الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כשהגיעה ארצה בשנת 1936 ועדת פיל, שדנה בעתידם של שטחי המנדט הבריטי, תמכו בני נשאשיבי בשיתוף פעולה איתה – בניגוד גמור לחוסיינים. הנשאשיבים, כמו גם שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה, וההסתדרות הציונית, תמכו במסקנותיה של הוועדה שפורסמו בשנת 1937, בדבר חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית. לעומתם, אמין אל־חוסייני דחה את התכנית משום שהתנגד להקמתה של מדינה יהודית כלשהי בשטח ארץ־ישראל. התנגדותו הייתה הגורם העיקרי לקרקוע התכנית – הראשונה בתכניות פתרון שתי־המדינות בארץ־ישראל.

לשיאו הגיע מאבק הכוחות בין החוסיינים לנשאשיבים בשנות המאורעות 1939-1936. העילה לפרוץ הפרעות הללו הייתה הזינוק במספר העולים היהודים, שנבע מעלייה הנאצים לשלטון. בשנת 1931 עלו 4,000 יהודים, ואילו בשנת 1935 לבדה הגיע המספר ל־60,000. ערביי הארץ, בהנהגת המופתי, הכריזו בשנת 1936 על שביתה כללית בדרישה לשים קץ להגירה היהודית, לאסור מכירת קרקעות ליהודים ולכונן ממשלה ייצוגית שתשקף את יחסי הכוחות המספריים בין הקבוצות הלאומיות בארץ. כוחה של השביתה נחלש בקיץ, ועד מהרה מילאו את החלל, בעיקר בכפרים, קבוצות גרילה מסוגים שונים. בהדרגה הוחלפה השביתה במעין שלטון ממוסד של כנופיות שוד. לא כל הבריונים פעלו על דעת עצמם: ״המופתי פעל באכזריות מכוונת לחיסול יריביו במחנה הפלסטיני״, כותב אברהם אשכנזי. ״המרד הערבי של 1939-1936 היה גם מתקפה על מתנגדי המופתי. מספרם של מעשי הרצח והחיסול בתוך המחנה הפלסטיני גדול ממספרם של אלו שבוצעו נגד יהודים ובריטים״.

באזורים שנשלטו בידי כנופיות המופתי נכפו כללי לבוש חדשים ובתי דין שרעיים, ואנשים ש״סטו מדרך האיסלאם״ חוסלו בהיקף נרחב ובאכזריות שלא היה לה תקדים, ערבים ששאפו לפשרה עם הציונות ועם מעצמת המנדט ושתמכו בתכנית פיל היו יעד לפגיעה, ממש כמו היהודים והבריטים עצמם. פורת מדווח:

מוכרי קרקע ליהודים, קציני משטרה, שוטרים ובלשים ערבים שמילאו תפקידם בנאמנות, מודיעים, מתונים בדעותיהם וכל אלה שלאומיותם הייתה חשודה בעיני המורדים. לא תמיד נרצחו מיד; לפעמים נחטפו ונלקחו לאזורים ההרריים, שהיו נתונים לשליטת המורדים, ושם נזרקו לבורות ששרצו בהם נחשים ועקרבים. לאחר ששהו כמה ימים במאורות אלה, ואם נותרו בחיים עדיין, הובאו לפני אחד מבתי המשפט של המורדים, או לפני אחד המפקדים, נשפטו, ובדרך כלל נידונו למוות, או, כמעשה חסד, למנת מלקות גדולה מאוד. הפחד מפני המורדים היה כה גדול, עד שאיש, לרבות אנשי הדת המוסלמים או הנוצרים, לא העז לקבור את הנרצחים בטקס הדתי המקובל.

תוצאת המעשים הללו הייתה שציבור ערבי גדל והולך החל להסגיר מורדים לידי הבריטים ולהתחמש לצורך התגוננות מפני כנופיות המופתי. בסתיו 1938 לא היה עוד אפשר להתעלם מ״ההתנגדות הגלויה של חלקים באוכלוסייה הערבית למדיניות המופתי״, מדווח דייוויד ת׳ שילר. ״החלה להתמסד אופוזיציה תחת מנהיגותם של הנשאשיבים״. לשנים הללו הייתה השפעה הרסנית על החברה הערבית. אפסה כל תקווה להתפתחותה של חברה מודרנית. ״הקהילה הערבית שחררה עצמה משלטון החוק, התנתקה מהמערכת המשפטית של המנדט הבריטי והחילה משפט שרירותי באמצעות אלימות נטולת רסן […] שרידיהם האחרונים של הפלורליזם והדיון החופשי נעלמו והוחלפו בידי סחיטה ואיומים, צנזורה וטרור מחשבתי״.

בשנת 1938 החלו שלטונות המנדט לדכא את ה״מרד״ ביתר נחישות – מעשה שזכה לתשפוכת חרפות מצד העיתון הנאצי ׳פולקישר באובַכטר׳, שהתרעם על האכזריות הבריטית כלפי ״לוחמי החופש״ הערבים. הגיבוי הכלכלי והצבאי שהעניקה גרמניה הנאצית לאנשי המופתי במלחמתם בבריטים, ביהודים ובערבים המתונים, מעורר את המחשבה שמאורעות 1939-1936 היו מעין סיבוב־מוקדם של התכתשות בין הצדדים הלוחמים  במלחמת העולם השנייה.