מורשת יהדות מרוקו

פרק ראשון – מוסד המשפחה

מוסד המשפחה, עקרות ותקופת ההיריון

המשפחה

מוסד המשפחה מושתת על היחסים בין בעל לאשתו, ועל חובותיהם וזכויותיהם ההדיות. החוק מכיר במסגרת משפחתית ומטיל על ההורים את האחריות לגידולם ולחינוכם הראשוני של ילדיהם.

בעולם היהודי במרוקו, התא המשפחתי איננו מורכב על פיח רוב ממשפחה גרעינית בלבד, הכוללת זוג הורים וילדים לא נשואים הגרים יחדיו. הרבה משפחות חיו תחת גג אחד ב " בית אב " שכלל הורים, ילדים נשואים ונכדים.

כמו במרבית החברות, הקמת משפחה מלוּוה תמיד בציפיה של בני הזוג וקרוביהם ללידתם של ילדים. ביהדות אדם נושא אישה כדי להעמיד בנים וצאצאים ולקיים על ידם את שמו בישראל. ננסה אפוא לתאר את מחזור החיים בהווי של יהודי המגרב ונתחיל בלידה.

פריה ורביה.

מצוות  פריה ורביה ביהדות, נחשבת למצווה גדולה, שהרי על ידה מתקיים העולם : כל מי – שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים – יבמות, סג, ע"ב, או " ממעט הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. יהודי מרוקו שברובם הם שומרי מצוות, הקפידו לקיים מצווה זו בנאמנות.

האישה היהודיה הצייתנית מטבעה, קיימה את המוטל עליה כמו בני משפחתה, והיא קיוותה לזכאות ולחבק בזרועותיה את מחמד לבה. כמוה גם הבעל הטרי ובני משפחתו, נושאות את לבם לקראות בקרוב את הצאצא, למען המשכיות המשפחה.

אם חלפו ימים מעטים בלבד מליל החתונה והכלה הצעירה טרם נכנסה להיריון המיוחל, התחילו בנו המקום בעיר או בכפר לרנן אחריה ולשאול מדוע " פלאנא ( פלונית בת פלונית ) טרם הרתה ? במקרים ר

בים הופרה שלוות המשפחה שנגררה לא פעם למריבות וליחסי טינה בין הכלה לחמותה.

האכזבה אחזה גם בְאֵם הכלה שהתחילה אף היא לחשוש מפני עקרות חס ושלום, כי אומרים " אישה עקרה דומה לאילן מת בתוך הגן " ו " אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים " היינו : " חייו אינם חיים " ו " משפחה ללא בנים זכרים בבית, מיועדת להעלם ולהישכח מן העולם ומהזיכרון "

החשש מפני העקרות.

אם יש חשש לעקרות, מנסים להקדים רפואה למכה. ראשית פונים לחכם הכל יכול או לזקנות שמומחיותן בסוגייה זו. החכם כותב קמעות ונותן תרופות מסוגים שונים כמו מים מהולים במיני עשבים למריחה ולשתייה, שמנים למריחה על הגוף, מאכלים מיוחדים בשעות מסוימות וכדומה.

פונים לחכם – הערת המחבר.

יש להבחין כאן בין חכם תלמודי ( רב ) שהוא אב טיפוס של ידען ומשכיל, לבין חכן מהמון העם, שהוא כעין " דרוויש ". החכם התלמודי הוא בדרך כלל מורה הלכה ולפעמים גם משורר וכו. לעומתו " החכם " מהמון העם הוא כעין מגיד עתידות מכין " תרופות ", מגרש שדים, וכותב קמעות.

חיים זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, עמוד 378, מצטט את המשורר משה אבן צור מן המאה ה-18, אשר כתב בהקדמה לדיוואן שלו " צלצלי שמע ", ומעניק מעמד מועדף לחכם האינטלקטואלי והמשורר, ומציין אותו במונח " ישראל " ומייחס לו שררה וחשיבות.

לסוג השני של חכם מהמון העם, מייחד הכינוי של " יעקב " הקרוב מבחינה סמנטית ל " קעב " ולעקובה, ובסולם ההיארכי, דרגתו של השני נמוכה יותר.

הזקנות – הערת המחבר.

סוג שזה של זקנות התחלק לשני סוגים, זקנות צדקניות שכל חייהן קדוש לחברה ועזרה לזולת רובן היו מילדות, פעילות במוסדות סעד שונים, כגון חברות ב " חברה קדישא ", והכל בהתנדבות. לעומתן, היו זקנות שהוגדרו כמגרשות שדים, מגידות עתידות, וטיפלו בביטול עין הרע.

הזקנות מתדיינות, עם , זייארנא " 0 שכנינו ) הלא הם המזיקים המעכבים בעד הצעירה להרות. שופוכות שמנים אחר חצות הלילה במעברי הביוב של השכונה ( המללאח ), בפינות החשוכות של המבוא בו גרה האישה הנחשבת עתה לעקרה, וכן בשירותים שבדירתה.

במכנאס, הזקנות אחל אילוז, פריחה וואקרט, יאקות בן ג,ינו המכונה " איווקתא ", זהרה בנת בנימין ועוד נשים אחרות, עסקו באמונה בגירוש שדים.

הזקנות, מתווכחות עם " השכנים " ( השדים ), בעת הפעולה של גירוש השדים, הייתה הזקנה מנהלת ויכוח בינה לבין עצמה כאילו מדברת עם מישוהו. ברבאט הייתה זקנה שכינוה " כ'לתי רחל – הדודה רחל.

בפאס היה יהודי זקן מומחה לגירוש שדים ושמו חכם אשר. גם במכנאס לא חסרו מומחים, היה הזקן חנניה, רבי יצחק דהאן ועוד

טיפול על ידי הורי האישה.

אם הענין לא מסתדר והחכם או הזקנות אינם מצליחים, האם של הצעירה מתערבת. ראית, היא מביאה את הבת לביתה לחודשים מספר ומטפלת בה בעצמה. היא מגישה לבת מדי בוקר, כל מיני שיקויים לפני הארוחה. היא משקה אותה בתה מהול ב " ענבר " או בכל מיני תבלינים ועשב מרפא נגד כל סוגי המחלות. היא מערבבת את התבלינים במים או בחלב, ונותנת לבת לשתות לפני ארוחת הבוקר.

אל ענבר מחזק את הלב, המוח, הגידים, הקיבה, הנזלת, מאריך שנות הזקנה, ומעל לכל הוא תרופה בדוקה נגד העקרות, מחלות הנפילה ולעוד חולאים רבים. לענבר יחסו ערך רפואי מאגי, וכחומר רפואי, אמור לעורר את התאווה

ענבר

(ז') שרף עץ; אחד הבשמים, מושק, כיפת הירדן; צבע צהבהב צלול, צבע דבש ( מילון אבן שושן )

יש מקומות כאגאדיר בדרום מרוקו, שנתנו לצעירה המאחרת להרות, מן ריבה שהכינו אותה מחלבלוב מיוחד הנקראת " תקאוואת ", היינו דברי מתיקה וחיזוק. במכנאס נהגו לתת לצעירה בבוקר השכם " א-זמיתא ", בתור תקאוואת.

א-זמיתא היא תערובת של חומוס ופולים יבשים, קלויים היטב שנטחנו עד דק, מוסיפים להם מעט סוכר וכן גרעיני אניס טחונים גם כן ( האניס הוא א-נאפאע בערבית ). מערבבים את הכל לוקחים את זה עם תה. גם לילדים הרכים החלשים נותנים את א-זמיתא לחיזוק הגוף ולהגברת התיאבון.

בדבדו ובעוד מקומות, הכינו את א-זמיתא, מחיטה, חרובים וחומוס. לאחר שקלו אותם וטחנו אותם היטב, הוסיפו להם עלי זעתאר ( צתרה ), עלי אפליו ( מנטה וגרעיני אניס טחונים. את הכל ערבבו עם דבש וחמאה.

במקומות אחרים כמו מראכש, התמודדו נגד העקרות בצורה אחרת : לקחו תמרים, חופן גדול של " חרמל ", לאחר ששטפו אותו שבע פעמים והעבירו אותו גם שבע פעמים מעל לשון קטורת ה-ענבר. אחר כך שלו אותו עם התמרים אחרי שטחנו אותם.

כך הכל נהפך לריבה טעימה שנתנו לאישה העקרה לאכול בבוקר ובערב. החמרים האלה ( התמר והחרמל ) העשירים בזרעים ובעלים, נותנים פירות בשפע, השפיעו על האישה העקרה, והעבירו את מעלותיהן ותכונותיהן הטובות לצעירה. ( מתכון זה, השתמשו בו בעיקר המוסלמים במראכש והסביבה )

במקומות אחרים במרוקו מכינים צעירה המתקשה להרות, כל מיני רטבים עשויים מעשבים מיוחדים, ובשעה שהצעירה נוטלת אותם, האם והחמות אינן מפסיקות ללחוש תפילות מיוחדות : תכון אוללאדא ובלחזאם טוויל דהיינו, תהי ולדנית ובעלת חיק ממושך.

למנות וזבחים הוסיפו גם מיני קטורת העשויה מסוג עשבים ריחניים ומשכרים. גם החולים עצמם לא הוזנחו על ידי ה " ידענים המומחים " וקיבלו מהם גם הם את מנת חלקם בצורת קמעות או מטעמים ושיקויים ( מים ושמנים )

החזית השנייה בה נחמה האוכלוסייה כולה מלחמה מתמדת, הייתה העין הרע, לה הכינה אמצעי הגנה מיוחדים : לחשים, תפילות מיוחדות וקמעות כתובים בידי ה " חכם " המומחה.

באמצעות האמונות האלה הסביר היהודי המרוקאי, כל אסון שבא עליו, ואף לא הייתה לו סיבה לשאול מדוע מחלה זו או אחרת פקדה אותו. הוא עצמו פתר כל אסון או צרה שחדרו לתחומו במלים : סכ'ת אללאה " ( זעף אלהים ) והוסיף : מן האדא וואלא כתר ( זה ולא יותר גרוע ). או " רבבי יעפו וויחן " ( השם יחוס וירחם ).

הערה אישית שלי – אלי פילו –  לאמונות אלו אשר ליוו את יהודי מרוקו במשך דורות רבים, אין להם על מי לסמוך מבחינת ההלכה. אמונות אלו לבשו צורה ופשטו צורה, בכל מקום אפשרי אם בכפרים ואם בערים, אם בדרום ואם בצפון, אם במזרח ואם במערב.

גם מחבר הספר מציין זאת, אך הרבנים בייחוד במאה ה-19 והעשרים התנגדו נמרצות לאמונות אלו, שהיו פסולות בעיני הרבנים המשכילים אשר ידעו את ההלכה יותר מאשר פשוטי העם.מאמרו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו בנושא " יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות " מבהיר לנו היטב את התמונה.

מאמר זה הובא בפורום הנכבד הזה, ומקריאת המאמר אנו למדים ומאששים את האמור לעיל, ולכן יש להתייחס בספקנות רבה לנושא האמונות העממיות הללו. אך כפי שכתב ממופתי דורנו, רבי יוסף משאש זצוק"ל וזיע"א, הרי שמנהגים אלו גברו על מאמציו שלו ושל רבנים אחרים לשנות את התמונה, ובלשון העם הוא כותב " אני מרים ידיים עד כאן הערתי – אלי פילו

להלן הקישור של מאמרו של פרופסור אליעזר בשן על יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות של יהודי מרוקו.

אמונות ומנהגים ודומיהם מן הסוג הזה התקיימו עד בוא הצרפתים ואפילו מאוחר יותר עד שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים. רובו של הדור שקם אחר כך, התחנך על ברכי התרבות הצרפתית ולא שת לבו אל הבלי שווא ומדוחים.

אין עוד פניות לחכמים המומחים, לא לזקנות ולא למגידי העתידות. אמנם אפשר עוד לפגוש לפעמים בבודדים הרואים עדיין בתרופות אלה ובמכיניהן עוגן הצלה למחלותיהם. אך אלה הן מעטים. רוב האוכלוסייה פונה לרפואה המודרנית בכל תחלואיה המתגלית הן אצל המבוגרים והן אצל התינוקות.

עם הקמת המדינה, מאות אלפי יהודי צפון אפריקה עזבו את ארץ גלותם, חלקם לגלויות אחרות ברחבי העולם, ורובם עלו לארץ האבות, לישראל. הם הביאו עימם למקומות מושבותיהם החדשים את שרידי מורשתם עתיקת היומין. מורשת זו שנותקה ממקור יניקתה ומשפחה, חשופה היום להשפעות חדשות ולשינויים.

למעשה, כל עדה או שבט יהודי שעלה לארץ, הביא עמו מטען תרבותי ופולקלורי שעדיין לא נחקר די צורכו, ועדיין חסרות מונוגרפיות על חיי כעל עדה במקומות מגוריה הקודמים, על ההבדלים שבין עדה לעדה ועל הצדדים הזהים והשונים, כמו שכותב ד"ר י. ברגמן במבוא לספרו " הפולקלור היהודי "

בארץ אבותינו בה מתאספים יהודים מכל העולם, המדע של הפולקלור עשוי ללמדנו להכיר את אופיו של " קיבוץ גלויות " על ההבדלים שביניהם והצדדים השונים שבהם…לחנך את העם התהווה בארץ להתנערות מאמונות ההבל…לצמצם את הניגודים בקיבוץ גלויות…ולעשותו לעם אחד בארץ אבותיו.

עוד במרוקו, הדור שנפתח לתרבות המערב נטה ביודעין או שלא ביודעין לנטוש את מנהגי אבותיו, או לקיים את חלקם בצורה סלקטיבית. בני הדור השני והשלישי של אלה שעזבו את המגרב, רחוקים מן המורשת הזאת ורבים לא הכירוה כלל.

מורשת זאת הולכת והנעלמת היום, מספר האינפורמנטים ( מוסרי ידיעות ו/או מספרי סיפורים ) שהיו וחוו את ההווי המסורתי על פי מנהגי האבות, הולך ופוחת. הצבנו אם כן לעצמנו מטרה קדושה להציל מנשייה את המורשת העתיקה והעשירה של יהדות המגרב.

השתדלנו לשמור על סגנון פשוט ובהיר, ללא כל יומרות מדעיות, נמנענו ממתן הסברים ומניתוחים, ועוד יותר משפיטה ערכית, הדברים הובאו כהווייתם וכפי שנמסרו לנו בעל פה או בכתובים.

הספר נועד : לקוראים מבני העדה המתחקים אחרי שורשיהם, לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל, ולחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה.

הספר במקורו כולל שני חלקים : החלק הראשון " מחזור החיים ", והחלק השני, " מחזור השנה "  מחוסר אמצעים הוצאנו בשלב זה רק " מחזור החיים, וכאשר ירחיב ה', נוציא גם את החלק השני שיתאר בהרחבה את מנהגי השבת, החגים, חג חג ומנהגו, טעמו וייחודו, ההילולות, ומנהגים יהודיים רבים.

בחיבור הושם דגש על העיר מכנאס, שבה נולדתי וגדלתי, על מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים של קהילות שונות במגרב, מתיטואן וטנג'יר בצפון ועד תארודאנת בדרום.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהיגיהם יש אדנים חזקים, זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש שורש עמוק וטעם, ולפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס אין באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו, בהישענם על הפסוק " אל תיטוש תורת אמך "

גם הורינו המשיכו באותה הדרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרה הדועה, הנפוצה והמוכרת בקרב יהודי מרוקו " עוואדתנא " היינו, קבלה היא בישדינו ( מנהגנו ). או להיפך : " מא עוואדתנאס " ( לא קבלה בידינו – לא מנהגנו ). פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי מרוקו.

גם הסתגרותם במללאחים שהקימו היהודים או שהגויים הקימו עבורם, רק ליכדה אותם במנהגיהם, אף על פי שהיו מקומות שבהם התגוררו, בשכונה מעורבת יהודים ועברים כדוגמת " בררימה ", שכונה שקיימת עד היום במכנאס, ובה דרו בכפיפה אחת היהודי והמוסלמי, חדר ליד חדר. לפעמים דומה כי דבר זה חיזק את היהודים מבחינת ליכודם, אמונתם ומנהגיהם.

מי יתן וספר זה יפתח צוהר רחב לעולמם הפולקלורי העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, לעודד את בני העדה שנולדו וגדלו כאן להתעניין ולחקור את המורשת העתיקה של אבותיהם, ולציבור בישראל את ההווי, המורשת והמסורות העתיקים והמרתקים של פזורה עתיקת יומין.

רפאל בן שמחון

פתחת דבר – המחבר

אין לך עדה או שבט שהפולקלור שלו כל כך עשיר ומגוון בחידותיו,משליו, מנהגיו אמונותיו ובסתם מילי דעלמא שלו, כמו זה של יהודי המגרב. כי היהודי המוגרבי, בהיותו מפוזר בכל שטחי מרוקו הרחבים, בכפרים, במדבר הגדול של הסחרה ובלב ההרים הנידחים ביותר של מרומי האטלס, ספג לקרבו המון רשמים, חוכמות, ידיעות וכן מנהגים, אמונות , בדיחות ומשלים, בנוסף למטען הרוחני המקורי. זהו אוצר רב עוצמה, אשר תקצר היריעה לתארו ויד החוקר והסופר לאוספו ולקבצו.

הפולקלור היהודי בכלל, אחד הוא בקוויו הכלליים ובנפתוליו הנסתרים. בכל זאת מסתעף הוא לכמה ענפים המחולקים לפי ארצות הפזורה, שבהן חי היהודי, בהתאם לשפה למנהגי המקום, לאופי התושבים ומצבם הרוחני וכדומה.

בכל עמי העולם, הפולקלור והמנהג אינם קניין בלעדי של החכמים, הסופרים והחוקרים, אלא נחלת העם כולו, החל מעם הארץ וכלה באדם המשכיל. כולם משתתפים ויוצרים יומיום, ביודעין ובלא יודעין, כל אחד לפי תכונותיו, עבודתו ומקצועו בתוך החברה.

הרב יהודה אבידע 1887 – 1962, פולקלוריסט דגול מרבבה, כתב :

אין לך מקצוע המגשר על פני תהומות הזמן ומקשר חלקי ארץ ואיים רחוקים כהפולקלור, המוכיח כי בני שם, חם ויפת, אב אחד היה לכולם, ואי שם בעמקי נשמתם, תפיסות ידועות, יסודות משותפים היו לכולם, ורק שכבות חיצוניות דקיקות מעלימות את המשותף.

גם בעולמו של היהודי הצפון אפריקאי, אנו פוגשים לעתים קרובות ביהודי הכפרי, הנראה לכאורה כהלך פשוט ותמים, אך הוא למעשה מלא חוכמת חיים, אמונה והומור. אמרות פיו מתובלות כתמיד במשלים עם הרבה מוסר השכל, חן וחוכמת חיים.

הוא נושא בקרבו מטען עשיר ומגוון של אוצרות פולקלור עשירים. את רובם הוא ספג מהסביבה שבה הוא חי וגדל, אם זה במסגרת עיסוקיו, במשאו ומתנו בשוק בדרכים עם השיירות, או גם בשיחת רעים במרכז הכפר. אותו פולקלור הוא אוצרו והוא ה " תורה שבעל פה " שלו.

בבואי היום להציג בפני הקורא את המעט הידוע לי על המסורות, ההווי והפולקלור של יהודי מרוקו, אין אני מתיימר להעמיד את עצמי כמומחה או כחוקר בנושא. אני יודע שגם שקשה לדלות ממעקי הנשייה את המורשת העתיקה והעשירה הזאת, לכן איני חושב שחיבורי זה ישיג את יעדו המלא.

אמנם בנושא זה של הווי ופולקלור של יהדות מרוקו, דשו רבים, אולם רובם אינם מיוצאי יהדות זו ורובם שאבו את ידיעותיהם מפי השמועה, או ממקורות כתובים שקדמו להם. פעמים רבות לא הבינו את משמעותן הפנימיות והיו ששגו בתיאורן.

זה למעלה מעשר שנים שאני מתלבט אם אפשר לכתוב ולספר על המסורות, המנהגים, ההווי והפולקלור של יהדות המגרב : לא פעם חזרתי ושאלתי את עצמי, אם מסוגל אני לכתוב ספר בנושא בימינו אלה כאשר הכותבים מרובים, ועולמנו מתכווץ מחמת דברי הדפוס הרבים ?

גם אמצעי המדיה לגווניה אינה משאירה שעה פנויה לאדם לקרוא ולעין בספר כלשהו. אך למרות היסוסי, הרגשתי חוב לעצמי להעלות על הכתוב את המעט הידוע לי, ושלמדתי להכיר בחיי היומיומיים בגולה במרוקו, מתוך שמיעה מההורים, מהזקנים ומהדרשנים בבית הכנסת במועדים מסויימים, בחוגי המשפחה בלילות שבת ובהזדמנויות שונות.

גם כאן בארץ השלמתי את התמונה במגעי הרבים עם מאזיני ברדיו, כאשר עבדתי בקול ישראל ככתב, כעורך וקריין חדשות בשפה המוגרבית במשך למעלה מעשרים שנה.

כמו כן השתלמתי והשלמתי את ידיעותי בחוג לפולקלור בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. מכל המקומות הנ"ל צברתי ידע רב בשטח הפולקלור והמנהגים.

עבודתי ברדיו נתנה לי ההזדמנות לראיין המונים ממבין עולי מרוקו סיירתי במיוחד בריכוזי עולים, האזנתי ורשמתי דברים ופרטים חשובים, שלא היו ידועים לי או שנשכחו ממני. מצוייד במצבור ידיעות וחוויות, יכולתי אפוא להתמסר ולהוסיף עליהן את אלה שקניתי וחוויתי בימי נעורי, את אורח החיים שניהלתי בבית הורי, ובמיוחד במחיצת אמי עליה השלום, שממנה ספגתי הרבה.

את חיי ה " חדר " שבו למדתי במחיצת ה " רבבי , ( המלמד ) ולאחר מכן בקשרי המסחריים עם האוכלוסייה המקומית ; יהודים וערבים כאחד.

בנוסף להווי ולפולקלור הנהוגים במחזור החיים ובמחזור השנה, ליקטתי באמתחתי מספר לא מבוטל של פתגמים ומשלים בשפה המוגרבית. ואספתי כתבי יד על סגולות ומנהגי ריפוי עממיים בשפה הערבית ובעברית. הכל מונח עדיין אצלי, ובבוא העת " כאשר ירחיב " אולי אוציאם לאור.

אם נרצה לדעת את מקור המנהגים, האמונות העממיות וכל ההווי המוגרבי שחדר לחבל ארץ זו, נצטרך קודם כל לבדוק את ראשית ההתיישבות היהודית במגרב החיצון. במשך כל שנות יישובם במגרב, ידעו היהודים תהפוכות ותמורות לשוניות תרבותיות, חברתיות וכלכליות.

עוד בתקופה הקודמת ( תקופת קרת החדשה ) אימצו להם היהודים כלשון דיבור, את השפה הפונית והניאו-פונית והפיצוה בקרב הברברים. עם הכיבוש הערבי, היהודים היו הראשונים שלמדות את השפה הערבית והשתמשו בה לחיי החולין, מבלי להזניח את השפות מורשת אבותם, של העברית והארמית.

ליהודי המגרב, דיאלקט ( ניב ) משלהם בשפה הערבית המוגרבית, שהתפתח במשך הדורות. כאשר דיברו ביניהם בנוכחות הגוי, ולא רצו שיבין את שיחתם הוסיפו לדיבורם בלית של מלים עבריות, ארמיות וספרדיות, כך עמד הגוי מולם כגולם.

השפה הערבית השתרשה עמוק בקרב יהודי המקום והטביעה את חותמה בנשמתו של היהודי המוגרבי. היא משמת להם בכל מאורע לצורכי החיים, במסחר, בבית ובבתי התפילה. בליטורגיה שמור לה מקום נכבד, כגון : אין כאלהינו שנוהגים יהודי מרוקו לתרגם לערבית אחרי אמירת פרקי אבות, גם פרקי אבות מתורגמים לערבית יהודית, ההגדה של פסח, ההפטרות של החגים, פיוטים ושירים, קינות של תשעה באב ועוד.

יש לצין כי בעוד השפה הערבית קנתה מעמד בקרב היהודים העירוניים, יהודי הכפרים שבאזור ההר, המשיכו לרוב לדבר בשפה הברברית על ניביה השונים, וגם הם השתמשו בה בליטורגיה.

מהמאה הט"ו ואילך מגורשי ספרד שהתיישבו בצפון המדינה וביישובים העירוניים, פיתחו להם דיאלקט משלהם בשפה הספרדית הקאסטילייאנית. גם היא מוצאת את מקומה בליטורגיה ( אין כאלוהינו בספרדית קאסטילייאנית שהייתה נאמרת בבית הכנסת של " התושבים " בפאס ( סלאת לפסיין ) ועוד קטעים רבים.

האמונה והמנהגים שאומצו, עברו ללא ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת " המימונה ", א-דרמאמי – ( משחקי המים בשבועות ; ה " תחדיד " הנערך בשבוע הברית מילה, מנהגי חתונה וכן מנהגי אבלות.

עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי מרוקו " אל עאדא גלבת א-דין " – לאמור, המנהג הכריע את ההכלה, פתגם התואם למאמר התלמוד : מנהג מבטל הלכה ( ירושלמי, יבמות, פי"ב, ה"א )

בצד האמונות והמנהגים שצוינו ואשר עברו " גיור " מושלם, או שקיבלו לבוש יהודי דתי, נשארו עדיין על כנן אמונות נוספות, כגון : האמונה במזיקים והאמונה בעין הרע, אלה נשארו בשליטתם הבלעדית של ה " ידענים " למיניהם, אשר עוטים אותם במעטה קבלי ומיסטי.

חוקרים רבים דשו בנושא. מהם יש להזכיר את : ווסטרמארק, א. דוטה, יץ דספארמט, ואן ג'וניפ, א. מאושאם, פץ פלמאן, לג'י, יץ בן עמי, ורבים אחרים, וכל אחד העלה בחכתו מסכת שלמה של אמונות, מנהגים וגם אמצעי ריפוי שונים נגד עין הרע, נגד המזיקים וכל מיני מרעין בישין.

האמונה בג'נון ( השדים ) הייתה כה מושרשת בלב האוכלוסייה שיהודים וערבים, ייחסו לה כל חולי ומדווה, וכל צרה ויגון : הפסד ממון, שיכול בנים וכו…ייחסו או לשדים או לעין הרע.

אמונה זו הלכה ופשטה מיום ליום בקרב האוכלוסייה וכך נהפכו חייהם לחיי צער, פחד ואימה. הידענים למיניהם מצאו להם כר נרחב למלא את כיסיהם כסף מכתיבת קמעות, מהכנת תרופות, מנחות, מאכלים ומטעמים למיניהם, אשר הוגשו ביד רחבה לשדים : בבתי קברות, בחורבות הערים, או על חופי נהרות וימים.

לכן יש לנהוג זהירות יתירה, שעה שבאים לקבוע לגבי מנהג כל שהוא שמקורו בטעות. כי המציאות הוכיחה, שלא מעט מנהגים שחכמים גדולים קבעו שמקורם בטעות מאחר והם נוגדים את ההלכה, ובמשך הדורות התברר שיסודותם בהררי קודש, והם משקפים שיטה הלכתית קדומה שהייתה יודעה ומקובלת.

וברבות הימים נדחית מפני שיטות אחרות עד שנעלמה לגמרי. דוגמא מאלפת ישמש לנו המנהג שנהגו בחג השבועות בני קהילות העיר זאכו אשר בכורדיסטאן, כפי שמתאר רבי מאיר אלפייה :

אחד מכהני העדה וזקניה היה יושב לו פתח אולם הכניסה לבית הכנסת כשמפה גדולה פרושה לפניו, ולתוכה היו בני העדה זורקים את כספם, והרב און הכהן מברכם בברכת " מי שברך ". לאחר מכן היו נכנסים בחרדת קודש לבית הכנסת ומבקשים ליד ארון הקודש כי בורא עולם יענה אחר ברכתו של הרב, בבחינת " צדיק גוזר והקב"ה מקיים וכו…

ומסיים המחבר במילים אלה :

כל הניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לבטל מנהג זה של נטילת כסף בעיצומו של חג לא הועיל ולא כלום. מנהג פסול זה בא אל קיצו עם עלייתם של בני הקהילה ארצה.

ופרופסור ר"ד שפרבר בחיבורו : מנהגי ישראל, כותב, : ואכן תמוה הדבר שיטלטלו מעות בחג, שהרי מטבע הוא מוקצה לפי הגמרא שבשבת. וכל הפוסקים אסרו לטלטלה, וכיצד נהגה קהלת יראים לזלזל באיסור מוקצה ?

אלא שמצינו בספר החילוקים, מקור מתקופת הגאונים הקדומה : יש אנשי מזרח ( בני בבל ) טוענים כספים בשבת..ובני ארץ ישראל אומרים שאפילו ליגע בהם אסור. למה ? שכל המלאכות משתמשות בהם.

מרוקו היא ארץ רחבת ידים. וקהילות יהודיות פזורות ברחבי מדינה זו לאורכה ולרוחבה, והם נמנים על היסודות העתיקים ביותר של האוכלוסייה המקומית. היהודים במרוקו כבר בתקופה קדומה קיימו קשרים הדוקים עם קהילות יהודיות אחרות, במערב – ארץ ישראל, במשך כל הדורות.

ובמזרח – בבל, בתקופת הגאונים. כמו כן היו להם קשרים עם קהילות ספרד, מאז ומתמיד. וביתר שאת כשבאו המגורשים בשנת רנ"ב – 1492.

במרוקו שלטו עמים רבים בעלי תרבויות שונות, ללא ספק השפיעו גם על הליכותיהם של היהודים. ייתכן שזה המקור לעושרה הרב של יהדות מרוקו במנהגים ומסורות, השזורים לפי מחזור החיים ומחזור השנה. וכן סגולות ונוהגי מרפא. לעתים מנהגים בעלי סגנונות אזוריים ורב גווניים, פעמים עד כדי קוטביות. מאחר שהם יונקים ממקורות שונים חדשים וגם ישנים.

לכן הרוצה להתחקות אחר שורשיהם של מנהגים ומסורות שבידי יהודי מרוקו, עליו להביא בחשבון את המטען התרבותי הרב יהודי ואינו יהודי, ממנו עלולים להיות משופעים.

להלן דוגמאות אחדות ממנהגי יהדות מרוקו אשר ניכרת בהם השפעתה התרבותית של הסביבה האסלאמית או שיש להם  או שיש להם שורשים בתקופה קדומה. מאלה שציין פרופסור דניאל שפרבר, בביקורת שכתב על הספר " נוהג בחכמה " לרבי יוסף בן נאיים, אנו קוראים בנוהג בחכמה :

מנהג אשה שמת בעלה בשנה הראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפילו לבקר חולה מקרוביה, אפילו לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה, שתגרום להם היזק. ומתפחדים מזה, ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה. והאמת כי לא נחש ביעקב. שומר פתאים ה', עכ"ל.

מנהג זה מוזכר בחיבור שלפנינו, והוא נפוץ בקרב המוסלמים. וראה עוד בנוהג בחכמה, עמוד קכו, ערך נזם.

מנהג יש משפחות שמנהגם לתלות גם האנשים נזם זהב באוזניהם הימנית. ויש מנהגם שנוקבים האוזן אחר שעושים המילה לקטן הנימול. ויש אחר שיגמל הילד מעט…ונשארת הנזם תלויה באזניהם עד יום מותם. ונותנים טעם לשבח כי גם שכתוב בתורה ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן….

אומרים שקבלה בידם שאבותיהם לא פרקו את נזמיהם בעשיית העגל. לכן אוחזים במנהג זה לזכרון ולסימן לאות שהם חפים מפשע עשיית העגל ולא סייעו בדבר עבירה הנזמים. עכ"ל.

מנהג זה ונימוקו מוזכרים על ידי רבי שמואל מרציאנו, ויען שמואל, נימוק זה נפוץ גם בין חכמי הערבים. מנהג ענידת נזמים נפוץ גם בין הערבים, ואצלם זה מהוה שמירה מפני המזיקים השדים ( זנון ) שהמזיקים מפחדים מהמתכות.

מנהג לשמירת עין הרע, תולין בכותל החצר מבחוץ דרך עוברים ושבים, גולגולות של חמור או שור אחר שנרקב הבשר ממנה ונשארו העצמות. ונראים נקבי העיניים ואזנים והאף והפה בחוריהם וכו…

רבי יוסף בן נאיים, עצמו מציין שמנהג זה מקורו בתרבות היוונית. מנהג זה מוזכר בחבורינו, והוא נפוץ גם בין המוסלמים.

מי שיש לו מיחוש או איזה חולי וחוששין שמא שלטה בו עין הרע באיש ההוא, אם חושדין באיזה איש ראה בו בעין, מתחכמים שלא ירגיש ליטול עפר מתחת למנעליו של האיש ההוא, כדי לבטל עינו הרע. ומערבין העפר המעט מים ושותה ממנו החולה ומשחין גופו מאותו מים, כל זה עושים לרפא מחליו.

אכן בצדק העיר שם רבי יוסף בן נאיים, כי עניין זה כבר מרומז בגמרא חולין ז ע"ב, שם מסופר : ההיא איתרא דהוא קא מהדרא למישקל ערא מתותיה כרעי דרבי חנינא. אמר לה : שקילי, לא מסתייעא מילתך, אין עוד מלבדו, כתיב.

ופרופסור שפרבר, מביא רמזים לקיומו של זה במזרח, ממקורות קדומיים יותר, והוא מסיים את ביקורתו :

נמצאנו למדים כי לגבי אותו מנהג שהביא בעל נוהג בחכמה, הרעיון העומד מאחוריו מקורו בערפל קדם, והתגלגל בתרבויות שונות ובארצות שונות, ומצא את ביטויו במנהגי עמים וסגולותיהם, באמונות ובמדרשי אגדות. כמה טמון במנהגי העם, וכמה חקירה דרושה לגלות מהלכים, עקבותיהם ושלוחותיהם.

בעקבות העלייה הגדולה לארץ ועקירתה של גלות יהודי מרוקו למקומות אחרים, אבדה יהדות זו מרבית המנהגים והמסורות, אותם טפחה במשך דורות. לכן בואו ונחזיק טובה לידידנו מר רפאל בן שמחון, אשר עלייתו לארץ, חש באבדה הגדולה של מסורת עתיקת יומין, ההולכת ונעלמת ונתן לבו להצילה מרדת שחת, להעלותה בכתב ובכך להנחילה לדורות הבאים..

בחיבור " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " מתאר בפרוטרוט ובשיטתיות מסורות ומנהגים שנהגו בחיי היום יום, מלידת האדם ועד לפטירתו.

מוסד המשפחה, ההריון מבוא הלידה, התחדי״ד, המילה, זבד הבת ופדיון הבן, סגולות לשמירת הילד, מחלות הילדים וריפויין, אלעורס דלכתאיי״ב, החינוך היהודי המסורתי, בר מצוה ומנהגיו, מנהגי הרפוי העממיים, הנשואין ומנהגי אבילות.

מנהגים שגדל לפיהם והיו חלק מההווי היום יומי שלו בבית, בשכונה ובעיר. נוסף להיכרותו האישית, הוא חיזק וריענן הדברים מפי זקנים מבני העיר. כמו כן הרחיב את הנושא מתורה שבעל פה ושבכתב. בראיונות שערך לעולים רבים יוצאי קהילות שונות במארוקו, ובשימוש בספרות שנכתבה בנושא בידי רבנים (כמו הספר ׳נוהג בחכמה׳ לר׳׳י בן נאים או ׳נהגו העם׳ לר״ד עובדיה), חוקרים, נוסעים ואנתרופולוגים, שביקרו במארוקו ורשמו תיאורים מחיי ההווי והפולקלור של היהודים. ובכך הרחיב את היריעה.

המחבר שקד על עבודתו עשרות בשנים, ותיאוריו משקפים נאמנה את המציאות בעירו מכנאס, במספר נושאים גם את המצב בקהילות נוספות. למיטב ידיעתי טרם נכתב תיאור מפורט המקיף נושאים כה רבים, מחיי ההווי של יהודי מארוקו. משנה תוקף יש לדברים הנכתבים בידי בן העדה, המכיר היטב את הדברים מבפנים, וחש את דקויות משמעותם. בשונה מהצופה מן הצד, הניזון מפיהם של אחרים או מתצפיותיו, העלול לטעות בהבנת הדברים ובפירושם, עד כדי סילוף. וכבר היו דברים מעולם.

החיבור אוצר בתוכו מאות מנהגים, לגבי רובם הם נראים סבירים, ומקורם ונימוקם עמם. אך חלקם נראים כמוזרים ותמוהים ואינם מתקבלים על דעתו של מי שלא גדל בתרבות זו. במיוחד אמורים הדברים במנהגי ריפוי, שהשתמשה בהם הרפואה העממית, לצד שיטות הטיפול המאוששות על ידע ונסיון, היא פעלה גם בסגולות וטקסים המבוססים באמונה בשדים וביכולתם להפיל חללים ולגרום למחלות. התופעה נבעה מחוסר ידע רפואי מבוסס, חוסר רופאים ורפואות. חוסר האונים בו עמד האדם מול מיחושים ומחלות פנימיות הנתכות עליו, שעה שגורמיהם והטיפול בהם נראה כחידה בעיניו. ההסבר היחיד שיכל לסבר את אוזנו, הוא לראות במחלה כמכה שנחתה עליו מהשמים ממעל, על ידי אחד המלאכים או מתחת לארץ מידי שכניו השדים. לכן הדרך לריפוייה של המחלה היא בריצוי ובפיוס גורמיה, וצורת הטיפול כללה סממנים של הקרבת קורבן, כתיבת קמיעים והשבעות. נוסיף לכך, כי חוסר האונים היה נחלת החברה כולה בעת ובעונה אחת, מול המגיפות התדירות שהפילו בה חללים רבים, ללא יכולת להבין מניעי התפרצות המגיפה וחוסר אמצעים להלחם בה.

עד לסוף המאה הי״ט, אמונות אלו היו נפוצות בכל שכבות האוכלוסיה ברחבי תבל. במידה מסויימת הן ממשיכות להתקיים גם בימינו, אם כי לעתים הן פושטות צורה ולובשות צורה. דומה כי בתקופה האחרונה, היתה להן עדנה גם בתרבות המערבית המודרנית, במיוחד במחלות בהן שיטות הטיפול המקובלות אינן יעילות, והכוונה לשיטות טיפול יוצאות דופן שאינן עולות בקנה אחד עם הרפואה הרשמית, ואינן מושתתות על תיאוריות מדעיות, ההולכות ותופסות מקום נכבד לצד הרפואה המודרנית.

גם כתיבת הקמיעים והסגולות, קמו לתחיה, והם הולכים ומתפשטים בכל העדות, אצל המונים ובעלי השכלה תורנית וכללית, דתיים וחילוניים כאחד. דומה כי המציאות, יוצרת אצל ההמון אכזבה מהרפואה המודרנית. אשר על אף חידושיה ושימושיה באמצעים טכנולוגיים ואלקטרוניים, מתברר להם יותר ויותר שאינה כל יכול. לכן האדם במאבקו לחיים, הוא מוכן להאחז בקש של תקוה, תוך השענות על הבלתי ראציונאלי. הוא נוהר בעינים עצומות, אחרי אלה שהתפרסמו למבינים בסגולות ובכתיבת קמיעים, ודו״ק ודל״ב.

יש לציין שלעתים הרפואה העממית והטיפולים בשיטות הבלתי מקובלות כולל סגולות וקמיעים, הביאו מזור ומרפא לחולים שנחשבו לחשוכי מרפא אצל הרפואה המודרנית והרשמית, ועל כך עדויות לרוב בחיי היום יום, ולא כאן המקום להסביר תופעה זו.

מתוך הוקרה למחבר והכרה בחשיבות הנושא ובמידע הראשוני האצור בחיבור, נעניתי לבקשה לכלול את החיבור בין פרסומי המכון, אני עברתי על כל הספר בעיון, הערתי והארתי למחבר הערות רבות ומגוונות בענייני תוכן, סגנון ועריכה. על אף שאין עיתותי בידי, אני עמוס בחבילי טרדין ובההדרת תורתם של רבותינו מאורי המערב. כמו כן טיפלתי בההדרת הספר ובהבאתו לדפוס, באורך רוח ובסבלנות מיוחדת במינה, ושכמ״ה.

בטוחני שימצאו בספר טעם לשבח בני יוצאי המגרב, שירצו להכיר את עברם ונחלת אבותם במסורת ובהווי. וכן אלה המעוניינים להכיר תרבותו של אחד משבטי ישראל. כמו כן הוא יהווה אוצר לאנשי מחקר העוסקים בנושא, לדלות מתוכו פנינים, להעבירם תחת שבט ביקורתם תוך עיבוד, ליטוש וניתוח.

אנו מאחלים למחבר, אריכות ימם ושנים, תוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי״ר.

ע״ה משה עמאר ס״ט בלא״א שלמה נ״ע

עמוד טז

הקדמה – יששכר בן עמי

המדיניות התרבותית של ממשלת שיראל מאז הקמת המדינה, התבססה על מיזוג תרבותי בין העדות השונות, מיזוג שמשמעותו המעשית הייתה לגבי תרבויות רבות, התבטלות והעלמות.

כוחה של מסורת, ומבחינה זו מסורת המימונה של יהודי צפון אפריקה שפעלה כהפגנה תרבותית רבת עוצמה, הכריעה את הכף בראשית שנות השבעים חגבי אידיאולוגיה אחרת, לאמור – פלורליזם תרבותי. מאז עדים אנו לחיזוק ההזדהות עם המטען התרבותי שהובא מארץ המוצא וכתוצאה מכך התעניינות הולכת וגוברת בשורשים אלה.

מודעות זו הביאה להתפתחות מרשימה, שבאה לידי ביטוי גם במערכת האוניברסיטאית שבה טופחו ההוראה והמחקר בתחום זה. מאז קמו מוסדות מחקר בארץ ובעולם, העוסקים במידה זו או אחרת בחקר יהדות צפון אפריקה.

כיום פועלים בארץ ובעולם, כמאה חוקרים העוסקים בחקר נושא זה. בכל תחום מחקרי בעולם ובייחוד בפולקלור, לצד חוקרים הקשורים למכוני מחקר והמנתחים בקפדנות סוגיות פולקלוריות שונות, קמו אנשים שהקדישו את חייהם להכרת הסביבה התרבותית בה נולדו גדלו או פעלו.

לפנינו דוגמא בולטת כזו של רפאל בן שמחון, יליד מכנאס שבמרוקו ושחי בה עשרות שנים, המגיש היום תאור מפורט ומבוסס על המסורת התרבותית של יהודי מרוקו ובעיקר זו של עיר הולדתו. בקובץ שלפנינו נפרשת יריעה רחבה מאוד של עולם קסום שנעלם, והמקיף את חיי המשפחה מהעריסה עד הקבר.

בספר זה באים לידי ביטוי מנהגים ואמונות רבים מאוד, שחלקם מוכרים לנו מתיאורים אחרים וחלקם מופיעים כאן לראשונה. תיאורי הטכסים למיניהם, עמוסים פרטים רבים והקשרים שונים, המועלים על ידי מסתכל חד עין, חכם הקולט את נבכי תרבות זו על צדדיה הגלויים והצפוניים.

תצפיותיו של בן שמחון, חושפים גוף תרבותי במלוא הדרו ומורכבותו. תוהים אנו לעתים איך הוא השכיל לקלוט פרטים כה רבים ולשבצם במלאכת רקמה זוהרת. יתרונו הברור של המחבר מסתכם, לא רק בהכרות ממושכת ואינטימית עם המורשת התרבותית של יהודי עירו, אלא גם בהכשרה מתאימה במסלול לימודים שנמשך כמה שנים באוניברסיטה העברית בירושלים.

התחככותו עם מורים וחוקרים בחטיבה לפולקלור, סייעה לו להתוודע לשיטה המדעית של ארגון והתייחסות לחומר הנדון. לכבוד היה לי לשמש כמורו במשך שנתיים. מעורבותו בדיוני הכיתה, ובעיקר בנושאים הקשורים ליהודי צפון אפריקה, התקבלה תמיד באהדה ובהתעניינות על ידי עמיתיו הסטודנטים. זכיתי גם ללמד אחריו את בנו שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר מ.א.

אין לי ספר שהספר המונח לפנינו יענג כל אלה הקשורים למורשת התרבותית של יהודי מרוקו ורוצים להכירה ולהבינה. הוא מהווה תרומה חשובה למשכילים שמורשת שבטי ישראל קוסמת להם, וכמובן לאנשי מדע שעבורם הוא ישמש כמקור.

מחזורי הווי האדם היהודי המוצג כאן, הוא רק חלק ממכלול רחב יותר שהמחבר אסף במשך עשרות שנים. אני מקוה שפרסום זה יהווה סימן לבאות ונזכה לראות פרסומים נוספים מילקוטיו הערוכים של המחבר.

יששכר בן עמי

האוניברסיטה העברית ירושלים

הספר פורסם בשנת תשנ"ד – 1994

מסתמנת התופעה של כמיהת צעירים לעלות לארץ בניגוד לרצון הוריהם. במקרה מסוים רצה בנו שלן תלמיד חכם באלג'יר לעלות לצפת וללמוד בה תורה. רבי יהודה עייאש פסק בעניינו שמצות העלייה ומצות תלמוד תורה קודמות למצוות כיבוד אב ואם, אך על פי במצערן הרבה.

מעשה אחר הוא שלשתי בנות של זקן מאלג'יר, שעזבוהו ובאו לליוורנו בדרכן לארץ. אביהן ניסה להניאן מלעלות בהפצת שמועת שווא על מגיפה בירושלים. רבי חיים בן עטר בהיותו בליוורנו חקר בדבר ומצא שלא היו דברים מעולם. העלייה לארץ ישראל גברה במיוחד לאחר כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים.

מיקומם של נמלי אלג'יריה, גרם לכך שנתיבם של מרבית העולים ממרוקו לארץ ישראל, עבר על פני היבשה לתלמסאן, ומשם לאחד הנמלים אוראן או אלג'יר. שם עלו על ספינות שהובילום לאחד הנמלים באיטליה או בתוניס, שבהם היו סיכויים רבים למצוא ספינה המפליגה לארץ ישראל.

בין העוברים בדרכם לארץ היו תלמידי חכמים מובהקים. הידוע ביניהם הוא רבי חיים בן עטר שבעוברו באלג'יר קיבל את הסכמותיהם של רבי יהודה עייאש ורבי יצחק שוראקי לספרו אור החיים.

כמה מבין החכמים בעוברם על אלג'יריה היו מבקרים את הנהגותיהם של חכמיה : כגון אותו תלמיד חכם ( שמו לא פורש ) שעבר בג'יאיה והונין, סירב לענות לכתביו של רבי חגי בן אלזוק, והאשימו בעיסוק בקבלה שכמעט הביאו לקצץ בנטיעות.

היו שהוסיפו לתיקון החיים הדתיים, כגון רבי חיים בן עטר שבעוברו על אלמדייא התיר טלטול בתוך העיר בשבת, בתנאי שיקנו את מפתח העיר. אחד מן החכמים ששמו לא פורש, דרש בית הכנסת הגדול וזירז את הציבור לקבוע עתים לתורה ולהתקין תקנות לחיזוק המנהג.

רבי דוד הלוי התעכב באלג'יר חודשים רבים, עסק שם בתורה ובהוראה והתחבב על אנשי המקום. ולאחר זמן אף נשא שם אשה ורק כעבור שנים המשיך בדרכו לארץ. בתחילה ישב בירושלים ואחר כך עבר לטבריה לישיבת רבי חיים אבולעפיה. כאשר פרצה המגפה בטבריה עבר לצפת, שם נפטרו בנותיו. הוא המשיך לשמור על קשר אגרות עם רבי יהודה עייאש.

קשרי אגרות.

עליית יהודי אלג'יריה לא ניתקה את זיקתם לקהילותיהם ואת הקשרים עמן. אגרותיהם מעשירות את הידיעות על היהודים בארץ ישראל במאה הט"ו.

מתשובת הרשב"ץ אנו למדים על קיומה של מצות עלייה לרגל לירושלים ממצרים וארצות אחרות. בחג השבועות התמלא בית הכנסת בירושלים מפה אל פה ויותר משלוש מאות איש התכנסו בו וישבו ברווחה ואיש לא אמר צר לי המקום. לדעת הרשב"ץ זה אחד מהנסים המוכיחים שירושלים בקדושתה עדיין עומדת " וזה סימן גאולה שלישית ".

באגרות שהגיעו מירושלים נמסר לרשב"ץ על קיום מצות שנת השמיטה בשנת קפ"ז – 1427 -, ומאחר שמספר ניכר מיהודי ארץ ישראל עסקו בחקלאות " הארץ היא הפקר ". ידיעות דומות הגיעו לרשב"ץ בשנת ר"ב – 1422 -, מפי נוסעים שבאו מירושלים והעידו שהשנה הקודמת שנת ר"א הייתה שנת שמיטה בארץ ישראל.

עולי צפון אפריקה, בבואם לארץ במאה הט"ו, תמהו למראה מנהגי תפילה השונים ממנהג יהודי צפון אפריקה וספרד. בעקבות זאת הריצו שאלותיהם אל הרשב"ש, והא השיב להם דרך תוניס. אחת השאלות עוסקת אף היא בעניין השמיטה.

 מתוכה אנו למדים שיהודי ארץ ישראל נהגו להפקיר בשמיטה את שדותיהם וכרמיהם, ובהיוודע זאת הגויים, נהגו לגנוב מתוכם פירות, מתוך הנחה שבגלל הפקרתם אין היהודים יכולים לשמור עליהם.

בתשובתו מייעץ הרשב"ש לתקן, שבית דין יעמיד שומרים בגנות ובפרדסים, כדי שהגויים לא ייכנסו ללקט בתוכם, ועל ידי כך לא תתבטל מצות השמיטה. בין תשובות הרשב"ש מצויה תשובה שנשלחה למאלק, בעניין רבי יצחק אלפארה וגיסו רבי משה אלמראכשי מעיר זו, שעלו לארץ ישראל ומתו שם.

תשובת הרשב"ש מתארת את דרכי הקשר והעברת ידיעות בין הקהילות בארצות הים התיכון. ידיעה ראשונה הגיעה במכתבו של רבי יהודה צרפתי מתוניס אל הרשב"ש ובו נמסר שהשניים נפטרו וכי רבי יצחק אלפארה הניח אשה מעוברת.

ידיעה שנייה הגיעה במכתב רבי משה דשואל מתוניס, הוא הוסיף שרבי יצחק אלפארה הניח בת. ידיעה שלישית הגיעה על ידי אורחים מארץ ישראל, רבי נתן מרומה ורבי חיים גליפא מאראגון שבאו מארץ ישראל לאלג'יר, וסיפרו כי שהו בביתו של רבי יצחק אלפארה בירושלים, וכי אכלו שם לחם לאחר שנשא אשה.

בהיותם בטריפולי ( לוב ) הגיע כתב מירושלים וסוחר מטראבלסי, אשר מסר על פטירת רבי יצחק אלפארה. ידיעה רביעית נמסרה על ידי שלוש מלילי, מתושבי בג'איה שבאלג'יריה, שחזר מארץ ישראל וסיפר על פטירת השניים. ידיעה חמישית נמסרה על ידי שלמה כהן מתושבי אלג'יר, שבהיותו ברודוס פגש שם את שלוש מלילי מבג'איה, וזה סיפר לו על פטירת השניים ועל כך שרבי יצחק אלפארה הניח בן. סיכום דרכי העברת הידיעות יצביע על הקשרים הענפים ותנועת נוסעים יהודים בין ארץ ישראל, תוניס, טריפולי, רודוס ספרד ואלג'יריה. 

לאחר מות אביו נתמנה הרשב"ש לרבה של אלג'יר, וכנראה היה אף ראש ישיבה. שמו היה מכובד ביותר לדורות בקרב יהודי אפריקה, יחד עם שם הרשב"ץ, אביו. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף באמונות ובדעות ובכמה בעיות פילוסופיות, ולפעמים גם בפירושים לפסוקים במקרא ולקטעי תלמוד שונים. ב"עניין אתונו של בלעם, וייאבק איש עם יעקב, וג' אנשים ניצבים וכו' – אם היו כל זה בחלום או בהקיץ", הוא מחליט, בניגוד לרמב"ם ומתוך הסתמכות על הרמב"ן, "שהכל היה בהקיץ…

 וזאת היא הדעת הראוי להאמין בו וללכת בנתיבה". כן מתח ביקורת חריפה על המתפלספים, שלדבריהם השגת המושכלות מביאה את שלמות הנפש. את העלייה לארץ ישראל ראה כמצווה גדולה, ומה גם "שהרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו בחו"ל". בעניין הקבלה העיד על עצמו: "ואני איני מאנשיה", והטיח דברים כלפי תורת עשר הספירות. תשובה מיוחדת חיבר בתור "מאמר על האנוסים". חיבוריו:

1. שו"ת, ליוורנו תק"ב
   2. מלחמת מצווה
   3. תיקון סופרים על דיני שטרות
   4. קינה בשם "שמים לבשו קדרות".

אולם, ההפלגה בחורף עד לאלכסנדריה הייתה כרוכה בסכנה מחמת הסערות, ואילו בתקופת הקיץ הותקפו אניות הנוצרים שקישרו בין המזרח למערב, על ידי אניות הקורסארים המוסלמים, וסכנת השבי הייתה גדולה. אף על פי כן, מצויות במקורותינו עדויות ושאלות רבות הקשורות בעלייה לארץ ישראל, ומודגשת העובדה " שהרבה עלו והצליחו ".

בין מניעי העלייה ניתן למנות את האמונה שהייתה נפוצה כח העלייה לארץ ישראל, מכפרת על העוונות. ולפיכך האמינו רבים מיהודי ספרד שנאנסו לנצרות, כי בכך יכפרו על עוונם. לאמונה זו אין מקור בהלכה היהודית. לפיכך מעיד הרשב"ץ שהתשובה היא המכפרת על העוונות, ואילו העלייה והישיבה בארץ ישראל " מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו ". 

הקשיים שהיו כרוכים בעלייה הביאו גם להתרשלות בקיום הנדרים לעלות לארץ ישראל ולחרטה. היו משכילים, כגון רבי חגי בן אלזוק, שלא ראו כל יתרון רוחני בעלייה לארץ ישראל. הללו חשבו שאת שאיפתם להשגת שלימות הנפש ימלאו רק בהשגת המושכלות ובהתעמקות בפילוסופיה.

הרשב"ש דחה את גישתו של רבי חגי בן אלזוק בקביעה, שהעיון במושכלות איננו מחייב קיום מצוות המביא לחיי העולם הבא. יכול אדם לעיין כל ימיו במושכלות מבלי שיקיים אפילו מצוה אחת, ולכן לא ישיג חלק בעולם הבא. לדעת הרשב"ש, חשיבותה של העלייה לארץ ישראל היא בקיום מצות יישוב ארץ ישראל, ובקיום המצוות התלויות בארץ.

לפיכך ראוי להשתדל לעלות לארץ ישראל, ובכך להשיג קיום מצוות רבות. עלייתו של תלציד חכם, מוסיפה לו מדרגה להתקרב לחיי העולם הבא. עדות מובהקת לגלי העלייה מצפון אפריקה מצויה בקיומה של עדת המערבים בירושלים, אשר הייתה בעלת השפעה רבה עד לבואם של הספרדים מגורשי רנ"ב – 1492.

הרישום הממשלתי של חייבי המס שהוכן בשנת  1525 – 1526, היו בצפת שלושים ושלושה בעלי בתים מערביים שהם כשביעית מן המספר הכללי של 224 בעלי בתים יהודיים שהתפקדו בצפת.

תנועת העלייה מאלג'יריה לארץ ישראל נמשכה גם במאה הט"ז. בראשית המאה הי"ז אנו מוצאים בצפת שניים מבני משפחות המכובדות באלג'יריה, רבי משה ששפורטש והחכם השלם רבי שלמה כ'לאץ המייצגים לכאורה את עולי אלג'יריה המצויים בארץ.

במחצית השניה של המאה הי"ז, מגלים יוצאי המערב פעילות להקמת ישיבה של בני המערב בירושלים. על כך פורץ פולמוס סין תלמידי חכמים לבעלי בתים מרביים בירושלים.

במאה הי"ח, העולה המפורסם הוא רבי יהודה עייאש, שבא עם משפחתו מאלג'יר דרך ליוורנו. על אף הלחצים וההפצרות של בני הקהל באלג'יר, לא וויתר רבי יהודה עייאש על כוונתו לעלות לירושלים ולעסוק שם בתורה. על העולים מאלג'יר בראשית המאה הי"ט נמנה רבי שמואל עבו שעלה יחד עם הוריו בשנת 1817.

בשבתו בצפת נתפרסם כנשיא כוללות הספרדים וכאב בית דין. הוא שימש אף קונסול כבוד של צרפת וסייע רבות לרכישת קרקעות להתיישבות החדשה, בין היתר לרכישת אדמות ראש פינה. במקורותינו ידיעות נוספות על עלייה ושאיפה לעלייה.

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

משנת 1391 עד לכיבוש הצרפתי בשנת 1830 – מנחם ויינשטיין.

ידיעותינו על היישוב היהודי באלג'יריה בתקופה שלפני שנת 1391, וקשריו עם הקהילות היהודיות בתפוצות מועטות ביותר. לכל הדעות ברור, שבתקופה שקדמה לשנת 1391 הקהילות בעיר אלג'יר ובעריה האחרות של אלג'יריה לא היוו מרכזים יהודיים חשובים. הערה – ח. ז. הירשברג מביא בספרו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " כרך ראשון מאמר מאלף בנושא זה, שנביא אותו בהמשך.

בשנת 1391 ( פרעות קנ"א ) חל מפנה חשוב כאשר בעקבות רדיפות קנ"א בספרד ובמיורקה הגיעו משם לאלג'יריה גלים של פליטים יהודים, ביניהם חכמים וגדולים בתורה, כגון רבי יצחק בר ששת ורבי שמעון בר צמח דוראן, שצאצאיו המשיכו לעמוד בראש יהודי אלג'יריה במשך כמה דורות.

בחלק מן המקומות, השתלבו גולי קנ"א בקהילות הוותיקות והטביעו עליהן את חותמם ורישומם, ואילו בכמה יישובים הקימו גולי קנ"א קהלים עצמאיים, כשהגדול בהם הוא קהל אלג'יר.

שינויים אלה הביאו ליצירתם של מרכזים יהודיים בקהילות הגדולות באלג'יריה, ובמיוחד בעיר אלג'יר, שהחל בשלהי המאה הי"ד ובמאה ט"ו נעשתה למרכז התורה החשוב ביותר בצפון אפריקה, אולי אף במזרח. חכמי אלג'יר בתקופה זו, מהווים החוליה המקשרת בין גדולי התורה בספרד במאות הי"ג והי"ד, ובים הקמתם של מרכזי התורה בארץ ישראל, בקושטא, בסלוניקי ובקהיר במאה הט"ז.

חלק נכבד ביצירת המרכז היהודי באלג'יר יש לזקוף למיקומה הגיאוגרפי של אלג'יר.

א.      המפרץ והנמל, שממנו יצאו ספינות לכל נמלי האגן המערבי של הים התיכון

ב.       דרכי היבשה שהובילו מאלג'יר מערבה לתלמסאן ולמרוקו, ומזרחה לתוניסיה והלאה, דרומה אל עבר נאות המדבר ונתיבי הסחר הבינלאומי עם היבשת השחורה.

בעקבות זאת הלכו ונוצרו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה ובארצות הים התיכון, שפנו בשאלות בהלכה אל חכמי אלג'יר .

מעמדה המיוחד של ארץ ישראל בעולם היהודי הביא לקשרים ענפים ומיוחדים בין יישובי היהודים באלג'יריה לבין יהודי ארץ ישראל, קשרים שבאו לידי ביטוי בכמה תחומים.

א.      מקור עלייה לארץ ישראל ותחנת מעבר אליה.

ב.       קשרי מכתבים והעברת ידיעות.

ג.        איסוף תרומות וביקור שד"רים.

א.      העלייה לארץ מאלג'יריה ודרך עריה

רדיפות קנ"א בספרד ואייה הביאו גל של עלייה מספרד לארץ ישראל. תנועת העלייה לא פסחה על יהודי אלג'יריה. אחד המעוררים הראשיים לעלייה היה הרשב"ץ המציין : " מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקוראי חכמי יועצי המחוז הזה, קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב ".

קריאתו של הרשב"ץ לעלייה לא מצאה, כדבריו, אוזן קשבת בקרב חכמי אלג'יר, אולם בכל זאת מצויות במקורותינו עדויות רבות על עלייה מאלג'יריה, שהייתה קשורה בתסיסה משיחית, הרואה שהתחדשות היישוב בארץ ישראל סימן " לגאולה שלישית "

אכן העלייה הייתה כרוכה בסכנות רבות. העולה היה יוצא בדרך היבשה בשיירה מאלג'יר לטראבלס ( טריפולי של המערב ), ושם היה עליו לבחור בין שתי דרכים, נתיב היבשה העובר על פני " מדבר ברקה , שבין לוב למצרים. אולם לפי הידיעות שהיו בידי הרשב"ש, לא היה יהודי יכול לעבור את " מדבר ברקה ", לכן נותר רק הנתיב בים.

ר' שלמה בן שמעון (רשב"ש) נולד בערך בשנת 1400, באלג'יר, ונפטר שם בשנת 1467. היה רב, פוסק, חכם תלמודי, מחבר ובעל ויכוח. ר"ש היה בן הרשב"ץ (תשב"ץ), ולמד, כנראה, מפי אביו. הוא היה בקי לא רק בלימודי היהדות אלא גם במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה.

תשובותיו מעידות שנצטרף לבית-הדין של אביו כבר בצעירותו; אחדות מהן נכתבו בחיי אביו. אחד מפסקי ההלכה שפסק לשיטתו המחמירה זכה לאחר מעשה להסכמת אביו, ועל פיו נהגה אחר כך הקהילה כולה. גם ספר הוויכוח שלו, "מלחמת מצווה", נכתב על פי דרישת אביו (1438). ר"ש סותר בו את ההתקפות של המומר יהושע הלורקי על התלמוד, ובייחוד את העלילה שהתלמוד פותח פתח לזימה. הוא אף עובר להתקפת נגד, וקובע, שהכמרים והנזירים הנוצרים הם הם השטופים זימה. אחרי ההגנה על ההלכה שבתלמוד דן ר"ש באגדות, שאותן התקיף הלורקי, ובעקבות ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן בוויכוחיהם הוא קובע שאין לאגדה כוח מחייב.

בקהילות מצרים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ ישראל. מאידך שי לציין, שמצרים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה – 18, כמקום מקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות.

ארץ ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם " ירושלים " וכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ ישראל אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מסתורין שבה נצטיירה בעיניהם לבין המציאות.

כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה – 19 עלו בעיקר יחידים בלבד, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.

בשנת 1777 שנת העלייה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניס ושלושים אחרים באו לצפת ממקומות שונים באפריקה הצפונית. בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי הביניים המוקדמים שאין חובה לעלות בימיהם לארץ ישראל בגלל סכנות אלה.

גורמים אחרים היון המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל והקשיים האישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל לא לנטוש את צאן מרעיתם.

רבי יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג'יר במאה ה – 18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אמנם, כאמור, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה – 19. במצב זה חל שינוי במאה ה – 19 ובעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים התיכון.

רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום מניע של ממש היכול למנוע עליה. אף היו שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ – כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים . ואכן, החל בשליש השני של המאה ה – 19 עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות.

ביטוי ממשי להגברת העלייה לארץ ישראל מוצאים אנוט באדרות המורצות מהקהילות בצפון אפריקה לקהילות הספרדיות בארץ ישראל, שלא לקפח את חלקם של היהודים המערביים בחלוקת התרומות הנשלחות לארץ ישראל ושלא לקפח תלמידי ישיבות יוצאי המגרב.

בגליל מתחוללת בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה – 19 תמורה שניתן לכנותה מגריביזציה של הקהילות הספרדיות. העיקר בטבריה ובצפת. השינוי בולט במעבר הדרגתי מהשימוש בספניולית לערבית מוגרבית. ובחלקם הולך וגדל של יהודי המגרב בהנהגת הקהילות בטבריה ובצפת.

ציון אנקדוטי לתמורה זו הוא בכינוייה של טבריה בתעודות רבות בשם " מכנאס הקטנה ", על שם העיר הגדולה במרוקו שממנה באו חלק נכבד מהעולים ובמיוחד כאלה שהגיעו לרום ההנהגה, כגון משפחות טולידאנו, בהלול אוחנה ועוד.

אולם התמורה הדמוגרפית והפוליטית בארץ נותנות את אותותיהן גם ביעדים שאליהם פונים יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. הם פונים יותר לירושלים ונוטלים חלק חשוב, ופעמים – מכריע, בחידוש היישוב היהודי כמו ביפו, בחיפה ועוד.

אין ספק שגידול מספר היהודים מצפון אפריקה במחצית הראשונה של המאה ה – 19 עד כדי עשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית בירושלים בשלהי המאה הזו היה הגורם המרכזי בהגשמת שאיפתה להקים ארגון נפרד לניהול ענייניה, ואכן בשנת 1860 הושג הסכם " פשר " שקבע את הפרדת העדות הספרדיות והמערביות, תוך קיום יחסי גומלין בין המערבים לספרדים בשטחים מסויימים.

פרק בפני עצמו הוא הפעילות באפריקה הצפונית, אך אין המכוון לעסוק כאן בכך ולו בקווים כלליים. די אם נציין שהגם שבקרב חוגים מסוימים בקרב יהודי אפריקה הצפונית הייתה פעילות ציונית נכבדה, הרי המוני בית ישראל שב " מערב " המשיכו לרקום את יחסיהם עם ה " יישוב " בעיקר על יסודות הזיקה המסורתית לארץ ישראל מדורי דורות.

פרק מופלא אחר במסכת יחסים אלה הוא עלייתם ההמונית של יהודי המגרב לארץ ישראל. די לציין כדוגמא שבשנים 1948 – 1956 יצאו כמעט כל יהודי לוב וכן כמאה אלף יהודים ממרוקו ( כארבעים אחוז מיהודי מרוקו באותה תקופה ) למדינת ישראל.

אמנם חודשיים בלבד לאחר הענקת העצמאות אסרו השלטונות על יהודי מרוקו עלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. אך הגבלות אלה לא הרתיעו אותם מלעלות ארצה. בשנת 1956 החלה העלייה הבלתי לגאלית של יהודי מרוקו לישראל, עלייה שלוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ועוז לב.

את הפרק המסעיר הזה סימלה יותר מכל ספינה קטנה בשם " פיסס " אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה מול חופי מרוקו וכל מ"ג מעפיליה מצאו מותם במצולות.

גם התנחלותם המחודשת של יהודי המגרב באץ ישראל היא חזיון אדיר בתולדות קוממיותו של עם ישראל. במיוחד בולט חלקם בהתיישבות הכפרית, בכיבוש שממות הגליל והנגב, בהיאחזות באזורי טרשים ושדות בור שבהרי ירושלים ובחבלי עדולם ולכיש ובעמק בית שאן, ובביצור ספר הארץ.

כללם של דברים, קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי המגרב. סיוע כספי רב ליישוב הארץ, קשרים רוחניים ועליית יהודים יחידים וקבוצות. בכל אלה נתגלתה נאמנותם ומסירותם של קהילות המגרב לארץ ישראל, ואין ספק שזו הכשירה את לבותיהם לעלייה המונית עם קום מדינת ישראל.

אמנם עקירתו של מחנה ישראל שב " מערב " ממחוז גלותו ונטיעתו במדינת ישראל לוו בחבלי כאב לא מעטים. אלה מורגשים עדיין בחוזקה בתחומי החברה והתרבות אך יפה כתב רבי חיים בן עטר, בספרו " אור החיים ", מהדורות שונות, " ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כוח הסבל והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה "

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

פרק ראשון.

היהודים במרוקו.

למן שנת 1912, עת כינון משטר החסות הצרפתי במרוקו, ועד לשנת 1934 פעלו הצרפתים בכוח הצבא ובשם הסולטאן המורקני להכנעת שבטי הברברים ולאיחוד הארץ.

הסולטאן מוחמד החמישי, בנו של הסולטאן מולאי יוסף בן אל-חסן, עלה לשלטון ביום 18 בנובמבר 1927, למחרת מות אביו, והוא בן 18 שנים. עד תום מלחמת העולם השנייה השתלב הסולטאן במשטר בחסות ושיתף פעולה עם הצרפתים.

בעקבות תבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה ובעקבות חיזוק כוחה והתפשטותה של התנועה הלאומית – " האיסתיקלאל " – התקרב הסולטאן לעמדות התנועה הלאומית. בעקבות התמורות שחלו במעמדה של צרפת, מצבה הקשה בהודי סי, ויתוריה בתוניסיה והעצמאות הקרבה של לוב, החליט הסולטאן בשנת 1950 – בתמיכת התנועה הלאומית – לדרוש מצרפת, לראשונה, את שינוי חוזה החסות.

הצרפתים הגיבו בשלילה מוחלטת, אך היו מוכנים לדון ברפורמות.

בדצמבר 1950 נחתם הסכם בין צרפת לארצות הברית, המעמיד לרשותה של ארצות הברית חמישה בסיסים אוויריים במרוקו. כבר בראשית פברואר 1951 הוחל בביצוע ההסכם, שעלות הכוללת הייתה כ-500 מיליון דולר. כתוצאה מכך החלה פריחה כלכלית במרוקו בכלל, ובקרב יהודים שם בפרט.

נשיא צרפת, וינסנט אוריול, ןהמושל הצרפתי במרוקו, הגנרל אלפונס ז'ואן, הפעילו לחץ על הסולטאן תוך איום להדיחו, אם לא ידיח את צירי האיסתיקלאל ממועצת הממשלה, וכן לחצו עליו לגלות מדיניות יותר פרו-צרפתית. ואכן, הסולטאן נכנע, וב-24 בפברואר 1951 פיזר את הקבינט המלכותי, פרסם הצהרות פרו-צרפתיות, ואף גינה את מפלגת האיסתיקלאל – אך מבלי להזכיר את שמה.

ב-25 בפברואר 1951 נחתם ברבאט הסכם על המשך שלטון החסות הצרפתי במרוקו בין הגנרל ז'ואן ובין סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי בן יוסף. מדינות ערב יצאו למתקפה נגד מדיניות צרפת במרוקו, ובוועידה המדינית של הליגה הערבית אף הוחלט לשלוח אגרת לצרפת, ואם לא תעזור, להגיש תלונה לעצרת האומות המאוחדות.

באפריל 1951 נחתמה אמנה בת חמישה סעיפים לאיחוד הפעולה בין מפלגות הלאומניות במרוקו.

1 – ללחום למען עצמאותה הגמורה של מרוקו

2 – לא לנהל משא ומתן עם המשטר הנוכחי של צרפת

3 – לא להסכים להצטרפות מרוקו לאיחוד הצרפתי

4 – שיתוף מרוקו בליגה הערבית לפני השגת העצמאות ואחריה

5 – לא לשתף פעולה עם הקומוניסטים.

באוגוסט 1953 הודח הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף והוגלה למדגסקר. כשלון צרפת במלחמת העולם השנייה, הסיוע שקיבלה מרוקו מהאמריקנים והסיוע שקיבל הסולטאן מהליגה הערבית – כל אלה הביאו את הסולטאן להתעקש על ריבונות מרוקנית ללא כל הכרה בשותפות מדינית עם הצרפתים.

אלה הרגישו אפוא נבגדים והגיעו לכלל מסקנה, שאין לצפות להדברות ולשיתוף פעולה עם הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף ובעלי בריתו.

הדחת הסולטאן גרמה לאי שקט פוליטי ובטחוני במרוקו. ב-3 באוגוסט 1954 חוללו הלאומנים מהומות, כדי ללחוץ על צרפת להחזיר את הסולטאן מגלותו ולהעניק למרוקו עצמאות. המהומות אלה נהרגו בעיר פטיז'אן שבעה יהודים.

באוגוס 1955 הוחזר הסולטאן מגלותו, והחל משא ומתן בינו לבין הצרפתים על המשך מדיניות החסות של צרפת במרוקו. בתמיכת האיסתיקלאל והליגה הערבית, ובעיקר של נשיא מצרים, נאצר, לא הסכים הסולטאן לפשרה כלשהי, אלא דרש עצמאות מלאה, ואכן במרץ 1956 זכתה מרוקו בעצמאותה.

הדמוגרפיה היהודית.

עקב הפריסה הגיאוגרפית הגדולה של יישובי היהודים במרוקו, וכן עקב הנדודים של יהודים בתוך מרוקו בתקופה זו, אין נתונים דמוגרפים מדויקים לגבי יהדות מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים..

בשלוש שנות העלייה ההמונית, עלו ארצה ממרוקו 20.112 יהודים, מכאן ניתן חהניח שבשנת 1948, ערב הקמת המדינה, היו במרוקו הצרפתית כ-220.000 יהודים. במשך 27 שנים, משנת 1921 עד 1948, גדלה האוכלוסיה היהודית במרוקו בכ 120 אחוז. כאן מביא הסופר שורה של נתונים דמוגרפים לפי, יישובים, מקצועות וכו…..

המללאח – הרובע היהודי.

המללאח הוא שמו של הרובע היהודי, שבו התגוררו כמחצית מיהודי מרוקו. המללאח הגדול ביותר היה בקזבלנקה, והתגוררו בו כ – 23.000 נפש. הירשברג מתאר את המללאח כשכונת " סלאם " שאליה נדחקים כל העניים והאביונים.

שמואל דיבון, איש שגרירות ישראל בפריס, כתב על המללאח : כשאתה מהלך ברחובות ובסמטאות הצרים של המללאח ההומה אדם…קשה להבין כיצד מתקיימים היהודים העלובים היושבים בחוצות ומנסים למכור את מעט הסחורה העלובה שבידם ללא הצלחה "

בדין וחשבון מקצועי של צוות מחקר פסיכולוגי רפואי, המורכב ממומחים מישראל ומשוויץ, נכתב : במללאח של קזבלנקה שטח המגורים הממוצע לנפש הוא ארבעה מטרים רבועים, המללאח של צפרו הוא הצפוף ביותר, רק שני מטרים רבועים לנפש.

צפיפות האוכלוסיה היהודית במללאח של צפרו גדולה בערך פי מאה מזו שבעיר אירפאית, קזבלנקה פי 40, ברבאט ובמראכש פי 25.

שמונים אחוזים מן המשפחות גרות בחדר אחד. משפחה כוללת 6 – 10 נפשות ולפעמים אף למעלה מזה. התאורה בחדרים לקויה, ואין מים זורמים, בית שימוש אחד משמש משפחות רבות, הרגלי ההיגיינה ירודים מאוד, וכתוצאה מכך רבות המחלות, כגון, גרענת, מחלת עיניים מידבקת, הפוגעת ב-80 – 85 אחוז מהילדים ומהמבוגרים. גם מחלת השחפת, המלריה, הדיזנטריה, הגזזת, החצבת והחזרת מצויות בין דיירי המללאח.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ריצתו של העולה דנינו

נכתב על ידי שרונה מאתר תפוז

זהו שיר מאד חשוב לעלייה המרוקנית. אולי אחד החשובים שנכתבו אי-פעם. כי מי שבאמת רוצה להבין את ההיסטוריה צריך לקרוא אלתרמן……

חשוב מאד גם להבין שהשיר המצמרר הזה אמנם מתאר אירועים שקרו, אך המציאות ההיסטורית היא לא שיר… היא הרבה יותר מורכבת….

אלתרמן כתב את השיר בעקבות האירועים שקרו וגם בתגובה לכתבות שונות שפורסמו בעיתוני היום של אז, אודות המיונים וההגבלות של יהודי מרוקו לעלייתם לארץ… השיר נכתב בעקבות דיון ציבורי במדינה, כאשר קמו אנשים שהחזיקו בדעה שיש צורך בעלייה "סלקטיבית" למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים.

לנתן אלתרמן היתה דעה נחרצת נגד "עליה סלקטיבית" ובעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו.

בשירו "ריצתו של העולה דנינו" התייחס אלתרמן לכתבה שפורסמה באותו זמן בעיתון על עולה ממרוקו, בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת.

בגלל ה"סלקציה" שבעקבותיה, בדקו מי חולה או נכה, נערכו בדיקות לעולה דוד דנינו, והרופא ביקש ממנו לרוץ….

העולה דוד דנינו, הבין שלפניו מבחן של חיים ומוות, מבחן שיקבע האם הוא, אשתו וילדיו, יקבלו אישור עליה לארץ, או שלא יקבלו ויצטרכו להשאר במרוקו…

במבחן הזה, שדנינו היה מודע לו מאוד, אזר את כל כוחותיו, ורץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן….

נתן אלתרמן הזדעזע כשקרא את הכתבה, והחליט כתגובה, לכתוב את השיר "ריצתו של העולה דנינו", ובשיר זה, בעצם הוא תובע את עלבונו של דנינו על התנהגות הממשל כלפיו. בשירו הוא משלב ציטוטים מאותה כתבה בעיתון על דוד דנינו, ומגיב להם:

הנה מילות השיר:

"ריצתו של העולה דנינו, נתן אלתרמן, הטור השביעי, 1955.

"דבר" לפני שבוע, כתבה פִרסֵם 
בשבח שלוחינו. אלה הממונים לִבְרוֹר 
ולמיין, בשם שיבת-ציון ובשם- 
חוקהּ, את משפחות גולת מרוקו בתור.

סיפרה הכתבה, בתוקף ובהבלטה, 
על קשי מלאכתם של הממיינים… 
על עשנה וכוויתה… 
על מרי ליבם המתלבט 
והמסב, אפילו, נדודי שינה…

קראתי הדברים. הבנתי עד מאד 
לקודש עמלם, להקלעם בצר 
בין החובה ובין המרי והדמעות 
ושלל התחבולות של המחכים לגזר…

ובכל זאת, בקראי את התאור הזה 
הרגשתי: לא הלבט הנפשי הלה 
ראוי לתשומת לב ראשית במחזה… 
הוא, חרף כל, ענין שני במעלה.

הוא, חרף כל ענין, שני במעלה, 
מצד חשיבותו לפרט ואף לכלל, 
כנגד משמעות המרי והאלה 
של קטע שכזה דרך משל:

"צריך היית לראות אותנו בעבודה לפני חודשים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות – את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור, בריא וחבוב, ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מאד החלו הדברים חודרים להכרתו… נורא היה בזעמו… "אתה רואה שנים אלה?" צעק. "אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמישה".

א. אורן, 'דבר', מפי אחד מאנשי צוות-המיון.

כן, קטע שכזה. איני יודע מה 
דעתכם על-כך. דעתי על-כך היא שאולי 
בקום חוקנו זה חרדה האדמה 
תחתינו ותקרא: הם – לא אתם – בניי!

דעתי היא כי בכך שוּנה ויתעות 
יסוד יצרי-אומה ונסתלף טבעה 
ונתבזה כוחה אשר כשל משאת 
את שני התינוקות בין השבעה.

דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים 
בכל אותם חדרי-מיון, עומדה בלי ניד 
שיבת ציון והיא יום-יום מוכה פנים. 
ביד חוקה נוחה ופחדנית.

"ההגבלה בטלה לפני חודשים"… כן. 
אך אין היא כי אם פרט. לכן יובא נא כאן 
עוד קטע של הווי. כמעט לא יאמן 
דברו, אך לוּ נקשיבה לוֹ בראש מורכן:

"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.

דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….

– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —

המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

ש. טבת, 'הארץ'

כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר. 
גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם. 
דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר 
ורץ, ותינוקיו רואים דומם.

דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון 
ציוותה עליו קפץ, והוא, בעיגולו, 
אץ, אץ, ובלבבו תפילה לאל עליון 
כי יעזרו לבל נרגיש חולי רגלו…

ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל:

רוץ, רוץ, עבדי דנינו… 
רוץ כי לא תמעד. 
אתך אני! אם זה החוק-לישראל, 
יכול נוכל לו שנינו כאחד!

רוץ, רוץ, עבדי דנינו… 
עזרך אני… 
רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך. 
אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי 
אשר זיוה נוצץ בדמעך."

זהו למעשה השיר שפותח את הספר, שיר מצמרר ונתן אלתרמן היה בין יחידי הסגולה אשר התנגדו לסלקציה ותמך בכל לבו בעלייה המונית ללא הבדלים.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

מיכאל לסקר מביא את עמדות התומכים בסלקציה והמתנגדים לה, אך מבלי לחקור את הסלקציה ומבלי לנקוט עמדה. התומכים בסלקציה, כותב לסקר, טענו כי לאור מצבה הכלכלי הקשה של מדינת ישראל, והעובדה שלא נשקפת סכנת חיסול פיסי ליהדות מרוקו  אין הצדקה לעליית הצלה מיידית משם, ומוטב להכשיר תחילה את היהודים מבחינה חינוכית וחברתית, ורק לאחר מכן להעלותם ארצה.

על עמדת המתנגדים כותב לסקר, מנגד עטנו אחרים, שאף שאין צורך בעליית הצלה ממרוקו, משפיעה הסלקציה לרעה על יהודי מרוקו.

בספר " מבצע יכין " של שמואל שגב מופיע הפרק " בשבי הסלקציה ", מבלי לנקוט עמדה או מסקנה לגבי נחיצותה של הסלקציה, מביא שגב את עמדת אנשי החזון בראשותם של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ומנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל, אשר התנגדו לעלייה סלקטיבית – ובין אנשי המעשה בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן, ראש מחלקת קליטה, גיורא יוספטל, ראש מחלקת להתיישבות, לוי אשכול, והמנהל הכללי של משרד הבריאות, ד"ר חיים שיבא.

שגב אינו מנתח מדוע כוונה הסלקציה ליהדות צפון אפריקה, ואינו מתייחס לעובדה שאף שהסלקציה בוצעה על רקע " קשיי תקציב, שיכון בריאות ותעסוקה " תוכננה ותוקצבה בו בזמן בשנים 1953 – 1954 העלאת 200.000 עולים בעיקר מאותן ארצות, שעליהן לא חלה הסלקציה, ארצות אירופה ואמריקה.

הייתה מדיניות סלקטיבית אחידה כלפי מרוקו ותוניסיה. התייחסות לסלקציה בתוניסיה ניתן למצוא במאמרו של חיים סעדון " העליה מתוניסיה בתקופת מאבקה לעצמאות "

בספרו " לא זכיתי באור מן ההפקר " מתאר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, את מאבקו לעלייה ההמונית ואת התנגדותו לסלקציה. ואכן, תרומתו של רפאל רבה מאוד במאבק זה לאורך כל שנות פעילותו. אך כדרך הטבע אין הוא מציין שהיה חבר ב " וועדת הארבעה " שקבעה את חוקי הסלקציה הדרקוניים בנובמבר 1951, וכי אף תמך בחוקים אלה.

בספרו " גולה במצוקה " תוקף גם ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות הסלקציה החמורה, שכוונה כלפי יהודי צפון אפריקה, אך גם הוא מתעלם בספרו מן העובדה, שתמך בה עד שנת 1953, ואף היה הוא חבר באותה " וועדת הארבעה "

ספר זה עוסק בתקופה שבין 1948, שנת הקמת מדינת ישראל, ובין 1956, עת קיבלה מרוקו הערבית את עצמאותה וסגרה שעריה בפני יציאת יהודים.

זרעי הסלקציה נזרעו בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, ובמלוא עוצמתה פעלה מסוף שנת 1951, עם קבלת החוקים הדרקוניים, לאחר שהעלייה ההמונית 1948 – 1951, נסגרו שערי מזרח אירופה, ויהודים מהארצות ה " שלוות " – קרי מיבשת אמריקה וממערב אירופה, לא רצו לעלות לארץ.

המקור היחידי לעלייה המונית היה אפוא מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון על הסלקציה בנובמבר 1951.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

שלוש תקופות עיקריות, והן אפיוני עלייה וסלקציה שונים, יידונו בספר זה.

התקופה הראשונה בשנים 1948 – 1951 – תקופת העליה ההמונית, שבה הכפיל היישוב היהודי את עצמו. בתקופה זו נזרעו זרעי הסלקציה.

התקופה השנייה, בשנים 1952 – 1954, שבה היה שפל בעלייה – ומנגד פעלה מדיניות הסלקציה במלוא עוצמתה, וקיים קשר ישיר בין השפל בעלייה לסלקציה.

התקופה השלישית, בשנים 1955 – 1956, שבה חודשה העלייה מצפון אפריקה, על הסלקציה שבה. היא מסתיימת עם הכרזת העצמאות של מרוקו ונעילת שערי היציאה משם.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

העורך שמעון שטרית, חבר הכנסת השתים עשרה ופרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. נולד ב־1946 בארפוד שבמרוקו ועלה לארץ ב־1949. חבר ועדת הכספים, ועדת החוקה חוק ומשפט ובוועדה לענייני ביקורת המדינה. יו״ר הלובי החברתי בכנסת. מחברם של ספרים ומאמרים רבים בתחום המשפט הציבורי ומערכת בתי המשפט. היה פרופסור אורח באוניברסיטאות באירופה ובצפון אפריקה ועמד בראש ועדות משפטיות ממלכתיות וציבוריות. בין תפקידיו גם דירקטור מקרב הציבור בבנק לאומי לישראל, ובצעירותו (1959) זכה בכתר חתן התנ״ך הצעיר לנוער.

דברי פתיחה והכרת טובה

הספר שלפנינו – ״חלוצים בדמעה״ הוא קובץ פרקי עיון על יהדות צפון־אפריקה. בספר קובצו מחקרים ומאמרים במבחר נושאים העוסקים בהיסטוריה ובתרבות של קהילות יהדות המגרב ( ״מערב״ בערבית ). כן נכללו מאמרים המנתחים את תרומתה של יהדות המגרב למפעל הציוני ואת הבעיות שעמן התמודדו יהודי המגרב לפני קום המדינה ולאחר מכן.

כותרת הספר – ״חלוצים בדמעה״ – מסמלת את סיפורם של מאות אלפי החלוצים שעלו לארץ מצפון־אפריקה; חלוצים שראו ימים של סבל ודמעה, ימים של מצוקה וכאב ולעתים אף עלבון.

מתוך הדמעה רשמו עולים אלה פרק חשוב של הגשמה וחלוציות, וביחד עם אחרים עזרו ליצור ולבנות את חוט השדרה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות מסביב לגבולותיה.

הספר יוצא בהוצאת ״עם עובד״ בשיתוף עם עמותת ״זוהר המערב״. אגודת ״זוהר המערב״ הוקמה ב־ 1981 ושמה לה למטרה לעודד מחקר ולימוד על תרבות ומורשת של קהילות ישראל בארצות השונות. הפרוייקט הראשון עוסק ביהדות צפון־אפריקה, עושרה הרוחני והתרבותי ותרומתה למפעל הציוני וליישוב הארץ. במסגרת פרוייקט זה החליטה העמותה להכין קובץ שיביא מבחר פרקים בנושאים שונים על יהדות ארצות המגרב. ספר זה הוא התוצאה של מאמץ זה.

הספר מגולל את יריעת חייה של יהדות המגרב והסיפור המופלא של עלייתה ארצה ותרומתה לפיתוחה של הארץ ולביסוסה. יש לקוות כי הספר יתרום ולו במעט לקהילה זו בישראל מבחינה חברתית. יש לקוות כי זאת רק תחילתה של הדרך שתביא ליצירת תמונה שקולה ומלאה של יהדות המגרב ויוצאיה בישראל.

בימים אלה, כשאנו מצויים בעיצומה של קליטת עליה גדולה ומבורכת מברית־ המועצות ומארצות אחדות, חשוב לעסוק ולהבין את הבעיות והמשברים שעברו על עליית יהודי צפון אפריקה, ואת דרכי ההתמודדות עם משברים אלו. זאת מתוך תקוה, שלימוד סוגיות אלו יוכל להועיל למקבלי החלטות ולציבור כולו, ולמנוע חזרה על משגי העבר.

המערכה על העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו וההעפלה ממנה הפילה חללים. הפרשה הידועה מכולן שהייתה לסמל למאבק ההירואי על העלייה, היא פרשת טביעת ספינת הדייגים ״אגוז״ ובה 43 עולים מאמינים, ועמם איש המוסד, שיצאו ממרוקו אל גיברלטר, בדרכם לארץ, פרשה זו, כמו פרשות אחרות, נשארה עלומה ופרטיה המוסמכים לא פורסמו עד היום.

 כיום, לאחר שעברו למעלה מ־30 שנה מאז האירוע, הגיעה העת לחשוף לציבור את דו״ח החקירה בפרשת טביעת הספינה ״אגוז״.

קיימת השקפה רווחת, שבעיות הפער החברתי בישראל והיחסים הביו־עדתיים ירדו מראש סדר היום הציבורי משום שחריפותו ירדה.

למרבה הצער, כל המחקרים מעידים שהשקפה זו היא מוטעית ומשוללת יסוד. הבעיה עדיין חריפה, אלא שהתודעה הציבורית לגביה פחתה. יש לקוות כי ספר מסוג זה יתרום להגברת המודעות הציבורית לבעיה זו, השבה ופורצת מעת לעת אל קדמת הויכוח הציבורי.

האמת ניתנה להיאמר, לפי מחקרים מן הזמן האחרון מתגלית בבירור תופעת ״המדרגות העולות״, דהיינו יוצאי המזרח התקדמו, אולם אחיהם יוצאי ארצות אירופה התקדמו גם הם, והפער נשאר בעינו, ואי־השוויון לא הצטמצם.

חשוב שהציבור בארץ יהיה ער ומודע לעובדה שהפערים עדיין עומדים בעינם, ויהיה מוכן להנהגת מנגנוני תיקון שיזרזו את קצב צמצום הפערים והגשמת השוויון.

אנו תקוה שהדברים המובאים בספר ימצאו את דרכם ללבם של כל אלה אשר אינם יודעים את התמונה במלואה, יחד עם יוצאי צפון אפריקה עצמם, ויהוו אנתולוגיה נאותה לקהילה יהודית גדולה שעושרה התרבותי והרוחני, יצירתה, ההיסטוריה שלה וחלקה בהגשמת החלום הציוני טרם נכתבו כראוי וכיאה בדברי ימי עם ישראל.

אני חייב תודה עמוקה למחברים שכתבו את המאמרים. אני מכיר טובה לחברת ״שופרסל״ ולבנק הפועלים, שתרומותיהם הכספיות איפשרו את הוצאת המפעל החשוב הזה. אני מכיר טובה גם להוצאות לאור שהסכימו לפרסם פרקים מתוך ספרים שהוצאו לאור על ־ידיהן.

במלאכת התקנת הספר עזרו על־ידי שותפים רבים. אני מודה להם מעומק הלב, ואני מודה לחברי המערכת של הספר.

שמעון שטרית

ירושלים, תשנ״א