מקדם ומים כרך ט'


מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

באחרונה כתב על כך אברהם בוחצירא בעבודת הדוקטור שלו על קהילת פאס. לדבריו בדרך כלל היה מקור נכסי ההקדש בצוואות להקמת קרנות למטרות ידועות שנודעו בשם אצל ד־לעניים . הם היו רכוש הציבור כולו, ולא היה ניתן למכרם. על הרוב היה מדובר בנכסי דלא ניידי קטנים בחזקה משותפת במלאח היהודי ששימשו למגורים, אך לעתים היו אלו בתי כנסת או בתי עסק שנעשו רכוש הציבור. בשל פיזורם של נכסים אלו היה ניהולם כרוך בטרחה מרובה, וגביית שכר הדירה גרמה יגיעה רבה לגזברים. לעתים קרובות הופקדה הגבייה בידי יחידים בפיקוח הגזברים. על מנת להבטיח חלוקה צודקת של המגורים והבגדים מקופה זו ערכה ועדה מיוחדת בראשות הרב הראשי רשימה של נצרכים, ועדכנה אותה מדי פעם על פי השתנות מצבם.

המסמכים הקדומים ביותר הידועים לי בעניין זה הם שתי תקנות מקהילת פאם משנת שס׳ג(1603) בכתב ידו של ר׳ שמואל בן סעדיה אבן דנאן(נפטר 1622), שבספרות המחקר מכונה שמואל אבן דנאן השלישי. שתי תקנות אלה הובאו בספר התקנות שקובצו בספר כרם חמר לר׳ אברהם אלנקאוה. שתי התקנות נעשו בעצה אחת עם הנגיד, כלומר ראש הקהילה, במקרה דנן ר׳ משה הלוי. התקנה הראשונה (עט) מגבילה לשנה אחת את משך הזמן שגזברי העניים רשאים בו למשכן או להשכיר את קרקעות העניים, זאת בוודאי לאחר שנהגו להשכירן לתקופה ארוכה יותר; והדבר גרם ליצירת חזקה של השוכרים על הקרקע שלא לטובת המטרה שלשמה נוצר ההקדש, כלומר סיוע לעניים. עם זאת הותר להאריך את משך זמן ההשכרה בתנאי שיתקבל אישור לכך מהנהגת הקהילה, להבטיח שהדבר נעשה לא מחמת טובת השוכרים כי אם לצורך חיוני של הקהילה. לשון התקנה:

בהיותינו גם כן אנו חתומים מטה מקובצים בב<ית> ה<כנסת> הגדול הי״ו היום קרוב לשתי שנים וראינו לתקן לתועלת הקדש עניים שהגזברים הממונים על הקופה של צדקה אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים או לשכור הקרקעות הנז<כרים> אף לצורכי עניים זולת לשנה ולא יותר ואם ירחיבו זמן הגזברים שיתמנו על הקופה יותר משנה הרחבת זמן שהרחיבו בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר שאין בו ממש. אך אמנם אם תהיה ההרחבה הנז׳ בעצת אנשי המעמד י<שמרם> צ<ורם> ו<קונם> כולם או רובם עליה יש לסמוך.

תקנה האחרת (פ) אוסרת על מכירת קרקעות העניים:

נתקבצנו אנו החתומים וגם המעולים אנשי המעמד יש<מרם> צ<ורם> ו<קונם> ״נשאנו ונתננו עם הנגיד המעולה נ>טריה< ר>חמנא< ו>פרקיה< בתועלת קרקעות הקדש העניים וקבלנו עלינו שקרקעות הקדש העניים לא ימכרו אף אם ח״ו יצטרכו הקהלות יצ"ו או העניים זולת אם יצטרכו ימשכנו הקרקעות הנז׳ עד ישקיף ה׳ וירא ״שלח ברכה והצלח<ה> בנכסי הקהלות הקדושות ישצ״ו ויפדו המשכונות ויעמוד קרקע ההקדש קיים שכך היתה כוונת הנותן תחלה ולא ימכר הקרקע זולת לקנות בו קרקעות אחרים שירויחו בהם העניים פירות יותר מהנמכר.

מן הפרות של הקדש הקרקעות שולמה קצבה לעניים ולתלמידי חכמים מדי שבוע, כלשון ר׳ אבנר הצרפתי ביחס פאס: ״יש להם הקדשות קרקע ומפירותיו מחלקים פרס [=קצבה] קבוע מדי שבת בשבת״."

מצויות בידינו כמה עדויות על קיום מוסד זה בפאס לפחות עד 1918. האחת מן המחצית השנייה של המאה ה־19, בלא תאריך מדויק, והיא כלולה בתשובות שהשיבו שני שליחי הקהילה, חיים הכהן ויעקב בן זמרה, לשאלות שהפנו אליהם אנשי חברת כי״ח בעת ביקורם בפריס בעניין ארגון הקהילה. שאלה יד הייתה ״במה מתפרנסים העניים״, ועל כך השיבו:

יש להם הקדשות קרקע, ומפרותיו מחלקים פרס – משמעות תיבה זו בלשון המקורות היא קצבה –  קבוע מדי שבת בשבתו לת<למידי> ח<כמים> השרויים בצער, כחצי דורו בכל שבוע לגדול,20 ומשם ואילך פוחת והולך. ולשאר העניים פראנך אחד בכל שבוע, והולך ומתמעט.

  • הערת המחבר : דורו : מטבע כסף שיוצר על ידי המלך מולאי אלחסן(1894-1873) בפאס, ונקרא גם ריאל. ערכו הנומינלי היה 5 פרנק. ראה לה טורנו 1949, עמי 284. לדברי עובדיה תשל״ט, א, עמי 198,190, □224,21, היה ערבו באותם ימים כ־3.5 פרנק. עובדיה תשל״ה, א, עמי 439, קובע שערכו 14 מתיקאל.

העדויות האחרות כלולות ביומן עיר פאם לשנים תרל״ט־תרפ״ה (1925-1879), שכתב שלמה הכהן, ״מיחידי וגזברי הקהל״.ביחס לשנת תרנ״ח (1898) נכתב:

בגלל המצב הרע, היה רעב וחיסרון כיס כמה שנים עד היום הזה, ה׳ יריק על עמו שפע ברכה, נתרבו הנזקקים, בעוונותינו הרבים. דמי שכירות של קרקעות ההקדש שמהכנסתם היו מחלקים מדי שבת בשבתו לא הכניסו כי איש לא שילם שכר דירה מרוע המצב, וגזברי הקהלה לא מצאו מה לחלק לעניים וביקשו מהרבנים ומהקהל להוסיף אההאיין(שתי מוזונאת) על כל רטל בשר כדי להגדיל ההכנסות של קופת הקהלה.

הערת המחבר : מאוזונה היה מעיקרו מטבע כסף, אך בימי המלך מולאי עבד אלעזיז(1894 1909) היה מטבע בעל ערן נמוך ביותר(נומינלית סנטים אחד), ולצדו אוּגְ׳הֵין או אוּג׳וּהּ בערך של שתי מוזונאת. ראה לה טורנו 1949, עמי 283, 285.

בסוף אלול תרע״ב (1912) חויבו הגזברים למסור לממונה על ההכנסות של המלאח ״דין וחשבון על ההכנסות וההוצאות של קרקע העניים (הקדש) כל שלשה חודשים, ומה שנותר אחרי ההוצאות למסור לידו״. פחות משנתיים לאחר מכן, כבר תחת השלטון הצרפתי במרוקו, התעוררו ספקות באשר לטוהר לבם ולניקיון כפיהם של גזברי הקדשות העניים, ונחשדו כי הם ״עושים ככל שעולה על דעתם מבלי להתיעץ ברבנים ובקהל בשום ענין . בעקבות תלונת משלחת מטעם הקהילה בפני הנציב הצרפתי ברבאט יצא מטעמו בניסן תרע״ד (1914) צו(צ׳היר) אשר לפיו

ההקדש יהיה בידי הרבנים והקהל, והם יהיו אחראים עליו והחלוקה תהיה רק על ידיהם והם יחליטו כראות עיניהם, אבל יגישו דו״ח לפאשה כל שלשה חדשים, תחת ביקורת של המשרד המחוזי.

החלטה זו תאמה את מדיניות השלטון הצרפתי להטיל פיקוח הדוק גם על מוסדות ההקדשות המוסלמיים במרוקו – החֻבּוּס. אולם מסתבר כי התלונות על ניהול ההקדשות לא פסקו, ובראשית שנת 1915 הוחלט בהתייעצות בין נציגי השלטון הצרפתי לראשי הקהילה ״לבדוק את רכוש ההקדש של הקהילה והכנסותיו עד היום הזה ומה שנשאר ממנו אחרי החלוקה התמידית, לחלק אותו כעת לעניים, ובפרט שסכנת הרעב מרחפת״. ואמנם החלטה זו בוצעה, וחולקו לעניים כספים בסכומים שונים משלושה עזבונות קרקעיים שכל אחד מהם נוהל על ידי אחד מרבני הקהילה.

הערת המחבר : עלבונות היו של מסעוד תורג׳מאן בניהול ר׳ רפאל אבן צור, של יוסף קדוש בניהול בנו ר׳ שלמה בן ר׳ רפאל אבן צור ושל אברהם אסולין בניהול ר׳ אהרן מונסונייגו. ראה עובדיה תשל״ט, א, עמי 239. ־ת הדין של הקהילה בראשות ר׳ וידאל בן ר׳ אבנר הצרפתי. ־בדיה תשל״ט, עמי 242.

 הערת המחבר : נראה שהשלטון הצרפתי החליט לפקח מקרוב על ניהול ההקדשות, שכן בכ״ה במרחשון תרע״ט 31.10.1918) יצא מטעמו צו נוסף ״בדבר מינוי האנשים הנ״ל והתפקיד שלהם, אשר בעיקר יטפלו בהקדם בהקדשות ובעניים״.באופן זה נמסר למעשה ניהול הקדשות העניים באופן ריכוזי לידי הנהלת הקהילה, שכן כותב בעל היומן הנ״ל, כי בכסלו תר״ף סוף 1919) נערכה מגבית מיוחדת בעבור העניים.

למעשה ביקש השלטון הצרפתי לנשל את מנהלי ההקדשות המוסלמיים מן הנכסים הקרקעיים הרבים שבידיהם, ואף שעל פי דת האסלאם אין להעביר נכסי הקרש לבעלות אחרת התיר ממשל הפרוטקטורט הצרפתי להחליף נכסים אלו או למכרם על מנת לקנות רכוש אחר; ראה נלסון ־1972, עמי 174. על מדיניות דומה של הרפורמטור כ'יר אלדין בתוניסיה עוד בשנות השבעים של המאה ־19 ראה שנופי 1977, עמי 150. וראה עוד להלן. קבועה.

בנוסף על הרווחים שנותרו מן ההקדשות של בודדים שלא היו בידי גזבר העיר (לאחר שנבחר ועד הקהלה כל הכספים נכנסו לקופה אחת, אבל הפירוט וחשבון כל הקדש היה רושם במיוחד בחשבונות על ידי מזכיר הקהלה).

מכאן ואילך אורגנה יפה החלוקה מדי שבת בשבתו בנוסף על החלוקה הנהוגה מ>די< ש<בת> ב<שבתו> משכירות קרקעות ההקדש.

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי

כיצד הגיעו הבתים והקרקעות לרשות הקהילה? נראה שהיו שלוש דרכים:%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%98

א.   הקדש על ידי הבעלים, בין מחיים בין לאחר פטירתו על פי צוואתו. כך עולה מן התקנה השנייה דלעיל, וכן מקיצור התקנות לר׳ רפאל בירדוגו ומקיצור התקנות לר׳ רפאל משה אלבאז. עוד למדים אנו משאלה שהופנתה לר׳ יוסף אלמאליח (רבאט, 1832-1750), כי שכיב מרע ציווה כי מחצית מכל רכושו תינתן לאדם אחד שאינו מיורשיו ואילו מן המחצית השנייה יעשו לו תכריכים וספר תורה לזכרו והשאר להקדש.

ב.   עזבון בעלים שלא נמצאו להם יורשים, כלשון תשובת חכמי סאלי לר׳ חביב טולידאנו השני (נפטר במרחשון תע״ו/1715), שהיה דיין במכנאס: ״יש להם מנהג ותקנה באותה העיר שכל קרקע שלא ימצאו לה בעלים או יורשים תופסים אותה גזברי העיר לזכות עניי העיר״. במקרה זה היה נחוץ שהדבר ייעשה שלא בידיעת השלטונות המוסלמיים או על ידי השתקתם באמצעות שוחד, לפי שעל פי חוקי האסלאם רכוש כזה עובר לרשות אוצר השלטון.

ג.   הפקעה על ידי הקהילה כעונש על פגייה לערכאות של גויים. דבר זה כמובן מפתיע ביותר, אבל מצעו תקנה אחת בעניין זה מקהילת מכנאס, שנת תקכ״ט (סוף 1768):

ביען שכבר הסכמנו ותיקננו בחשון של שנה זו, ששום אדם מישראל ממחנה קדוש זה מכנאסה יע״א, די יכון [שיהיה] אלם ולא ציית לדינא, וילך א<ל> ע<רכאות> ש<ל> ג<וים> או אצל בעלי השררה, שהוא מובדל מע<דת> יש<ראל>, וממונו הפקר בכח הפקר בית דין לעניי עירנו […] ובכן אחר שעברו האנשים הנז' ופרצו גדר התקנה הנז',

" גזרנו אומר בל ימוט ע<ולם> וע<ר> שמע<תה> ו<עד> ע<ולם>/ ממונם וקרקעותיהם הם הפקה בכח ב<ית> ד<ין> יפה, והרשות נתונה ביד בני קהלינו להפסידם בכ<ל> מ<יני> הפסד, ויש להן רשו<ת> ג<מור> למכור ולמשכן קרקעותיהם, וליטול כל אשר להם, ולייסרם בכ<ל> מ<יני> יסורין, עד שיחזרו בתשו<בה> שלימה.   

הערת המחבר :             אבן צור תרס״ג, סי׳ נג, דף לב ע״א (מכנאם). אלבוים תשל״ב, עמי 81, הערה 259 מביא לשון זו ומייחסה שלא כדין לתקנת העיר סאלי. ולא דק בדברים, שכן אמנם החבמים החתומים על התשובה היו מקהילת סאלי, אך תשובתם נשלחה לר׳ חביב טולידאנו שהיה דיין במכנאס והוא פנה אליהם בעניין, ככל הנראה משום שהכירם מעת ששהה בסאלי פרק זמן מסוים. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף לב, עמי א־ב. עוד לעניין קרקע חסרת יורשים שעברה לרשות גזברי העניים ראה אלבאז תרס״א, חו״מ, סי׳ י(צפרו).

בפאס הקפידו ביותר לשמור את התקנה שלא למכור את קרקעות העניים. כך בתקנה משנת ת״ס (1700) הסכים בית הדין של הקהילה אך למשכן ״לקצת יחידי סגולה״ חלק מקרקעות העניים למשך שנה אחת בלבד על מנת לממן את המסים הגבוהים לשלטונות, שרוב הציבור לא יכלו לעמוד בהם. וכן בצפרו הייתה תקנה שאסרה על מכירת קרקעות ביים. לעומת כן בתקנה ממכנאס מיום ה באייר תקכ״ח (1768) הותר הדבר, בהסכמת בית הדין ויחידי הקהילה, כדי להקל על עומס המסים:

יען כי רבו כמו רבו משאלות לב שכנינו וגבר כמו נחשול של ים על בני קהלינו י<שמרם> צ<ורם>, וכשל כח הסבל מלסבול עול המסים, אי לזאת נתקבצו הקהל י״ץ ונועדו יחדו למכור החנויות הידו<עות> לכללות הקהל, להקל מעליהם מעט ולמלט נפשם מיד שואל ״משא מלך ושרים״. ובכן הסכמנו אנחנו ב<ית> ד<ין> החתומים על מכירת החנויות […].

גם אנחנו יחידי ק״ק מכנאס יע<זרם> א<ל> מסכימים על מכר החנויות.

מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

ואמנם בקהילת מכנאס נהגו על פי תקנה זו הלכה למעשה. במסמך מיום יא באדר תקכ״ח, כלומר שישה ימים לאחר התקנה הנ״ל, מסופר שההחלטה נתקבלה בנוכחות בני הקהילה והמכירה נעשתה במכרז פומבי:

בהיות כל קהלינו י<שמרם> צ<ורם> רובם ככולם מקובצים לשאת ולתת בענין המס המוטל עליהם, כי גדל הכאב מאד, נמנו וגמרו כולם למכור החנויות הידועות לכללות הקהל. וכן היה, שהיו מכריזים כל חנות, עד שהיו פוסקים המוסיפים, ואח״ב היו מוכרים בפנינו אנחנו החתומים אה פה נתנו הקהלה רשות גמורה ויכולת מספיק[נ״.]

ואילו במסמך מיום י באדר תקל״ט (1779) מסופר שהדבר נעשה בהסכמת אחד מחברי בית הדין:

מפני דוחק קהלינו בחוב שנושא בהם אדוננו המלך יר<ום> ה<ודו> כי רב הוא ונלאו שאת, נמנו וגמרו יחידי קהלנו בהסכמת א<חד> מב<ית> ד<ין> צ<דק> שהיה מצוי שם בעיר, למכור קצת קרקעות שיש לקהל זבות בהם.

תקנה מעניינת אחרת ממכנאס מיום ז בכסלו תקל״ב (1771) עוסקת בזיכיון לבניית חנויות על קרקע שהייתה בבעלות הקהילה מחוץ למלאח, סמוך לשערו. מאחר שהקרקע עמדה בלא שימוש, הוחלט לבנות עליה חנויות. אך מאחר שהקהילה בגוף לא יכלה לעסוק בכך, נמסר הדבר לידי אנשים פרטיים בתנאי שחזקת החנויות תחולק בין הקהילה ליזמים הפרטיים ביחס של 2:1, כלומר שליש בחזקת הקהילה וההכנסות ממנו יהיו לזכות העניים, ושני שלישים לזכות היזמים הפרטיים והם רשאים למכור חזקתם זו כרצונם. מסתבר שעשר חנויות לא סיימו היזמים הפרטיים את בנייתן והיו אנשים שהשתלטו עליהן באופן שנפגע האינטרס של הקהילה ולא היו פרות מקרקע ההקדש לטובת העניים. אשר על כן הפקיע בית הדין את חזקת המחזיקים בחנויות הללו שלא כדין במטרה למסרן ליזמים פרטיים אחרים על פי חלוקת החזקה הנ״ל. וזה לשון המסמך:

אחר שנתברר לנו, שהעשרה החנויות האחרונות שבשוק הצורפים לא נגמר בניינם. שאחר התקנה שתקעו שחזקתם תהיה לקהל. עמדו איזה ב<ני> א<דם> והחזיק כל א<חד> מהם בא׳ מהם. בכן אנחנו ב<יד> ד<ין> החתומים גמרנו ובטלנו חזקת המחזיקים בהם, יען שאחר התקנה וההכרזה החזיקו בהם, ולכן אין בחזקתם ממש ואין להם כלום אלא חזקתם של כללות הקהל היא, והרי יד הקהל נטויה על החזקות ההם לעשות בהם ככל אשר תאוה נפשם ואין מוחה בידם… ויובן שהתקנה וההכרזה הנז' לא על אלו החנויות בלבד, אלא על כל החנויות שיבנו מחוץ לפתח אלמללאח, הן אלו העשרה הן זולתם, חזקתם תהיה לקהל. ותקננו תקנה זו בהסכמת רוב הקהל וברשותם ובהסכמתינו וברשותינו. ומעתה הרשות נתונה ביד הקהל למכור חזקת החנויות ההם ע<ל> ד<רך> ז<ה>, דהיינו שני שלישים של כל חנות ימכרוהו למי שירצו ושליש של חזקת כל חנות ישאר לזכות העניים להתפרנס ממנו. ואין רשות לקהל לשלוח יד בחלק העניים בשום אופן.

חלקו השני של אותו מסמך עוסק במצב משפטי מסובך ביותר הידוע בשם העברי חזקת היישוב ובערבית גֶלְסָה. במקרה הנדון היה מדובר בחנויות שבנו מוסלמים על קרקע שנמצאה בשכונה המוסלמית אבל הייתה שייכת לקהילה היהודית כקרקע הקדש. יהודי ששכר את המקום מבעל הבית המוסלמי משלם לו כמובן שכר דירה, אבל עליו לשלם משהו לגזבר העניים, ותמורת זאת מכירה הקהילה בזכות חזקת היישוב שלו. מונח זה ומשמעותו המעשית ידועים ממערכת ההקדשות המוסלמית, אמנם לא כחוק הנובע מן המסורת האסלאמית־השרעית אלא כחוק שנבע מן המסורת החברתית (עֻרָף או עאדה), ועל כן התייחסו אליו חכמי ההלכה המוסלמים בשלילה גמורה. זכויות הגלסה אפשרו לאדם להחזיק ברכוש לא נייד, ליהנות מן השימוש בו ולהפיק ממנו רווח, אך מבלי להיות בעליו. במקרה דנן יכול השוכר היהודי ליהנות בכל דרך מן הרכוש ששכר מן הגוי, כולל הורשה לבנו, כמובן לאחר ששילם סכום מסוים לגזבר העניים על דרך הפשרה. אך זאת רק כל זמן שהוא עצמו מחזיק ברכוש זה ואין הוא רשאי להעביר את זכויות חזקת היישוב לאחר. מכאן שאם סילקו' המוסלמי מן הרכוש על כורחו, מכירה הקהילה בזכויות חזקת הישוב שלו, באופן שיהודי אחר אינו רשאי לשכור את המקום מן המוסלמי אלא בהסכמתו, ועל השוכר החדש לשלם לו שכירות. ואם מבקש המוסלמי לחזור ולהשכיר את המקום לשוכר הראשון והוא אינו רוצה בכך, רשאי יהודי אחר לשכור את המקום מן המוסלמי בלא לשלם לשוכר הראשון דבר, אך הוא חייב כמובן לשלם על דרך הפשרה סכום מסוים לגזבר העניים, לפי שהחזקה נשארה בידי ההקדש. הסדר מורכב זה נעשה מתוך אינטרס עיקרי אחד והוא שלא להותיר רכוש הקדש העניים בלא שיוציא פרות, בולל רכוש שבאופן מעשי אינו בחזקת הקהילה אלא בתחומי השכונות המוסלמיות. וזה לשון המסמך בעניין הנדון:

וכל החנויות הבנויים ביד הגוים בישוב הגוים וישכיר אותם איזה ב<על> ב<ית> תהיה החזקה לעניים, והאלגולס״א של השוכר. יובן שהשוכר יתפשר עם גזבר העניים בסך מה, והשאר שלו כל עוד הוא יושב בה. ואם עמד מרצונו ממנה או ב<ר> מ<ינן> נ<פטר> לב<ית> ע<ולמו> ובנו אינו ראוי לשבת בה ולא נשאר לו זכות. לכן אם הוציא הגוי בעליה בע<ל> כ>ורחו> והשכירה לגוים, תשאר לו האלגולס״א שלו, לענין שאם בא ישראל אחר והשכיר אותה מהגוי, יתן לו שכירות. ואם הגוי רוצה להשכירה לו והוא אינו רוצה, יכול ישראל אחר לשכור אותה מהגוי ולא יתן לא<חד>כלום. וכל שתהא בטילה וסגורה, יכול ישראל אחר להשכירה ואין לא׳ כלום. כל זה נוהג בחנויות שבתוך ישוב הגויים ממש. אכן בחנויות הצורפים חזקתם חזקה גמורה ואין בהם גולסא ולא שום דבר.

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

שאלה זו של הגלסה – חזקת היישוב – או חזקת היישוב נתעוררה בקהילת צפרו בשנת תר״ל (1870). המדובר היה בבתי הקדש שהיו בנויים על קרקע בבעלות מוסלמים. בתים אלו נמסרו לעניים להתגורר בהם, ולאחר כמה שנים השיגו בהם את זכויות חזקת היישוב. בשנת 1860 לערך רכשו יהודים מבני הקהילה מן המוסלמים את הקרקע שעליה היו הבתים הללו, ובאותו זמן רצה גזבר העניים לשלם לקונים היהודים את מחיר הקרקע בתוך שנה ממועד הקנייה ולהעבירה לרשות ההקדש, על סמך חזקת היישוב שהייתה לעניים דיירי הבתים. נתעוררה מחלוקת קשה בעניין, כי בעלי הקרקע טענו שרק מי שיש לו חזקת הקרקע רשאי לסלקם ממנה ולא מי שבידו רק חזקת היישוב. המחלוקת הובאה בפני בית דינו של ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו, ועל סמך פסיקות ותקנות שונות של חכמי מרוקו מן הדורות הקודמים הגיע למסקנה, כי מעיקר הדין נראה לכאורה בי ניתן לעשות זאת במהלך השנה מיום שמכרו המוסלמים את הקרקע ליהודים, גם אם מדובר בבעל חזקת היישוב בלבד שאין לו חזקת הקרקע. אך מאחר שאין הוראה מפורשת בעניין, הרי שאין לסלק את המוכרים על סמך חזקת היישוב בלבד של העניים.

הערת המחבר : אלבאז תרס״א, חושן משפט, סי׳ עב, דפים צה ע״ב – צו ע״א. בתשובתו המפורטת מביא הרב אלבאז תקנות ופסיקות בעלות חשיבות רבה לעניין זכויות חזקת היישוב משל החכמים: ר׳ יעקב בן מלבא, ר׳ רפאל בירדוגו, ר׳ יעקב ביררוגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה אביטבול, ר׳ אליהו הצרפתי ור׳ מתתיה סירירו. חלק מן החכמים הקנו לבעלי חזקת היישוב בלבד את הזכות לסלק את קונה הקרקע ממנה, ולדעת אחרים רק מי שהוא בעל חזקת הקרקע יכול לעשות זאת. והשווה לכל זה עובדיה תשל״ו, עמי 67-65.

נראה שמצבה של קהילת מכנאס הלך והחמיר לקראת סוף המאה ה־18, והנהגתה חיפשה כל דרך להגדיל את ההכנסות מקרקעות העניים על מנת להרבות את התמיכה בעניים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטה מחול המועד פסח תקמ״א (1781) של שני ראשי הקהל, ר׳ רפאל אבן צור ור׳ יעקב בירדוגו, למנות גזבר מיוחד שיקפיד על גביית דמי השכירות מדי חודש – בוודאי משום שרבים מן השוכרים התחמקו מלשלם, ואולי בניגוד לנוהג מקובל לשלם את דמי השכירות אחת לשנה – מן המחזיקים בקרקעות ההקדש; ואם הם מעניי הקהילה לנכות במקור את כספי התמיכה שהם מקבלים מן הקהילה לטובת דמי השכירות ולחייבם לשלם באופן ישיר את יתרת הסכום. וזה לשון המסמך:

עלה בדעתי היום רעיון טוב ומועיל לזמן הזה שהכל מתדרדר ואנו יגעים בזה. זאת אומרת שקרקעות העניים הללו אנו צריכים למנות גזבר מיוחד עליהם שיגבה מדי חדש בחדשו. ואפילו מן העניים הגרים בקרקעות הללו ינכה להם חלקם ממה שהם מקבלים בתורת עזרה מן הקהילה (פרס) והשאר ישלמו לידי הגזבר הנ״ל.

תעודה מעניינת מצפרו משנת תקפ״ט (1829 ) מלמדת, כי דמי שכירות החנויות חולקו לעניים מדי שבת בשבתו, אלא שדמים אלו עוקלו על ידי מוסלמים שהלוו בריבית לקהילה, שהייתה בדוחק כספי. ״וכאשר ראו הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו״, לוו את הסכום הנדרש מיהודי עשיר תושב פאס על מנת שיוכלו להחזיר את ההלוואה למוסלמים ולשחרר את דמי שכירות החנויות עבור העניים.

תעודה מספר 112 במפרטת את נושא העזרה לעניים דרך דמי השכירות של הבתים

תעודה מספר 112.

התקפ"ט – 1829

ב"ה.

להיות שבני קהלינו קהילת קודש צפרו יע"א לשעבר הוצרכו לאיזה מעות לצורך כללות הקהל והלכו וגבו אותם מאת הגויים ברבים ובימים האלה ובזמן הזה אלצום דחקום בעלי המעות לפרוע פרעות ולא מצאו לאל ידם כי אזלת יד וכלתה פרוטה.

ובשביל כן עמדו הגויים בעלי המעות ועקלו שכירות החנויות וכאשר הם לזכות העניים על השוכרים. וכאשר ראה הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו.

נועדו יחדיו ליטול עצה כדת מה לעשות והקרה ה' לפניהם את הנכבד והחשוב והמעולה הרב יוסף בן הרב משה הי"ן אפלאלו דמתא פאס יע"א ופייסוהו ונתפייס ונענע להם בראשו להלוות להם סך אלפיים אוקיות מכסף טוב.

והם ימשכנו בידו שתי חנויות ולא יהנה מפרותיהם כי אם בסך חמשים אוקיות בכל חדש, ובכן העיד על ידי בקניין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל יחידי קהלינו הלוא המה הנכבד וחשוב ומעולה הרב שלמה בן כבוד הרב משה ז"ל ה"ן אדהאן.

 והחכם ונבון כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן ה"ן אלבאז והמשכיל ונבון וחשוב ומעולה כבוד הרב יצחק בן כבוד הרב רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והנגיד הרב ישועה בן ראובן ה"ן אלכסלאסי והרב אברהם בן שלמה ה"ן סמחון, והרב מסעוד בן כבוד הרב מרדכי ה"ן אשראף וברב אברהם בן יצחק ה"ן אביטבול ידי נפשי תמאיושת.

וכבוד הרב שלמה בן כבוד הרב יהודה ה"ן צירולייא והרב שלם בן שמואל ה"ן יתאח והרב מרדכי שנקרא על שם אביו הרב מרדכי ה"ן אלבאז והרב דוד בן כבוד הרב יצחק הכהן ובכח הקניין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה לאחר שקבלו אחריות בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה שבעד סך אלפיים אוקיות מכבסף טוב שנטלו וקבלו מאת הרב יוסף בן כבוד הרב משה ה"ן אפלאלו הנזכר לעיל.

גמרו ומשכנו בידו שתי חנויות שבשורה הרואה פני מזרח ואחוריה כלפי החצר הנקראת על שם סי עמר חמאמוש הם החנויות הראשונה והשנייה לשמאל היורד לפתח שער האלמללאח גוף וחזקה משכונה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלה מהיום ועד מלאת שנה תמימה בניכוי מחצית אורייא לשנה .

בתוך הזמן לא יפדו ואחר עבור הזמן יפדו אם ירצו וכל זמן שלא פדו תמשך המשכנונה הנזכרת בניכוי הנזכר כמשכנתא דסורא שהדין בה במישלם שנייא אלין תיפוק ארעא בלא כסף למרה ומעתה רשאי בעל המשכונה לעשות במשכונה הנזכרת כל חו"ר להשכיר ולדור ולתת ולמסור ולהחליף ואין דובר אליו דבר.

אלא שלא יהנה מפירות החנויות הנזכרות כי אם בסך – נם – בכל דושח דווקא ועל יחידי הקהל הממשכנים לסלק ולהפיץ ולהדיח כל עורר וטוען ותובע ומשטין ומקטרג ומלגלג מעל החנויות הנזכרות ומעל מקצתן עש שישארו החנויות הנזכרות מנוקים ומשופים מכל ערעור וקטרוג ושטנה שבעולם.

עד שיפדו והודו שטר מכונה מוחזק ומקויים וכו'…ובנאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים שהאמינו הממשכנים הנזכרים לבעל המשכונה הנזכרת ולבאי כוחו עליהם ועל באי כוחו בכל ענין שטר זהבלי לחייב שום שבועה קל וחומר וגלגול שבועה ואפילו חרס סתם לעולם ובאחריות גמורה ועליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שנה ושיקנה כתקנת חכמים זכרונם לברכה. דלא כאסי ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל.

בקניים שלם ושבוע חמורה בכל שטרי מכונות העשויים באופן המועיל כפי הדין ולראיה ע"ח חתומים פה והיה זה עשרים יום לחדש סיון המוכתר בכשרות תורה שתתעלה שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים .

אליהו משה הכהן – רפאל חותא.

נאמן בקניין שבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הגזבר הנאמן החכם הותיק כבור הרב יוסף בן כבוד הרב אברהם ה"ן אלקובי והסכים על המכונה הנזכרת ובנאמנות וכו'…ובאחריות וכו'…מכל חוזק ותוקף האמור לעיל

יוסף א"א אהרן הכהן ס"ט – אהרן א"א מכלוף הכהן ס"ט

נאמן בקניין שלם ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו על המשכונה הנזכרת ובנאמנות כשני עדיםפ כשרים וכו' ובאחריות וכו' בכל חוזק ותוקף האמור לעיל והכל שריר ובריר וקיים

יצחק בן יתאח סי"ט – רפאל חותא סי"ט

גם אני החתום מטה מסכים על המשכונה הנזכרת כי ראיתי דטבא ליהו לעניים הוא דעבדי להו פו ישארו ברעב ובחוסר כל וראיה חתום פה זמן הנזכר וקיים

ישוה יש"י ס"ט

גם אנחנו צעירי הצאן החתומים מטה מסכימים על המשכונה הנזכרת כי ראינו שהשעה צריכה לכך וראיה עבדי ה' חתומים פה וקיים.

יהודה א"א משה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול סי"ט

סוף התעודה מספר 112

היו גזברים שמעלו בתפקידם ולקחו לעצמם את ההכנסות מקרקעות העניים שנתמנו לנהלם, ועל כך יוצא זעמם של רבני קהילת צפרו בשנת תקע״א:

הן היום בראותינו בחזותינו א<נו> ח<תומים> מ<טה> שכלתה פרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים הת<למידי> ח<כמים> ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד הת<למידי> ח<כמים> אפילו למזונות בני ביתם וכ<ל> ש<כן> לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחיים לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהן לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום ביד יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקודש של ההקדש שהיו מופקדים בידיו ואין אומר השב ועשו דין חלוקה ב[י]ניהם כאדם העושה בתוך שלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיין להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני ת״ח לדון עמהם על כל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר להחזיר האבידה לבעליה.

תעודה מספר 130 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו "

גזבר שמעל בכספי העניים ולאחר מותו הוריש אותם לבניו…ונזדעקו הרבנים להשיב אבידה לבעליה….וכך היה הדבר..ונתעודד לדון עמהם…אין הרבנים יראים מלדון עם יורשיו של הגזבר שסרח ותובעים במפגיע מיורשיו להשיב את אשר נגזל מקופת הצדקה לעניים

תעודה מספר 130.

התקע"א

ב"ה

הן היום בראותינו בחזותינו אנחנו חותמי מטה שכלתה הפרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים התלמידי חכמים ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד תלמידי החכמים אפילו למזונות בני ביתם וכמו שכתוב לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחייו.

לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהם לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום בידי יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה. ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקדש של ההקדש שהיו מופקדים בידו ואין אומר השב.

ועשו דין חלוקה ביניהם כאדם העושה בשלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיים להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני תלמידי חכמים לדון עמהם עכל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר ולהחזיר האבידה לבעליה ובזה תהיה נחת רוח בעולם הבא למר אביהם זלה"ה.

ולכן מנינואנו חתומים מטה אחר שקנו מידינו ונתנו ארבע אמות קרשע להחכם השלם כהה"ר אליהו משה הכהן ולהחכם השלם כהה"ר שלמה אלבאז ואגבן מנינו אותם מורשים גמורים בעדינו לעמוד לדין עם יורשי כבוד מרינו ורבניו הרב שאול ישועאה אביטבול זלה"ה לפני כל רב ודיין.

ושמנו ידם כידינו ופיהם כפינו ותביעתם כתביעתנו וכל אשר הם עושים עמהם כפי הדין רצוי ומקובל עלינו בסבר פנים יפות בדל אלמימר ליהו לתקוני שדרנום ולא לעוותי וכן אמרנו להם זילו ודונו וסבו וזכו לנפשייכי והנפיקו לגרמייכי וכל מאי דמתעניתו מן דינא עלינו ליהדר ונגמר הכל בקניים שלם מעכשיו במנא דכשר למקניי אביה מידינו באופן המועיל בכל דיני הרשאות העשויין באופן המועיל והיה זה בשמנה עשר יום לחודש שבט ה' אלפים וחמש מאות ושבעים ואחת ליצירה ושריר ובריר וקיים.

 

ישועה בכהה"ר יהודה אזולאי ס"ט – מסעוד בן יתאח ס"ט – ישראל יעקב עולייל ס"ט – שלמה אביטבול ס"ט – יוסף בן זכרי ס"ט – שלמה בן חותא ס"ט

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

אף נראה שהתפתח הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש, כחלק מן התמיכה בתלמידי חכמים. יש להניח שנוהג זה היה פתח לטענות שונות ואולי אף לשחיתות מסוימת, שעל כן בשנת תרמ״ט (1889) נתכנסו יחידי קהילת צפרו והחליטו להטיל פיקוח הדוק על הדבר:

גם אין רשות לשום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הן חזקת קרקע או ג<וף> וח<זקה> או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כלם.

פרטים מעניינים ביותר על ניהול קופת העניים מצויים בדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שכיהן תפקיד הגזבר בשנים (1910/1-1904) ראה להלן נספח א). הקופה סייעה לשלושה סוגים של צרכים בסדר זה: תלמידי חכמים, אלמנות ועניים. תלמידי החכמים והאלמנות זכו תמיכה כספית קבועה, ואילו העניים רק לעתים רחוקות. כן היה מקובל להעמיד לרשות כל שניים או שלושה תלמידי חכמים שלא קיבלו תמיכה כספית ישירה חנות אחת מהקדש הקופה, והם השכירוה לסוחר על פי הסכם ביניהם לבינו וכך נהנו מדמי השכירות. אך בדרך היו כלל הכנסות הקופה מצומצמות ביותר, אם בשל הקושי הגדול להוציא את נכס־ הקופה, הן בתים הן קרקעות, מידי אנשים שהשתלטו עליהם מכוח החזקה ולא שילמו אה השכירות הראויה לשלם, ואם בשל הצורך לטפל באחזקה השוטפת של הנכסים, במיוחד אלו שהיו נתונים לשיני הזמן והגיעו לידי התמוטטות ממש. כספי קופת העניים הפנויים לתמיכה בנצרכים הצטמצמו עוד יותר בשל המנהג לשלם מהם את ההיטלים המיוחדים שהטיל מושל העיר המוסלמי על הקהילה היהודית או את השוחד שנועד לבטל גזרות שונות שלו. גזבר קופת העניים נמצא אפוא במצוקה קשה ביותר, לפי שהצורך לסיוע היד גדול ביותר והאפשרות המעשית למלא צורך זה הייתה מצומצמת ביותר. מובן שלא היה בכך כדי לעודד אנשים להתנדב לכהן בתפקיד גזבר קופת העניים, כפי שעולה באופן ברור ביותר מדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שרק לאחר שכנוע רב ניאות לשמש בתפקיד, ולאחר שעלה בידו סוף סוף להשתחרר ממנו עם שהשלטון הצרפתי התקין סדרים חדשים בניהול ההקדשות בכלל במרוקו – המוסלמיים והיהודיים – לא נענה אפילו לבקשה לשמש חבר בוועדה בת שישה אנשים שהוטל עליה לנהל את קופת העניים.

לעתים היו מי שערערו על הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש. כך מודיע ר׳ יוסף משאש מקהילת מכנאס לר׳ רפאל אלנקאוה במכתב מחודש ניסן תרע״ג (1913), כי לאחר שפנה אליו בחודש תמוז בשנה הקודמת בעניין מגוריו בבית של ההקדש, כשנדרש לפנותו, נמסר הדבר ל״טובי העיר״, כלומר ועד הקהילה, ואלה לא חידשו את הפנייה אליו בעניין זה. אף על פי כן גונב לאוזני הרב משאש שהדרישה תועלה מחדש, ועל כן הוא מבקש מהרב אלנקאוה כי יחדש את התערבותו למענו. נראה שכל העניין התעורר באותה עת בעקבות מדיניות השלטון הצרפתי במרוקו להטיל פיקוח הדוק על ניהול ההקדשות, בייחוד בקרב המוסלמים, אבל גם בקרב היהודים. יצוין, כי בחברה המוסלמית במרוקו יועדו חלק גדול מן ההקדשות למטרה מוגדרת, אמנם לא לאנשים מסוימים אלא למוסדות דת ידועים, ובעיקר למסגדים, לבתי ספר וכיוצא בכך.

בדורות האחרונים לישיבת היהודים במכנאס, לאחר הכיבוש הצרפתי, הועבר הטיפול בבתי ההקדש לחברת גומלי חסדים, שעסקה במגוון של פעולות צדקה, כגון מתן בסתר והכנסת כלה. בקצה דרב (רחוב) אלעניים, סמטה קטנה בשכונה היהודית במכנאס, הייתה חצר גדולה שנודעה בשם דאר אלאורחים, ששימשה ״אכסניה למחוסרי אמצעים ופשוטי העם, שם קבלו ארוחות חמות בחינם יום יום, וכן שימש המקום ׳מלון אורחים׳ ליהודים המזדמנים למכנאס בדרכם למקום אחר״. המקום היה קרוי גם דאר אלעניים, לפי שעל פי המסורת ״הוקדש על ידי בני ישראל הקדמונים ז״ל אשר היו מסתופפים בצל קורתם העניים והאביונים, אלמנות ויתומים וגם קצת מתופשי התורה״. בחצר שהייתה ממוקמת סמוך לשער המלאח, מדרום מערב ל " מדינה " של מכנאס, היו בדור האחרון ארבעה עשר חדרים.

מסמך על קופת צדקה של קרקעות העניים- יוסף טובי

 

ג. התעודה מארכיון אלצראף בעניין הקדש קרקעות העניים

על פי מכלול הפרסים שהובאו לעיל נוכל עתה להבין לאשורו את עניין התעודה הנדונה מארכיון אלצראף. בשנת 1816 כיהן בתפקיד גזבר העניים ר׳ חיים בן דנאן, בן לאחת המשפחות הידועות במרוקו עוד מדור המגורשים מספרד, קרוב לוודאי אחד מצאצאי שמואל בן סעדיה בן דנאן, שהתקנות הראשונות הידועות לנו בעניין קרקעות העניים הגיעו אלינו בגינו. (54) לצד ר׳ חיים בן דנאן שימש צוות עוזרים. מכוח סמכותו שהוקנתה לו מבית הדין העניק בן דנאן רשות לשני שותפים, יעקב בן כ׳לפון הידוע בשם ן׳ סמאג׳ה ומשה בן סמחון הידוע בשם ן׳ קאביסה,(55)לבנות בית או חנות על חלקת קרקע שנודעה בשם צפאיין,המזקקים, ונראה שהדבר קשור לייצור השמן שנעשה בסמיכות מקום. סמוך ל״מעסרהבית הבד, וצ״ל מעצרה, ברבים מעאער. למעתק צ<ס בפי יהודי מרוקו ראה הית׳ 2002, עמי 158 הידועה לשמואל בן דידי״.(58) לא היה זה מעשה של מכירה אלא החכרת הקרקע בלבד, ותמורתה היו אמורים לשלם שתי אוקיות(59) בלבד (לשנה?) לצמיתות. חוכרי הקרקע התנו ״שלא יוכלו אחרים לבא בגבולם כלל״, כלומר שאין הקהילה רשאית באמצעות גזבר העניים לצרף אנשים ״ספים לקרקע המוחכרת. עסקה זו נרשמה במעשה בית דין במיון תקע״ו (1816)

הערת המחבר -54 –  עם משפחת אבן דגאן נמנה ר׳ סעדיה אבן רנאן, המשורר והמדקדק המפורסם שהיה בין המגורשים מספרד בשנת 1492 שגלו למרוקו. עליו ועל בני משפחה זו ראה טולידאנו תרע״א, עמי 26-24; בן נאיים תרצ״א, דף ק ע״ב; עובדיה תשל״ט, א, על פי המפתח, עמי 374-373, ערך ״אבן דנאן״; ב, עמי 91-1; בניהו תשנ״ג, עמי 29-25. בן נאיים תרצ״א, דף לט ע״ב, עובדיה, עמי 274, ובניהו, עמי 39, מזכירים אישים שונים בשם חיים ן׳ דנאן, אבל אין הם זהים לחיים אבן דנאן דנן. וראה דברי בניהו, שם, על הקושי בזיהוי אישים בני משפחה זו.

הערת המחבר 55 לא מצאתי זכרם במקורות שלפניי. על פייטן (ממוגאדור – העורך) החותם בראשי החרוזות בפיוטיו שלמה קאבישה וכן שלמה כאביסה ראה סויסה תשס״א, עמי 308-303. -.5

הערת המחבר 58 – אף הוא לא מצאתי זכרו במקורות שלפניי. תעשיית השמן פרחה בפאס, ובשנת 1903 היו בה ארבעים בתי בד, שהיו מרוכזים סביב שניים משערי העיר שדרכם הובאו הזיתים מן הכרמים הגדולים שמצפון לעיר ובייחוד מדרומה. ביחס לאותה שנה ולאחריה מצוין, כי הפועלים היו כמעט כולם הרריים מבני שבט בני חסן הסמוך לתיטואן. ראה לה טורנו 1949, עמי 329-328. אך אפשר שבבית הבד המצוי כאן לא רק הבעלים היה יהודי אלא אף הפועלים. על התעסקות יהודי צפרו בתעשיית שמן וזיתים עוד מן המאה ה־15 ראה עובדיה תשל״ו, עמי 125.

 הערת המחבר 59 – אוּקִיָה (רבים אַואַק) הוא מטבע כסף מעיקרו שנודע גם בשם דִרְהָם (רבים: דראהם). ראה לה טורנו 1949, עמי 283. ערך 10 אוקיות בתקופה הנדונה היה מתק'אל אחד. ראה בנטוב תשב״ו, עמי תמב; עובדיה תשל״ה, א, עמי 439.

חוכרי הקרקע התנו ״שלא יוכלו אחרים לבא בגבולם כלל״, כלומר שאין הקהילה רשאית באמצעות גזבר העניים לצרף אנשים נוספים לקרקע המוחכרת. עסקה זו נרשמה במעשה בית דין בסיון תקע״ו (1816) בחתימת הדיינים רפאל אהרן מונסונייגו ופתחיה סירירו, שני חכמים בני משפחות מפורסמות בפאס.(60 )

הערת המחבר 60 – ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו חי בשנים 1840-1760. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף קה ע״ב׳, עובדיה תשל״ט, א, עמי 310 311; תדגי תשנ״ד, על פי המפתח, עמי 203, בערבו. לא מצאתי זכרו של פתחיה סירירו בספרים הנדפסים הידועים לי. על אישים אחרים ממשפחות מונסונייגו וסירירו ראה עובדיה תשל״ט, א, עמי 335-329; בניהו תשנ״ג, עמי 45-40 ועל פי המפתח, עמי 194.

לאחר זמן, ב־1820, מכרו השותפים הנ״ל את הבית שבנו לאדם בשם שאול בן דוד ויוסף(61) תמורת חמישים מת׳קאלים" במכירה גמורה וחלוטה, תוך התעלמות מן העובדה שהקרקע הייתה אך מוחכרת להם על ידי גזבר העניים. הבעלים החדש חדל אפוא לשלם את דמי החכירה השנתיים. בינתיים נפטר הבעלים החדש וגזברי העניים (שמותיהם לא. צוינו) – שנוכחו לדעת כי קופח חלק העניים על ידי כך – פנו אל בית הדין בתביעה לחייב את יורשי הבעלים החדש ואת השותפים הראשונים לשלם את דמי החכירה בעבור כל השנים שחלפו ולא שולם בעבורן, וכן להתחייב לשלם את דמי החכירה כסדרם מכאן ולהבא. בבית הדין הושגה פשרה, שלפיה ישלמו יורשי הבעלים החדש את דמי החכירה ואף יוסיפו עוד סכום תמורת חלק העניים בבית, כלומר דמי החכירה השנתיים לעתיד, והבית יהא רכושם המוחלט. פשרה זו קיבלה את אישור ר׳ חיים הצרפתי וכן את הסכמת נגיד הקהילה באותם הימים, שהיה אמור לפקח על ניהול נכון של נכסי העניים על ידי גזברי העניים.

הערת המחבר 61 – ויוסף = בן יוסף. הוו אינה וו החיבור העברית או הערבית אלא ״בן״ הברברית, בדומה לשם אוחנה שפירושו ״בן חנה״. שם המשפחה הוא אפוא ״בן דוד ויוסף״. משפחה הקיימת עד היום. תודתי לידידיי פרופי יוסף שיטרית והרב ד"ר משה עמאר, שהאירו עיניי בעניין זה.

כל הפרשה מובאת במסמך הנדון מחודש כסלו תר״ד (סוף 1853), בהקשר לחלוקת הרכוש הנ״ל בין יורשי שאול בן דוד ויוסף – בתו הצעירה, שהייתה אמורה להינשא לאדם בשם אברהם בן דוד הכהן, ואחיה יעקב ושלמה – ובהקשר למכירת הנכס לאדם אחר בשם שלמה בן יהודה המכונה בורוס. בינתיים עלה ערך הבית והוא נמכר עתה במחיר של 112 מת׳קאלים, בעוד שבמכירה הראשונה משלושת השותפים לשאול בן דוד ויוסף נמכר במחיר של 50 מת׳קאלים בלבד(קשה לשער שהשינוי היה רק בשל פיחות של המטבע). המסמך הסופי נחתם על ידי הדיין ידידיה מונסונייגו, בנו של ר׳ רפאל אהרן הנ״ל, ואתו ר׳ יצחק בן שמול, והובאו בו הנוסחים של כל מעשי בית הדין הנ״ל. למעשה האקט המשפטי האחרון אינו קשור כלל לעניין גזבר העניים, אבל לצורך התיעוד המלא של אקט זה הביא הדיין ידידיה מונסונייגו את השתלשלות הבעלות על אותה חלקת קרקע, ומחמת כך הגיעה לידינו עדות חשובה על פעילותו של מוסד גזבר העניים בקהילת פאם במחצית הראשונה של המאה ה-19.

על כל פנים, המסמך שלפנינו מעיד על בעיות שנתעוררו בניהול התקין וההוגן של הקדשי הקרקעות בעבור העניים, ומלמד כי נפתחה דרך למכירת הקרקעות תוך הפרה גמורה של תקנות הראשונים. דבר זה עולה גם משתי תעודות מצפרו משנת תרב״ד(1864) תרסי׳א (1901). בתעודות אלה ניתנת למעשה אפשרות לכל אדם לקנות את קרקע העניים, אלא שעליו להתחייב לשלם את הפדיון המגיע להם.

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

ד. סיכום

דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה את העורות והחלבים של הבהמות שנשחטו עבורם (בהמה גסה ולא בהמה דקה). בית הדין של הקהילה היה ממנה נאמן מטעמו, ולידו צוות של עוזרים, לגבות מן הקצבים את העורות והחלבים ולמכרם במחיר הוגן לכל המעוניין, והתמורה שנתקבלה נשמרה בקופה מיוחדת שנקראה קופת העניים וכספיה שימשו למטרות סעד שונות. הנוהג הרווח היה שגזבר העניים ועוזריו קיבלו שכר של חמישה אחוזים מן התמורה הכספית שהשיגו, אך יש שעשו זאת בהתנדבות בלא שכר כלשהו. תפקיד מעין זה של גזבר הקדש, שהוטל עליו מטעם הנהגת הקהילה לאסוף מדי שבוע וכן בראשי חודשים ובשלוש רגלים תרומות מבני הקהילה בעבור ענייה ונצרכיה, אולי בהיעדר הקדשות של קרקעות, ידוע גם מקהילת מראכש שבדרום מרוקו.

אך, כאמור, מוסד קרקעות העניים במרוקו היה מוסד של הקדשות. איני יודע לומר מתי נוסד. אפשר הובא על ידי המגורשים מספרד או שהם קבעוהו לראשונה במאה ה־16, בהשפעת החברה המוסלמית הסובבת, שבה היה מפותח ביותר מוסד החַבְּס (רבים אַחְבַאס; בלהג המקומי חְבַּאס, ביחיד חַבּוּס), כלומר הקדשת רכוש קרקעי בעבור מטרה כלשהי. כך למשל צוין, שבראשית השלטון הצרפתי היו מקומות בצפון מרוקו שארבע חמישיות מן הקרקעות בהם היו בידי מוסדות ההקדש. אך שלא במוסד ההקדש היהודי, שהקיף על הרוב בתים וחנויות ולעתים נדירות קרקעות חקלאיות, שדמי השכירות שלהן נועדו לסייע בידי העניים, בחברה המוסלמית בדרך כלל הקדישו בודדים או משפחות את הקרקעות החקלאיות שבידיהם למוסד החבוס על מנת להימנע מלשלם את המסים הגבוהים, כשהם ממשיכים לעבד את הקרקעות המוקדשות. עם זאת יועדו ההכנסות מקרקעות החבוס לכיסוי הוצאות צורכי הציבור או לצורכי דת, כגון מסגדים, בתי ספר דתיים, בתי חולים, גשרים, אגודות אחווה ומובילי מים. אף נמסר, כי יהודים תושבי אצוירה (מוגאדור) יכלו לשכור חנויות מן החבוס, ממש כמו המוסלמים, לפי שהשיקול הכלכלי גבר על השיקול הדתי. על בל פנים, בשתי החברות הקנה הדבר למנהלי מוסד ההקדש עצמה כלכלית וחברתית, בעיקר כאשר ההקדש היה שייך למסגד.

הערת המחבר: [1] לדיון מפורט בהקדשות במרוקו ראה מישו־בליר 1908 ; שם 1970, עט׳ 118-102; שרוטר 1988, על פי המפתח, עמי 315, ערך hubus. גם בתוניסיה המוסלמית בונה ההקדש חבוס; ראה למשל חיבורו של המלומד התוניסאי מחמד אלסנוסי בן המאה ה־19, אלרוץ׳ אלזאהר / פי אסנאד אלחבום ללאסלאס אלבאהר(ראה עליו שנופי 1977, עמי 151-146). עוד ראה אלחאייף תר״ך, דף קעט ע״א, בעניין ״מי שקנה קרקע מחבית ויצאו עליו עוררין שהוא הקדש העכו״ם הנק׳ אלחבס״.

אמנם מטבע הדברים לא היה יבול מוסד ההקדש היהודי להתפתח ולהתגוון ולצבור עצמה רבה כל כך כמו המוסד המוסלמי. זאת לפי שהמערכת המוסלמית נהנתה מיציבות כלכלית ומנהלית במשך מאות שנים ומידת השפעתן של התמורות המדיניות הרבות עליה הייתה מועטה באופן יחסי, בעוד המערכת היהודית סבלה מחוסר יציבות, כחלק מן הקהילה היהודית בכללה שהייתה נתונה למסכת שלמה של חוקי אפליה, רדיפות, גירושים, המרת דת ולחץ כלכלי. וכבר נזכר לעיל, שהעברת רכוש קרקעי שאין לו יורשים להקדש העניים על פי תקנה מיוחדת שנתקבלה בקהילות מרוקו הייתה צריכה להיעשות בהסתר מן השלטונות המוסלמיים, שביקשו ליטול לעצמם רכוש זה.

על השפעת מערכת ההקדשות המוסלמיים על זו היהודית ילמד לא רק השימוש היהודי במונח המוסלמי גלסה בעבור ״חזקת היישוב״, אלא גם ההבחנות הדומות בשתי המערכות של זכויות חזקה שונות בקרקעות ההקדש ובבתים שעליהן וההתלבטויות המשפטיות בשאלות המסובכות הנובעות מאבחנות אלו. אך השוואת מוסד ההקדש היהודי למוסד המוסלמי ראויה לבדיקה מדוקדקת בפני עצמה, החורגת ממסגרת מאמר זה.

על כל פנים, יש בתעודה זו ובממצאינו על מוסד ההקדש של קרקעות העניים בקהילות הראשיות של יהודי מרוקו כדי ללמד על רמה גבוהה ביותר של ארגון קהילתי שכמותה לא נודעה בקהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה או בארצות המזרח ובקהילות המסורתיות של יהודי מזרח אירופה ומרכזה.

האנלוגיה בין שני המושגים הללו, העברי והערבי, נתקבלה גם על דעת חכמי ההלכה המוסלמים ועל דעת אנשי המשפט בשלטון הצרפתי במרוקו; ראה מרטי 1933, עט׳ 468-466. במערכת הלא־יהודית הוחל המונח חזקה על רכוש לא נייד שהיה בבעלות מוסלמי אך הוחזק בידי יהודי; ראה שאם 1970, עמ׳ 106 הערה 53. קומבינציה זו של בעלות מוסלמית וחזקה יהודית אפשרה למוסלמים להכיר במציאות של נכסי דלא ניידי במדינה המוסלמית הנמצאים ברשות יהודים. ראה מרטי 1933, שם. לדיון נרחב בחזקה היהודית ראה זעפרני 1972, עמי 195-188.

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים-יוסף טובי-מקדם ומים כרך ט'

נוסח התעודה

בס״ד

טופס שטר נדרשנו להעתיקו כדי שיהיה הלוקח זכותו בידו וז״ן –וזה נוסחו-: מכה המסור ביד גזבר העניים החכם השלם כהר״ר-כבוד הרב רבי– חיים ה״ן-הנודע בן– דנאן נר״ו מבדי״א“-נטריה רחמנא ופרקיה מבית דין ישמרם אל– ויחידי הקהל לפקח על נכסי העניים ולהשכיר קרקעות העניים כמשו״ח-כמו שכתוב וחתום-בידו נתן רשות ליעקב ה״ן כלפון ולשות'-ולשותפו– משה בה״י-בן היקר-שלם ה״ן סמחון וידי״ן-וידיע בן– כאבישה לבנות בית או חנות סמוך סמוך למעסרה-הכוונה כאן לבית הבד– הידועה לשמואל הן' דידי ולא יפרעו בשכי'-בשכירות– המקום ההוא' כ״א-כי אם– סך שתי אוקיות [          ] עוד כל ימי הארץ-כלומר לזמן בלתי מוגבל- יען כי דבר זה נראה לו שהוא לתועלת העניים כמפורסם לכל ואדעתא דהכי נתרצו האנשים להשכיר המקום ההוא שלא יוכלו אחרים לבוא בגבולם כלל ולראיה בידם ח׳׳פ-חתמנו פה-בסיון ש׳ תעננ׳׳ו לפ״ק ושו״ב- שנת תקע"ו-1816- לפרט קטן ושריר ובריר– וקיים ע״ך נמ״ן מוע״ן-עד כאן נמצא כתוב מועתק על נכון– בלי תו״מ וחתו' – תוספות ומגרעות וחתומים– עליו החכם השלם והכולל הדומ״ץ כמוהר״ר-הדיין המצויין כבוד מורנו הרב רבי– רפאל אהרן מונסונייגו זלה״ה-זכרו לחיי העולם הבא- והי׳ פתחיה סירירו והכרנו חתימתו מוהרא״ם הנז'-מורנו הרב רפאל אהרן מונסונייגו הנזכר– ונתקיימה לנו חתימת פתחיה הנז׳ באחד מדרכי הקיום וס״ל-וסמוך לו– נמ״ך נעשו ב׳ גופים וזה ניתן ביד משה הנז׳ ע״ך נמ״ן מוע׳׳ן א״ב תב׳׳ת-אות באות תיבה בתיבה- בלי תו׳׳מ וס״ל נמ׳׳ך האנשים הנז׳ מכרו הבית הנז׳ להר׳ שאול בן דוד ויוסף כמשו״ח. והן היום קמו גזברי העניים ותבעו ליורשי הר״ש-הרב שאול-הנז׳ ולמשה הנז׳ לפרוע להם סך השכירות דלשעבר וגם כן יתחייבו להם בלהבא ונתפשרו עמהם בסך השכירות וגם מכרו להם חלק העניים בבית הנז׳ ולא נשאר לעניים שום זכות בבית הנז׳ כי החליטו המכר ליורשי הר״ש הנז׳ וכל זה היה בהסכמת בדי״ץ-בית דין צדק-והנגיד יצ"ו-ישמרהו צורו ויוצרו-ולראיה ח״פ וקיים ע״ך נמ׳׳ך מוע׳׳ן א״ב תי׳׳ב וחתו, עליו כמוהר״ר חיים הצרפתי זלה׳׳ה והכרנו חתימתו ובנייר אחר נמ׳׳ך.

  • העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ובשח״ך ב״א למ״ש הי׳ משה בהי׳ שלם בן׳ סמחון וידי״ן כאבישה ורי׳ יעקב בה״י אברהם ה״ן כלפון דידיע ן׳ סמאגה והו׳ שנטו״ק-והוא שנטל וקיבל– מאת הר׳ שאול בה׳׳ר-בן הרב– יצחק ה״ן דוד ויוסף סך המשים מתקאלים [….]ובעדם גמרו ומכרו לו הבית שבנו בשות׳-בשותפות– שניהם במקום הנקרא צפאיין הסמוכה להאלמעצרה שבנה הי׳ שמואל הן׳ דידי מכירה גמו'-גמורה– חתוכה וחלוטה מתהומא דארעא עד רום רקיעא עם כל תשמישיה והנאותיה ומנעוליה ולא שירו המוכרים הנז׳ שום שיור זכות לא להם ולא לב״ך אפי- לבאי כחם אפילו– נעיצת יתד כי כבר סילקו עצמם ועצם וזכות כל ב״ך מעל קרקע זו ומעל מקצתה סילוק גמור וקע״ע-וקיבלו על עצמם– בכח הקוש׳׳ח- הקניין ושבועה חמורה-לקיים הקרקע הנז׳ ביד הקונה הנז׳ וביד ב״ך מנוקה ומשופה מכל מין עירעור ושטנה-התנגדות, יריבות– שבעולם וכך אמרו המוכרים הנז׳ לקונה הנז׳ זיל קני לך זביני אלין אינון ושבחיהון ומעליהון ואנן ניקו ונדכי ונשפי זביני אלין מכל מין עירעור וצבי הקונה בזביני אלין – ארמית:לך קנה לך קניינים אלו, ושבחיהם והטבותיהם, ואנו נעמוד וננקה ונשפה קניינים אלו מכל מין וערעור.והסכים הקונה לקניינים אלו– ומע׳ומעתה- יזכה הקונה הנז׳ בקרקע הנז׳ זכיה וחזקה גמו׳ לירש ולהוריש לבנות ולסתור ולשכור ולמכור ולמשכן לכל מי שירצה כאדם העושה בשלו ולית דימחי בידיה כאדם העושה בשלו והו׳ שט״ז מו'- והודאת שטר זה מוחזק– ומקויים בכל חי'- חיזוקי – וקיומי סבדי״א בתפי׳- סופרי בית דין ישמרם אל בתפיסה– ומאסר ובאחריות גמו׳ דב״ב ושאינו ב׳׳ב-דבן ברית ושאינו בן ברית– עליהם ועי״א ועכ״ן מקוא׳׳ם שקוש׳׳י דלא כאס׳ ודלא כטו״ד- ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן מטלטלי שקנו ושיקנו. דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי-  ונגמר הכל בדל״ב ובשח״ך בעי'-בעשור -אחרון לח'-לחודש- טבת מש׳ תק״ף- דצמבר 1819– וקיים וחתו׳ עליו כהר׳׳ר יעקב אזוולוס והר׳ יעקב אביטבול- הראשון נזכר על ידי בן נאיים תרצ״א, דף ע ע״א, כאחד מחכמי פאס שחי באמצע המאה ה־18; והשני לא מצאתי זכרו. והכרנו חתימת החכם הנז'- ר׳ יעקב אזוולוס. ונתקיימה לנו חתימת יעקב הנז'- ר׳ יעקב אביטבול. ובנייר אחר נמ״ך ראו ראינו אח״מ – אנן חתומי מטה. שטר חלוקה שחלקו יורשי הר׳ שאול חן' דוד ויוסף הקרקע שירשו ממורישם הנז׳ ועלה לחלק מרים בת שאול הנז׳ החצר הנק׳ ע״ש ן׳ על שם כן– זכירי שבשכנות החצרות החדשות שבהאלכדייה- שם שכונה בפאס שהיו בה בתי יהודים רבים. ראה עובדיה תשל׳׳ט, א, עמי 129. עם הבית הידוע להם במקום הכבשן שצורפים שם זהב וכסף- מלאכת הצורפות בפאס הייתה בלעדית בידי היהודים, וכן בצפרו. על הצורפים היהודים בפאס -כמו שראינו כ״ז כוח״ך- כל זה כתוב וחתום כראוי- ובכן הע״ע בקש״ט בדל׳׳ב ובשח״ך כ״א למ׳׳ש – העידו על עצמם בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקני ביה ובשבועה המורה כראוי בל אחד למה שיתחייב.מרים הנז׳ והו״ג בכ״ז-הודאה גמורה בכל זה– שבעד סן שלש מאות מתקאלים וחמשה ועשרים מתקאלים מכ״ט-מכסף טוב-  שנטו״ק מאת אחֶיה ר׳ יעקב ושלמה בה״ר שאול הנז׳ גמרה ומכרה להם החצר הנק׳ ע״ש ן׳ זכירי הנז׳ עם הבית שבמקום הכבשן הנז׳ מכירה גמורה בכל מוצאיה ומובאיה ותשמי׳ והנאותי׳ וכח״ו-ותשמישיה והנאותיה וכל חוזק- שיש לה באמת הביבין ובמקום האשפה הכל כאשר לכל מכרה להם המקומות הנז׳ מכי׳ גמר-מכירה גמורה– עומקא ורומא מארעית תהומא ועד רום רקיעא מכי׳ שו״ק כד״ו-מכירה שרירא וקיימא כדת וכדין– דלא למיהדר בה לעלמין מכי׳ מ״ו בכח״ו שבעולם באו״ה כפה״ד כתחז׳׳ל ומעו״ע-מכירה מעתה והלאה בכל חוזק שבעולם באופן המועיל כפי הדין כתקנץ חז"ל ומעתה ועד עולם– ילכו הקונים הנז׳ ויזכו ויחזיקו במכי׳ זו זכות גמו׳ וחזקה גמו׳ יבנו וימשכנו וידורו וימכרו ויחליפו ויתנו במתנה לכל מי שירצו ויעשו במקומות הנז׳ חו״ר-חפצים ורצונם- כאדם העושה בשלו ולא איתי דימחי בידם ויאמר להם מה תעשו ולא שיירה המוכרת הנז׳ במכי׳ זו שום שיור וזכות ושיעבוד לה לעצמה ולב״ך ועליה רמי לסלק כל מו״ט-מענה וטענה-מעל מכי׳ זו ומו״ט מקצתה ס״ג-סילוק גמור– עד אשר תשאר מכירה זו מוחזקת ומקויימת ביד הקונים הנז׳ וביד ב״ך-בא כוחו– מנוקה ומשופה מכל מיני עירעורין שבעולם בהשתדלותה בהונה ואונה וכץ אמ״ל-אמרה להם-המוכרת הנד לקונים הנז' זילו והזיקו וקנו ואנא בס״ד איקו וכר וצביאו-  ארמית:לכו והחזיקו וקנו ואני בעזר השם אעמוד וכו'-הקונים הנז' והחזיקו במקומות הנז' וק״ע-וקיבלו עליהם– זביני אלין כאדם המחזיק בדבר הקנוי לו ולהיות שמרים הנז' היא כעת פחותה מבת עשרים לכן הודענוהו שהמוכר קרקע שירש ממורישו והוא פחות מבן עשרים שאין ממכר ואפ״ה-ואפילו הכי-נשבעת ש״ח-שבועה חמורה– לאשר ולקיים זה המכר ביד הקונים הנד לצמיתות לדורות עולם ואם ח׳׳ו-חס ושלום– תחזור ותערער על המכר הנז' לבטלו היא או ב״ך מעו״ע נקושח״ך-בא כוחה מעתה ומעכשיו נקטה קניין ונשבעה שבועה חמורה- מרים הנז' ונתחו״נ לו״ל-ונתחייבה ונשבעה לשלם ולפרוע– לקונים הנ״ל סך אלף מתקאלים מכ״ט-מכסף טוב– קנס ש״ך-שלא כדין– באו״ה כפ״ה ובפ״ה כתחד׳ל ובאמ״ץ-באופן המועיל כפי ההלכה וכפי הדין כתקנת חז"ל ובאותו מצב-נקושח״ך הר׳ אברהם הכהן בה״ר דוד הכהן הס, והו׳׳ן בר׳׳ן-הסכמה והעיד ונשבע ברצון נפשו,הודאה נבונה כרצון נפשו-והסכים על המכר הנז' שעשתה ארוסתו מרים הנז׳ עכמ״ד ומפו״ל באו״ה כפ׳׳ה כתחז״ל והועה״ך בשט׳׳ז מו״מ בבחו״ח כתחז׳׳ל ובנא׳׳ג וכו׳ ובאח״ג ועי״א ועכ׳׳ן מקו״ם שקו״ש כתחז׳׳ל דלא כאס׳ וט״ד-הנזכרת על כל מה דכתיב ומפורש למעלה באופן המועיל כפי הדין כתקנת חז״ל והודה על הכתוב בשטר זה מעתה ומעכשיו בכל חומר וחיזוק כתקנת חז״ל ובנאמנות גמורה וכו׳ ובאחריות גמורה ועל יורשיו אחריו ועל כל נכסיו ומקרקעי ואגבן מטלטלי שקנה ושיקנה כתקנת חז״ל שלא כאסמכתא וטופסי דשטרי-ולא יורע כה שט״ז מחמת איזה לשון חסר ויתר או משתמע לתרי אנפי אלא הכל יהיה נדרש לתועלת וזכות הקונים הנז׳ ונ״ה-ונגמר הכל– בקוש׳׳ח עכמ׳׳ד ומפו״ל. והיה זה קודם כניסת מרים הנז׳ עם הר׳ אברהם הנ לחופה בשלשה עשר יום לחדש כסליו ש׳ וירשו בית יעקב את מורשיה׳ם-תר"א-נובמבר 1840- לפ״ק והשו"ב-והכל שריר ובריר– וקיים וחתו׳ כמה״ר ראובן סירירו- נפטר בשנת תרט״ו(1855). ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף קד ע״ב; עובדיה תשל״ט, א, עט׳ 122, 124.וכמהר״ר שלמה אבן צור ז״ל- נפטר בשנת תר׳׳ג (1843). ראה עליו טוליראנו תרע״א, עמי 194; בן נאיים תרצ״א, דף קטז עא-  והכרנו חתימתם ע״ך נמ״ך מוע׳׳ן א״ב תי״ב ולראייה ח״פ ב״ט יום לח׳ טבת ש' צדקת״י-תר״ד (דצמבר 1843).

חתי׳ יעקב אביטבול לא נתקימה לי והשאר כולו מקויים וד״ק וק׳׳ש ידידיה מונסונייגו ס״ט

יצחק אבן שמול ס״ט

ודין קיומה וקיים שנית. הערה זו נרשמה בקולמוסו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, שכתב גם את המסמך כולו.

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים-יוסף טובי-מקדם ומים כרך ט'-עמ'70-65

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'

מקדם ומים כרך ט'

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)

ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1952-1872), שחי ופעל בצפרו בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, כיהן במשך כשבע שנים (1910/1-1904) כגזבר קופת העניים, לאחר שאביו מסעוד עובדיה שימש בתפקיד עד פטירתו בשנת 1903. על פעולתו במשרה זו סיפר ר, ישמ״ח עובדיה בזיכרונותיו ״צבא ימי״ שנדפסו בראש ספרו תורה וחיים שיצא לאור בג׳רבה (עובדיה תשי״ב), דפים י ע״ב – כד ע״א. להלן מובאים מתוך הזיכרונות הדברים הנוגעים לענייננו (שם, דפים טז ע״ב – יח ע״ב). המשפטים המוסגרים בסוגריים עגולים הובאו במקור הנדפס, והם דברי הסבר של בן המחבר, הרב דוד עובדיה איש ירושלים. אף הוא הוסיף במקור הנדפס שתי הערות הסבר שהובאו בשולי העמוד, כמצוין להלן. [בסוגריים מרובעים הובאו השלמות שלי(י״ט)].

[הערת ר׳ דוד עובדיה, בן המחבר שהוציא את הספר לאור, בשולי העמוד:] הגיד לי עט״ר [=עטרת ראשי] שכמה מן העמל עבר עליו ער שאסף כל שטרי זכויות לקרקעות הנז<כרים> שהיו מפוזרים בידי הגזברים שנפטרו ונשארו ביד בניהם אחריהם. והוא ז״ל עבר מבית לחצר מחצר לבית עד שאספם יחד. תהיה משכורתו שלימה מעם ה׳.

עוד זאת שאחר פטירת הרב מוא״ב [=מור אבי] ז״ל שהיה אז גזבר העניים באו יחידי הקהל להעמידני במקומו ולא קבלתי מהם ואז מנו החכם כמוה״ר חיים מאמאן ז״ל. ואחר עבור ימים מועטים כשנה ומחצה נתקבצו הקהל והת״ח בבהכ״ן [=בבית הכנסת] סלא (צ״ל: צלא) דלחכם להפציר בי שם כי ידעו שאם יבואו לביתי לא ישיגו מאומה שלחו אחרי ופתחו דלתי ההיכל והעתירו עלי דברים אשר יגורתי מהם. וכראותי שאין לי מנוס להמלט בקשתי למנות לעזרתי את הגביר סי<ניור> שלמה בן יעיס [יעיש] יען שהזקן שהיה עוזר למר אבי ז״ל לא יצלח למלאכה, ונעתרתי לבקשתם ולא השבתי פניהם ריקם […].

וזה היה משפט הגזברות בימים ההם. לקופת העניים כמעט לא היו הכנסות כלל רק איזה קרקעות וחזקות שמקצתן היו ממושכנים ביד הזולת מדוחק השעה. וגם איזה חזקות בחנויות שהיו רעועות זו מן הדלף וזו מן הדלת השבורה, עד שכמעט לא היו ראויים להשכירם ומחסרון ההכנסה לא היה ביכולת הגזברים לתת פרס קבוע במע״ב [=במעות בעין], (ממה שהיו גובים משכירות הקרקעות הנז׳) רק לת״ח ולאלמנות. ולשאר העניים לעתים רחוקות כאשר יבואו שכניהם להגיד מצבם הזעום. מנהג הגזברים אז למסור לכל שנים או שלשה ת״ח (שלא היתה להם הזכות לקבל פרס במע״ב), חנות אחת ופירותיה מהחנויות המוקדשות לעניי העיר. והם הת׳׳ח הנז׳ היו מתגלגלים עם השוכר ונהנים מהשכירות. […] ואז השתדלנו לבנות הנהרסות ופדינו הקרקעות הממושכנים (והיה עומד נגד משיגי גבול שהיה להם איזה בנין סמוך לרחוב). […] וכמה סבלנו להמציא מעות כדי הצורך לעניי העיר ולהת״ח והנצרכים ממקומות אחרים שהיו מתרבים יום יום, ומה גם לצורך תקון הקרקעות ובנינם כי בקיץ התרס״ד ליצי<רה> נהרסו שתי חצרות סביב בהכ״ן הגדולה שהיו בנין עתיק ונושן ונפלו מהן כמה בותלים. והגם שהטילו תקונם על בעלי השררה שקבלו אותה מאבותיהם אמנם הקומות שעליהן שהיו בחזקת העניים חדשנו בניינה ועלתה ההכנסה מאד. גם בנינו עֲלִיָּה גדולה על פתח שער אלמללאח לצורך אסיפות הקהל והגזברים שהיו מתוועדים וגולים בחנויות [.,.]. אך לעומת זאת נתרבו ההוצאות עם תוספת הצרות המתרגשות בכל יום, בפרט מה שהיה המנהג לתת מקופת העניים מה שהוטל על הצבור כמו השוחרות והמנחות שהיו מקריבים לשרי העיר, ומה גם בעת צרה וצוקה של השר העריץ אשר התנפל על היהודים בגזירותיו הרעות. ברוך פודה ומציל.

[…] תחת מסיבות הזמן המוזר הזה התגלגלנו אני וחברי הר״ש [=ר׳ שמעון] הנ״ל, וחלק גדול מהצרות והמכאובים הנ״ל לקחנו שנינו ביחוד בעבור מנוי הגזברות כמובן. עוד זאת היתה לנו שהיינו צריכים להכין אכסנייא להני ארחי ופרחי הבאים בשערי העיר כל אחד לפי כבודו, עד שנתייסדה החברה הקדושה חברת אליהו ז״ל שאחת ממטרותיה היתה לקיים הכנסת אורחים, מלבד איזה יחידים נכבדים עם שליחי כולל שהיינו מכינים להם אכסנייא מכובדת.

[…] מינוי הגזברות הנ״ל נמשך עד שנת התע״ר או תרע״א שאז צעקתי מנהמת לבי ולא עצרתי כח להמשיך עוד בעסק זה ואז מינו את הרב כמוהר״פ [כבוד מורנו הרב פנחס] הן' מאמאן ז״ל במקומי. והגם שבקשו ממני שלא אסתלק לגמר<י> הייתי משתמיט יום יום ונשאר הרב הנז', עד אשר באו הצרפתים וחדשו משטרים וסדרים חדשים ונתייסדה הגזברות ע״י בחירות ששה אנשים מיוחדים הנקרא בשם קומיטי, ולא רציתי להיות גם אחד מהם […].

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'

תעודות מסחריות ומשפטיות מאוסף משפחת [א]צראף מפאס:-יהושע פרנקל.

מקדם ומים כרך ט'

תעודות מסחריות ומשפטיות מאוסף משפחת [א]צראף מפאס:

מקור היסטורי חדש לקורות היהודים תושבי פאס בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20

יהושע פרנקל

על יהודי מרוקו בכלל ויהודי פאס בפרט נכתב לא מעט. ואולם טרם נתפרסם מחקר אשר נשען בעיקר על מידע שלוקט מתוך תעודות משפטיות שרשמו לבלרי בית הדין השרעי (כלומר האסלאמי) בעיר פאס.

הודות לנדיבותו של פרופסור יוסף טובי נתאפשר לי להציץ בחבילה של מסמכים, אשר ממבט ראשון נראה כי מרביתם תעודות שנרשמו בידי לבלרי בית הדין השרעי בעיר פאס ערב שלטון החסות (הפרוטקטורט, או אל־חמאיה בערבית) הצרפתי, דהיינו בחמשת העשורים שלפני כיבוש העיר בידי חיל המשלוח הצרפתי(בשנת 1912). תעודות אלה היו בעבר בידי בני משפחת אצראף מן העיר פאס.

בני המשפחה אינם זרים לתלמידי ההיסטוריה של הקהילה באותם עשורים. איגרת יחס פאס יע׳׳א אשר אבנר ישראל הצרפתי(1884-1827) ליקט (קרוב לוודאי אחרי 1873) כוללת מניין הבתים והחצרות בעיר פאס ורשימה של שמות בתי האב אשר אכלסו אותם. אחד הבניינים (דאר) אשר הכיל בתוכו 19 יחידות מגורים (בית) היה דאר שלום אצראף. איש זה, שלום בן יהודה אל־צראף או אצראף (,(Chaloum ben Yehouda es-Sarraf נזכר ברשימה של סוחרים אשר פנו בשנת 1898 אל הוזיר מוחמד אל־ספאר בבקשה להתיר ליהודי המלאה של פאס לבנות בית מרחץ (חמאם). כעבור שנים אחדות, ברשימה אשר מתארת את המצב בעיר פאס בראשית תקופת הפרוטקטורט הצרפתי, נזכר בנו יעקב בן שלום אצראף. הוא נמנה עם חברי הוועד היהודי אשר נפגש עם הרשויות הצרפתיות על מנת להעלות לפניהן תביעה לבירור פגעי שוד המלאח שהתרחש בפסח תרע״ב (אפריל )1912

אוסף אצראף מעמיד לרשות המתעניינים בקורות יהודי המגרב סוג חדש של מידע, תעודות אשר נרשמו בבית דין שרעי. סוג זה של מקור לחקר יהודי מרוקו טרם נוצל, ככל שידיעתי מגעת.5 הודות לכך יש באפשרותנו לבחון מזווית רעננה מספר היבטים בקורות יהודי פאס.

במאמר זה דליתי מתוך אוסף אצראף מספר מצומצם של תעודות אשר נוגעות לטופוגרפיה של שכונת היהודים (המלאה) בעיר פאס ואשר מתוכן ניתן ללמוד על רחובות היהודים ובתיהם בפאס בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. מידע מסוג זה נמצא בשני סוגי מסמכים:(1) שטרי קנייה ומכירה של נכסים במלאח;(2) ייפויי כוח אשר בהם מינו יהודים באי כוח אשר יופיעו מטעמם בבית הדין השרעי. אך בטרם אגע במסמכים אלה מן הראוי לתאר את מערכת המשפט בעיר פאס ואת הניסוח של התעודות המשפטיות. סקירה קצרה זו תבהיר את תרומת מעשה בית הדין השרעי ללימוד ההיסטוריה של היהודים תושבי העיר פאס.

סוגיית המקורות

חשיבות תרומתן האפשרית של תעודות אוסף אצראף מתבהרת במלוא חדותה כאשר משווים אותן למקורות אחרים. על מנת לעמוד על כך יורשה לי לפתוח בהסבר קצר אשר עיקרו הצגת המקורות שעליהם התבססו עד כה מרבית חוקרי ההיסטוריה של יהודי העיר פאס בתקופת שלטונה של השושלת העלוית־פילאלית. (הראשון לסולטאנים בני משפחה זו היה מולאי מוחמד, שמת בשנת 1650; את פאס הם תפסו לראשונה בשנת 1641). מעיון בעבודותיהם המפורטות של חוקרים אלה עולה כי ידיעותינו על היהודים ובמיוחד על פעילותם במרחב הציבורי ויחסיהם עם הרוב המוסלמי התבססו בעבר הרחוק בעיקר על ארבעה סוגי מקורות. באחרונה נוסף אליהם עוד סוג. הבוחנים כיום את קורות יהודי מרוקו אמורים לעשות זאת אפוא באמצעות עיון בחמישה סוגים של מקורות.

חיים זאב הירשברג, תולדות היהודית באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה; שלום בר־אשר (עורך), היהודים במרוקו השריפית: פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה־16 ועד ימינו, ירושלים תשל״ז

הסוג הראשון הן כרוניקות ערביות אשר רשמו מחברים מוסלמים, בדרך כלל מקורבים להצר הסולטאן (אשר בתקופה העלוית־פילאלית שכנה בפאס או במכנאס). המחברים המוסלמים, אשר כתבו בערבית ספרותית, עניינם היה תיאור החצר ומהלכיה וכן אירועים בערי השלטון(בעיקר מראכש, פאס ומכנאס) וברצועת החוף של מרוקו, ששם הייתה נוכחות ספרדית. כרוניקות אלה כמעט אינן מתארות יהודים (אל־יהוד). הידיעות שהן מוסרות על היהודים מקוטעות ומצומצמות לכלל הערות בעלות אופי של אנקדוטות היסטוריות. מתוכן ניתן להסיק יותר על דימוי היהודי בעיני המוסלמים מאשר על הראליה החברתית.

הסוג השני של מקורות הם חיבורים היסטוריים (תואריח׳ בערבית ספרותית; תואריכ׳ בערבית יהודית) אשר יהודים כתבו. הטקסט הראשון במעלה בחשיבותו הוא התואריכ׳ של משפחת בן דנאן. אליו ניתן לצרף מספר לא רב של תעודות היסטוריות אחרות שקיבץ ופרסם לפני שנים לא רבות הרב דוד עובדיה. בהכללה ניתן לטעון, כי החיבורים ההיסטוריים אשר כתבו יהודים למעשה מתמקדים בחיי הקהילה וכמעט אינם מתבוננים החוצה. עבור ההיסטוריון חולשתן העיקרית של תעודות אלה באידאולוגיה של מחבריהן. עניינן הוא להדגיש את ״סבלות בני עמי״ ולא לתאר את מורכבות הקיום היהודי כמיעוט בעיר מוסלמית מרכזית. הן חותרות ליצור תמונה בדלנית ומנותקת, בעוד המציאות ההיסטורית הייתה מורכבת ומשולבת. אף כי מחברים לא מעטים השתמשו בהן בניסיון לשחזר את קורות יהודי פאס, יש מקום לטענה כי מעט מאוד מצלילי פאס וריחותיה, מעולמה המורכב ומכלכלתה המשוכללת עולים מחיבורים דוגמת ״ספר ההיסטוריה״ או מן הכרוניקה ״דברי הימים של פאס״.

הסוג השלישי של מקורות ללימוד קורות יהודי פאס ומרוקו הם חיבורים לא־היסטוריים אשר יהודים כתבו בעברית, בספרדית, ובערבית־יהודית. בסוג זה של מקורות ניתן להבחין בשני תת־סוגים: ספרות משפטית ודתית וספרות יפה. הספרות המשפטית, בעיקר התקנות והשו״ת, נידונה בהרחבה ואף שימשה בסיס למספר מחקרים מועילים. גם מקומו של העיון בספרות הפרשנות הדתית והדרוש לא נפקד. מאידך גיסא טרם זכו לתשומת לב מספקת במחקר ההיסטורי הספרות היפה והשירה, היינו יצירות אשר נועדו לשעשע ולבדר את הקוראים והמאזינים." לסוגה זה ניתן לשייך גם את מסורת הסיפור העממי, דהינו יצירות אשר לא נרשמו על הכתב אלא הועברו בעל־פה מדור לדור. כמו כן נדמה לי כי ניתן לעשות שימוש רב יותר בזיכרונות של יהודים, בין שאלה טקסטים שהם כתבו ובין סיפורים שהם השמיעו למלקטים.

שאלת לימוד ההיסטוריה של אזורי השוליים של סולטאנות מרוקו רחבה ומורכבת, ואין זה המקום להתעכב עליה. די אם אומר כי שלושת הסוגים הראשונים שמניתי עד כה, הן אלה שנכתבו בידי יהודים והן אלה שמוסלמים כתבום ערכם מוגבל לשחזור עברם של הקהלים השוגים שהתקיימו בערי השוליים של ממלכת מרוקו או באזורים הפתוחים, בין שחיו בתחום שהורגשה בו נוכחות השלטון העלוי־פילאלי(מח׳זן: זה האזור שהכובשים הצרפתים כינו ״מרוקו המועילה״) ובין שנמצאו בתחום הכוחות השבטיים אשר למעשה שלטו על האזורים הפתוחים של מרוקו(אותם שטחים שהצרפתים כינו אזורי הסיבה / blad al-siba בין שהתקיימו בסביבה דוברת ערבית ובין בסביבה שבה מרבית האוכלוסייה השתמשה באחד הלהגים הברבריים המדוברים במרוקו.

בלאד אל־סיבה מציין את אזורי ההרים אשר יד השלטון התקשתה לפקח על הנעשה בתחומם. כנראה שורשו של המונח בערבית סאיבה: בהמה משולחת למרעה ללא השגחה. משמעותו החברתית־פוליטית היא לחימה מתמדת בין קבוצות ופרטים והיעדרם של מוסדות שלטון, כלומר אנרכיה ואף אנומיה (במובן הדורקהיימי). כך סיפר אינפורמנט מרוקני לאנתרופולוג אמריקני בדבר המצב בצפון־מערב מרוקו, בעת שהספרדים השתלטו על האזור (בשנים 1981-1860 ). ״אלה היו ימים של אלימות (Siba) בהרים של ג׳בלה. מוסלמי הרג מוסלמי בגלל דבר מה פעוט: פרה, עז, פיסת קרקע או אישה. אדם שהיה מוצא את אשתו או בתו עם גבר זר היה הורג את שניהם. אם היינו ממשיכים לנהוג כך כיום לא היה נותר אף לא מוסלמי אחד במרוקו"

הסוג הרביעי של מקורות שניתן לנצל ללמוד ההיסטוריה של מרוקו מאז המאה ה־15 הוא מסמכים ארכיוניים מגנזי ממלכות אירופה, חיבורים היסטוריים שנכתבו בידי אירופים וספרות נוסעים אירופים. המורכבות של מסמכים אלה לשחזור העבר מוכרת, והוארה בחדות בדיון המזרחני על תיאור האוריינט. הנוסעים האירופים אשר הגיעו למרוקו מוסרים דיווחים סותרים על היהודים. מחד גיסא הם מרוממים ומפארים את תפקידם בחצר ואת עושרם, ומאידך גיסא מבליטים את עליבותם ואת השנאה אשר המוסלמים רחשו כלפיהם. לעתים נדמה כי הנוסעים העתיקו מארצות מוצאם אל אדמת מרוקו את מערכת היחסים בין היהודים לנוצרים. באמצעות הסיפור המרוקני הם ביקשו לאשש את יחסה של סביבתם הביתית כלפי היהודים ואת תחושותיהם הם. באופן זה של הצגת דמות היהודים בספריהם הם מצאו אישור לשנאת היהודים, ואף יכלו לשבח את הסובלנות של אירופה ״הנאורה״ בהשוואה למזרח האסלאמי ״הפראי״.

מכל מקום, ארבעת סוגי המקורות שנסקרו פה שימשו מספר לא מבוטל של חוקרים במאמציהם לשחזר את ההיסטוריה של מרוקו ויהודיה. הם בחנו אותם בזהירות ובשקלא וטריא מורכבת וביקשו לאמוד באמצעותם לא רק את הקיום היהודי, אלא גם את טיבם של היחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו השריפית. הדיונים בסוגיה זו כללו גם עיסוק בניסיונות להבחין בין דימוי (עצמי, או של האחר) לבין ההתרחשויות ההיסטוריות. נושאים אלה, מעניינים ומרתקים ככל שיהיו רחוקים מעיסוקו של המאמר שלפנינו.

הסוג החמישי של מקורות ללימוד קורות יהודי מרוקו הוא תעודות משפטיות ומסמכים רשמיים של סולטאנות מרוקו(אל־מח׳זן). אמנם פרסום של טקסטים משפטיים אסלאמיים אשר נוגעים לשאלות כגון לגיטימיות קיומו של מיעוט בני חסות במדינה אסלמאית וההשלכות שיש לכך על מגורים ובנייה של יהודים בסביבה קדם־מודרנית אינו דבר חדש. לביסוס הטיעון די אם נצביע על התיעוד לחקר החברה הים־תיכונית. דוגמה נוספת היא הדיון בפסק ההלכה של חכם ההלכה המגרבי אל־מגילי בעניין האיסור על יהודים להתגורר בסהרה. אולם השימוש בגנזי השלטון הסולטאני לתיאור העבר היהודי במרוקו הוא חידוש אשר רק בשנים האחרונות נתנו חוקרים דעתם עליו. מוכר עוד פחות הוא השימוש בתעודות משפטיות.

תעודות מסחריות ומשפטיות מאוסף משפחת [א]צראף מפאס:יהושע פרנקל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר