ילדותו של הרמב"ם בבור ופרא אם – ביהודית מצרית ותרגום לעברית
פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מורת מנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחין מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי כוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.
חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.
באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.
כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.
הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.