פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

 

פנטזיה מרוקאיתתוך שאני מכין לי את קפה הבוקר, אני מהרהר אם לצלצל. כל כך הרבה שנים חייתי בכפור. לבד. ללא אהבה. האהבה הגדולה היחידה שנתנה טעם לחיי היתה האהבה של אבא. אבל מאז שהוא נפטר, נשארתי לבד ועם האכזבה הגדולה שמקורה בכך, שלא הגשמתי את שאיפותיו וחלומותיו. והנה בימים אלה זורחת עלי שמש חדשה של אהבת חינם ענקית, שיכולה אולי לתקן את החיים שלי. אסור לי לפגוע בה, או לאבד אותה. לא מוצאים דבר כזה פעמיים. אישה לפי מידותי בדיוק. ממש שיבוט שלי. דומה באיברים, במזג, במצב הרוח, בשכל הישר, ברכות ואפילו בדריכות הזאת לאהבה. מצד שני אין לי שום הוכחה, שזה לא היה חלום ואני עלול להרוס במכה אחת את הכל, אם שוב אתקשר. החלטתי לא לצלצל, עד שתהיה בידי הוכחה כלשהי, צילומים, למשל, שיתעדו את המפגש איתה, אם יקרה שוב, הוכחה גם בשבילי שהפלא הזה לא קורה לי בעולם הדמיון והוכחה בשבילה, אם תנסה להכחיש.

לקחתי את מצלמת הווידיאו הדיגיטאלית שלי, הטענתי אותה בקסטה חדשה ואיתרתי בשבילה פינה מעל הווילון מול מיטתי והפעלתי אותה לניסיון, לפני שנכנסתי למיטה. אחר כך הורדתי אותה ובדקתי את הצילום שלי לבד במיטה, שנמצא חד ובזווית נכונה. עם המצלמה הקטנה בכיסי יצאתי לכיוון ביתה. עם שקיעה כשהבחירות מפנה מקומה לאפלולית, אני מתמקם ליד איזה איקליפטוס במרחק מה מביתה וקובע את מבטי מול חלון הזכוכית המואר שלה. הנה היא שם, ז׳אנין. אני רואה אותה, את הדיוקן שלה רגוע ואצילי ממש מול החלון, אבל היא לא נעה. שום תזוזה. הפנים המחייכות שלה קבועות. האם היא צופה בטלוויזיה? יושבת מול מחשב? מנגנת בפסנתר? אולי זאת לא היא ממש, אלא ציור שלה? לא, הנה עכשיו התמונה זזה. זאת היא. היא שומעת משהו. היא מתקרבת לחלון. האם גילתה אותי? לא. החושך כבר ירד. ההרים מסביב אפלים, והיא לא יכולה לראות הרבה, אבל הנה מכונית אדומה וקטנה נעצרת ליד הבית. היא רצה מהחלון ויוצאת לקראתה. איש עם כובע ברט יוצא, מושך תיק מתוך המכונית. היא מחבקת אותו ויחד נכנסים פנימה לסלון. החלון עכשיו כבה כמו מסך קולנוע בפייד אווט.

דממה בשכונה. שום קול לא נשמע. לא קול אדם ולא רעש של מכונה. השמים מלאים כוכבים וירח ענק צהוב עולה ונתלה מעל אחד מעמודי האנטנות כמו צלחת טלוויזיה. אם צריך אשאר פה כל הלילה. אני לא הולך לישון. אני לא רוצה שוב לחיות בספק. אני אראה מה קורה הלילה ואצלם הכל. אה, הנה הדלת נפתחת והיא, ז׳אנין שלי, יוצאת עם שמלה לבנה לגופה, שערה מפוזר על כתפיה וברגליים יחפות היא ממהרת, כמעט רצה. אני רץ בעקבותיה עם מצלמת הווידיאו בידי מצלמת. לא צריך לנחש לאן היא פונה. ברגליה הדקות והמושלמות כמו מרחפת על מדרכות וכבישים. אני צריך לרוץ, כדי לשמור על מרחק סביר ולא לאבד קשר עין. את שער הבית שלי היא פותחת בדחיפה קלה. היא כבר בקומה השנייה, כשאני נכנס והיא כבר במיטה שלי, כשאני בחדר, שערותיה מפוזרות על הכרית ושמלתה על הרצפה. את המצלמה אני ממקם בשקט בנישה מול המיטה, וחושב להתפשט, אך ברגע האחרון נעצר.

האם אני רשאי להיכנס למיטתה ללא רשות? ללא רשות? למיטתה? מי נכנם למיטתו של מי? כן, אבל יש עוד מיטות בבית ואני יכול להשתמש במיטה אחרת. מאידך שום חוק לא יכול להכריח אותי לוותר על מיטתי לטובת מישהי שפלשה לתוכה. אם את מעדיפה לישון במיטתי, אני אומר לעצמי, את לא יכולה לסגור אותה בפני, ואני מתפשט ונכנס עירום לצדה, נזהר מאוד לא לגעת בה. העור שלה חם ושחום כעור של סייח צעיר. החזה שלה מושלם, מתחשק לי מאוד להעביר כף ידי עליו, אבל אני חושש להיתקל בהתנגדות. הריח שלה מכה בנחירי וחום גופה מקרין עלי גלים של תשוקה, אבל תמיד הקפדתי לקיים יחסים רק בהסכמה. תוך כדי הרהורים שקעתי בתרדמה. באמצע הלילה חשתי יד מלטפת בעדנה את צווארי, וגוף צעיר נצמד לגבי.

אתה ישן? שמעתי את קולה לוחש לאוזני ומבלי שאספיק להשיב, הרגשתי את לשונה בתוך אוזני ואחר כך את פיה הרטוב והחם עובר דרך צווארי ונבלע בתוך פי, ששאב אותו פנימה כמו דובדבן. בלי מילה היינו מתפתלים זה על זה, עוטפים וטורפים זה את זה, עד ששמעתי את קולה ממלמל משהו לא ברור, ואחר כך קלטתי את הפסוק המפתיע: sadomizez moi. מעולם לא שמעתי פועל כזה יוצא מפיה של אישה. איך אומרים את זה בעברית? חשבתי לעצמי והתפלאתי שאין את זה בעברית, למרות שמקור המילה סדום הוא בתנ״ך, אבל התנ״ך לא אומר באיזה מילה השתמשו אנשי סדום, כדי להגיד sadomizer, מה שכתוב שם זה וישכבו ורק רש״י מפרש את זה ״כמכחול בשפופרת״ כך, לפחות למדנו בישיבה, כשהמורה המזוקן היה חוזר על זה פעם ועוד פעם, כשחיוך מרוח על פניו, והנה דווקא היא הרכה והטהורה אומרת את המילה הרחוקה הזאת: sadomizez moi, ואני מתחיל בחשק עצום לחפש את המשמעות ואת הכיוון, אך מסתבך ללא מוצא. ביד שלה היא מתקנת ומובילה אותי, ואני תועה ומתקן, עד שמוצא את הדרך המוזרה והמפתה ושוקע בבאר עמוקה של עונג חדש. כשהתעוררתי היא שוב לא היתה שם. קראתי בשמה, אך לא קיבלתי תשובה, קמתי וחיפשתי אותה באמבטיה, אך לא, לא שם ולא בחדרים הסמוכים. רק עיניה עקבו אחרי מכל תמונה בבית. חיככתי את עיני ורצתי למצלמה לבדוק אם קלטה את כל מה שהיה. מצאתי אותה עדיין מקליטה. עשיתי rewind ואחר כך play וראיתי אותנו על המסך מסתערים זה על זה. היא מנומנמת ושיכורה, נאבקת כמו להינצל ממערבולת ים, ואני נעלם ומתגלה לסירוגין בין איבריה, עולה לקחת אוויר ושוקע שוב עד לרגע, בו היא נחלצת מבין זרועותי בעדינות, לובשת שוב את שמלתה ויוצאת.

חזרתי והקרנתי לעצמי את הסרט פעם ופעמיים. זה לא חלום. הרי עוד לא הומצאה המצלמה שתצלם את חלומותינו ומחשבותינו. עכשיו, אמרתי לעצמי, אלך עם המצלמה ואראה לה את האמת. מה היא עושה איתי בלילות.

כשטלפנתי והתחלתי לספר לה, היא שוב התפרצה עלי. אתה ממש מטורף. אתה בטח מדבר על אישה אחרת. אני הייתי בלילה עם בעלי… את יכולה לבוא לראות בעצמך… אתה גם מציץ, מצלם בלי רשות… אם יש לך צילומי עירום שלי אני אגיש תלונה במשטרה. עם מי את מדברת, שמעתי את בעלה שואל, כשהטלפון נסגר, ואני נשארתי לבד עם השפופרת וצלילי קולה הזועם.

חסר לי שהבעל יתערב, או שהיא תפנה באמת למשטרה. דייר חדש מטריד נשים בשכונה, יכתבו העיתונים בכותרות גדולות ושמחות לאיד. זה מה שחסר לי עכשיו, כשאני מנסה למצוא שכנים חדשים. הבנתי ששגיתי. שלא הייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי. למה לצלם? להוכיח מה? מה שהיא לא רוצה לדעת? כל מה שביקשתי, בעצם, זה לאשר לעצמי, שזה לא חלום ולקבל את אישורה, שזאת אהבה. רציתי להפוך את פגישות המין שלנו למשהו רומנטי, ולדעת שמה שהתרחש קרה לא בדמיון שלי, אבל לכך היא לא הסכימה. הבנתי, שאני חוזר לחיות לבד בתוך הכפור, בשכונה ובעולם שאין לי בהם שום ידיד ושום חבר. טוב לפחות שנותרו לי הסרטים, אמרתי לעצמי, מנסה להתנחם, והתחלתי להקרין לי את צילומי הווידיאו במסך פלאזמה ענק שוב ושוב עד רדת הערב.

בלילה ירדתי למטבח ועשיתי לי סנדוויץ׳, שאחרי כמה נגיסות זרקתי לפח. הלכתי לאמבטיה, צחצחתי את השיניים, לבשתי את הפיז׳מה ונכנסתי למיטה. הסדינים היו ספוגים בריח שלה, ולא ידעתי אם לקום ולהחליף אותם, או להמשיך לישון איתם, כשאני רואה את ז׳אנין מתקרבת בעיניים עצומות, מתגנבת למיטתי, מפשיטה ומלטפת אותי בשדיה. פתחתי את פי להגיד משהו, אך היא שמה את האצבע על שפתי, ולא הניחה לי להוציא הגה. אכן, חבל לבזבז זמן על דיבורים, כשגוף שוקולד נמרח עליך והופך אותך לסופגנייה מתוקה. וכך, כמעט כל לילה – במיוחד בלילות ירח – היא באה וחומקת לתוך מיטתי, אנחנו עושים אהבה, והיא הולכת. אף אחד כבר לא מטריד את השני. אני כבר לא מנסה לשאול ולהבין, לא מצלם ולא מצלצל, לא רוצה להוכיח כלום. לפעמים, כשנפגשים במקרה ברחוב או בסופרמרקט, אומרים שלום־שלום, וממשיכים כל אחד לדרכו.

סוף……..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר