נדחי ישראל – יצחק בן צבי
בראשית הישוב החדש היתה ההגמוניה בידי הספרדים. אולם גם הם לא היו הראשונים. לפני גירוש ספרד ולפני כיבוש הארץ בידי תורכיה, היה הישוב הקטן בעיקרו מסוג ה״מוסתערבים״. אלה היוו את הרוב המכריע בישוב והטביעו את חותמם על העולים, אשד לא חדלו לעלות בימי האיוּבּים והממלוכּים מארצות המזרח והמערב. שפתם של המוסתערבים היתה ערבית.
השושלת האיובית (בערבית: أيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים,סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושולת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת
עם עלית גולי ספרד במאה השש־עשדה, עברה ההגמוניה לשבט זה למדברי לאדינו. המוסתערבים התבוללו בקרב הספרדים ושפת הלאדינו תפשה במשך שלוש־מאות—ארבע־מאות שנה את מקום הערבית בקרב היהודים הספרדים. האחרונים, שעלו מכל קצוי תורכיה, הביאו אתם כוחות רוחניים חשובים וגם כוחות יצירה ויזמה כלכלית. היו גם נסיונות של התיישבות חקלאית. ובראשית המאה התשע־עשרה התחילה עלית השבט האשכנזי מכל ארצות אירופה, ובראש וראשונה ממזרח אירופה: מפולין, מליטא, מרוסיה, מגליציה ומרומניה. בחצי השני של המאה התשע־עשרה, לאחר מלחמת קרים וביחוד לאחר מלחמת הבלקן, עם החלשתה של תורכיה והגברת השפעתן של ארצות אירופה בה, גברה העליה מארצות ״אשכנז״. בשנות השמונים באה העליה של ״חיבת־ציון, עלית חלוצי ״בּילו״ והעליות החדשות: הראשונה, השניה והשלישית. היזמה היתה בידי השבט הרוסי של יהדות אשכנז, אשר כלל גם את יהדות פולין. תהליך זה נמשך עד המלחמה העולמית הראשונה וזמן מה לאחריה, עד שיהדות רוסיה נותקה משאר חלקי האומה בכוח התנאים החיצוניים. במשטר המועצות ברוסיה נשללה מידי היהדות הרוסית, בתקופה שלפני המלחמה השניה, האפשרות להשתתף בעליה. ואף עכשיו, לאחד הקמת מדינת ישראל, יהדות זו סגורה ומסוגרת, בודדת ומנותקה מן העולם. אמנם, נשארו כשני מיליונים בחיים, אבל הם כלואים מאחורי המסך, מעבר לסמבטיון. לשעה נסתם המעין של יהדות רוסיה בשביל הציונות, נסתם בשביל בנין המדינה — נקווה שלא לדורות.
בא תורה של יהדות פולין. משם באו המוני עולים. כ־25% מיהודי ארץ־ישראל נחשבים על שבט זה. השבט הרוסי שבישוב פחת יחסית, וחדשים לא באו. ודאי שזהו אסון, אסון ליהודי רוסיה ואסון ליהדות בארץ, אבל מבחינה לאומית־היסטורית אין בזה אלא מעין חילופי משמרות. השבטים מתחלפים, האומה נשארת. יהדות גרמניה, המתחרה החשובה ביותר של יהדות מזרח אירופה, תפשה בישוב מקום ניכר באיכותה, אף כי בכמותה לא יכלה לתפוש אלא את המקום השני אחרי יהדות פולין! אבל בגזירת הגורל הפסידו שתיהן את הריזירבואר הראשי שלהן, שאיננו קיים עוד. המלאי הגדול אצור בקרב היהדות האנגלו־סכסית. ייתכן שהעתיד הוא ליהדות זו, ובדברי על העתיד, הנני מתכוון לא רק להמשך קיומם של אלה, אלא גם למשקלם וערכם במדינת ישראל — אולם רק בתנאי שישתתפו בעליה לארץ בפועל, ברבבותיהם ובמאות אלפיהם; לא רק בהונם, אלא גם בגופם.
המקום השלישי הוא ליהדות המזרח. לא למזרח הרחוק ולא למזרח אירופה, אלא ליהדות ״המזרח התיכון״, ליהודים יוצאי גולת ישמעאל.
גולה זו אינה מונה מיליונים, אינה עומדת במרום התרבות הכללית ואף לא היהודית. אולם היא רוויה מסורת עשירה ושומרת בחובה כוחות לאַטנטיים הגנוזים תחת מיכסה של פרימיטיביות ושיכבה של לבנטיניות — מתחת לשיכבה זו טמונה היסטוריה של דורות מלאת מסירות והקרבה עצמית.
כל שבט ומסורת שלו, כל שבט וגורלו.
עלית יהודי עיראק ופרם, האם אין היא מזכירה לנו את עלית עולי בבל בימי זרובבל ובימי עזרא ונחמיה ? הן אלה הם נושאי מסורת חיה בת אלפיים וחמש־מאות שנה, מימי יחזקאל ודניאל הנביא ומימי יהושע בן יהוצדק, אשר מקומות קבורתם וציוניהם משמשים עד היום מקום עליה והשתטחות לאלפים ולרבבות, כמו קברם של אסתר ומרדכי בהאמדאן, בפרס, שהם מזהים עם ״שושן הבירה״; בקברם של נחום האלקושי בקרבת נינווה ואשור. עולי בבל אלה, אשר אבותיהם שמרו את שלשלת הרציפות, נשאו אתם במשך כל הדורות את מסורת סורא ופומבדיתא, מולדת התלמוד הבבלי והגאונים, ואת זוהר ימי ראשי הגולה. מרכזים אלה שבבבל ובפרס, מימי האחימנים, הפארתים והססאנים, וגם אחריהם, בימי הח׳ליפים הערביים מבית עבאס, היו עדים לפריחת הגולה הזאת, אשר היכתה שרשים בארץ גלותה, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, ואף מרידות ומלחמות ו״עליה בחומה״ לא חסרו, ושמותיהם של ראשי הגולה, מר זוטרא ובוסתנאי, ובתקופה מאוחרת הרבה יותר — דויד אלרואי, יוכיחו. ובדורות מאוחרים מאלה הקימה גולה זו גדולי תורה ומשוררים, אנשי רוח ואנשי מעשה, בעלי יזמה כלכלית, אשר שלטו על המסחר עד אסיה התיכונה, עד הודו מזה וארצות ערב מזה. צאצאיהם של יהודי פרס ובבל שלחו שלוחותיהם לבוכארה, מבניהם שימשו וזירים בממשלת מלכי המונגולים ורבי השפעה בחצר המוֹגוּל הגדול בהודו, ואף לסין הגיעו; ובעת החדשה יצאו מהם מדינאים ושרי ממשלה בבריטניה. מצד אחד לא נפסקה עלית יהודי המזרח לארץ־ ישראל, ואף במאה האחרונה יסדו מוסדות לתורה ולתעודה, בהם היו מי שחיזקו את הישוב הישן בירושלים ובחברון, ובהם ממייסדי מוצא ומשתתפים בגאולת הקרקע ובהתישבות החדשה, וכפר־יחזקאל ובית־הספר כדורי יוכיחו.