תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

אל־מועז מת בשנת 1063 והמדינה התחילה מתפרקת לחוליותיה. כל עיר חשובה וכל איזור היו מלוכה ״עצמאית״. עם חורבנה של קירואן, שבה היו מצטמצמים החוטים המקשרים את היישובים היהודים הבודדים בכל הארץ, פוסקות הידיעות הרצופות עליהן.

אין להסיק מכאן מסקנה מוטעית כאילו הקהילות חדלו מלהתקיים — ולו לתקופה קצרה.  אלא שרישומן לא היה ניכר. אפילו בקירואן עצמה התגורר כפי הנראה קומץ יהודים תקופה ארוכה למדי. היא נזכרת במכתב ממחצית המאה השתים־עשרה כמקום, שאפשר ליהודים להתיישב בו.

לפי סופר ערבי מאוחד חל גירושם הסופי מהעיר במחצית השנייה של המאה השלוש־עשרה, כאשד הוכרז על קירואן כעל אחת הערים הקדושות של האיסלאם ונאסר ליהודים ולנוצרים לשכון בתוכה, וכן בחמאמת, שבקרבת תוניס .

אולם בתעודה משנת 1500 , שנמצאה בארכיון המסגד הגדול של קירואן, נזכר מימון היהודי, כשוכר דוכן?  אלא שקרוב לשער, כי אותו מימון היה משומד .הרי יוסף הכהן חי במחצית המאה הט״ז יודע לספר, כי ליהודים אסור לשבת בקירואן, מאחר שבתוכה שוכן הכהן הגדול הישמעאלי.

לאחד חורבנה של קירואן זז המרכז המנהלי החשוב של המדינה מערבה תחילה אל קלעת בני חמאד. ענף בני חמאד הצליח לבוא להסכם עם הבדווים שהחריבו את תוניסיה, ותמורת מס שנתי הבטיח את ארצו מפני מסעיהם.

ברור, שבאותה תקופה גדלה חשיבותה של הקהילה היהודית בקלעה והיסטוריון יהודי, שחי כמאה שנה לאחר חורבן קירואן מציין, כי קלעה התחלקה עם מהדיה!  בירושתה הרוחנית של קירואן" . גם בעיר מג׳אנה (צפונה לקלעה ואזורה העשיר באוצרות הטבע נמצאו זה מזמן יהודים רבים, כפי שיש להסיק מהתעודות שנתגלו .

בסוף המאה האחת־עשרה העבירו בני חמאד את בירתם לבג׳איה כיום בוג׳יה השוכנת לחוף הים התיכון על אותו קו האורך בקירוב כמו קלעה ומג׳אנה, מאחר שמקומה נראה להם יותר מוגן מפני פשיטות הבדווים. יש להניח כי יחד עם הצנהאג׳ים הלכו שמה גם יהודים, אף־על־פי שהעדה בבג׳איה וכן

באלג׳יר העיר נזכרות רק ברשימת המקומות מתקופת המייחדים.

ממש באותם הימים, שבהם עלו השוסים הבדווים על ממלכת בני זירי במזרה האיזור טריפוליטאניה, תוניסיה ובני חמאד גיבשו את מעמדם במרכז כיום אלג׳יריה המרכזית, קמה במערב, בין הברברים בעמקי הדרעה והסוס תנועת דתית־חברתית־צבאית של ה״מוראבטון, אנשי ה״ רבאט ״, כלומר מבצרים

של חבורות דתיות, שתושביהם התאחדו להגנת האסלאם נגד אויבים מבחוץ והתפוררות בגלל דעות אפיקורסיות מבפנים

. בפי העם נקראו ברברים אלה ״בעלי הרעלות ״, מאחר שנוהגים היו לכסות את פניהם ברעלות כנשים, מטרתם של ה״מוראבטון הייתה לטהר את חיי הדת בין הברברים ברוח האמונה המסורתית, כפי שהיא התגבשה בשיטת המאלכים, אחת מארבע השיטות של האסלאם האורתודוכסי.

בראשונה עלו גדודי ה״מוראבטון על הנסיכויות השיעיות הקטנות בסג׳למאסת ובתארודאנת. ומשהתעצמו תחת מנהיגותו של יוסף בן תאשפין, מייסד מראכש, יצאו לכיבושיהם הגדולים באפריקה וספרד. לאחר שהשתלטו על מארוקו פנו מזרחה, כבשו את תלמסאן, והראן, תנס, וחדרו עד ממזרח

לאלג׳יר, שנפלה בידיהם ( 1082 ) לאחר מצור.

וכן התפשטו המוראבטון עד לגבולות מדינתם של בני המאד. לא הגיעו אלינו ידיעות אם היהודים סבלו בזמן קרבות אלה יתר על שאר האוכלוסיה האזרחית. ייתכן ששתיקה זו מעידה, כי הם לא נפגעו במיוהד. ואולי מסייעת להשערה זו הידיעה, כי יהודי המערב שילמו בימי יוסף את הג׳זיה — את מס החסות" .

. גם בסיפור רבי יצחק אל־פאסי, שברח בשנת 1088 מפאם לקורטובה אין כל רמז לרדיפות דתיות ״. הדעת נותנת כי באותם הימים עברו יהודים רבים אל ספרה תופעה העלולה להסביר את הירידה במתת הפעולות הרוחניות ואת הדממה שהשתררה במארוקו.

ידוע כי בצבא אלפונסו הנוצרי, שנלחם במוראבטון במסעם בחצי האי הפירינאי היו יהודים, ולא מן הנמנע

כי גם הכובשים המוסלמים, שבאו מאפריקה נעזרו על ידי יהודים, שהלכו עמהם או מיד אחריהם ״.

כעבור שני דורות התחיל רסן השלטון להתחמק מידי מנהיגי המוראבטון. באותו חבל ארץ של מארוקו הדרומית קמה תנועה דתית חדשה של המוחדון, הם המייחדים, שדגלו בסיסמת ייחוד מלא של בורא העולם, שאין לייחס לו שום תארים גשמיים או מוסריים.

גם תנועה זו, שמייסדה היה מוחמד בן תומרת, ה״ מהדי ״, כלומר המונחה על ידי אללה, לא הסתפקה בהטפה דתית בלבד, וחסידיה אחזו בחרב, כדי להשליט את דעותיהם בכוח הזרוע. מלכתחילה, בראשית שנות העשרים של המאה השתים־עשרה גייס אבן תומארת תומכים בין הברברים בארצו .

  הוא פנה לפאס, מכנאס, סלא, מראכש, — שבה ישב עדיין השליט המוראבטי עלי בן יוסוף בן תאשפין. בכל מקום התווכח עם חכמי הדת, הטיף לטיהור המידות וערך הפגנות כדי להסעיר את הרוחות נגד שחיתות המידות" .

לבסוף השתקע באיזור מולדתו המצומצם, הוא עמק הנפיס ועמק הסוס העליון. כאן בסביבה פראית, בהרי אטלאס הגבוה בנה המהדי את המבצר תנמלאל, ומכאן שלח שליחים לארגן את תומכיו ולערוך טיהורים (תמייז) בין המפוקפקים והצבועים שביניהם.  

הוא מת — לפי רוב המקורות — בשנת 1330 , והמנהיגות עברה לעבד אל־מומין, ממלא מקומו של המהדי, לפי צוואתו. פרטי המאורעות והתאריכים של מעשיו נמסרים בשינויים רבים במקורות, אולם התמונה הכללית ברורה ".

לראשונה פעל עבד אל־מומין בהרי האטלאס והעמקים הדרומיים. התאפילאלת, הוא עמק הזיז הדרומי ובירתו סג׳למאסה נכנעו לראשונה בשנת 1140 . אולם רק בשנת 1145 יצא הכליף של המייחדים למלחמה במישור החוף הצפוני.

כאן נכבשו והראן , אוראן, שבקרב עליה נפל תאשפין בן עלי, שליט המוראבטון, שירש רק זמן קצר לפני כן את הכסא, ותלמםאן. סג׳למאסה בקצה הדרום שיגרה משלחת הודייה, שמתפקידה היה למהוק את זכר ההתמרדויות נגד שלטון המייחדים, שאירעו כאן בשנים הקודמות.

  לאחר מכן פשטו המייחדים על ־ פאס, מראכש- 7 1146. בשנת 1147 שלח עבד אלמומין גיס לספרד.    נכבשו ערים רבות וחשובות, ביניהן אשביליה. אחרות, כגון קורטובה, נכנעו.  עתה הגיע  תורה של מדינת בני חמאד ובג׳איה בירתם היתד, לשלל חמייחדים בשנת, 1152  לכאורה לא התעניין מצביאם של המייחדים בנעשה באפריקיה המזרחית ובטריפוליטאניה.