תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.
נראה, שכניעתם המהירה של מושלי הערים הללו היא הסיבה העיקרית למה לא עשו פומבי רב לכיבוש תוניסיה הדרומית וכל השטחים מזרחה לארץ זו. משטרו של עבד אל־מומין היה המור. הוא חילק את השטחים שסיפחם מהדש למדינתו מברקה בקירינאיקה ועד תלמסאן למחוזות מינהליים, ציווה
לערוך קדסטר של כל המדינה והטיל מס על האוכלוסיה בתבואה ובכסף, שממנו היו פטורים רק אנשי כת המייחדים המהימנים — בעוד שמוסלמים אחרים ואפילו מכת המייהדים, שהיו חושדים בהם כי אין תוכם כברם, נאלצו לשלמו .
קדסטר הוא תהליך של רישום ראשוני של קרקע וחלוקתו לגושים וחלקות. משמעות המילה קדסטר בשפה היוונית היא חלוקה של קרקע. בתהליך הקדסטר שמבוסס על שיטת טורנס מתבצע תהליך המדידה והמיפוי של הגושים והחלקות וגבולותיהם בישראל, מדידה זאת חייבת להיות מדויקת ולהתבסס על מערכת קואורדינטות ארצית. כאשר טווח השגיאה המותרת ברישום קרקע מפורטת בתקנות המודדים
בהוספות על קינתו של הראב״ע, כפי שהן נשתמרו בכתב היד הטריפוליטאני ושהיה בבעלותו של ר׳ אברהם כלפון) משתקפים בנאמנות מפליאה פני הדברים, כפי שהכרנו אותם מתוך המקורות הערביים. והרי זכר הקהילות, שסבלו אז:
ואין יחודי / וגם יחידי / בבג׳איה ואל־מהדיה.
ועל סברת / ועל טורא / תמיד עיני בוכיה
.בג׳איה דאגייא הוא שיבוש) ידוע לנו יפה ממכתבו של שלמה כהן. וכן מתקבלת ביותר על הדעת הקריאה סברת (במקום כסברא), עיירה השוכנת מערבה לטריפולי, שהיה בה נמל עוד בימי הרומאים
קשה לזהות את טורא וההשערה כי הפייטן התכוון לרמה הטריפוליטאנית או להר נפוםה, היא
ניחוש בעלמא.
בתוספת אחרת שבאותו כה״י נזכרו בסדר גיאוגראפי נכון: תונס, סוסא, מהדייא (פעם שנייה למען הסדר), קאבס, טראבלס והרי תוספת שלישית שם. בפנותו אל ר׳ אברהם בן עזרא במילים: ״ ולמה רבי אברהם קצת מקומות שכחת?, , תובע פייטן אלמוני, שידע את פרטי המאורעות בסביבה זו, את עלבונן של קהילות אחרות, שסבלו אז:
אל־חאמה ליד קאבס), קפצא (בפנים תוניסיה הדרומית), האי ג׳רבה, צורמאן (נמל בין סברת לטריפולי), מסלאתא (רמה בפנים הארץ בין טריפולי לחומץ), מצראתא,נמל מזרחה לטריפולי.
המשורר מקונן במיוחד את גורלם של אנשי מצראתה, שעליהם הטילו מסים כבדים וחלקם גלה לג׳רבה, בעוד שאחרים פנו אל צורמאן. משמע, כי אפילו במקרה חמור זה, שעליו התעכבו במיוחד, הצטמצמו הרדיפות לנגישות בממון ולגלות. גם בהזכרת תוניס אין כל רמז לשמד או להרג. ולכן נראה, כי בדבריו של אבן אל־את׳יר (לעיל על־יד הערה .
הוכנסו היהודים אגב הנוצרים, שעמהם vיו לעבד אל־מומין חשבונות עקב רצח מוסלמים על ידי אנשי רוג׳ר. לכאורה לא נגעו הצוררים באיזור זה בנפש אדם ולא דרשו את המרת הדת. השליטים המקומיים, שאושרו על ידי המייחדים, נאלצו ללכת בתלם:
להציק ליהודים, לגרשם לפעמים ממקום למקום, להטיל עליהם מסים כבדים; כל זה בהתאם למדיניות הכללית של עבד אל־מומין — אבל תו לא. בכלל מתעורר הרושם כי לעת זקנתו של שליט המייחדים שינה קצת את טעמו כלפי היהודים ונעשה מתון יותר אף כלפי אלה, שחיו בשטחי שלטונו המרכזיים במארוקו
. ודאי, האנוסים, שהודו למראית עין בנבואתו של מוחמד בימי הרדיפות של שנות הארבעים, נאלצו להמשיך ולחיות במסווה מוסלמים. אבל נראה, שלא בדקו את נאמנותם ולא דרשו מהם לקיים את המצוות המעשיות של האיסלאם.
זה מסתבר מהעובדה, כי בשנת 1159 או ראשית 1160 ראה ר , מימון, אביו של הרמב״ם מן התועלת לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד, כדי לעבור למארוקו ולהתיישב בפאס. כאן חי אז רבי יהודה הכהן אבן סוסאן שאבותיו באו לפאס מבבל), ואשר יצא שם לו בספרד בשל חכמתו הרבה וחסידותו
. רבי משה, שהיה אז בן עשרים והמש שנה למד לפני ר׳ יהודה. באותם הימים ישב בפאס ר׳ יהודה אבן עבאס, פייטן, שעמד בקשרים עם ר ,יהודה הלוי ומשוררי קשטיליה
בפאס כתב רבי מימון את אגרת הנחמה שלו , ובנו התעמק בפירושו למשנה, וחיבר פה את אגרת השמד, הנקראת גם אגרת קידוש השם. הנימה העולה מתוך שתי אגרות אלה וכן מתוך דבריו של הרמב״ם לאחר שעזב את מארוקו אינה זעקת שבר של הרג, פרעות ורדיפות דמים.
על סמך דבריו של רבינו לאברהם בנו, שהבאנו אותם למעלה, על אופיים של היהודים השוכנים בהרי ברבריה, באי ג׳רבה ובכלל באיזור בין תוניס לאלכסנדריה, שהם אמנם חזקים באמונתם, אבל דבקו בהם אמונות טפלות, מותר להניח כי מצבם הבטחוני — כפי שהננו אומרים היום — לא היה ברע.
בוודאי שרבינו לא היה מדבר על אמונותיהם בלשון כזו אילו ידע, שהם נרדפים על צואר. באגרתו אל קהל לוניל מתאונן הרמב״ם על ירידת תלמוד התורה בכלל ובערי המערב בפרט, אשר ״כבר נודע את אשר נגזר עליה״.
אותם הדברים קוראים אנו גם באגרתו אל תלמידו ר׳ יוסף בן עקנין: ״ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה וכל מבקש יי ״נחבא ואור ישראל שם כבה״ ג כלומר עיקר הצרה היא הירידה ברמה התורנית.
לכאורה לא נשקפה סכנה מיידית לחייהם של יהודי אפריקה, אבל בישיבתם בארץ כרוך היה איום ליהדותם הם ולקיומה באיזור זה בדורות הבאים.
זאת למדים אנו מתוך אגרת השמד. כי אף־על־פי שתריפה ביותר היתה תשובתו של הרמב״ם על דברי ההתקפה הלא־מרוסנת את האנוסים, שהודו בפיהם בשליחותו של מוחמד, מצד אותו ״איש מאנשי החכמה — לפי דבריו — ממי שלא קרה עליהם מה שקרה על רב קהילות ישראל מזה השמד״, כפי שמדגיש רבינו בשורות הראשונות של אגרת השמד, הרי מסקנתו היא, כי יש לעזוב את הארץ, שבה כופים לעבור על מצוות ה׳
. ״אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא״ ״. ופעם נוספת ביתר הפצרה: ״ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומהלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלו שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא מלך המשיח ז״ל לארץ המערב יוציאם.ויוליכם לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד וכו…
ר׳ מימון ובניו קיימו בגופם את עצתו זו של רבינו וכן עשו רבי יהודה בן עבאס, משפחתו של יוסף בן יהודה עקנין, תלמידו — אהובו של הרמב״ם,ובוודאי רבים אחרים
יציאתו של הרמב״ם את ארץ המייחדים היתד, לפי המסורת בשנת תתקכ״ה/ 1165 , ולדברי ר׳ סעדיה אבן דנאן גרם לכך מותו מות קדושים של ר׳ יהודה אבן סוסאן, שדרשו ממנו ״לצאת מן הדת״ והוא קידש את השם ולא נכנע לאונס.
משפחת ר׳ מימון ניסתה להיאחז בארץ־ישראל. אולם לאחר שמת אבי המשפחה בירושלים ירדו בניו מצרימה, ושם גדל רבינו משה מאד בחכמה ובתורה ובמעלה — כפי שמסיים סעדיה אבן דנאן.
וכן קרה, שארץ המערב נעזבה בעיקר על ידי חכמי הדור שנותרו לפליטה או שהגיעו אליה כפליטים מספרד. ובכל זאת המשיכו קהילות המערב להתקיים. עדות לכך דבריו של הרמב״ם על מצבן המעונה, שהשמיעם באגרותיו שהזכרנון למעלה. וכן מעלה הוא במפורש את קהל פאס בפסקה אחת שבאגרתו ששיגרה לחכמי קהל מארשיליה, ושנכתבה לאחר שנתפרסמה כבר ברבים אגרת תימן.
יש להסיק ממנה כי בפאס נפוצה אז אגרת על ענייני המשיח, שייחסו אותה לרבינו, והוא מסביר לאנשי מארשיליה, שמא הכוונה לדברים ששלח לארץ תימן על סמך פסקה זו הושמעה לאחרונה ההשערה, שמא יש קורטוב אמת בידיעות שבאותו קונטרס מזויף על חיי הרמב״ם, לפחות בחלקו המספר על
אגרת התגלות המשיח, שהופצה בין יחודי פאסיי").
בשנת 1173 פנה הרמב״ם אל קהילות ישראל — והסברה נותנת כי אלה היו קהילות אפריקה הצפונית — בבקשה לאסוף כסף לפדיון שבויים. הרי שמצבן החומרי לא היה דחוק. גם הגיאוגראף יאקות (הי 1179 מוסר, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעה הם יהודים
יחד עם זאת יש להדגיש, כי ימי שלטונו של עבד אל־מומין מהווים משבר חמור בהיסטוריה של יהדות המגרב. אפילה יורדת על קורותיהם בממלכת המייהדים ורק ידיעות מועטות הגיעו אלינו על מה שנעשה בזמן המומינים, בניו ויורשיו של עבד אל־מומין מייסד השושלת.
ואותו מעט שראו ההיסטוריונים כראוי לציון הוא מעציב ומעליב כאחת: הפליות מתוכננות כלפי היהודים בלבד כי הרי רק הם נשארו מבין הלא־מוסלמים בארץ. שאריות העדות הנוצריות, במידה שהיו קיימות עריץ בראשית המייהדים נמהו אז כליל
. רק היהודים נותרו — ועל אלה שפכו בני הדור השני של המייחדים את זעמם. היהודים החזיקו מעמד גם בתנאים אלה — אולם אותות המצב, שבו היו שרויים, לא נמהו. אבל פרשה זו שייכת כבר לפרק אחר.