נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא-מרוקו ויהודיה

5. מרוקו ויהודיה

ב־1947 מנו יהודי מרוקו כ־ססס,230 נפש. כ־85% מהם גרו בערים הגדולות והבינוניות וכ־15% מהם היו מפוזרים ברחבי מרוקו, בעיקר בכפרי הדרום ובהרי האטלס. היהודים היוו מרכיב חשוב, לעתים מרכזי, בחייה הכלכליים של מרוקו. בין השנים 1951-1930 הייתה הגירה מתמדת של יהודים מאזורי הכפר לערי הפנים ולערי החוף, בעיקר לכיוון קזבלנקה. ב־1951 ריכזה קזבלנקה כ־47.1% מכלל יהודי מרוקו(ב־1931 חיו בה 23.3% בלבד מכלל האוכלוסייה). רוב המהגרים נמנו עם השכבות העניות. הם חיפשו פתרון למצוקתם הכלכלית ולחוסר ביטחונם. נהירתם לערים הגדולות גרמה לצפיפות, מן הקשות ביותר, בשכונות של המלאה. תנאי המגורים הירודים, המצב הכלכלי הקשה וחוסר תנאים פיזיים־תברואתיים מינימליים גרמו לעוני ולמחלות זיהומיות, ורוב הילדים של השכבות הסוציאליות העניות הסתובבו ברחובות ולא למדו בשום מסגרת חינוכית.

מרוקו זכתה בעצמאות במרץ 1956. עד סוף שנה זו עלו ממנה לישראל כ־110,000 יהודים. בין 1957 לאביב 1964 (סוף ״מבצע יכין״), עלו לארץ עוד כ־110,000 יהודים. במקביל, היגר חלק קטן מיהודי מרוקו לצרפת, לקנדה, לספרד ולארצות הברית. ב־1964 נותרו במרוקו כ־50,000 יהודים בלבד. תהליכי העלייה וההגירה השפיעו על כל הקהילה ועל מערכות החינוך בה.

רוב יהודי הכפרים מהרי האטלס ומן הדרום עלו לישראל, והנשארים התרכזו בעיקר בקזבלנקה. מיעוטם התגוררו בקהילות הגדולות לשעבר: פאס, מראקש, רבאט, ומכנאס.

בשנים 1952-1951 רק 14,864 ילדים בגילאי 10־19, מתוך סך הכל של 43,360 ילדים בגיל זה, למדו במערכת לימודית מסודרת. רובם למדו בבתי הספר של אליאנס, ולא מעט למדו במסגרות של ״חדרים״ למיניהם, בתנאים לא תנאים וברמה לימודית נמוכה. הלומדים בגילאי 14-10 היוו 50.16% מכלל הילדים בגילאים אלו. הלומדים בגילאי 19-15 מנו בסך הכל 2664 תלמידים שהיוו רק כ־14% מכלל הנערים בגילאים אלו.¹¹ מתוך שכבה זו גויסו רוב מדריכי תנועות הנוער.

מעמדם החוקי של היהודים לא השתנה עקרונית עם הפרוטקטורט הצרפתי והם נשארו, מבחינת המח׳זן (המנהל המרוקאי), במעמד של נתיני המלך ותחת חסותו. מבחינת השלטון הצרפתי הם היוו חלק מן האוכלוסייה המקומית המרוקאית (.(indigenes השלטון הצרפתי מינה ״ממונה״ מטעמו כדי להבטיח שליטה ופיקוח

על המוסדות והארגונים הקהילתיים היהודיים – inspecteur des institutions.Israelites

תפקידיו וסמכויותיו של הממונה הוגדרו על־ידי השלטונות כתפקיד משולש:

1. מפקח — Controleur.
2. שופט המגשר בין הארגונים – Arbitre.
3. ממליץ בפני השלטונות — Intercesseur.

הוא היה ממונה בתחומים רבים:

בתחום הקהילתי והתרבותי – על 53 ועדי קהילות.

בתחום הדתי־רבני – על 27 רבנים ראשיים ועל שלוש מאות בתי כנסת.

בתחום המשפטי־יורידי – על 3 בתי דין עליונים ברבאט ובטנג׳יר, על 11 בתי דין רבניים ועל 13 רבנים ממונים.

בתחום החברתי – על 150 חברות צדקה למבוגרים, על 50 חברות צדקה לילדים.

כן היה הממונה יו״ר הסנטוריום של בן־אחמד.

בתחום הפוליטי – העניק ייעוץ בנוגע לקשר עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים והחיצוניים. הוא פיקח על התנועות והארגונים הציוניים, שימש יו״ר בישיבות הכלליות של הרבנים ושל ראשי הקהילות.

בתחום האדמיניסטרטיווי – הגיש הערות והמלצות למנהל הצרפתי בכל הנושאים הנוגעים לציבור היהודי, ובעת מלחמה שימש ״צנזור״ ביחס לדברים הנכתבים בעברית.

במסגרת הגדרה רחבה זו פעל מוריס בוטבול (,(Botbol Maurice שמונה לתפקיד הממונה על המוסדות היהודיים במרוקו בשנת.1943 הוא היה בעל אישיות סמכותית וזכה לגיבוי של רוב הגורמים. כפקיד צרפתי, הוא היה נאמן למדיניות ה״רזידנס״ (Residence היה המנהל הצרפתי במרוקו) ומילא בקפדנות את תפקידי הפיקוח שהוטלו עליו. עם זאת, הוא דחף את הרבנים הראשיים, ר׳ יהושע ברדוגו ור׳ שאול אבן־דנן, שגילו סמכות רבנית ופתיחות ורגישות קהילתית, לחדש ולפרש את ההלכה כך שתענה על צורכי הציבור בהתאמה לתהליכי המודרניזציה. הוא גם תרם את חלקו להקמת המוסד המתאם של הקהילות היהודיות (Le Conseil des Communautes) לאחר שתקנה שלטונית (״דהיר״) מ־1945 לרה־ארגון הקהילות, התירה תיאום ארצי של כל ועדי הקהילות וקיום אסיפות ארציות אחת לשנה. מוסד זה התחזק ופעל מתוך נאמנות למלך ולשלטון הצרפתי. הוא היה ליהדות מרוקו מוסד חשוב, מרכזי ורב ערך.¹⁷

בוטבול, לפי המלצותיו לממשל, ניסה לאפשר קיום דיסקרטי של פעילות ציונית תוך שמירה שלא תעורר את התנגדות התושבים המוסלמים, אבל התנגד חריפות לפעילותם של גופים ציוניים ״זרים״(קרי, תנועות הנוער החלוציות) שהרבנים ראו בהם ארגונים אנטי־דתיים, אתאיסטיים וקומוניסטיים.

בני הנוער והצעירים היהודים במרוקו נחשפו לשפה ולתרבות הצרפתית באמצעות

רשת ענפה של בתי ספר ״אליאנס״. יהודי מרוקו, בעיקר בוגרי בתי הספר של ״אליאנס״, קיוו שעם ״רכישת״ התרבות הזאת הם יזכו לאזרחות צרפתית (כמו יהודי אלג׳יריה). מרה הייתה אכזבתם כאשר התברר שאין לשלטון הצרפתי כוונה להעניק להם אזרחות צרפתית. הם נפגעו אף יותר עם אימוץ החוקים האנטישמיים של ממשלת וישי(בראשות פטן) במלחמת העולם השנייה, על ידי השלטון הצרפתי במרוקו. לעומת זאת, התחזקה הערכתם למלך מוחמר החמישי, שבעת צרה, על פי תחושתם, הגן על ״נתיניו״ היהודים ובלם, למרות חולשתו השלטונית, את המגמות ה״ווישיסטיות״. מציאות זו הביאה חלק מן היהודים לשקול מחדש את יחסם לחברה הסובבת אותם.

בשנת 1945 הוקמה, כאמור, מועצת הקהילות היהודיות, שהיתה גוף על־קהילתי שפעל לראשונה במרוקו. מנקודת הראות של השלטון הצרפתי מהלך כזה היה אמור לאפשר יותר שליטה והשפעה על חיי הקהילות היהודיות. אבל מוסד זה תרם לגיבוש התודעה היהודית הכלל־קהילתית, שהייתה חסרה עד אז בשל אופייה ובשל הפיזור של יהדות מרוקו, ללא קשר ארגוני על־קהילתי. בד בבד עם גיבוש התודעה הלאומית המרוקאית התחזקו התנועה הציונית במרוקו והמגמות הציוניות שפעלו בקרב הקהילה היהודית. כמו כן, חלק מבני הנוער מצאו את דרכם לתנועה הקומוניסטית המרוקאית.

לקראת השתתפותה של משלחת יהודים ממרוקו בוועידה של הקונגרס היהודי העולמי שזומנה עם תום המלחמה ושהתקיימה בנובמבר 1944 באטלנטיק סיטי נעשו הכנות יסודיות והתקיימו דיונים לניסוח העמדות שיעלו הנציגים.

בבחירות שנערכו לחברי המשלחת נבחרו:

שמואל דניאל לוי( (S.D. Levy – ציוני מובהק שכיהן כיו״ר הקק״ל, יליד תטואן, בעל אזרחות אנגלית.

פרוספר כהן – יליד מכנאס, מנהל בית הספר ״אליאנס״ של העיר מזגאן וחבר הנהלת הפדרציה הציונית של מרוקו.

מנחם מרציאנו – נשיא קהילת סאפי.

נוספו להם שני נציגים שהתגוררו בניו־יורק: חיים טולדנו – עיתונאי ואיש עסקים מטנג׳יר, וג׳אק פינטו – סוחר ובעל נכסים, לשעבר קונסול כבוד של יפן בטנג׳יר.

הוכנו חמישה נושאים לדיון, כולל בקשות ותביעות.

ש״ד לוי, שעמד בראש המשלחת, הסביר לבאי הוועידה שיהודי מרוקו שמחו על בואם של הצרפתים למרוקו, אך למרות אהבתם לצרפת ואופיים הנוטה לתרבות האירופאית, הם נתקלו במדיניות שנקט המנהל הצרפתי, שהוגדרה כ-Politique indigene (מדיניות הילידים שנקבעה עוד בתקופת המושל הראשון, ליאוטה) וקבעה ש״אין הממשל יכול להעניק ליהודים מה שאין ברצונו להעניק לתושבים הערבים של מרוקו״. היהודים, כנתיני המלך היו נתונים למרותו של המח׳זן ומבחינת הצרפתים מעמדם היה שווה ערך למעמד האוכלוסייה הערבית המקומית.

הערות המחבר: מוריס בוטבול (1992-1907). נולד בפאס. בעל אזרחות צרפתית. עבד כפקיד באדמיניסטרציה הצרפתית בפאס, בתחום השירותים המוניציפאליים של העיר. ב־1943 התמנה למפקח על המוסדות היהודיים עד 1956. בתפקיד זה כיהן לפניו יחיא זגורי (Zagury Yahia) בין השנים 1919 ו־1939. בשנת 1942 מונה לשנה אחת א׳ אלוש (A. Allouche), אזרח צרפתי, יליד תוניסיה, שפוטר בעקבות חוקי וישי מתפקידו כמורה לערבית. עם עצמאות מרוקו, שובץ בוטבול, בתוקף אזרחותו הצרפתית, כעובד מדינה בצרפת, שאליה עבר לגור החל מ־1957.

יחיא זגורי(1959-1878), בן למשפחה בעלת אזרחות ברזילאית שהיו לה קשרי מסחר עם אירופה. מגיל 17 עבד כמתורגמן בקונסוליה הצרפתית בקזבלנקה. ב־1906 קיבל אזרחות צרפתית כתמורה לשירותיו בקונסוליה הצרפתית ולסיועו לצבא הצרפתי בעת הפלישה הצרפתית לקזבלנקה. ב־1907 נבחר לראשות הקהילה בקזבלנקה. ב־1918 הוא התמנה על ידי ליוטה, הנציב הצרפתי במרוקו, למפקח על המוסדות היהודיים מטעם הנציבות הצרפתית במרוקו. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1939. בתקופת המלחמה הוא התבקש לחזור לתפקידו, אך פרש סופית ב־1942.

הרב שאול דנן(1968-1882), נולד בפאס. ב־1913 התמנה לאב בית הדין הרבני במוגדור(אסויירה) ולאחר מכן במראקש. ב־1949 התמנה לרב הראשי של יהודי מרוקו. הוא קידם כמה נושאים שנגעו לחיי הקהילה בתקופת ה״מודרנה״. ב־1959 חיבר ספר הלכה בשם ״הגם שאול״. ב־1965 התיישב בירושלים.

מוחמר החמישי(1961-1903), נולד בעיר פאס כמוחמד בן יוסוף, זכה לחינוך מסורתי־מוסלמי ולמד צרפתית מאוחר יותר. עם הזמן הוא חיזק את מעמדו בעיני פעילי התנועה הלאומית שהפכו אותו לסמל העצמאות המרוקאית. ב־20.8.1953 הוגלה עם משפחתו על־ידי הנציב גיום (Guillaume) לאיים ראוניון(Reunion) ומדגסקר(Madagascar). תחתיו מונה בן דודו מולאי בן ערפה, ששיתף פעולה עם הצרפתים. ב־16.11.1955 הוא שב לרבאט כמנצח והשיג את הסכם סיום הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו והכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית ב־2.3.1956. ב־8.8.1958 הוא מחליף את תוארו מ״סולטן למלך בשם מוחמר החמישי. הוא צירף את מרוקו לליגה הערבית ואירח את גמאל עבדל נאצר במרוקו. הוא הבטיח וקיים להעניק אזרחות שווה ליהודי מרוקו. נפטר לאחר מחלה וניתוח ב־26.2.1961. בנו, חסן השני, ירש אותו והיה אחריו מלך מרוקו.

ש״ד לוי(1970-1874), (Samuel Daniel Levy-S.D. Levy). נולד בתטואן. בעל אזרחות בריטית. מאוחר יותר קיבל אזרחות צרפתית. למד בבית ספר להכשרת המורים של כי״ח בפאריס (ENI0) ולימד בבתי ספר אליאנס במספר ערים, כולל בתוניס. הוא ניהל את בית ספר כי״ח בקזבלנקה משנת 1900 והקים את בית הספר הראשון לבנות בקזבלנקה. בשנים 1913-1903 ניהל את בתי הספר של ארגון יק״א JCA בארגנטינה. היה חבר ועד הקהילה בקזבלנקה מ־1914 עד 1918.

כיהן כיו״ר קק״ל משנת 1919. ב־1923 סייע בהקמת ה״סיוע הלימודי״ Aide Scoiaire, שסיפקה ארוחות חמות בצהרים לתלמידי בתי הספר. בין מייסדי העיתון ״העתיד המצויר״ (L’Avenir illustre), שנקט עמדות ציוניות. עורכו היה יונתן תורץ. ב־1931 ערך סיור בפלשתינה עם רפאל בנאזרף וסלומון כגן(ביקורו השני בארץ יתקיים ב־1955). הקים קרן מלגות לסטודנטים ומוסדות רפואיים לטיפול במחלות מדבקות. שימש כיו״ר הפדרציה הציונית עד 1944. החליפו אותו פול קלמרו וסלומון כגן. ייסד את אגודת ״מגן דוד״ להפצת השפה העברית ולאחר מכן את בית המדרש למורים לעברית בקזבלנקה. ב־1944 עמד בראש המשלחת של יהודי מרוקו לוועידת אטלנטיק סיטי של הקונגרס היהודי העולמי. ייסד את רשת ״אורט״ במרוקו ב־1945 וב־1946 את O.S.E.

בסוף שנות ה־50 התמנה לנשיא כבוד של רוב המוסדות שפעלו בקהילה במרוקו. נפטר בגיל 97 בקזבלנקה ב־16.4.1970. חוברת שהודפסה לציון יום הולדתו ה־80 של ש״ד לוי – ,E. Sikirdgi S.D. Levy, Une belle figure du judai'sme marocain, Casablanca, non date

פרוספר כהן(1983-1913). נולד במכנאס, למד בפאריס ב-enio, ומשנת 1930 לימד בבתי־ ספר כי״ח וניהל בתי ספר במוגדור, באזמור ובקזבלנקה. השלים לימודי משפטים, ובשל חוקי וישי נמנע ממנו לעסוק במקצועו. היה אחד מ־4 הנציגים לוועידת אטלנטיק סיטי. חיבר את הדו״ח המרכזי על החינוך היהודי במרוקו (היסודי, המקצועי והדתי). ב־1945 נבחר להנהלת הפדרציה הציונית במרוקו. התמנה גם כעורך הראשון של עיתון ״נוער״. ב־1946 נבחר לנציג הקונגרס הציוני שהתקיים בבזל (יחד עם פול קלמרו, מוריס תימסית וזרה שולמן). למרות שהתנגד לפוליטיזציה של הפדרציה הציונית השתתף בסיעה של התנועה הרוויזיוניסטית, סייע בארגון העלייה דרך אלג׳יריה ועלה לישראל ב־1948. בארץ עבד זמן מה בתנועת חרות, כ־6 חודשים בסוכה״י והקים את ההתאחדות עולי צפון־אפריקה. עבד גם כעורך דין וב־1956 חזר להוראה כמורה לצרפתית בתל־אביב. הוא נפטר בנתניה ב־1983. פרסם ביוני 1946 דו״ח על ועידת אטלנטיק סיטי Le Congres Juif Mondial, Conference de guerre.

La Grande Aventure, Jerusalem, 1993 ב-1933הופיע ספרו האוטוביוגרפי

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה

עמוד 33