מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם אדרוטיל ממגורשי ספרד, מספר על תלאות הגירוש:

״שנכנסו קצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול החסיד מחסידי אוה״ע, מולאי – שיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב״.

על תלאות היהודים סיפר: ״יש חובלי אוניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל (ש)קוששו עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה, למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו אל החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם וימשכו אותם אל אוניותיהם ויקחום שבי.

 האכזרים האלה אטמו אוזנם משמוע זעקת האבות והאמהות… את הילדים הובילו איתם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים״. (אדרוטיל – ספר הקבלה, דבריו מובאים ב־״דברי ימי ישראל״ ־ גרץ ־ שפר ח״ו).

כן ניתן לראות דברים ברוח זו ב-״שבט יהודה״ לרבי אליהו קפסאלי " החייט " :

״ ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאש והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם ״.

בשאלות ותשובות ״ כרם חמר ״ כתוב ״ רבאט וסאלי הם מן המקומות העתיקים ביותר בהם ישבו יהודים בתקופות קדומות ללא ^הפסק עדות זו יכולה לסייע לנו להבין את ההמשכיותבהעברת התורה ומסורתה ובאמיתות מנהגי הקהילה.

הטלטלות העזות, הגירושים, ההרג השבי, הביזה, איסור הקמת בתי כנסיות והחרמת כתבי קודש, אפיינו את התקופה הקדומה הזו מחורבן בית שני ועד לשנים שלאחר הגירוש הגדול מספרד. מרקע זה נוכל להבין מדוע מועטות הן העדויות על חיי הקהילה, על היצירות התורניות בתקופה הזו ועל החכמים ומדוע עיקר העדויות מתארות את המצב הקשה.

ב ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה די-וירגה מסופר על ״ ילדי יהודים שקברניט אוניה לקחם בסאלי בכוח בשנת 1500 ״ (למניינם).

רבי גדליה אבן יחיא כותב ב ״ שלשלת הקבלה ״ כי בקהילת סאלי היו 200 אלמנות שבעליהן נעלמו ונקבצו כולן ( האלמנות ) בבית אחד, כי נשארו עגונות: ״ השתתפו כולן להתעסק ממעשה ידיהן בלחם ומים ואת המותר להן, נתנו לתלמידי בתי מדרשות ״. מכאן אנו רואים שבתקופה קשה זו היו אברכים ותלמידי חכמים בסאלי.

מכל העדויות ההיסטוריות הקשות שהובאו לעיל, עולה כי קהילת מאלי שאבה לתוכה שני מקורות אנושיים אדירים – הגולים מתקופת חורבן בית שני ומגורשי ספרד שהביאו איתם תלמידי חכמים רבים.

אמנם, למרבה הצער, היהודים דוכאו, נרצחו והושפלו, אך את אש התורה אי אפשר היה לכבות, אור הגחלת עומעם לכמה דורות, אך העוצמה הרוחנית הבשילה והחלה לצמוח ולהאיר במסירות נפש ובאיכות רוחנית שרק העם היהודי יכול להעניק ואכן אם נשכיל להתבונן בקורות עמנו נראה שבכל קהילות ישראל, הגזירות הנוראיות, לא רק שלא כיבו את אש התורה ואורה, אלא רק העצימו אותה, כך נוצרה הספרות התנאית והאמוראית בתקופה הרומית (כתיבת המשנה, התלמוד, הזוהר הקדוש במערה), ספרות חכמי אשכנז בתקופת הפרעות ( יצירות הר״מ מרוטנבורג הי״ד ותלמידיו, הרא״ש והמרדכי), חכמי ספרד (הרמב״ם, הרמב״ן, הרי״ף) וכך בכל הדורות.

לקיים במיתוק מאמר הפסוק ״ כל רודפיה השיגוה בין המיצרים ״. כל רודפי התורה יגיעו להשגות ולגדלות בתקופות ״ בין המיצרים ״ תרתי משמע.

על תקופה קשה זו כתב האריז״ל שלזה רומז הפסוק ״ טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת ״, בזמן תוכחה, ניכרת הנהגתו של הקב״ה. כך בסאלי – הצרות, החרפה, השבי, הביזה והעוני, לא ריפו את ידי היהודים אלא, אדרבא, חיזקו את רוחם ובתעצומות נפש וגדלות מפליאה הקימו קהילה לתפארת בחכמה ובקדושה.

גירושי ספרד הביאו איתם לקהילות מרוקו בכלל ולסאלי בפרט עוצמה רוחנית אשר לא תסולא בפז, אך תקופה זו סימלה גם משבר גדול, טלטלות עזות, עוני, רדיפות והשפלות.

בשנת התכ״ו, כבש מולאי ארשיד את סאלי, בדוחקו את השליט העריץ שהיה עד אז ויהודי סאלי קיוו לטוב, ״ אומרים שמולאי ארשיד אוהב ישראל למאד ״ (ציצת נובל ד׳), עד שהסתבר שגם הוא שליט עריץ.

בתקופה זו שרר עוני כבד בקהילות ישראל ותחושת גלות כבדה ומייאשת. היו שניצלו זאת כדי להטות את לב העם מעיקרי האמונה היהודית ולהטעותם. רוח עועים שבתאית כוזבת החלה לנשב בפז, במרכש, בתיטואן, בסאלי ובמקנם, עד כדי כך שבשנת התכ״ז הקבוצה השבתאית בערים אלו, תכננה לבטל את ט׳ באב ולקובעו כיום משתה ושמחה, אך מעטים ביטלוהו ממש.

עלילת היין משנת קצ"ח – 1438.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על עלילת היין והפרעות שהתלוו אליה, מסופר : " היה מקרה אחד שמוסלמים מצאו במסגד יין בקערה, וחשדו ביהודים שהייתה ידם במעל הזה. עברת ההמון ניתכה על ראשם של יהודי פאס שישבו אז בפנים המדינה הישנה, הם גורשו משם בחמת נקם, ורבים מהם ניתנו להרג בידי המון העם הקנאים. הרבה מהם נאלצו להמיר את דתם. הנשארים ומשפחות אחרות ברחו מחוץ למדינה ובנו שם את המללאח.

הוא מגרש היהודים הנועד רק להם. גירוש היהודים מהמדינה היה גלות מר ונמהר ליהודי פאס מצד שכניהם ששנאו אותם. ולא נודע אם ידה של הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד בלי יכולת לבלום את המתקוממים שקנאה אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפילה.

בסוף המאה הט"ו בשנת רנ"ב – 1492, הספרדים בתקופה זו, זכו בניצחון מוחלט על המוסלמים. במלחמת הכיבוש החוזר ( רקונקיסטה ) אוחדו הממלכות הנוצריות בספרד קסטיליה ואראגון תחת כתר אחד. בשנה זו החליטו שלא נותר מקום בספרד לאלה שלא מאמינים בנצרות. וההמשך ידוע, האינקוויזיציה והרדיפות שבאו בעקבותיה עד שהביאו לכך לגירושם הסופי של היהודים בשנה זו.

בזמן שיהודי ספרד היו במצב של רדיפות נוראות, הייתה עדנה ליהודי פאס, תחת שלטון בני מרין. הם זכו לפריחה כלכלית ותרבותית. בגזירת הגירוש של יהודי ספרד עשרות אלפים מהם מצאו מקלט בערי מרוקו, ורבים מהם העדיפו עיר הבירה פאס. עד כי מספר המגורשים שהגיעו לפאס העמיד בצל את היהודים תושבי המקום מקדמת דנא.

בשנים הראשונות לבוא המגורשים, הם סבלו חרפת רעב. רבים התגלגלו ברחובות, וחלק ניכר מהם נאלץ לנדוד לערים אחרות בארצות המזרח. חלק מהמגורשים התיישבו במראכש. מספר המגורשים שהגיעו למראכש ובנותיה, לא ידוע.

בכל אופן הם היו מיעוט יחסית ליהודים המקומיים. הם הקימו להם קהילה נפרדת, ונהגו לפי מסורת שהביאו עמם מספרד. זה בלט בענייני אישות, ירושה ועוד. בכל זאת בבתי הדין ישבו יחדיו רבנים תושבים ומגורשים.

שלטון הסעדים והגירוש השני רנ"ב – 1492.

במאה הט"ז מרוקו נכנסה לתקופה של הסתגרות מרצון, מהעולם החיצון.אם כי היא ממשיכה לנהל יחסים תקינים עם מדינות אירופה. ההיסטוריון הערבי איבן ח'לדון, מתאר את שלטון מלכי מרוקו בחוק ביולוגי החוזר על עצמו בכל שלושת שלביו, דהיינו – זריחה, פריחה, ושקיעה. הערת אגב, איבן ח'לדון, כתב ספר מדהים ביותר, והוא " אקדמות למדה ההיסטוריה ". ספר זה נחשב עד היום הזה, לספר הראשון בעולם שנכתב אודות " מדעי המדינה " ואף משמש הוא, בלימודים עד עצם היום הזה. סוף ההערה.

מייסד השושלת מוחמד אסעדי אלמנצורי, כבש חזרה את העיר אגאדיר, שהייתה אחת מערי החוף שהיו תחת כיבוש הפורטוגזים. דבר זה העלה את קרנו, ובשנת 1525 כבשו הסעדים את מראכש ומתבססים בה פעם נוספת. המלך מולאי מוחמד פנה צפונה בעידודו של יהודי בשם מסעוד בן מצליח, אשר ניבא לא שיכבוש העיר תאזה, ומשם ישלוט על כל ערי המערב.

העיר נכבשה בשנת 1547 והדרך לכיבוש פאס נראתה בהישג יד, הכיבוש שהשלים את השליטה בידם על כל המערב. אותו מוחמד אשייך נשען על ידי אותו יהודי שניבא לו והלך רחוק בכיבושיו, בתחילה ביסס את יוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים. כדי להשלים את כיבושיו הוא לא היסס לכראות ברית נגד מעצמה מוסלמית האימפריה העות'מנית, אשר שלטה על מרבית צפון אפריקה, וחלמה גם על כיבוש מרוקו.

מוחמד אשייך בעזרת הספרדים, ניצל את היריבות שהייתה בין בני מרין והסעדים, התורכים כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על היהודים מסים כבדים מנשוא, ורודפים את מוחמד אשייך עד מראכש, שם הוא נרצח על ידי עריקים.

התורכים בניגוד למסורתם בעבר, הפעם עשו פוגרום ביהודי חבל סוס, שדדו, בזזו, ועינו, וגם לקחו ילדים וילדות בשבי. ניצחונם של התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אשייך, מולאי עבד אללאה אלג'ליב, אשר משל כשלושים ושבע שנים 1557 – 1574, הביס את התורכים והם נאלצו לסגתץ חזרה לאלג'יריה.

הוא כבש בחזרה את פאס, ובהיותו איש הדרום העדיף להעביר בירת המדינה למראכש, עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה, עלתה קדושתה בעיני המוסלמים, ונאסר על היהודים לגור בה. הוא גם ציווה על היהודים, לבנות לעצמם מללאח נפרד ליד ארמונו. 

המורדים מבית, וחרב הנוצרים מבחוץ, הביאו קץ לשלטונם. ( בתקופת מלחמת הספרדים שנמשכה הרבה זמן עם שושלת המאחדיו, הטיבה עם האנוסים שהיו נרדפים על ידי הנוצרים, טהרבה מהם החלו לחזור ליהדותם בגלוי ) הביאה לקץ שלטונם. למרות זאת כל מושל חדש שעלה בתקופה ההיא, לא פעל לשפר מצבם של היהודים, וזה נראה כמו ההוא שברח מהדוב ונפגע מהאריה.

אחד המורדים " יחייא " שהתמרד נגד אבו אלעלא, הגיע למראכש בראש אספסוף ועשה שפטים ביהודים. בזז רכושם כנקמה בהם על אשר נטו לצדו של אבו אלעלא. אולם שלטון המואחדין מוגר סופית על ידי שושלת בני מרין, בשנת כ"ט לאף החמישי 1269.

שנות שלטון המואחדין, וגזירות השמד שלהם, לא השאירו מקום לשאול מה נותר מתרבות היהודים בארץ המערב. תקופה שעליה נאמר " שכל מבקש ה' נחבא, ואור היהדות כבה ". ומתורת נתיבות החכמה של רבי יצחק אלפאסי, וחקירותיו של רבי יהודה חיוג, לא נשאר שמץ מהם. ועד דור הגירוש מספרד, נשארה היהדות במרוקו מצומצמת בחוג צר, מהולה בהזיות ומנהגים מוזרים של אותם האנוסים של ימי המואחדין.

ממשל בני מרין ויחסו ליהודים 1140 – 1270.

מצבם של היהודים תחת שלטון בני מרין הביא אותם למצב של התאוששות קלה. מחחד אלמנצור קרע את האימפריה שהקים עבד למומן, שהייתה יחידה אחת תחת שלטון המואחדין. והוא חילק אותה לשלוש מדינות, מרוקו, אלג'יריה ותוניס.

שלטון בני מרין נמשך כשלוש מאות שנה. משטרם היה נגוע הרבה פחות מקנאות דתית של קודמיהם. פאס חזרה לתפוס את מקומה בעולם היהודי. רבי יוסף הכספי יאמר בספרו " אם יחיני ה' אז אעבור ואסע לממלכת פאס. כי לפי הנשמע נמצאים שם הרבה אנשים בעלי חכמה ודעת ". עוד אמר שם, שגם הישמעאלים קבעו מדרשות לימוד שם מפי סופרים.

והיהודים חידשו ישיבות ובתי מדרשות. רבנים ממרוקו החליפו מכתבים עם הרשב"א, ידועים מתקופה זו רבי משה בן זכרי, רבי יצחק בן מימון בן אלחנן, מהעיר תאזה, רבי יהודה בן גיאן ממראכש, רבי יצחק עמאר, ורבי יוסף בן גליל מהעיר סאוטה, ורבי דוד בן זכרי.

מתיעוד הקברים ומציוני הקברים שנשארו לפליטה, שלא נזכרו במל"ר, נזכיר עוד שמות מהמאה השלישית והרביעית " רבי יהודה קסטיאל, רבי יצחק קורייאט, רבי יוסף קורקוס, רבי יהודה בר ישמעאל, ורבי אברהם חליווה הראשון.

אלה הם הרבנים הקדמונים ביותר שמצאתי בבדיקה שעשיתי בבית העלמין במראכש. ורובם ממוקמים מסביב לקברו של רבי יצחק דילויה זלה"ה. רבי ישראל בנבנישתי, שנת רמ"ד , רבי שמעון בו יששכר, שנת כה"ר. רבי שלום בן תאבו, בן לאו"ץ עילי בן תאבו. ורבי מאיר הלוי.

רבנו אפרים אנקאווה במראכש.

בפרעות שהיו ביהודי ספרד בשנת קנ"א – 1391 – רבים ברחו על נפשם והתיישבו באלג'יריה בין הנמלטים היה רבי אפרים אנקוואה, הוא ביקר במראכש בשנה זו. כנהוג בא לבדוק אפשרות למקלט עבורו במקום. ןנתקבל שם בכבוד גדול. וכך הוא כתב בחיבורו " שער כבוד ה' " וכבר קרה לי אני עצמי בהיותי בעיר מראכש בתמוז בשנת אב"ן ישראל, ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת, אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת. וילכו הקהל אתי, ועברנו על שער המושל בעיר.

והיה שם שומר כושי שנתקנא מהכבוד של הקהל אלי, ויצא לקראתי בחמה גדולה, עם שבט אחד גדול להכות אותי. ובראותו הזקנים אשר השתטחו לפניו ופייסו אותו, ולא הכה אותי. הלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם, ודיברתי על לבם ניחומים, וכאשר נפטרו רוב הקהל לבתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי.

אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה שנעשתה בספרד שנת עד מתי יחרף צר ויאנץ אויב ( קנ"א ) אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם. ואפילו הכי סעדו הם עד הערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי, ישנתי וארה בחלומי העבד הכושי מכני ואצעק.

סיפורו הקצר והמרגש של הרב, היה לעדות נאמנה על מצבם של יהודי מראכש לראשונה. וזה תוצאה של שנות הדיכוי. נקודת אות הייתה בסיפורו של הרב אנקוואה זלה"ה, שמצא שם קהילה מתחדשת, מתעוררת מהדיכוי וצמאה לדבר ה'. דומה כי מצבם הירוד של היהודים במרוקו כפי שמשתקף, היה גורם לעזיבת הרב אפרים את מרוקו . רבנו אפרים יצא ממרוקו לאלג'יר, תחילה והתיישב בסוף בעיר תלמסאן.

הרי"מ טולידאנו מוסיף : " הסיפור הזה מראה לנו השפלות והכנעה שבה חיו יהודי מרוקו ( מראכש ), להיות גוום למכים ולמורטים גם מיד עבד כושי מבלי שיוכלו להתייצב נגדו. אין זאת כי אם על דעת הממשלה, שגם היא נהגה בהם כך ".

לבד מידיעה זו של רבי אפרים אנקאוואה, על יהודי  מראכש, נראה שהיה קיים מסך כבד על שבאמת קרה שם. מתשובות הרשב"ץ לבית דין בפאס, אחרי שנת 1430 כתב : " אם מצב יהודי פאס נשאר עוד איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת, האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ , תרבה תפארתם. הנה ימים באו אשר גם יהודי פאס המצוינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, היא שנת קצ"ח.

כמו כן מכבדים במלאכת המריחה גם את האורחים כל אחד ואחד על פי מעלתו וכבודו, אך ללא יוצא מן הכלל. בעניין זה חשוב מאוד לנהוג משנה התחשבות, זהירות ונימוס פן יימצא משיהו מהנוכחים נפגע, ויקשה מאוד לרצותו כתוצאה מהתעלמות בשגגה עם בואו לערב זה.

מובן שהכלה נמצאת עדיין " בטווח בטחון " מהחתן, ועדיין שומרים על מרחק, כיאה למיוחסים החסים על כבוד הוריהם וכדי למנוע רינונים ולזות שפתיים. גם החתן מוקף בידידיו ובשושביניו, קבוצה קבוצה וקולו שירתה ושמחתה, והכל סביב לשולחנות גדושי מעדנים. תוך הקרבה הזאת מוציאים בני הזוג הזדמנות להגניב מבטים דרך חומת האדם החוגגת איתם.

בסיום הסעודה קמים הקרואים ומסתדרים במעגל, השרים והשרות אוחזים " טטארא " בידיהם, מוחאים כפיים בקצב סוער והולך, ומקישים בקצב על השולחנות תוך כדי השמעת שירה, המתאימה לחתן והן לכלה.

באווירה זו צוללים עמוק אל תוך הלילה, שרים, רוקדים, שותים ואוכלים, משבחים ומהללים אותם כדברי החכם " כשם שאדם מצווה לשמח את החתן, כל הוא מצווה לשמח את הכלה, ונקרא זה גמילות חסדים, ומצווה לשמחה ולהללה כדי שתמצא חן בעיני החתן, שתהא חביבה עליו " ( רבי יצחק אבוהב, מנורת המאור רו ).

השירים המושמעים בשבעת ימי המשתה, ושמקצתם מובאים בחלק זה של הספר, הם חיבורי שירה קצרים בדרך המשלים והפתגמים, ואשר בין שורותיהם מובעות משאלות ושאיפות הדדיות.

החתן מתאר בערגה את כלתו, והכלה משיבה היא בכיסופי אהבה לבחירה שנעשתה למענה, וכעת מצאה חן בעיניה. האורחים והאורחות משלימים את החסר בשירה דומה, המבטאת את שלמות בני הזוג. לעתים רחוקות יושמעו ישירים ומפורשים, והכל כלול במסגרת שירה המובעת בסמלים, בכוונות וברמזים.

השבת השלישית נקראת " שבת ססלכא " ( שבת הגילוי , החשיפה ) הכוונה, בשבת זו חושפים ומגלים לפני הקרואים, את רכיבי הנדוניה שהביאה הכלה, קוראים את הכתובה שחוברה בכתב יד, על ידי תלמיד חכם ובקיא בנושא, ומדגישים בדברי נועם, ליתר בטחון ולשם מניעת אי הבנות, את גובה הקנס במקרה של פירוד או גירושין.

במעמד זה מודיעים על מועד חגיגת הנישואין שנקבעים תמיד ליום ראשון ( המדובר על מנהג המתואר לסדרי נישואין באזור זה )

אותו בוקר נלקחת הכלה על ידי הוריה וקרוביה ואר המוזמנות המכובדות, אל הנחל או אל המקווה, המיילדת רוחצת היטב את הכלה, ומסייעת לה בנקיונה.

 בעוד הנשים האחרות מפזמות וצוהלות ומשמיעות זמרה ונעימות, לשם הפגנת שמחה רצופה, ולשם הפגת המתחים וההתרגשויות הטבעיות הרבים המאפיינים את בוא הטכס המתקרב ובא. במעמד זה מסבירה המיילדת והאם לכלה הצעירה את אשר עליה לדעת ולעשות, וכיצד עליה לנהוג בליל הכלולות.

 וכבר הדגשנו כי הכלה מעירה עד מאוד בשנותיה ( לפעמים בת שש או בת שבע, ונבוכה היא למשמע שפע ההוראות והציווים הנלחשים לאוזניה. נקל אפוא להבין לרוחה ולמתרחש בפנימיותה למשמע הנאמר לה.

גם החתן נלקח את המקווה או אל הנחל, וידידיו ושושביניו טובלים אותו, לאחר התספורת או התגלחת, הכל לפי מנהג המקום. בהזדמנות זו מוסיפים ומרעיפים עליו עוד עצות, ומטיפים לו מוסר. יש אומרים כי המבינים שבהם אף מעוררים את תשומת לבו לדברים שבינו לבינה, ולפרטי פרטים, בייחוד אם צעיר הוא לימים.

ואולם על פי רוב החתן מבוגר דיו ובקי במצפה לו. אבל קרו מקרים רבים, שעוררו מצבים מגוחכים ומביכים עד כדי צחוק מזה וצער ומבוכה מזה, שמקורם בתערובת זו של בקיאות ותמימות, של בגרות אולי מדומה ושל בוסר.

הכלה מוכנה ולבושה בגדים עזי צבע, וגוזרים באופן כזה שלט יבלוט כל חמוק שהצניעות יפה לו. מסווה של משי ירוק או אדום רקום, מעשה רוקמה עוטר את ראשה, גולש על פניה ומסתיר כליל את שער ראשה לבל ייגלה חלילה, שכן דבר זה נחשב ערוות אשה, ויש להיזהר מאוד בתעלוליו של השטן, הוא יצר הרע.

על צווארה, אצבעותיה וקרסוליה מתנוססים תכשיטים שונים, מקושטים אבנים טובות ושאר מעשה מלאכת הצורף, והכל מבריק כעטרה מלכותית. גם החן אינו חסר בהדרת לבושו, ואף הוא עטוי בגדי יקרות, כיאה לו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, לבושו נקי מכל רבב, צח כשלג, אלא שאין הוא עונד תכשיטים.

מהמקווה או משפת הנחל, נלקחת הכלה אל ביתה של אחת מקרוביה או של ידידותיה, שם היא יושבת כשהיא אפופה בנערות צוהלות. עם בוא הערב, קריאות היו, יו, יו, יו, המסולסלות והממושכות, שוב מהדהדות בחלל האוויר, נישאות למרחק ומביאות את הבשורה.

עתה בא אביה עם קהל מוזמנים ומוזמנות. הנשים נכנסות ראשונות ואומרות בית של שיר זה. " זיינאכום בלהנא, זיינאכום בלהנא, ייא ללאלה פרוצי אוגולזינא מרחבא " ( באמו אליכם בשלווה, באנו אליכם בשלווה, גבירתי הציעי שטיחים, ואמרי לנן ברוך הבא ).

האב מרכיב את הכלה על פרדה אשר הורעבה מבעוד מועד, כדי לרפות כוחה שלא תוכל לשעוט או לבעוט, אלה תהיה תשושה מעט ותצעד באיטיות ובבטחה. בעת שהאב מרכיב את הכלה, שרות הנשים שיר קצקצר, ואומרות : " רככבהא בוהא פור לבגלא, עאוונו סידי מולנא " ( הרכיב אותה אביה על הפרדה, עזור נא לי ריבון העולמים ).

הקהל צועד ושר מזמורים מתאימים, וכאשר הגיעו לבית החתן, נערך ברוב עם וביראת כבוד טכס הנישואין ושבע הברכות. במעמד זה ניתנת לכלה הזדמנות להשמיע באזני בעלה, קבל עם ועדה, תנאי או תנאים שונים כלבבה, למשל, שלא יעשן, או יתחייב שלא לשתות לשכרה.

החתן מקבל את התנאים שאמנם אינם עתידים להתקיים, שולף טבעת זהב, ועונד אותה על אצבע הכלה, וזהו למעשה מגעו הראשון איתה. שרים ומפייטים, שותים ואוכלים ושמחים, ולאחר מכן, איש ואשה פונים לביתם.

למחרת בבוקר מוצאת הכלה לקול קרוביה ואוהביה, וחמותה מעלה אותה אל הגג אל קרבת המרזב. החמות יוצקת מים מהולים בשמן ובמלח, ובחלק מהם היא רוחצת ומשפשפת את שתי כפות רגלי הכלה.  החמות גונחת ארצה, תחילה מנשקת ואחר כן נושכת בשיניה את כף רגלי הכלה ואומרת לה : " תדכלנא ייא בנתי בגדם כדר אובססעד אוטוויל לימר " ( תיכנסי בתי לביתנו בצעד ירוק, באושר ובאורך ימים ).

זהו מנהג מתוך רבים ויודעות דבר הסבירו כי נוהג זה בא להבטיח משמעת וצייתנות הכלה לבעלה וכמובן לחמותה, וכדי שהמעשה לא יתפרש לרעה מקדימה החמות הנשיקה לנשיכה.

סוף ההקדמה

נחזור לעניינו שהתחלנו להגיד קצת ממקצת שבח אדוננו הגם שאמרו חז"ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. אין אנו יכולים להגיד וכו' לפי מיעוט ערכנו וקוצר השגתנו. בדור יתום שלנו שקול לנו ככולהו רבוואתא  ראשונים ואחרונים זלה"ה.

כי ראינו בעינינו חורבן בית המקדש ושרפת התורה והריגת צדיקים. וחלול שמו הגדול כב יכול ונתקיים בנו כל דור שלא נבנה בית המקדש וכו'……הרי ראינו חורבתו כי הכל כלול בו. אין די לבאר קצת צרותינו והרב זלה"ה הנזכר מנעוריו היה מתבודד עם קונו יומם ולילה לא ישבותו. מיראת ה' ואהבתו.

עבודתו תפלתו ותעניתו. ותלמודו מתקיים בידו. קלא פסיק דוקא בעסק המצוות וגמילות חסדים. היה מוכרח לבטל ולקיים עת לעשות לה' הפרו תורתך. כי אי אפשר בלעדו. שהיה מחזיק ביד לומדי תורה והיו גלויים הרבה תלמידי חכמים עניים ואביונים.

אומללים ודלים. יתומים ואלמנות רחוקים וקרובים. והיה משתדל מבית ומחוץ מכיסו. זוכה ומזכה אחרים על ידו להשתתף במצווה דרבים עדיף הגדיל תורה והאדיר. ובשנת הרעב לא תקום פעמים צרה שלח למרחקים ושלחו לכבודו בשביל עניים ותלמידי חכמים חיטים וקמח ומעות הקמח עד שמלא חסרונם לטוב.

וכל הארץ באו אליו וישבור יוסף בר וכו'…והיה מקיים מאמר ז"ל צו'ם קו'ל ממו'ן בכל אשר השיגה ידו לשם יחוד קודש אבריך הוא. ואפשר דראשי תיבות שלושה תיבות אלו במספר קטן גימטריה דוד גם ראשי תיבות קֹמץ שהיה נותן בעין יפה כמו הכהן שהיה קומץ המנחה וכו'….

ואמרו ז"ל גימטריה זאת כמו שאמר הנביא זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. והרב ז"ל כל ימיו משתדל לקיים אותם  כהלכתם בכל מכל כל. גם בזאת במספר קטן גימטריא דוד. כי אם בזאת יתהלל המתהלל וכו'……כי באלה חפצתי נאום ה'.

ונאֻם גימטריה צ'א שכל מעשיו לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה וכו'…ובזה עלה לידו גימטריה מדרגות האמורים בפסוק שלפני זה. חכם עשיר וגיבור הכובש את יצרו ולוחם מלחמתה של תורה. ועלתה בידו והעמיד תלמידים הרבה צדיקים וחסידים והחזיק בידם במאכל ומשתה וכסות בקרה..

ודירה נאה כל אחד לפי כבודו. בלתי לה' לבדו וכו'…ועשה כמה גדרים וסיגים ותיקונים מתוקים מדבש לנפש ומרפא לעצם. ועשה טבילות ומרחצאות לנשים ואנשים. והוציא עליהם הוצאות הרבה ולא החזיק טובה לעצמו.

וטרח ויגע בכוחו לקיים מצוות דאורייתא ודרבנן. לא שב לאחור בכל לבבו ובכל נפשו ובל מאודו. בכל אשר מצאה ידו אוהב שלום ורודף שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. ומלמד זכות על כל אדם. וחשקו ורצונו לעשות דירתו בארצנו הקדושה וברח בהיחבא לעיר בצאר יע"א.

והכלו אליו כל ראשי קהל קדוש תאפילאלת יע"א ופייסו אותו בכמה פיוסים והתחננו לפניו עד שמן השמים נגזר שלא ילך וישארו הקהל כצאן אשר אין להם רועה. וחזר ועשה כמה תקנות לאין קץ וצדקות לאין מספר. 

ורצה לשלוח ממון הרבה לארץ ישראל. והייתה המלחמה רבה עד מאוד אין יוצא ואין בא ואפילו האגרות וכו'….וחכמי ארץ ישראל והכוללים שיצאו לחוצה לארץ לקבץ הנדבות גלו מטארצם ונשארו גולים נידחים.

וארעו בהם כמה מאורעות. ובאה עלינו גם אנחנו הצרה הזאצ כמו שכתבנו לעיל. ואדוננו הצליח במעשיו הטובים ונתקיים בו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו. הבא לטהר מסיעין אותו וכו'….ואחז מעשה אבותיו הקדושים והוסיף עליהם למעלה, למעלה.

וקנה שם טוב ושמעו הולך בכל המדינות. כמו מור זקנו המפורסם לעיני הכל בתורה ובחסידות וקדשוה וטהרה וענוה גדולה על כולם כלול בכל מכל כל. אין די לספר שבחיו שמו כשם רבו אריה שבחבורה מנורה טהורה. מפז נבחרה. כמוהר"ר יעקב אביחצירא זצוקל"ל זיע"א.

ואחריו קן הבכור איש חיל רב פעלים. רבה וקבץ פעלים לתורה. בשפה ברובה. ערוכה בכל ושמורה. אספקלריה המאירה. זה שמו הטוב כמוהר"ר מסעוד אביחצירא זלה"ה. ומלא מקום מור אביו במשפט וצדקה. כדת וחוקה. ונשפו דבקה וחשקה. בגמילות חסדים ופדיון שבויים ויד עני ואביון יתומים ואלמנות.

וברכי דרבנן החזיקה. ולעת זקנתו כתב לו ספר תורה לשמו למנוחת מור אביו ז"ל וטרח ויגע בכוחו ובהונו בהוצאות גדולות עד שהוציא לאור בע"ה וקבל עליו יסורין וטורח צבור כאשר ישא האומן וכו'….ומקצת שבחו ושבח מור אחיו זלה"ה הלא הם כתובים בהקדמות ספרי דבי רב שעשו חכמי ארץ ישראל. תוב"ב אמן כן יהי רצון.

כל אחד ואחד בשמו ובמעשיו הטובים כל אחד לפי כבודו ולפי מעלתו זיל קרי ביה רב זיע"א. ובתריה דמר אבינא קם מור בריה דרבינא ברא כרעא דאבוי ויתמוך יד אביו ובנה ישיבה טובה ורחבה. תורת משה מונחת בקרן זוית בלב טוב בדעה רחבה. כל מי שרוצה ליטול יטול בלי מניעה ועכבה. הכל מוכן ומזומן לזקן ויושב בישיבה.

תורה נביאים וכתובים ומשניות. תלמודי בבלי וירושלמי וטור ושלחן ערוך והרמב"מ ומדרשים ואגדות. ופוסקים ומפרשים הכל כאשר לכל. אסף וקבץ ספרים ולהג הרבה ובתורתו יהגה. ובנה עליות מרוחים. להכנסת אורחים. דלים ונאנחים. שקטים ובוטחים. במאכל ובמשקה ששים ושמחים. ויעש לו מטעמים. למלון אורחים.

אחר כל אלה הדברים עלה בלבו ומחשבתו לקנות לו ספר תורה מכיסו וממונו. והוציא מחשבתו הטובה למעשה. ומכר כלי כסף וחפצים טובים שיש לו. וקנה ספר נאה ויאה מעוטר ומהודר. והוציא עליו הוצאות הרבה לכבוד התורה ולומדיה.

ולאחר מנוחת מור אביו זלה"ה עוז התאזר. וישכור סופרים טובים. לכתוב לו שני ספרים אחרים. לקיים מצוות המלך. וכתב לו את משנה התורה. מאן מלה דא רבנן אחד לו ואחד למנוחת מור אביו זלה"ה אחד הכותב ואחד הקונה כולם שווים לטובה.

והוציא גם הוצאות הרבה. והולך וגדל בתורה ובמצוות וקבל עליו יסורין של אהבה במעוט מאכל ומעוט שינה. ובמעוט תענוג ובמעוט דרך ארץ. ורוב ימיו סגופים ותעניות והפסקות גדולות וקטנות. וכ'ב יכול מדקדק עם חסידיו וכו' במיתת אישה ובנים. שמתה אשתו הראשונה ובניה נ"ע. 

הקדמת מר:ן המחבר זיע"א

מי זאת עולה מן המדבר / פוק חזי מאי עמא דבר / על אודות האי גברא על אויביו התגבר / מנעוריו בעוז גבר.

וחילים עמו הֵגְבַּר / לתורה ולתעודה בתוך עם נבר / רצונו וחשקו ועבודתו לעשות התבן בר

הכל לפי מה שהוא אדם נקי כפים ובר / אולי יש תקווה לתקן מה שבדעתו סבר

כל אחד ואחד לפי דעתו קבל וסבר / לעשות נחת רוח ליוצרו על יראה אחרית דבר

לא התייאש מרחמי שמים שישוב הכל לאיתנו כמו שסבר

שוב בנים שובבים ארפא משובותיהם מובטחים מנביא שעבר

ועד זקנה אני אסבול כב יכול על ידי נביאו דִבר דָבָר

וזכרתי את בריתי יעקב בתורה כתב כבר / וכל ישראל יש להן חלק לעולם הבא לא לחנם הוקבע הדבר

ועל זה סמך ובטח אדוננו והוברר בעיני הדבר / וטרח ויגע כל ימיו בכוחו ובאונו ככל אשר מצאה ידו .

יגון לילו ואנחה יומו אולי תשיג ידו / לתקן את עמו ועדתו / וכל ישראל ישמעו וייראו לקול דבריו פחדו וחתו.

כי דבריו דברי אלוהים חיים בפיהם שתו / אבל בעוונותינו הרבים שגברו חשכו האורות בארובות.

ופסקה נבואה ורוח הקודש ברוב התלאות / והראיה בסוף הבית סמוך לחורבנו היו השוטות שותות ולא נופלות.

ואז פסקו מלשתות מחמת הפרצה שנפלה בבתים ובחצרות / ובכרמים ובשדות.

ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו יוצאות ובאות / ירושלים וישבנו בגלות.

מדחי אל דחי דור הולך ודור בא ואנחנו לא נושענו / עד הזמן שקוינו.

לאור בקום אדוננו עטרת ראשנו / אולי יאיר חשכנו ויתוקן פגמינו / ותופיע גאולתנו.

ושגינו ברואה מחיסרון ידיעתינו / עד שפגעה מידת הדין בנו / וארע מה שארע בזמננו, ופתאום ברח הצל מעלינו.

ולא ידענו כי היא בנפשנו / וכי חסר יבואנו ומה תהיה אחריתנו / בעודנו בגלותנו ובשבינו.

על כן נתעורר ונשוב אל ה' אלוהינו / לתקן את אשר פגמנו בנפש רוח ונשמה שלנו.

אולי יתעשת האלוהים לנו / וירפא את מכאובינו / ויריב את ריבנו וינקום את נקמתנו.

ויצילנו מיד אויבנו / אויב פנימי ואויב חיצון כי כשלנו בעווננו / וחטאתינו ופשענו וזדוננו.

ומרה תהיה באחריתנו / מרוב איוולתנו אנחנו ואבותינו / בנינו ובנותינו / מנעורינו ועד זקנותנו.

נפלנו ביד היצר הרע וכשל בעוון כוחנו / בעבור בצענו והבלנו.

לא נוכל לקום כי גדר בעדנו / ואנחנו לא נדע מה נעשה מרוב טיפשות לבנו וסמיות עינינו.

כי לא נחדל מעושק ידינו / גדלה חרפתנו בושתנו וכלימתנו / לעינינו עשקו עמלינו.

במה אקדם פני ה' אלוהינו / כי אם בשובנו ממעשינו הרעים וכו' והוא רחום יכפר עווננו ויקבל תשובתנו, ויקבץ נדחנו לארצנו, בביאת משיחנו במהרה בימינו אמן.

פרק 4

גם כן כאן יעאודלי עלא ואחד לגויה מרא שיבאנייא די כא תזיאה פלפמילייא באיין ואחד נהאר כאנת תקטע אסזר מן חדא למצבה דצדיק. ודזבאדולהא פחאל זוז דסבועא וכאנו יעצצוהא וימרמדוא. וקטטועא טראף ורפדוהא מן הנאך מייתא כן יאבדו כל איביך ה'.

תרגום.פרק 4

גם כן סיפרו על גוֹיה, אשה זקנה, קרובת משפחתו, שיום אחד הייתה עוקרת עצים ליד המצבה של הצדיק ויצאו מעין שני אריות, והיו נושכים אותה ומשסעים אותה וחתכו אותה חתיכות חתיכות וכך לקחו אותה משם מתה. כן יאבדו כל אויביך ה'.

פרק 5

גם כן עאודלי באיין זא ואחד ליהודי מן מראקיס כּאן זהחאף מן ידיה ורזליה. והווא עשיר וזא מעא לפמילייא דיאלו, ובאת לילא אוחדה פלחכם. ושבח לאל ברא קאם כא יתסארא עלא רזליה. וזאתו פרחא כבירא וקאללהום מה ירכּבס עלא לבהימא.

ובקא יתסארא שלא רזליה. טריק כאמלא וברא ומשא פרחאן לצ,ארו שבח לאל וכול עאם כא יזורו מן צדיק הווא ולפמילייא דיאלו ונאש די שמעו האד נסים.

תרגום פרק 5

גם כן מסרו לי על אודות יהודי ממראכש משותק בידיו וברגליו. הוא היה עשיר. הוא בא עם משפחתו ולן לילה אחד ליד הקדוש השבח לאל. הוא הבריא והתחיל לצעוד על רגליו, והייתה לו שמחה גדולה. הוא אמר להם שלא ירכב על הבהמה, והלך ברגך כל הדרך.

הבריא והלך שמח לביתו. שבח לאל כל שנה מבקר את הצדיק הוא ומשפחתו ואנשים ששמעו על הנסים האלה.

פרק 3

ופהאדאק זמן די כונת כא נבני כאנו יזיו למסלמין וכא יעאודלי בסחאל דנסים די כא יזראלהום פצדיק " לגוי לולי די זאני, הוא בציר מן עיניה לא אליכם וסאכן חדא צדיק. וכא יעאודלי באיין כאנו זאווה זוז דלמסלמין סחחארין. וקאלולו באיין כאיינא ואחד לכ'זנא פהאדאק סייד דליהוד. וקאלולו באש ימשי מעאהום פליל וירפדו לכ'זנא מן צדיק והאדאך כאן.

וגיר הומא אוצלו ללמערה ועטאולו לפאס פידו באס יחפר חדא למצבה דצדיק לאיין הווא מול לבלאד ומא יתכ'לעס. ורצמולו למוצ'ע פאיין יחפר. וגיר הוא בדדא כא יחפר, והווא כא ישמע ואחד לחסס חדא אודניה, פחאל אילא שאווה שי מחאלל דלעסקר ותכ'לע. ומא כאיין חתתא שי קצם דלמאגאנא. חתתא דזבאדלו ואחר לייד מם האדיך למצבה וטרתו עלא עיניה. וטלע פהאדיך שאעא עמא לצ'ארו. כן יאבדו כל אויביך ה'.

תרגום פרק 3

באותו פרק זמן שבניתי היו באים המוסלמים ומספרים לי את הנסים שקרו להם אצל הצדיק. הגוי הראשון היה סגי נהור לא אליכם והיה גר ליד הצדיק. הוא סיפר לי, שבאו אליו שני מכפשים מוסלמיים ואמרו לו שיש אוהל ליד צדיק היהודים.

וכאשר הגיע ליד בית הקברות, נתנו לו מכוש על מנת שיחפור ליד מצבת הצדיק, ואמרו לו שהוא בעל המקום ואין לו ממה לחשוש. הם תחמו לו את מקום החפירה. אך התחיל הוא שמע רעש באוזניו, כאילו הגיעו אליו מחנות צבא, והא פחד.

ולא עברו אפילו חמש דקות עד שהופיעה יד מן המצבה וסטרה לו על עיניו. והא חזר עיוור לביתו, כן יאבדו כל אויביך ה'

מתוך ספרו של יששכר בן עמי " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם

הוצאת ראובן מס ירושלים – תשל"ו – 1976

רבי דניאל השומר

מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי.

תופעה נפוצה בין המאמינים הנמנים עם שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על פי רוב לאחר פטירתו של הלה, קשר הבא לידי ביטוי בדרכים שונות. קשה לעמוד על המורכבות של תופעה זו. האם בני האדם מרגישים את עצמם כה רחוקים מאלוהים שהם נזקקים לדמות ביניים שתתווך בינם ובין האלוהים ?

פולחן הצדיקים פרץ גדר זו ובהרבה מקרים שם את הצדיקים כמטרה לעצמה. הצדיק הוא עתה מקור הכוח והוא הוא הנעתר לבקשות הנצרכים. בעיית יחסי הגומלין בין האדם לצדיק ובין הצדיק לאלוהים עדיין פתוחה, ואין ספק, שהיא תוסיף להעסיק חוקרים שונים.

ברצוננו לתרום לדיון זה כמה עבודות פולקלוריות הקשורות בצדיק אחד, רבי דניאל אשומר אשכנזי הקבור במרוקו. אחד הדברים המאפיינים את יהדות מרוקו היא המשיכה והנהירה לקברי קדושים שונים. קשר זה יונק בוודאי משורשים קדומים.

הערת המחבר בקשר לשם האם  " השומר " או " אשומר ". ידועים רבנים בשם זה ( אשומר ) במרוקו עצמה. רבי אברהם אשומר נזכר בספרו של בירדוגו, נופת צופים. בן נאיים בספרו " מלכי רבנן " עמוד מה, מזכיר את רבי היודה אשומר, מחכמי פאס, שחי במאה החמישית. קוריאט אברהם בספרו " זכות אבות, מזכיר את השם בן אשומר.

רבי דניאל השומר אשכנזי ארבע טוגאנה – מתוך הספר , צדיקי מרוקו ונפלאותיהם "

אחד הקדושים הנערצים ביותר על ידי יהודי מרוקו,שנהרו לקברו בכל ימות השנה, במיוחד נודע ברבים עקב הנסים שחולל בריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.

לפי המסורת, מוצאו מארץ ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה. נערץ גם על ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל. בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לרבי דניאל השומר בראש חודש אלול.

רבי דניאל אשומר אינו ידוע, יחסית, אצל רוב רובה של הידות מרוקו. רק החל משנת 1944 התחילה להתקיים שם הילולה המונית. באותה נשה הוציא משה עמאר חוברת קטנה בשם " מעשה נסים " כתובה ביהודית ערבית, ובה כמה וכמה עניינים הקשורים בקדוש זה.

החוברת יצאה לאור במהדורה של 200 עותקים, והוים קשה להשיגה, בסעיף הסמוך נביא את הטקסט של " מעשה נסים כלשונו, וכן את תרגומו.

  מעשה נסים

פרק ראשון

פהאד למצחאף מכתובין נסים די זראוו

פצדיק הרב הכולל המלומד בנסים

שמו נודע בשערים כמוהר"ר

דניאל השומר אשכנזי זיע"א

די מנהום יפהם בנאדם לכוח דצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי"ר.

אנא משה עמאר כא נטלב מן ישראל כוואננא באש די יקבד האד אלמצחאף יחדאז יקראה מן אלוול חתתא אללככאר. ויררד באלו מליח באש יסוף נסים דצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר"ר דניאל השטומר אשכנזי זיע"א אכי"ר.

תעארפו יא כוואננא באס אנא משה הנזכר מן די כונת סי נקדר נעקקל עלא ראצי ולפמיללייא דיאלי. עבאאוני אלהאד צדיק למדכּור, ופשעה די קררבת לצדיק חללת עינייא וברית פהאדיק סאעא שבח לאל פחאל אילא מא כאן ענדי חתתא סי מרצ' כלל.

תרגום.

בספר זה כתובים נסים שקרו אצל הצדיק הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמוהר"ר דניאל זיע"א. שמהם ובין האדם את כוחם של הצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי"ר.

אני משה עמאר מבקש מישראל אחינו שמי שיקח ספר זה חייב לקראו מן ההתחלה ועד הסוף, וישים לב היטב על מנת שיראה את נסי הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר"ר דניאל השומר אשכנזי זיע"א אכי"ר.

ידוע לכם, אחי, שאני משה הנזכר משהייתי בן 14 חליתי במחלה קשה לא אליכם, עד כדי כך שלא יכולתי לזכור מאומה. משפחתי לקחה אותי לאותו צדיק הנזכר, ומאותו רגע שהתקרבתי לצדיק פקחתי עיניים ונרפאתי מיד שבח לאל כאילו לא הייתי חולה כלל וכלל.

ופרחת אנא אלפאמילייא דיאלי וזורת מן צדיק ורזעת בריאן שבל לאל, וכממת פי באלי באס אילא עאווני השי"ת נבני בית פצדיק הנזכר. ונהאר חבני השי"ת ווצל לוקאת פאש בתבבת נדר דיאלי ובדית כא נבני פיהאדאק טינפו ציבת למסלמין כא יחרתו האדיק למערה דצדיר הנזכר.

וחתא יהודי מם האדוק לכפרים די קראב לצדיק מא כא יקדר סי יהדר מעאהום ויקוללהום באס מא יחרטו סי פלמערה. ועמלת זהדי בחכמה מעא למסלמין, וקולתלהום עלאס כא תחרתו פלמערה די הייא דליהוד.

ועיית נעמל בחכמה באש נמננעהום מן האדאך לחרט ומא קדרת שי. וטלבלתהום באש יביעולי האדאך למוצ'ע, וטלבולי ואחד לעדאד כתיר. ומן די כא נסוף מא מקדר סי נעטי האד סך די טלבולי, דכ'לת לצדיק כא נבכי וכא נקרא תהילים.

וכא נטלב לצדיק באש יעאוונני וביינלי סי טריק באש נקדר נחייד מן ידיהום האד למערה ומא יבקאוו שי יחרתו פיהא.

תרגום

ושמחתי אני ומשפחתי וביקרתי בקבר של הצדיק וחזרתי בריא שבח לאל וחשבתי שאם השי"ת יעזור לי אבנה בית לצדיק. וביום שרתה השי"ת הגיעה העת לקיים את נדרי. והלכתי בראש חודש אייר בשנת תש"ד וקניתי מקום מן המוסלמים על מנת לבנות בית והתחלתי בבנייה.

ובאותו זמן גיליתי, שהמוסלמים היו מעבדים את אדמת בית הקברות, ושום יהודי מאותם הכפרים הקרובים לצדיק לא היה יכול לדבר אתם ולומר להם , שלא יעבדו את אדמת בית הקברות. השתדלתי לנהוג בחכמה עם אותם מוסלמים, והוכחתי אותם על שהם עובדים בבית הקברות היהודי.

השתדלתי רבות על מנת למנוע מהם את העבודה החקלאית, ולא הצלחתי. ביקשתי מהם, שימכרו לי את המקום, והם ביקשו סכום מופרז.

וכשראיתי שאיני יכול לתת מה שביקשו ממני, נכנסתי לצדיק, ובכיתי וקראתי תהילים ביקשתי מן הצדיק שיעזור לי, ויראה לי דרך על מנת שאוכל להוציא מידיהם את בית הקברות.

וקבל מא נמשי ביומאיין באש נבני לבית כאנת ואחד למסלמא מאתלהא בנהא לא אליכים, ומשאת רפדת תלאתא דלחזור מן אוצט אלמערה, ןסקקפת ביהום לקבי די בנהא ופליל זאהא ואחד פלחלום וכא ידרבהא וקאללהא עלאש תרפד לחזאר מן למערה.

ופצבאח זאת לענדי וכא תקוללי כיף תעמאל באש יסמחלהא לחכם ראה רפדת לחזאר מן למערה וקולתהא לאזם תררד לחזאר למוצ'עהום. ותזיב דביחא ללחכם ויסמחלהא וכן היה. זאבת לחזאר וזאבת לדביחה וכא תטלב סמאחא מן צדיק, ומא בקא שי יזיהא חתתא שי עדאב פליל ובראת.

תרגום פרק 2

יומיים לפני שהתחלתי לבנות סביב קבר הקדוש נפטר בנה של מוסלמית לא אליכם, והיא הלכה ולקחה שלוש אבנים מאמצע בית הקברות, ובנתה בעזרתם את קבר בנה. בלילה בא אליה אחד בחלום, היכה אותה והציק לה ואמר לה : למה לקחת אבנים מבית הקברות  ?

למחרת באה אלי ושאלה אותי איך תעשה על מנת שהחכם יסלח לה על לקחה את האבנים. אמרתי לה, את חייבת להחזיר את האבנים למקומן, ולהביא קרבו לחכם ואז יסלח לה וכן היה. היא הביאה את האבנים ואת הקרבן וביקשה סליחה מן הצדיק ושוב לא הציקו לה בלילה, והיא הבריאה.

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

כפיות הטובה של השבויים לשעבר, נוכח הטובה שעשו להם היהודים במקום שביים, עולה וצפה – גם בקטע זה של הכרוניקה – על פני ים של מליצות מיסיונריות נבובות וחסרות כל ערך. כי על כן שני מיטיביהם היהודים נמלטו מברבריה המוסלמית, ועקב שמרם אמונים ליהדות בלבד, לא יכלו להישאר בפורטוגאל ולמצוא בה מקלט.

התנהגותם הראויה לציון של צאצאי גולי פורטוגאל בפאס במאה השש עשרה כלפי צאצאי שוביהם מקבלת הבלטה ומשמעות מיוחדת כשהיא מזדקרת על רקע האירועים ההיסטוריים, הקשורים כבר בראשית כיבושי פורטוגאל באפריקה.

וזאת, משום שבין הכרוניקאים היהודים של המאה החמש עשרה רווחו שמועות, כי הכוונה שהניעה את הפורטוגאלים במסעות הכיבושים הללו הייתה לרעת ישראל. רבי אברהם זכות ב " ספר היוחסין ", ואחריו רבי גדליה אבן יחייא, בעל " שלשלת הקבלה ", טוענים, כי המסע הימי לסיבתה  ( סאותה )משנת 1415 נועד להעניש את המוסלמים שקלטו בארצם את היהודים והאנוסים, פליטי הרדיפות משנת 1391 בחצי האי האיברי.

לכאורה יש לתמוה על גרסתם של שני חכמים אלה לנוכח העובדה ההיסטורית, כי דון ז\ואן, הראשון שפתח את מסע הכיבושים באפריקה על ידי כיבוש סיבתה, הוא אותו מלך שפתח קודם לכן את שערי ארצו לפני חלק מאותם פליטי השמד.

אין הדעת סובלת, כי פורטוגאל, שהיא עצמה קלטה חלק מפליטי ספרד, שלחה משלחת עונשין למדינה רחוקה, על שבאותו עניין נהגה כמוה. ובאמת ניתן להצביע על ידיעות הפוכות, באשר לתגובת היהודים כלפי כיבוש סיבתה.

כרוניקאי יהודי אחד, בן דור המאורע\ הביע את שביעות רצונו מכיבוש סיבתה בידי הפורטוגאלים. כמו כן קובע מחבר מודרני, כי היהודים מסאוטה, שבזמנו סייעו לכובשים להיכנס לעיר, היו חוגגים מדי שנה שהתלהבות את כיבושה על ידי צבאות פורטוגאל.

וכמנהג המקובל בכמה קהילות בתפוצות לערוך חג לזכר נס של הצלה, שאירע באותה קהילה, ולכנותו פורים, כינו גם יהודי סיבתה את יום שמחתם " פורים של הפורטוגאלים, וקראו בו בבתי כנסת מגילה המדברת בשבח הכיבוש, שהביא להם טובות בלבד.

עמדה כפולה זו שנקטו מחברים יהודים שונים לגבי כיבוש סיבתה, שפירשוהו לכאן ולכאן, יש לראותה אולי על רקע מצבם המיוחד והמוזר של שבני עמם : כיוון שפליטי חצי האי, שמצאו מקלט בסיבתה, סבלו רדיפות גם מידי תושביה המוסלמים – מציליהם כביכול – מצאו את עצמם בבחינת אדם, שמוטל עליו לבחור בין שתי רעות ולבו מהסס לקבוע איזו מהן היא גרועה פחות.

אולם השמועות והחששות שהתהלכו בין היהודים, כאמור לעיל, על הכוונות הרעות שהנחו את צבאות פורטוגאל בשנת 1415, בראשית כיבוש חופי אפריקה, נתאמתו במציאות, במהלך ניסיון הכיבוש החדש, שמעשה בידי דון סבסטיאן בשנת 1578, נושא ספרו של ז'ירונימו דה מנדוסה.

וזאת משום שעל סמך גילויים, כביכול, מפיהם של אנוסים בני ברית, שנתלוו עם המלך במסעו, נודע אז , כי בהגיעו אל חוף טנג'יר נדר נדר בכנסיית העיר, שאם ינצח במלחמה יכפה על יהודי מרוקו להמיר את דתם.

כל מי שימרה את פיו אחת דתו להמית. ידיעות אלה הטילו את מוראם על היהודים, עד שהחלו חשים עצמם כצד מעורב במלחמה, שהייתה עלולה לפרוץ.

ידוע הדבר, כי ניסיונו של דון סבטיאן להשתלט על אפריקה היה קשור למאורעות פנימיים, שהתרחשו אז במרוקו, ושהיו עלולים לפגוע בכיבושים ובאינטרסים פורטוגאליים בארץ זו : במאבק על השלטון בין מולאי עבד אל מָלך, שנתמך על ידי הטורקים, לבין אחיינו, מולאי מוחמד.

בעקבות נצחונו של הראשון פנה המנוצח למלך פורטוגאל, ובהבטיחו לעזור לו כנגד הטורקים, שהיו מאיימים אז על חצי האי, ביקש את תמיכתו נגד המנצח. דון סבסטיאן אכן ראה בניצחונו של עּבד אל מלך פגיעה באינטרסים של ארצו במרוקו וניצל את ההזדמנות לבצע את תוכניותיו הקודמות לכיבוש אפריקה, מאחר שעכשיו הייתה אמתלה בפיו.הגשת תמיכה צבאית למושל מוסלמי בעל ברית שהודח מכסאו.

לכן כשנחלץ המלך הפורטוגאלי לעזרתו של מולאי מוחמד, התכונן לאמיתו של דבר לכבוש את אפריקה לעצמו בעזרת בן חסותו.

הקרב המפורסם שפרץ בין שלושת המלכים – עבד אל מלך מצד אחד, ומולאי מוחמד, בתמיכת בעל בריתו דון סבסטיאן, מצד אחר – וכן גורם הטראגי של המשתתפים בו, נמצאו כתובים גם בכרוניקות של היהודים בשל ההשלכות שהיו לאותו קרב על חיי הקהילות באפריקה.

באחת מן הכרוניקות האלה מתאר המחבר את סבלם הגדול של יהודי אפריקה עקב ההתמודדות על מרוקו, שפרצה בין שני היריבים המוסלמים בהשתתפותו של מלך פורטוגאל, והא מוסיף, כי מולאי מוחמד –

לא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה, עיר רבתי עם, ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו למלחמה להלחם עם מולאי עבד אל מלך, ובא מולאי עבד אל מלך ממראכיש בחיל כבד, והכריזו בכל גבולי המלכות, שילכו לעשות נקמה באדום.

והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך אלקצאר בוואד למאזין. ואף על פי שמת מולאי עבד אל מלך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד והיו אומרים עדיין חי. ובאותו יום מתו שלושת המלכים. מולאי עבד אל מלך והביאוהו לכאן וקברוהו.

מולאי מוחמד ועשו לו ביזיון גדול והפשיטו את עורו מעל בשרו ומלאוהו בתבן\ ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעדיין קיים, ושאשטייאן מלך חיזבואה שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו.

והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לראש חודש אלול. ולכן נתקבצו החכמים וקיבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון

רבי מרוקו פירשו אפוא את תבוסתו של מלך פורטוגאל בים מנבא הרעות – ארבעה באוגוסט 1578 – כגמול מאת האלוהים בבחינת רשע, אשר " גמול ידיו יֶעָשה לו ", או בבחינת " השב גמול על גאים ".

וכמנהגם לקבוע לדורות פורים מיוחד לזכר נסים שקרו לתיבור, קבעו יום ב' אלול לחוג אותו מדי שנה על ידי קריאת המגילה, שנכתבה לזכר תבוסתו של מלך פורטוגאל והצלת היהודים בעקבותיה, הלא הוא " פורים של המלך סבסטיאן "ף הידוע בקרב קהילות מרוקו.

אולם אם הוכה דון בסבטיאן בשנת 1578 מכה ניצחת ולא הספיק לבצע את זממו נגד היהודים, לא כך קרה בשנים שלפני כן. ידועים גם ידועים התיאורים הדרמטיים של הסבל, שהיה מנת חלקם של פחיטי פורטוגאל בשנים האחרונות של המאה החמש עשרה, טרם הגיעם לחוף מבטחים בפאס.

תיאורים אלו הם מעשה ידי מחברים, בני דור גזירת השמד וקורבנותיה, כגון נמקובל רבי יהודה חייט במבוא לפירושו ל " מערכות האלוהות " והפרשן רבי אברהם סבע בפתח ספרו " אשכול הכופר ".

בכל זאת, היהודים לא נטרו בלבם שנאה ואיבה לפורטוגאל, שגירשה אותם וגם שלחה את ידה לאחר מכן להשיג אותם בארצות מקלטם. ולא עוד, אלא שעל אף האנטגוניזם החריף, שהיה קיים אותה תקופה בין יהודים לנוצרים – ולאחר השמד של שנת 1497, בין נוצרים ותיקים ובין חדשים – ניתן לקבוע ששתי העדות הללו, שמהם בעיקר הייתה מורכבת אוכלוסיית פורטוגאל, מעולם לא הגיעו ליד פירוד גמור ומוחלט.

בצורה זו או אחרת, ביודעין או בלא יודעין, הצטלבו אי שם לעתים, נתיבותיהם במהלך ההיסטוריה, ובמפתיע נתגלה אף שיתוף פעולה ביניהם, ולוּ מצומצם, קלוש או אפילו מוזר ופרדוכסלי.

ראיה לדבר ניתן למצוא בתיאוריו של בעל " מסע באפריקה " החושפים לעיני על יחסי חיבה וידיות בין צאצאי הנרדפים לבין צאצאי הרודפים. ידוע, כמו כן, כי דון סבסטיאן עצמו, טרם שיצא למלחמה נגד הכופרים בני דת האסלאם, נזקק לעזרתם הכספית של הנוצרים החדשים במלכותו.

חרף התנגדותה החריפה של הכמורה הקאתולית, ערך עימהם חוזה לתקופה של עשר שנים בדבר ביטול החרמות והעיקולים מגדם במשפטי הכפירה, תמורת תשלום של מאתיים וחמישים אלף קרוזאדוס.

לבסוף ניתן לומר, כי גם בשנים שלאחר התבוסה הגדולה באלקצאר כביר, כאשר התמוטט כליל השלטון הקולוניאלי והימי של ממלכת פורטוגאל, לא מצאו בניה ניחומים אלא בתסיסה משיחית שנתחוללה בקרבם, שכינוה סבאסטאניזם, על שם המלך המובס והמת, שלתחייתו ולהופעתו מחדש בחסד עליון ציפו בכליון עיניים.

החוקרים, שחתרו והתחקו על שורשי תנועה זו, מצאום תקועים עמוק בקרקע התודעה היהודית של הנוצרים החדשים שבארצם, נאחזים בה וניזונים ממנה.

סוף הפרק יהודי פאס שמאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגאלי בן דורם – אליהו ליפינר.

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

מבוא.

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים

Jewish Chronicle, Gibraltar Chronicle, The Jewish World והשבועון בצרפתית Reveil du Maroc וכן הדיווחים של חברת כל ישראל חברים, כתב העת של המיסיונרים שפעלו במרוקו החל משנת 1875.

ציטטנו מתוך ספרים שונים, ביניהם של תיירים נוצרים שביקרו בה במאה ה-19. אבל עיקר המידע מצוי בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי, המתפרסמות כאן לראשונה.

החלק הראשון מוקדש לתולדות הקהילה מעת יסודה עד שנות ה-5 של המאה ה-20 בעת עלייתם של רוב יהודי הקהילה לארץ, על ההיבטים השונים של החיים והחלק השני דן במצוקות של הקהילה במשך ארבעים ושבע שנים, מעת רבלת ההצהרה של הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864 עד 1911, כפי שבאו לידי ביטוי בעיתונות ובהתכתבויות בין אישם יהודיים במרוקו ובאנגליה, וכן בדיווחים של דיפלומטים. 

ביניהם השגריר של בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי למשרד החוץ בלונדון. הוא היה אישיות דומיננטית, וכתובת לתלונות של יהודים כשנקלעו למצוקה. האישיות היהודית המרכזית בדמנאת הייתה אדם בשם דוד עמר הזוכה במספר תעודות לכינוי רב. לא ידוע עליו ממקורות יהודים, וספק אם אמנם היה חכם.

גם בתעודות אחרות מצאתי כי מכנים מנהיג בכינוי רב.

החלוצים בחשיפת עברם של יהודי מרוקו היו הרב יעקב משה טולידאנו שחיבר את הספר " נר המערב ", ירושלים תרע"א, ופרופסור חיים זאב הירשברג שחיבר את הספר תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, שני כרכים, תשכ"ה.

שניהם הקדישו לקהילת דמנאת והאירועים בשנות ה-80 של המאה ה-19 מספר שורות בלבד, כשהאחרון מצטט ספר המבוסס על תעודות מהארכיון של כל ישראל חברים.

מטרת חיבור זה לתת מידע מרבי על מה שנכתב, פורסם או טרם פורסם על דמנאת ויהודיה. על ההיבטים השונים של החיים, בהתבסס על מקורות עבריים ולועזיים.

התעודות המתפרסמות כאן לראשונה, מאירות פרטים על מצבם ומעמדם של היהודים במרוקו בכלל, על מקומה של המנהיגות המקומית, הקשרים עם הדיפלומטים והממשל המקומי והמרכזי, והיחס של ממשלת בריטניה ליהודי מרוקו.

חלק א. – פרק א.

דמנאת שוכנת על הר בדרומה של מרוקו בגובה של אלף מטר מעל פני הים, לרגלי הרי האטלס הגבוהים, כ-120 קילומטרמזרחית למראכש בקו אווירי. בימים שלפני היות תנועה ממוכנת, היו הולכים אליה מהלך שני ימים ממראכש, וארבעה ימים מקזבלנקה.

בסביבתה כרמי זיתים. במקום שפע של מים, ונהר עובר בקצה העיר. הגרמני ת. פישר שביקר בה ב-1899 מתאר אותה כשוכנת בגובה אלף מטר מעל העמק, ושומרת על מעברי ההרים. הנוסע המגיע מהערבה מוצא בה נוף מרהיב אוויר הרים קריר וצמחיה עשירה.

מסורת בידם של יהודי המקום שאבותיהם הגיעו לשם בסביבת שנת 1100, כלומר כ-40 שנה לאחר יסודה של העיר. לפי רשימה שנערכה במכנאס בשנת 1782 נמנית דמנאת בין עשרים ושישה המקומות במרוקו בהם מצויות קהילות יהודיות.

ג'ון דרומונד האי 1816 – 1893 קונסול בריטניה במרוקו מ-1845 ושגריר החל משנת 1860 עד שנת 1886, כתב ב-13 בפברואר 1885 כי דמנאת שוכנת באזור ה- Shlohs  – האוכלוסייה בת גזע מאוד פראי, והיהודים נושאים נשק להגנתם.

בריטי שביקר באמצע המאה ה-19 במרוקו כתב, כי דמנאת מאוכלסת על ידי ברברים יהודים קראים. ספק אם התייר הנוצרי ידע להבחין בין קראים לרבנים. אבל זו גם עדות על מציאותם של יהודים בדמנאת. 

לפי מידע מה-24 בדצמבר 1891 לא גרו שם נוצרים, אבל לאחרונה ביקרו בה. המקום עשיר במים ובכרמי ענבים כפי שכתב ח. מאקלין לשגריר הבריטי במרוקו סאטוו – SATOW ב – 24 באוקטובר 1893.

האדריכל יעקב פינקרפלד ביקר שם בשנות ה-60 של המאה ה-19. בהתקרבו למקום התפעל מהנוף הנפלא, וכתב כי עוברים בין כרמי זיתים, ודמנאת " נשקפת מלמעלה מתוך חומותיה…הרים גבוהים ומסולעים מסביב " לדבריו.

לפי המסורת של אזור האטלס הגדול, היהודים באו אליה ארבעים שנה לאחר יסודה של מראכש – 1062, כלומר בתחילת המאה האחת עשרה. צילום של העיר פורסם על ידי Josiane Assouline Mayer

באינצקלופדיה של אסלאם נכתב על דמנאת ערך וסיכומו הוא כדלקמן :

עיר ברברית קטנה בקצה האטלס הגבוה,120 ק"ממזרחית למראכש. מספר יהודיה כמחצית מכל האוכלוסייה המונה כ-4000 נפש.

הקצין הצרפתי שרל דה פוקו בילה שנתיים במרוקו בשנים 1883 – 1884, כשהוא מחופש ליהודי, ביקר בדמנאת ב-6 ו-7 באוקטובר 1883. הוא ציין שהיחס ליהודים הוא מצוין, וכי הם חיים יחדיו על המוסלמים.