הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל
- הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל
א. בין משה רבנו ורבנו משה בן מימון
האמרה ״ממשה עד משה לא קם כמשה״ קולעת לא רק בהשוואת שני גדולים בעם ישראל ששמם משה, אלא גם בכך שמרמזת היא על דמיון בתיאור שתי הדמויות, בעלילות משותפות בחייהם ובמוטיבים משותפים בסיפורים עליהם. אפשר אף לדרוש את האמרה ״מעשה אבות סימן לבנים״ על שתי הדמויות: מה שאתה מוצא בקורות חייו ותיאור עלילותיו של משה רבנו בן עמרם אתה מוצא גם אצל רבנו משה בן מימון. ואלה הקווים המשותפים בדמויותיהם ובתיאור מעשיהם של השניים:
- נולדו בזמן גזרות.
- ניטשו על ידי הוריהם.
- הגיעו לחצר מלך מצרים.
- הושיעו את ישראל.
- עשו מעשי נסים ונפלאות.
- נרדפו בידי אויבים שביקשו את נפשם.
- התורה קשורה בשמם (״תורה משה״ ו׳׳משנה תורה״).
- הנהיגו את כלל ישראל.
במיוחד יש להזכיר, שסיפור לידתו של הרמב״ם טבוע בסממניו של הסיפור על לידתו בזמן גזרות של משה, העתיד להושיע את ישראל(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1). יתרה מזו, האגדה אף הפגישה את משה רבנו עם רבנו משה בן מימון. כשסיים רמב״ם לכתוב את ספרו ״משנה תורה״ הופיע משה רבנו בחלום, ואתו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על סיום מפעלו הגדול בברכת ״יישר כוח״(סיפורים 25, 35).
גם הכרוניקות והסיפורים המספרים על רמב״ם נוקטים לעתים לשונות המאזכרים במודע את הכתובים על משה רבנו. כך כותב, למשל, ר׳ יוסף סמברי: ״ויברח משה מלפני המלך וילך ארצה מצרים בשנת ד׳ ותשע מאות וכו' ליצירה״ (דברי יוסף א, עמי 118); והשווה לכתוב ״ויברח משה מפני פרעה״(שמות ב, טו). בהמשך כותב סמברי: ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מצרים בליל ב׳ עשרים לחדש טבת שנת אלף ותקי״ו לשטרות שנת ד׳ ותתקס״ה ליצירה ועשו סימן לאותה שנה בכי אבל משה לפ״ק״(שם, 134-133); והשווה לזה את הכתוב ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מואב… ויתמו ימי בכי אבל משה״(דברים לד, ה-ח).
באחד הסיפורים (72) מצאנו, שכאשר הרמב״ם מציל יהודי מידי גוי אומר הוא לרשע ״למה תכה רעך?״ וכיו״ב, ממש כפי שאמר בנסיבות דומות משה רבנו: ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״(שמות ב, יג).
ב. בין הרמב״ם, יוסף ודניאל
מן הסיפורים על הרמב״ם עולים גם קווים המשותפים לרמב״ם, ליוסף הצדיק ולדניאל. במיוחד אמורים הדברים בשירותם של השלושה בחצר המלך: האיש הזר היהודי הנבון והחכם עולה בכוחות עצמו לגדולה בחצר המלך (מצרים או בבל), מתמנה משנה או יועץ או רופא המלך: היהודי בחצר המלך בא לעזרת אחיו; החכם פותר חלומות (גם על הרמב״ם סופר שפתר חלומות, ראה סיפור 65); משטינים ומלשינים קמיים על נושא המשרה הגבוהה בחצר המלך, מנסים להפילו בבור שכרו לו, אבל הוא מצליח להינצל, ומתנגדיו נופלים בבור שכרו. אף ראוי לציין את הדמיון בהעלאת עצמותיהם של יוסף והרמב״ם ממצרים לארץ ישראל. גם על ארונו של הרמב״ם, כמו על ארונו של יוסף, סופרו מעשי נסים ונפלאות.
[1] על סיפורי דניאל בנובלה על סכסוך שרים בחצר המלכות ועל סיפור דניאל בזיקה לסיפורי יוסף ראה אבישור-רפפורט 1988.
ג. בין הרמב״ם לראב׳׳ע
מכל חכמי ישראל בני תקופתו של הרמב״ם הרבתה האגדה לעסוק ביחסים שבין הרמב״ם לראב״ע. סיפורים רבים רקם עם ישראל סביב שני חכמים גדולים אלה, שחיו ופעלו בסמיכות זמנים במאה השתים־עשרה. אמנם לפי הידיעות שבידינו הם לא נפגשו, ככל הנראה, אך אם המציאות לא זימנה אותם יחדיו עשו זאת הסיפורים.
עם כל השוני שבדמויותיהם ניתן למצוא קווים משותפים לשני האישים. שניהם הגיעו לגדולה בתורה; שניהם היו אנשי אשכולות בהשכלתם; שניהם גלו ממקום מולדתם שבספרד ונדדו ממקום למקום. בעיני העם נצטיירו שני אישים אלה כמנהיגי עם ישראל ומייצגיו. הם מצילים את קהילות ישראל ואף את היחיד מישראל משמד והשמדה. בכוח תורתם וחכמתם ובכוח השם המפורש מתגברים הם על המכשולים, על הגויים ומלכיהם, שריהם ויועציהם.
דווקא המפגש ביניהם הוא שמעמיד על ההבדלים שביניהם. כי אחד נולד במזל והאחר בחוסר מזל, ומכאן האחד עשיר ופרנסתו בשפע והאחר עני חסר פרוטה. העם עיטר את שתי הדמויות בסיפוריו והעלם למדרגת קדושים וגיבורים העומדים בפרץ. סיפורי השבחים שיצר העם עליהם לא תמיד היו נאמנים לעובדות ההיסטוריות.
יש סיפורים המספרים על הרמב״ם ויש סיפורים המספרים על ראב״ע ויש סיפורים המספרים על שניהם יחד. ענייננו כאן הוא בסיפורים המספרים על שניהם יחד, למרבה הפלא, בכל הסיפורים המספרים על שניהם יחד הגדולה והתפארת נתונה לראב״ע ולא לרמב׳׳ם. בכולם משבח העם בסיפוריו את ראב״ע יותר מאשר את הרמב׳׳ם. לפיכך ביכרתי לכלול את כל הסיפורים על הרמב״ם וראב״ע לא בספר זה אלא בספר הסיפורים והאגדות על הראב״ע שאני עוסק עתה בהכנתו. כאן ארמוז בקצרה על סיפורים אלה, במיוחד על אלה שכבר נתפרסמו בעברית.
באחד הסיפורים בא ראב׳׳ע לרמב״ם בתלונות ובטענות על שאין הוא עוזר לבני ישראל במצוקתם ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם על ידי הגויים, ואילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד תורה ומקדיש מזמנו גם לצורכי ציבור, היה הדבר מקל על מצוקת היהודים כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלותו של הרמב״ם." בסיפור דומה מוכיח ראב״ע את הרמב׳׳ם וכותב לו:
״עשיתי כמעשה משה רבנו והצלתי רבים ממות בגלל קברו של השיך, ואתה הרמב״ם עשית כנוח אשר הציל את עצמו ולא הציל את ישראל״. בסיפור אחר הרמב״ם מודה בגדולתו של ראב״ע ואומר לו, שהוא רבו ומורו בתורה ובמדעים; ראב״ע מובא לסולטן כדי להראות לו שהוא גדול בחכמה מהרמב״ם, והסולטן תמה על חכמתו המופלאה של ראב״ע. בסיפור אחר ראב״ע מציל את הרמב״ם ששיחק עם המלך שחמט, ולא יכול היה לנצחו אלא בעזרת ראב״ע. בסיפור אחר הרמב״ם מעוניין להאריך את ישיבתו של ראב״ע אצלו כי נתחבבה עליו חברותו והוא בא אליו בטענת חוב, וראב״ע התגבר גם על זה ומראה לרמב״ם מי החכם יותר. בסיפור אחר הרמב״ם נקלע למצוקה גדולה כי הואשם בעלילת דם ורק ראב״ע מצליח להצילו. בסיפורים אחרים מודגש ההבדל שבין ראב״ע לרמב״ם, אך ברור מן הסיפורים שראב״ע הוא הדמות הראשית ואילו הרמב״ם הוא הדמות המשנית שבעזרתה מובלטים חוסר מזלו של ראב״ע וחכמתו.
- הסיפורים על קבורתו של הרמב״ם
הסיפורים העממיים שנרקמו סביב קבורתו של הרמב״ם הם סיפורי נסים ונפלאות הקשורים בקבורתו של איש קדוש. הסיפור המרכזי על קבורתו של הרמב״ם הוא הסיפור על ארונו של הרמב״ם ששודדי דרכים התנכלו למוביליו לקבורה בארץ־ ישראל ורצו להשליכו לים ולא יכלו, קראו יהודים לקברו, והודו השודדים שהוא ״איש אלוהים קדוש הוא״. סיפור זה מובא לראשונה ב״ספר יוחסין״, והועתק בשינויים ב״שלשלת הקבלה״ ובספרים אחרים (ראה סיפור 26). מוטיב זה על ארונו של הצדיק הנפטר אינו חדש, ושורשיו במקורות יהודיים. יוסף סמברי מביא סיפורים נוספים על קבורתו של הרמב״ם (ראה בהערה לסיפור 26).
אנו הוספנו בספרנו זה סיפורים דומים מן הספרות הערבית־היהודית (סיפורים 26, 36) ומן המסורת שבעל־פה (סיפור 136), המספרים על בחירת טבריה כמקום קבורתו של הרמב״ם על ידי גמל. גם מוטיב זה, של קביעת מקום קבורתו של הצדיק נעשה בידי כוח עליון המכוון את ארונו של המת, שגור בסיפורי־עם יהודיים.
ויכוח גדול נתעורר בקרב חוקרים על מקום קבורתו של הרמב״ם. היה מי שהטיל ספק בקבורתו של הרמב״ם בטבריה, וטען שקבורתו במצרים. חוקרים רבים סתרו את דבריו בהדגישם את הבסיס לבחירת מקום קבורתו, את יחסו המיוחד של הרמב״ם לארץ־ישראל. הרמב״ם ביקר בארץ־ישראל בברחו מספרד, ביקר במקומות הקדושים וקשר קשרים עם תושביה ובמיוחד עם ר׳ יפת הדיין מעכו.
הסיפור העממי היהודי קשר לאו־ץ־ישראל לא רק את סופו של הרמב׳׳ם, אלא גם את ראשיתו. לפי סיפור עממי אחד גילו לר׳ מימון בחלומו שיש נחל בארץ־ישראל והוא נחל החכמה, ור׳ מימון נסע עם בנו לארץ ושם מצא את נחל החכמה ובו רחץ משה, ואז נפתחו לו שערי החכמה (סיפור 100). יש לציין שגם ר׳ דוד, נכדו של הרמב״ם, נקבר בטבריה סמוך לקבר זקנו על פי בקשתו.