כבשים, זיתים וכל השאר. פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

האלוף הפלאי

איך זכינו לביקור של האלוף הפלאי? אני עצמי הייתי אלוף, והייתי מגמא מרחקים עצומים, הרים ובקעות, וחוצה ימים ונהרות בעזרת גופי ואיברי, ולפעמים בעזרת מיני גלשנים וכנפיים. באחד הימים ראיתי אותו חולף במקביל לי באחד השבילים, משאיר אותי מאחור, והוא רץ בכוח אין שני לו, והיא לידי מצביעה עליו ואומרת:      |

זה הוא! זה האלוף! בוא נתקרב אליו! היה לגמרי ברור, שאני לא בן תחרות לו, והוא ממשיך ודואה במורדות השביל המתפתל. עוד אנחנו קרבים אליו, והוא הולך ומאט, וכשהגענו אליו, ועמדנו סמוך לו, על השביל, והוא כבר נעצר. ראינו שבגדיו קרועים ומטולאים, וגלגלי הרכב שלו – קורקונט או גלשן מורכב – משופשפים לגמרי. הגומי התאכל, החוטים נשחקו, והוא למעשה נעצר לא ביוזמתו, אלא מפני שהרכב לא יכל יותר לנוע, ואני והיא, שותפתי, אחותי, הזמנו אותו אלינו הביתה, כדי שנוכל לעזור לו לתקן את הקלקולים, את כלי הרכב שלו, כדי שיוכל להמשיך במבצע החשוב, שאי אפשר להפסיקו. הרגשנו כבוד גדול שהסכים להתארח בבית שלנו, ומיד כשהגיע נתנו מקום כבוד לרכבו, וכל בני הבית התחילו למשש ולבדוק, וכולם ראו שגם הגלגלים הגדולים וגם הקטנים היו שחוקים עד היסוד. הגומי התאכל לגמרי, וחוטי הברזל נקרעו ונסתבכו, והיה צריך מומחה, שידע לתקן ולהחזיר כל דבר למקומו.

 גם היה ברור, שצריך חלקי חילוף להחליף כמה חלקים וגלגלים, ומפני שהאלוף היה חייב להמשיך מיד במסעו, הצענו לו להחליף כוח בלילה, ובעוד הוא נח, אני ואחותי נצא עם הגלגלים לשכננו, שהוא סוחר חלקי חילוף, והוא ודאי יספק לנו את הדרוש. לקחנו את הגלגלים הקטנים, ויצאנו מאל מורינה 2 לבית של מזוז ליד המאפייה. החנות לחלקי חילוף היתה כבר סגורה, והיה מאוחר בלילה, אבל אנחנו קראנו להם מהרחוב, ואז החלון נפתח למעלה, והבחורה המוכרת, בעלת המקום, השקיפה ואמרה שזהו, כבר סגור. ואנחנו הסברנו שזה האלוף, ומוכרחים לעזור לו, שתרד ותפתח לנו, והיא ובעלה הסכימו וירדו ופתחו, ואנחנו נכנסנו למחסן לחלקי חילוף ומסרנו את הגלגלים, והיא לקחה ומדדה ובדקה ואמרה זה מספר 23, פתחה מגירות ומצאה שיש לה 22, אך אין לה 23.

אין מה לעשות. הוא יצטרך לחכות למחר. היא תזמין את מספר 23. לא היתה ברירה. אמרנו תודה, חששנו להשאיר לה את הגלגלים השחוקים, אבל מוכרחים, הרי היא צריכה בכדי להחליף. אז חזרנו הביתה בהרגשה מעורבת. איך נעמוד לפני האלוף בלי החדשים וגם בלי הישנים? מצד שני מחר יהיו לו גלגלים חדשים. אז לא נורא. הפסיד לילה.

כבשים, זיתים וכל השאר.

כבשים, עצי זית ודקלים הם הגיאוגרפיה והטופוגרפיה והפילוסופיה של מרוקו. הם מכסים את ההרים, העמקים ומלווים אותך לאורך הנחלים והמעיינות והים ועד למבואות הסהרה. הכבש המרוקאי גדל כמעט לבד, על המרעה החופשי, ללא השקעה, כמעט ללא הוצאה. מי שיש לו כמה עצי זית וכמה כבשים הוא מסודר בחיים. יש לך מה לאכול ולא צריך יותר. אם יש לך גם כמה          

תרנגולות, אז אתה יותר ממסודר, כי יש לך גם ביצים לארוחת בוקר ובלי לטרוח. הן מסתובבות לבד סביב הבית, מנקרות לבד ושותות לבד, ושום דבר לא מפריע לחיים. אף אחד לא שואל לשם מה באנו? למה עלינו למות? האם אנחנו עושים מה שנכון עם החיים שקיבלנו,או מחמיצים אותם? כי אתה חלק מהחיים, לא מחוצה להם. החיים הם יפים גם לאנשים, גם לכבשים, גם לתרנגולות, אין שאלות קיומיות כמו מי קדם למי? הביצה או התרנגולת? כולם יודעים שזה התרנגול. והם מסתובבים בחצר שלך כמו בני משפחה, ונהנים מהחיים, עד שאתה מכין מהם את התבשילים האהובים עליך.

לכבש הניוזילנדי או האוסטרלי, למשל, אין משפחה ואין בית. הוא גדל בחוות ענק, בכמויות של אלפים ועשרות אלפים, חסרי שם, שכל חייהם רכונים לאדמה, יונקים מעטיניה, עד שנפרדים ממנה לעד, בלי שהספיקו לעשות כלום. הכבש הישראלי לעומת זאת זכה להיות גיבור לאומי. בעקבות האידיאל הציוני להחזיר את הקשר של היהודי לאדמה, קשרו לו הילה מיתולוגית, ושרו לו שירים: ״צלצלו צלצלו/ פעמוני העדר/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל…/ שמש פז שוקעת,/ ים מזהיב מלמטה,/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל./ אוצו רוצו,/ כבשי לובן/ אל מרחב הדיר,/ עת לנוח,/ בא הליל,/ הלבנה תזהיר…/ ממש אפותיאוזה – פתגם, משל –  של הכבש הציוני החדש, שהכרמל, זירת הפעולה של הנביא אליהו, הופך לבימת הפעולה שלו.

הכבש המרוקאי הופך לשיר בתוך הקיבה שלך. הוא טעים בלי להוסיף לו תבלינים, כי הוא אוכל מהטבע וחי על עשבי תיבול: כבש עם זיתים, כבש עם תמרים, כבש עם אפונים וכך הלאה. אתה אוכל את האדמה שלך, את ההרים, את הנהר ואת הים שלך.

באחד מביקורי במרוקו נסעתי מפאס לספרו במונית שירות. במונית היו כמה גברים קשישים ונער בגיל העשרה שחזרו מהשוק. ביני לבין הקשישים התפתחה שיחה חביבה, שהתבססה על פתגמים מקומיים. על כל פתגם שהם הוציאו מהפה החזרתי להם פתגם. הנער צפה בנו נלהב ומרוצה, לא מאמין כיצד ״אירופאי״ כמוני, שנולד אמנם בספרו, מתנצח בשפה אוטנטית עם המקומיים. כשעמדתי לרדת מהמונית הוא הזמין אותי לארוחה בבית הוריו בכפר דוואר בופול, לא רחוק מספרו. באחד הימים לקחתי אתי את לחסן, אחד מעובדי המלון ועלינו על מונית לדוואר בופול. אחרי כשעה הגענו לסוף הדרך. הכביש נגמר וירדנו מהמונית, שהסתובבה והתרחקה, ואנחנו נשארנו מול שרשרת הרים ללא סימן של יישוב. במקרה עבר זקן על חמור ושאלתי איך מגיעים לדוואר בופול. קח את השביל ההוא, הוא אמר, תיכנס ליער, תמשיך ישר, כשתפגוש למטה שני שבילים, אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. אתה ממשיך ישר, עד שתפגוש שני שבילים הולכים ככה (מסמן מזלג), אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. בעץ הזית הראשון קח שמאלה ככה, ובתאנה השלישית ככה (מסמן ימינה)…

על סמך התיאור הזה התחלנו ללכת, נכנסנו בין עצי הזית, מחפשים את השבילים, מוצאים ומאבדים, יורדים הר ועולים גבעה, ושוב עולים הר ויורדים גבעה וכבר עוברות שעתיים והשמש קופחת, ואני חושב, שאיבדנו את הדרך ונצטרך לחזור, אבל למרבית המזל מבצבצים מול העיניים כמה מבני חימר למטה, וגם עדר כבשים ורועה. אנחנו רצים וצועקים, אם זה דוואר בופול, ומישהו עונה כן. אתה במקרה מכיר את מוסטפה דוגמי? אני שואל. הוא פה, עונה מישהו. ילדים מתקבצים מסביב. אחד מהם מראה לנו איפה לעבור את הנהר, מוסטפה מופיע מיד עם אביו, מתחבקים, מתנשקים. האב מזמין הביתה, אנחנו מצטלמים בכניסה. בתוך הבית הוא מציג לנו את אשת בנו השני, שרק אתמול ילדה תינוק, וכל היום חגגו עם אורחים את הולדתו. הוא מכניס אותנו לחדר האורחים, ומגיש לנו תה עם נענע, הבית בנוי מחימר ואדמה, חצר גדולה וחדרים מסביב וגם דיר ואורווה. אחר כך יוצאים לסייר במטע הזיתים, הסבתא – דהיה –

זקנה מופלגת יושבת תחת עץ זית ליד המעיין ומשחקת עם תרנגול הודו ואפרוחיו, סמוך לה הפרראן – תנור לאפיית לחם ובישול וכן בית בד לשמן, שאינו פועל יותר, כי עכשיו לוקחים את הזיתים לבית חרושת בספרו. כשחזרנו לחדר האורחים, השולחן כבר היה ערוך. קערת כוסכוס ענקית עם בשר כבש וירקות ולמעלה גרגרי חומוס עם צימוקים, סוכר וקינמון, ואנחנו הגברים מסביב אוכלים יחד מאותה קערה, כל אחד לוקח קצת חומוסים וצימוקים ומוסיף בכף קצת כוסכוס. כשהאבא חדל לאכול ומשאיר את הכף בקערה, כולנו מפסיקים ומעבירים את הקערה לחדר הנשים. חשבתי שגמרנו, אבל אז הגיע הטאג׳ין עם ראש כבש עם שמן זית וזיתים מסביב. בשר הראש טעים במיוחד. ראש כבש על כל חלקיו, סוגים שונים של בשרים בטעמים לא ידועים לנו, מבושלים בשמן הזית מהעצים שלהם, ועם הזיתים שלהם. התבשיל מלווה צלוחיות עם סלטים מבושלים וסלט חי עם בצל קצוץ. השיחה קולחת, אין טלוויזיה, אין חשמל, אין טלפון, רק אוויר הרים, שמים, עצי זית, עזים וכבשים. הקירות חשופים מכל קישוט פרט לתמונות שני הבנים שבצבא, אחד מהם הוא בעלה של היולדת שמשרת בסחרה. משכורתו 1500 דרהם לחודש (כ־$150) וחופשה אחת לארבעה חודשים. הוא לא בא להולדת הבן, כי זו הוצאה גדולה להגיע משם, והרי הוא שם כדי לחסוך. גם האבא היה חייל כעשר שנים בשירות הצרפתים ולחם בהודו, סין ואלג׳יריה. חסרו לו עוד חמש שנים לפנסיה מלאה, לכן הוא מקבל רק תשלום סמלי כל חודש. מוסטפה למד בבית ספר תיכון בספרו, אבל הנסיעות והדיור היו יקרים, ונאלץ להפסיק שנה לפני הבגרות. מרים בת הזקונים הולכת לבית ספר עממי שנמצא במרחק 3 ק״מ ומגיעה לשם כל יום על חמור. אוויר נקי, טהור, אנשים טהורים, תמימים, פשוטים, כמו בימי אברהם אבינו. מסביב הרים, שמש, שקט גדול, והמון כבשים ועצי זית..