי המקום וקיבלו תשלום תמורת עבודת מחקרים) אספו וערכו אותם, הרי החלק הסוציולוגי־אתנוגרפי הוא חלק תיעודי המכיל נתונים חדשים רבים והוא אוצר חשוב בשביל סוציולוגים אתנולוגים ופולקלוריסטים. השוואת הנתונים הכלולים במדורים אלה עם נתונים מקבילים הידועים לנו ממקורות אחרים, הן מבחינה דיאכרונית (השוואה עם נתונים הידועים לנו מן העבר) והן מבחינה סינכרונית (השוואה עם קבילות הקיימות בו זמנית במרחבים אחרים), עשויה לתרום תרומה חשובה ביותר להכרת האמת ההיסטורית והחברתית על חיי היהודים ועל תרבותם, בעיקר בשליש הראשון של המאה העשרים.
3. החלק השלישי משקף את תקופת השואה, ורובו ככולו נרשם ע״י (או אפילו מפי) עדי ראייה, ניצולים המוסרים ידיעות על חורבן עירם וחוויות הכרוכות בו.

לעיתים קרובות, אולי כדי לסיים בכי טוב וכדי לתת ביטוי למילוי המשאלה הכמוסה, כפי שנהוג הן בדרשות המסתיימות בגאולה ובתקוות ציון, והן בסיפורי עם המסתיימים ב״סוף טוב״, נוסף בקבצים רבים מדור על בני העיר או העיירה בישראל ומחוצה לה בהווה, על תרומתם לתקומת ישראל, לחיי ההמשך היהודיים ולמערכות התרבות והמדע בכלל, במדינת ישראל ובתפוצות הגולה כאחת.

חלק נוסף זה, הכולל לעיתים נתונים על יוצאי העיר שהלכו לעולמם, על ארגוניהם של ״בני העיר״ (״לאנדסמאנשאפט״) ועל דרך ההוצאה לאור של ספר ה״יזכור״ (לעתים גם רשימות על בניהם ונכדיהם של יוצאי העיר שמסרו את חייהם למען בטחון ישראל ושלומה), רצונו כאילו להכריז: ״עוד יישובנו חי!״ ״לא נכחד זכרו של מקומנו!״ ״עוד חיי הקהילה נמשכים!״ גם אם ההישגים הבאים לביטוי בחלק הנוסף, נתממשו הרחק ממקום המוצא של בני הקהילה, הרי הם יונקים מכל מה שהיה כרוך בה, במסורותיה ובאורחות חייה, מי שרצה להכחיד את העיירה לא הצליח בכך, כי רוחה ממשיכה להתקיים במעשי צאצאיה. גם אם אין מדור נוסף כזה בספר ה״יזכור״, הרי עצם הספר הופך את המקום שלו הוא מוקדש, ל״עיר ואם בישראל״, אשר יוצאיה חיים ופועלים בעולם כולו, בעיקר בישראל, והם אינם שוכחים את ״אמם״ – מקום הורתם ולידתם, חייהם ויצירתם שלהם, של אבותיהם ושל אבות אבותיהם.

את המודל הרעיוני להתייחסות זו יש לחפש בהתייחסות האופיינית לחשיבת ישראל מקדמת תא והכרוכה באידיאה של ״ירושלים שלמעלה״. אין כאן המקום להרחיב את הדיבור על מונח מושג זה שבעקבותיו באו הכינויים ״ירושלים ד…״ לערים רבות בישראל, על מוצאו והתפתחותו. מן הראוי לציון הוא, כי הביטוי ״בזכרנו את ציוך׳ ״על נהרות בבל״ – במזמור קל״ז של ספר תהילים (״על נהרות בבל״) והמלה ״ירושלים״ הנזכרת בו שלוש פעמים, רומזים עדיין למרחב גיאוגרפי ממשי … ברור, על כל פנים, כי לגבי העיירות שנכחדו אפשר לפרש את ה״שלמעלה״ כאלגוריה או מטאפורה המתייחסת גם לזכרון וללב, שבהם מוסיף היישוב החרב לחיות. והרי גם כאשר מחבר הספר שלפנינו מזכיר בספרו (עמי 34) את הכינוי ״ירושלים קטנה״, שבו נתכנתה אז־ימור ״שלו״ במרוקו, הכוונה היא לירושלים שבלב, לירושלים כאידיאה שהיא מעל ומעבר לחורבן.