אליעזר-בשן-הורים-וילדים-בהגותם-של-חכמי


אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005

תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה

לפי תקנות המגורשים בקהילת פאס, שעברה שני שלבים, האב חייב לשכור מינקת ״הן לבנו הן לבתו עשרים חדש״. בהמשך נאמר כי חל שינוי ״ראינו לתקן שההנקה לנקבה תהיה שמונה עשר חדש ולזכר עשרים חדשים״. חתומים על התקנה שני חכמים (׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כו, דף ה ע״א).

וכך מופיע בנוסחאות אחרות של התקנה בנידון: ואם מתה האשה, הבעל חייב להשכיר [לשכור] מינקת לבנו עד עשרים חודשים ולבתו עד יח חודשים. נראה דזה דוקא אם מתה היא, אבל אם מת הבעל, צריכה להניק לבן כד חודש ולבת יח חודש (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג, ע״א).

אם מתה האשה והניחה ולד קטן שעדיין צריך לינוק, מכריחים בית הדין לאב להשכיר [לשכור] לו מינקת עד שיהיה הולד זכר בן עשרים חדשים והנקבה בת שמונה עשר חדשים (יעקב בן מלכא, ׳נר מערבי׳, סי׳ לב).

ר׳ חיים משאש הביע תמיהה על ההבחנה בין תקופת ההנקה לבן לעומת הבת, כי הדבר מנוגד לתלמוד (׳לקט הקמח׳, דף קעו).

נימוק להבחנה בין זכר לנקבה. רחל אשתו של ר׳ דוד צבאח נתנה טעם להבחנה זו בעקבות תשובה שהשיב בתרצ״ד (1934): ״הזכר בשביל שהוא נימול ויוצא ממנו דם המילה לכן הוא חלוש, וצריך כד חודשים לינק כדי להבריא, לא כן נקבה לא חסרה כלום לכן די לה ביח חודשים, ואמרתי לה יישר כחך״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף מג ע״ב).

החכם שלח את ספרו לר׳ יוסף בן נאיים, שמצא תשובה זו. הוא שיבח את חוכמתה של אשת ר׳ דוד צבאח, והוסיף נימוק אחר והוא: כי הנער לומד תורה והיא מתשת כוחו של אדם, לכן הוא צריך לינוק זמן ממושך יותר (׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ח, סג). הנקה של יח חודש נזכרת במשנה גטין פרק ז, משנה ו, כדעתו של ר׳ יהודה, לעומת דעת חכמים שגרסו שתי שנים, אבל ללא הבחנה בין זכר לנקבה.

האם אלמנה מניקה רשאית לעבור לעיר אחרת. על כך חלוקות הדעות בין שני חכמי שלוניקי המובאים על ידי ר׳ יצחק אבן דנאן, ״אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת, אין כופין אותה שתשב באותה העיר״. כך דעתו של ר׳ יוסף בן לב, ח״א כלל יא סי׳ נה, לעומת הרשד״ם [ר׳ שמואל די מדינה] בתשובותיו ח״א, סי׳ קכג: ״דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה״. בסיום תשובתו הוא כותב:

ואל תתמה שהרי אשה זו משועבדת להנקת הילדה הזאת ואינה יכולה להינשא מפני חשש שלא תעכור חלבה… כ״ש [כל שכן] שנעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם. והיא ג״כ אדעתא דהכי [בהנחה זו] נישאת מתחלה לילך שם להניק בניה ובנותיה. וכמו שבחיי בעלה לא היה יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, דף טו,ע״א, אות ה).

קרובות משפחה מניקות

נשים שהניקו שני תינוקות. בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מדובר על גרושה שהניקה את בתה ואת בן אחותה כי לא מצאו לו מינקת (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד).

לפי פסק דין בשנת תמ״ר (1880) אשה גרושה הניקה את בתה ואת בן חברתה (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ כח).

לפי מקור בשנת ישיש״ו(1866) תינוק אחד שמתה אמו תוך עשרה ימים ללידתו, והניקתו אחותה (ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

סבתא הניקה נכדתה כשהאם נפטרה. אם האם נפטרה, אם אמה היתה מניקה את נכדתה. ״הבת הנז[כרת] לא הכירה אמה מעולם כי אם אמה שהיתה מניקה אותה ותהי לה לאומנת״(יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ קסח).

מקורות נוספים על סבתא שהניקה את נכדתה: יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פח. כך גם בגאבס שבתוניסיה כשהאם המניקה התגרשה, מסרה את התינוק לאמה להניק: (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ל, דף קח ע״ב).

תשלום דמי הנקה לאלמנה. בית דין בהרכב ר׳ יהודה בן עטר, יעקב אבן צור ור׳ שלום אדרעי דן בגובה התשלום להנקת תינוק שאביו נפטר, לאחר שבא כוחו של יתום מאב בא לבית הדין בקשר לשכר ההנקה שיש לשלם לאמו של תינוק. האם טענה שהסכום שקצבו לה להנקת התינוק בן שמונה חודשים, המתחיל ״להתחנך לאכול דגן וביצים וכיוצא״, אינו מספיק.

בפסק דין שנכתב באייר תצ״ב (1732) התחשבו החכמים לא רק בדמי ההנקה, אלא גם בהוצאות הכרוכות בהכנת מזון, כמו ביצים ולביבות עשויות מדגן ושמן ובורית, ״כי התינוק חלוש״. גובה התשלום נקבע עד חג הסוכות, ואחר כך ידונו מחדש. לא נאמר כאן מי ישלם לה (מוצב״י, ח״א, סי׳ קפז).

שכירת מיניקות

כתוצאה מחולשה פיסית של היולדת, מחסור בחלב, תמותת נשים בעת הלידה, או זמן קצר אחריה, נאלצו הבעלים למסור את התינוק לקרובה, או למינקת שכירה שתיניק את התינוק במקום האם. יש אזכורים במקורותינו כי הנקת תינוק שאינו של האם הביולוגית היא מעשה חסד, וכי קיים קשר רגשי בין התינוק ובין המינקת. במדרש תנחומא, מהד׳ באבער דף נח ע״ב: ״תחילתה של תורה חסד ואמצעיתה חסד, מנין? שנאמר ׳ותמת דברה מינקת רבקה׳ (בראשית לה, 8). כיון שמתה מה כתיב [באותו פסוק] ׳ויקרא שמו אלון בכות׳. והיה יעקב יושב ובוכה עליה״.

היו גם מיניקות שתבעו שכר על ההנקה והדבר לגיטימי. חכמי צפון אפריקה דנים במקרים כאלה. ר׳ שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה זה: מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה בת ר׳ אהרן שלוש, ואמה, אשתו של ר׳ אהרן, היתה מניקה את הילד הנולד. השאלה שעלתה האם עליו לתת שכר הנקה. התשובה חיובית (׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

אשה באלג׳יריה במאה ה־19 אם לארבעה בנים, היתה מניקה בעצמה, וגם שכרה מינקת כי לא הספיק החלב שלה. בעלה נפטר ״והניח אשתו מעוברת ואחר מיתתו ילדה בן והניקה אותו מעט ימים, ומכח שהיתה חולה שכרה לה מינקת״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

משאלה שנשאל ר׳ יוסף בירדוגו ניתן ללמוד שהיו נשים עשירות ומפונקות שהיה להן חלב, ובכל זאת שכרו מינקת. ״בדבר אשה שלא הניקה מעולם אלא על ידי מינקת כמו שרגילין בני משפחתה להיותם עשירים״ (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

אשה פנויה הניקה. ר׳ שלמה בירדוגו כתב על ״אשה אחת פנויה המשיכה חלב מדדיה על ידי סמים ותרופות כדי להניק בן איש אחד שמתה אמו״ (׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ ט).

אם האם חולה על הבעל לשכור מינקת. כך כתב ר׳ דוד צבאח, בהקשר לבעל שאמר כי ״כל זמן שאשתו חולנית יביא הבן אצלו לשכור לו מינקת כי מתפחד פן יהיה ניזוק ממה שיונק מדדי אמו, פן חס ושלום תדבקנו החולי של אמו״. אבל הדבר מחייב חוות דעת של רופא, שיאשר כי החלב שלה מזיק לתינוק (׳שושנים לדוד/ אהע״ז, סי׳ כח, דף יג ע״א).

יתום מאם מי ישכור לו מינקת – האב או אם אמו? ר׳ משה טולידאנו דן בתינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו בחיקה ותשכור לו מינקת. ואביו אומר אין לך רשות בבני, אני אגדלנו ואשכור לו מינקת. החכם הסתמך על שאלה זהה שנשאל הרשב״ץ (תשב״ץ, ח״א, סי׳ מ), ומסקנתו שהאב קודם לאם אמו(׳השמים החדשים׳, הלכות גיטין, דף לא ע״ס, סימן ד. ראו גם ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, סי׳ קלד).

בפסק דין שנכתב על ידי ר׳ שלמה בן שטרית בשנת תרל״ח (1878) מדובר באם שנפטרה והשאירה בת קטנה יונקת. בחלוקת הנכסים בינו ובין יורשיה ממשפחתה, מופיעות ההוצאות לשכירת מינקת, נוסף להוצאות קבורה ותכריכים שיש לנכות, לפני שמחלקים את הרכוש (׳עדות ביעקב׳, חו״ם, סי׳ קיד).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 126

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מינקת נוכרית – גישות שונות

 

מינקת נוכרית – גישות שונות

במדרש תנחומא: ״אמרו רבותינו כל בני המצריות שהניקה שרה כולם נתגירו״ (מהד׳ באבער, עמ׳ 108). כוונת המדרש למנוע מיהודים מסירת התינוקות לנוכריות להנקה.

הרמב״ם השלים עם הדין שנוכרית תניק ילד יהודי, אבל הוא מסביר מדוע בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית ״מפני שמגדלת לעבודה זרה״. כלומר, בכך שהיא מניקה את התינוק הנוכרי, היא מעודדת עבודה זרה (הלכות עכו״ם, פרק ט, הלכה טז).

היתה אמונה שההנקה משפיעה על התינוק גם בהתנהגותו, והיו חכמים שאימצו תחושה מיסטית לפיה החלב של הגויה מעביר לתינוק תכונות שליליות. לכן התנגדו שתינוק יינק מעכו״ם, אלא אם חייו בסכנה, ואין מינקת אחרת.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב: ״לא התירו חלב נוכרית אלא לתינוק מסוכן״. כלומר תינוק הנמצא בסכנה, וכדי להצילו אין ברירה אלא ליתנו לנוכרית (׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מה).

ר׳ שלמה זרקא כתב כי: ״אם נאלץ אדם למסור את בנו למינקת, ישתדל שלא ימסור אותו למינקת גויה, כי כאשר יונק התינוק מן הגויה, תדבק טומאה בנשמתו״(ש. אלקיים, תשנ״ז, עמ׳ 48).

ר׳ כלפון משה הכהן התיר להניק מנוכרית, וכותב כי ״מדינא שרי [מהדין מותר] להביא מינקת גויה״(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

באמונה העממית. לפי ר׳ רפאל אוחנא: ״מי שמניח להניק בנו מגויה גורם שעל ידי שאוכלת טריפות מוכרח הילד להיות רע ומטמטם לבו״. במקום אחר בספרו הוא כותב: ״אם אפשר מישראלית, דחלב עכו״ם מטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע״ (׳מראה הילדים׳, מד ע״ב, סד ע״ב).

 

אסור להתחתן עם מעוברת ומניקה עד שהתינוק יהיה בן שנתיים

בשו״ע אהע״ז סי יג, ס״ק יא:

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כד חדשים.״ בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה לו בין שהיא מזנה. אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כד חדש, לא תינשא.

שם ס״ק יד: ״זה שאמרו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל אפילו בשכר״. היו חכמים שהתירו להתחתן כבר לאחר יח חודשים. חכמי המגרב דנו בתשובותיהם בשאלה האם המינקת, בהיותה גרושה או אלמנה חייבת להמתין כד חודש עד שתורשה להתחתן עם אדם אחר.

 

מינקת שהתקדשה 22 חודשים לאהר הלידה, מפרישים את הזוג זה מזה

ר׳ יהודה עייאש דן באירוע דלקמן:

מעשה אירע במינקת אחת שמת בעלה והיתה מינקת בנה. ולסוף יט חדש ללידת הולד גמלתו ואחר עבור ג׳ חודשים וחצי נתקדשה לאחר, ואחר כך נישאת. ואחר עבור מהנישואין כמו חודש ימים הרגישו הבית דין בדבר ורצו להוציאה בגט כפי פסק כל הפוסקים בעבר, ונשא מעוברת או מינקת חבירו דלכולי עלמא [לפי כל הדעות] יוציא בגט. בסיכום נאמר, כי עלתה הסכמת בית הדין ״דהוא עם הארץ ולא ידע כלל מן האיסור דמינקת חבירו שלא לגרשה, אבל הפרשנו אותם זה מזה עד סוף הזמן כי קרוב הוא״(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יח, דף נב ע״א-ע״ב, מצוטט על ידי ר׳ רפאל חיים בן משה בן נאיים, ׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, סי׳ ב, דף יח ע״ב).

ר׳ מרדכי בן דוד גיג שפעל באלג׳יר במאה ה־19 דן באשה שילדה ארבעה בנים והניקה אותם. שבעה חודשים לאחר שהתאלמנה – ועדיין מניקה, רצתה להינשא. החכם אסר עליה להינשא בתוך כד חודש, ונימק: ״לא מצאתי היתר לאשה זו להינשא לא מכח הפוסקים ולא מכח הסברא״ (׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

בג׳רבה כופים את המינקת להתגרש אם נישאה לפני הזמן. נשאלה השאלה בדבר מניקה שנישאה ארבעה חודשים לאחר שגמלה את תינוקה, האם כופין אותה להתגרש. ר׳ יעקב הכהן פסק, בהסתמך על פוסקים לפניו, כי כופין אותה להתגרש (׳הליכות יעקב/ דף לא סי׳ ד). חכם במרוקו בן המאה ה־20 הגדיר את המצבים בהם אסור לה להינשא: מעוברת ומניקת חבירו אסור ליקדש ולישא עד שיהיו לולד כד חודשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. כך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא (דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳,

חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

 

באילו מצבים אינה צריכה לחכות כד חודש עז שתינשא?

ר׳ ש״י אביטבול מצפרו דן באירוע דלקמן. בעיר דבדו גרושה שילדה, ואינה רוצה להניק הולד והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני… שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כד חדש מיום לידתה וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כד חדש.

לפי פסק הדין שנכתב בשנת תקס״ח (1808) ״מותרת האשה לינשא ואין צריך המתנה״(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לג. פסק דין דומה ניתן על ידי ר׳ אליהו הצרפתי מפאס, שם סי׳ לד).

אלמנה שלא הניקה, אלא שכרה מינקת, אינה צריכה להמתין כד חודשים לנישואיה מחדש, ואין חשש שמא ישא מינקת חבירו (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

גרושה שלא הניקה. מעשה במאה ה־19: בתו של ר׳ אלעזר טובי גורשה בהיותה מעוברת, ״ובעת לידתה לא רצתה להניק הבת ונתנה אותה לבעלה, והשכיר לה מינקת באופן שלא הניקה אותה אמה כלל״. כפי שהסכימו חכמי פאס, מותר לה להינשא לפני מלאת כד חודש (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ לב).

ר׳ ידידיה מונסונייגו מפאס דן באשה שבעלה גירשה בעודה מעוברת בחודש התשיעי, ולאחר הגירושין ילדה בן. מיד שלחה את התינוק לאביו. והתינוק לא הכיר את אמו כלל. השאלה האם מותר לה להינשא תוך כד חודש. התשובה חיובית בעקבות פסקיהם של חכמי מכנאס (׳דבר אמת׳, סי׳ צב).

גם ר׳ שלמה אבן דנאן כתב על אשה שהתגרשה כשהיא מעוברת ״וילדה בן ולא הנקתו ומעולם לא הכירה אותו… אם יכולה להנשא בתוך ימי הנקה״. התשובה חיובית (׳אשר לשלמה׳, דף קמ, אות נ, סי׳ ה).

מותר להינשא בסוף כד חודש גם אם השגה מעוברת. מעשה באדם שהיה נשוי ולא זכה להיבנות מאשתו, רצה לשאת גרושה שהיתה מניקה. עברו לתינוק כד חודש, אלא שהשנה היתה מעוברת. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל האם מותר לה להינשא, או עליה לחכות עד שיושלמו שתי שנים וחודש העיבור כלומר 25 חודשים. החכם ענה בשנת תש״ח (1948) בקזבלנקה, כי מותר לה להינשא מיד, כי האיש רוצה לקיים מצות פריה ורביה ״כי לא ידע מה ילד יום״, והאשה כבר גמלה את התינוק (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אצל זוג גרוש עלתה השאלה האם חל על גרושה הדין שלא ישא מינקת חבירו אלא רק לאחר כד חודש.

ר׳ שמואל מרצייאנו הביא את הדעות השונות בנידון. לדבריו, חייבים לבדוק כיצד היתנו המתגרשים בעת הגירושין, באשר לולד שיוולד. אם התנאי היה שהאב יטפל בו – אז אינו נקרא מינקת חבירו, ומותרת להינשא גם תוך כד חודש. אבל אם היה החיוב על האשה, אז היא מכונה מינקת חבית ואסורה להינשא עד כד חודש (שם, אהע״ז, סי׳ ד; ראו גם סי׳ ה).

נשאלה שאלה בדבר פנויה שהניקה תינוק שמתה אמו, האם מותר לאבי התינוק לשאת אותה. התשובה חיובית, כפי שפסק ר׳ שלמה בירדוגו(׳די השב׳, אהע״ז, דף יא ע״ב).

אם יש חשש שהאשה תצא לתרבות רעה. חכם ממכנאס דן בגרושה שילדה ולא רצתה להניק הילד, בעקבות שאלה האם מותרת להינשא תוך כד חודש. החכם בדעה כי אם לא התחילה להניק, והתינוק עדיין לא מכיר את אמו, ויש צער לאשה ״לעגנה כד חדש ושיש לחוש לקלקולה״, במצב זה מותר לה להינשא, וחברי בית הדין בפאס הסכימו עמו (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ צ).

אשה שילדה ויש חשש שתצא לזנות. חכם שפעל בעיר זטאט דן במעוברת גרושה. כשילדה באו הוריה לבית הדין ואמרו שרוצים שמיד עם הלידה יתנו את התינוק למינקת קודם שיכיר את אמו, כדי שעל ידי זה תוכל בתם להינשא, מבלי לחכות כד חודשים. נימקו בקשתם בכך שהם יודעים כי היא ״אשה פרוצה הומיה וסוררת וחוששים מחטאת שמא תפקיר עצמה לזנות״. תשובת החכם שמיד עם לידת התינוק תמסור אותו למינקת, ותוכל להינשא לפני שימלאו כד חודשים ללידתה (אברהם ריוח, ׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 129

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו

גרושה צעירה מותר לה להינשא אחרי 91 יום, מחשש של פריצות וטובת הילד. ר׳ שמעון ברוך אוחיון כתב על אשה גרושה שילדה, ולא התחילה להניק. השאלה האם מותר לה להינשא אחרי 91 יום ואינה צריכה להמתין כד חודשים. החכם הגיע למסקנה בעקבות תקדימים של פוסקים, שהתירו לאשה כזו להינשא אחרי ג׳ חודשים. מצטט אחד מהם ״משום שהיתה צעירה וקיים חשש של פריצות, וגם יש חשש לילד שיצא לתרבות רעה, ומשום תקנת הילד יש להתיר״.

הוא דן בנושא זה בעקבות מעשה באשה שעמדה להתגרש, והיא עומדת ללדת. החכם דאג מה יהיה עם הגרושה הצעירה, והאם תוכל לחכות כד חודשים מבלי להתחתן שוב. לבסוף השלים החכם ביניהם. (׳הליכות שבא׳, ח״א, סי׳ יג; הדיון ההלכתי פורסם על ידו ב׳שבילין׳ גל׳ כה-כו אלול תש״ל, דפים קעח-קפה).

על זונה לחכות כד חודש לפני נישואיה. ר׳ יצחק אלמאליח שכיהן כרב בתלמסאן שבאלג׳יריה כתב על זונה שילדה, ואדם רצה לשאתה בהסכמתה. וכמה חכמים אמרו לבני משפחתה שהדבר אסור, כי היא צריכה להמתין כד חודשים. אבל היה חשש שאם לא תתחתן תתנצר, והחכם התיר לה להתחתן בהסתמכו על תשובתו של ה׳חתם סופר׳, אהע״ז, סי׳ לו(׳שיח יצחק׳, אהע״ז סי׳ ו).

זונה שילדה מותר לה להינשא אחרי שהילד בן שנה. ארבעה מקרים בהם רצתה האשה להינשא לפני כד חודש, נידונו על ידי ר׳ שלום משאש:

בתשובתו לרבה של זטאט, ר׳ שמעון ואענונו, בקשר לאשה שילדה בת לזנונים לפני כ־13 חודשים ״הבועל יצא נקי בדינו ונשארה הבת לאחריות האם״. האם גמלה כבר את בתה, ורצתה להינשא לפני הזמן הקבוע בדין. ״באומרה שאם תחמיץ ההזדמנות הלזו, מי יודע אולי תשאר עגונה כל ימיה, והיא עניה בת עניים ואפשר שתמשיך באולתה להרבות ילדי זנונים״. החכם נטה להרשות לה, בתנאי שתתחייב במזונות הבת עד שתגדל ״וגם אחיה התחייב לתת לה חצי ליטר חלב בכל יום עד שתגדל״.

ר׳ שלום משאש אישר את פסק דינו של החכם השואל, ונימק בין השאר ״שנשתנו הדורות עם טעמא דמזנה. מכל זה נראה להסכים עם כבודו להתירה להנשא אחר שיגמור הילד טו חודש דלא מצינו בפוסקים שהקילו בפחות מזה״. הוא כותב:

שיש לחלק בין הזמנים… והרבה נשים שאינם מניקות לילדיהן כל עיקר, בכדי שתשארנה ביופין ובריאותן, וזה ברשות והסכמת הרופאים ואין שום נזק וסכנה כלל לילדים ח״ו [חס ושלום] והם בריאים ושלימים, ואם כן בהבטל הסבה בטלה התקנה. וגם מימי קדם נשתנו הטבעים ואין לך שום אחד שמניח בניו לינק כל הכ״ד חדשים ואדרבה סגור בפי הבריות שכל היונק עד כד חדש מוחו מתקשה הרבה. ובשביל זה ראיתי להרבה משפחות שממהרין בקום ועשה לגמול לילדיהם תיכף אחרי שנה ועוד. ואם כן למה תשאר האשה עגונה על חנם, ועל ידי כך תרבה הפריצות (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ ק. כך גם פסק ר׳ ידידיה מונסונייגו בקשר ל״מינקת מזנה״, ׳דבר אמת/ אהע״ז, סי׳ צב. השווה ר׳ יהושע מונסונייגו, ׳שבילי העזר׳, עט׳ 50, סי׳ ו). מסקנתו, שבימינו כשנשים רבות אינן מניקות או רק מניקות שנה, אין הצדקה שגרושה או אלמנה תחכה שנתיים עד נישואיה. זו גישה מתקדמת המתחשבת במציאות המודרנית.

הפסיקה להניק אחרי כשלושה חודשים ומצאה בן זוג. בשנת תשמ״ד (1984) דן ר׳ שלום משאש בנושא דלקמן: אשה הפסיקה להניק את בנה בהיותו בן 88 ימים, לפי הוראת רופא כי לא נשאר לה חלב, והיה זה יומיים לפני גירושיה. לאחר חמישה חודשים מצאה בן זוג שישאנה, שאינו מוכן לחכות כד חודש, ופנתה לבית הדין לאפשר לה להינשא, ותשובתו חיובית (׳שמ״ש ומגן׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יג).

הוא גם פסק כי אם החלב של האשה מזיק לתינוק, מותר לה להינשא תוך כד חודש (שם, אהע״ז סי׳ קלו).

בהגיע בתה לגיל שנה הותר לאם להינשא. שלוש עשרה שנה לאחר האירוע הקודם הובא הנושא הבא בפני ר׳ שלום משאש: אשה ילדה בת לפני נישואיה, האב הכיר בבתו, ורשם אותה על שמו. לאחר שהיתה מוכנה להינשא לו – ברח האיש. היא גמלה את בתה לאחר שלושה חודשים, בעת שלא היה לה בעל. ועתה מצאה חתן ורצתה להינשא לו. החכם אמר לה שתמתין עד שהבת תהיה בת שנה ויותר, ואז תינשא לו, והיא קיבלה את פסק דינו ביז אלול תשנ״ז(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ סט).

אלמנה שהניקה תינוק בן 18 חודש ואברך רצה לשאתה. המקרה הבא היה בשנת תש״ס (2000). אלמנת אפרים בן שלום שהניקה תינוק בן 18 חודש, רצתה להינשא כעבור חודשיים לאברך מישיבה. החכם אמר לה שהדבר אסור (על פי שו״ע אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). הוא הציע לה שתפסיק להניק, ואמרה שאין בדבר נזק לתינוק, כי הוא יונק רק בלילה. לאחר שהפסיקה להניק חזרה לדיין, שאמר לה כי אילו הפסיקה קודם השידוך היה מקום להקל. אבל כיון שהפסיקה להניק רק בגלל השידוך, קשה להקל. ר׳ שלום משאש שלח את הנושא לקבלת חוות דעתו של הרב עובדיה יוסף שפסק לאפשר לזוג להינשא, ור׳ שלום משאש קיבל את חוות דעתו(׳שמ״ש ומגן׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יא).

לגרושה אם לתינוק בן 15 חודש הותר להינשא. המעשה דלקמן נדון על ידי הרב שלמה עמאר, הרב הראשי בישראל:

אשה התגרשה לפני קרוב לשנה ויש לה תינוק בן 15 חודש, שהבעל התחייב בתשלום מזונותיו. לאחרונה השיגה שידוך הגון, ורוצה להתחתן אתו. לדבריה אמר לה רב אחד, כי מותר לה להינשא כשבנה יהיה בן 15 חודש. יש חשש שאם תצטרך לחכות עד שימלאו לתינוק 24 חודשים, השידוך יתבטל. היא סיפרה שהניקה בחודשיו הראשונים, אבל חלבה הלך והתמעט עוד בהיותה תחת בעלה, וזמן קצר אחר גירושיה פסק לגמרי. החכם פסק שכיון שעברו כ׳ חודשים, ויש חשש שמא השידוך יתבטל, מותר לה להתחתן אתו. על בעלה החדש להתחייב לשלם למזונות התינוק, ואז יוכל לשאתה (׳שמע שלמה׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ ד. הרב עובדיה יוסף אישר את פסק הדין בשנת תשנ״ו, שם, סי׳ ח).

מי שנשא בשוגג מינקת חבירו – האם עליו להתגרש? ר׳ יוסף משאש נשאל על אדם שנשא בשוגג מינקת חבירו האם כופים אותו לגרש. החכם הסתמך על תשובתו של ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, אהע״ז סי׳ יח, הכותב שאין לגרש, אלא רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנם (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ קכו).

מותר לה להינשא תוך כד חודש, כפי שסיכם ר׳ דוד צבאח:

אם מת בנה… אם גמלתו בחיי בעלה או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת או שנתנה בנה למינקת ג׳ חודשים בחיי בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך ג׳ חודשים ודוקא שתהיה פנויה המינקת… מניקה שמת בנה ולקחה אחרים להניק יכולה להנשא כיון שאינה אמו אינה בכלל התקנה (׳שושנים לדוד׳, חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו –עמוד 132

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו

אליעזר בשן
פרופסור אליעזר בשן ז"ל

האם הלה חובת הנקה על גרושה?

היו זוגות שהתגרשו כשהאשה מעוברת. כך היה בצפרו בשנת תקנ״א (1791) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד). השאלה היא האם הגרושה חייבת להניק את תינוקה ללא תשלום מהאב.

במסכת כתובות נט ע״ב שנינו: ״נתגרשה אינו כופה להניקו ואם היה מכירה״ [רש״י: שאינו רוצה לינוק מאחרת] ״נותן לה שכרה כופה ומניקתו מפני הסכנה״.

לפי הרמב״ם, הלכות אישות פרק כא, הלכה טז: ״האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצתה נותן לה [הבעל המגרש] שכרה ומניקתו״.

בשו״ע אהע״ז סי׳ פב, ס״ק ה, נאמר: האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו. ואם לא רצתה – נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה [טור: ואינו רוצה להניק מאחרת] אפילו הוא סומא אין מפרישין אותו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כד חודש.

בס׳ ו: הגרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. צוטט על ידי ר׳ חיים משאש, ׳לקט הקמח׳, אהע״ז, דף קעד).

באלג׳יר תוקנה תקנה על תשלום דמי הנקה לגרושה

בין יב התקנות שתוקנו על ידי ר׳ שמעון בן צמח דוראן, ״אשר תקננו על ענייני הכתובות וקבלום עליהם יתר הקהילות״, נאמר בהקשר לגרושה, כי ״אם היא מניקה חייב לתת לה שכרה להניק״ (תשב״ץ, ח״ב, סי׳ רצב, תקון ב).

בפאס תוקנה תקנה באדר שנת שמ״ח (1588), בדבר תשלום מחצית דמי ההנקה למגורשת:

״אם המגורשת מניקה שום ולד יותן לה חצי ההנקה. מגורשת התובעת מבעלה מזונות בנה או בתה שממנו, אם רצה האב לא יתן לה דמים כי אם לחם ולפתן ממה שהוא אוכל וכל שכן המורדת״. התקנה התקבלה על ידי שבעה מחכמי פאס בהשתתפות הנגיד אברהם רותי (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג ע״א).

גרושה אינה חייבת להניק אפילו בשכר. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל בקזבלנקה על אשה שהתגרשה מבעלה והיא מעוברת ממנו. ילדה בן ולא רצתה להניקו כלל, אפילו בשכר. התשובה שהיא רשאית לתתו לאביו ולא תניקהו (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ ד).

וכך אירע בג׳רבה לפי תשובה בשנת תרפ״ב (1922) (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לו, דף קכז ע״ב).

תשלום מלא לגרושה מניקה. ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס כותב בעקבות הדין בשו״ע כי גרושה ״יען כי צר לו רוב הקטטות והמריבות מדי יום יום יש לו ליתן שכר ההנקה מושלם אם הכיר בה הולד״ (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ פו).

יש לשלם דמי הנקה לפי מנהג המקום. אדם נשא אשה בצפרו וגירשה שם. לאחר שעבר לפאס, בית הדין המקומי בחר באם שתניק במקום מינקת, והטיל על האב לשלם לה אותו סכום שנדרש לשלם למניקה השכירה. האב ערער על גובה הסכום שהוטל עליו לשלם. ר׳ רפאל מאמאן מצפרו כתב לחכמי פאס, כי על פי התקנה מגיע לגרושה המניקה רק מחצית התשלום, וזאת עליו לשלם, כי יש לנהוג לפי המנהג של העיר בה נשאה (׳יד רמ״ה׳, אהע״ז, סי׳ א).

גרושה ילדה ואין בידי הבעל לשלם להנקה – נמצאה מינקת בחינם, אבל רצונה להניק דוחה את המינקת.

ר׳ ש״י אביטבול דן במעשה זה: יעקב בן סמחון גירש את אשתו במרחשון תקס״ח (סוף 1807) מחמת שיצא עליה שם רע בעדי כיעור שהעידו שנתייחדה בלילה עם בחור. ובעת קבלת הגט אמרה שהיא מעוברת כבר שלושה חודשים. בעלה אמר כי הוא איש עני ואין ביכולתו לשלם שכר הנקת העובר כשתלד. קרוביו מצאו מינקת שתניק את התינוק ללא תשלום.

החכם כותב שלא חייבוהו בשכר הנקה, אלא אם הכירה שיש סכנת הולד להפרישו ממנה. ציטט את הדין באהע״ז סי׳ פב, ס״ק ב: ״היא אומרת אני אניק והוא אינו רוצה – שומעין לה״. במקרה הזה כאשר מצא הבעל מינקת שתניק בחינם, והאם אומרת שהיא תניק – ידה על העליונה, והמניקה תידחה מפניה, אבל אין לחייבו לשלם על ההנקה (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ פד. צוטט על ידי דוד צבאח, ׳שושנים לדוד/ דף קכג ע״א).

אם אין לבעל כסף לשלם לגרושתו דמי ההנקה, אזי כופים אותה להניק. לפי תשובה בעיר דבדו בשנת תרפ״ט (1929) היה המעשה הבא: ״אשה גרושה שנתגרשה מבעלה ובן יש לה ומניקתו, ובתוך זמן הנקתו תובעת לאביו לתת לה שכר הנקת בנה, ואם לאו – לא תניקהו. והאב אומר שאין לו במה ליתן שכר הנקתו כי עני הוא״.

מסקנת ר׳ שלמה אצבאן הכהן כי ״כופין אותה להניק את בנה וטעמא הוא [הנימוק הוא] משום סכנת הולד, שיהיה נשאר ברעב״. ובין כך היתה מקבלת רק מחצית דמי ההנקה.

הוא דחה את ההנחה שהקהל ישכור מינקת, כי לדבריו בעיר זו אין הקהל מטפל בענינים כאלה ״שהם משפחות מתגרות זה לזה״. כלומר, יש חילוקי דעות בין המשפחות בקהל. מסקנתו שיש לכפות את האשה להניק ״ומן השמים ירחמו עליה עד אשר יגדל בנה ואם תרצה להשליכו לשוק – אולי ירוחם״(׳לך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג).

מעוברת גרושה הנשואה לאדם עני, נתנה את תינוקה לאשה שהתחייבה לטפל בו ללא תשלום.

הרב של קהילת זטאט היפנה שאלה זו לר׳ שלמה הכהן אצבאן בשנת ת״ש (1940) בעת שכיהן באזדידא:

אשה שנתגרשה מבעלה והיא מעוברת וימי לידתה קרבו, ובאה לפנינו בוכה ומבוכה כי היא צעירה לימים ועניה מרודה, ולא תוכל שאת לשבת בכבלי העיגון זמן היניקה, ורוצה איש אחד לישאנה. ואם תמתין זמן היניקה – לא ישאנה. והבעל שגירשה איש עני ואביון ואין בידו לתת אפילו רביע ההנקה. לכן היא אומרת שרוצה לתת הולד קודם שיכירנה לאשה עקרה והיא תטפל בו, וגם הבעל הסכים לוה.

תשובתו, כיון שנמצאת אשה המוכנה להניק בחינם, יתחייב הבעל לטפל בבנו, ולמוסרו הוא בעצמו ביד המינקת. ואם באיזה זמן לא תרצה, הוא יפייסנה לטפל בו, או למוסרו ביד אשה אחרת שתרצה לטפל בו. כיון שהאב הוא המתחייב לטפל בתינוק, יכולה היא להינשא (׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ לח).

המנהג בצפרו לגבי גרושה, כפי שנרשם על ידי הרב דוד עובדיה: אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקה. ואם לא רצתה נותנת לו בנו והוא יטפל בה. ודוקא שלא הניקתו עד שהכירה. אבל אם הכירה אפילו הוא סומא – כופין אותה עד כד חודש והוא נותן לה שכר הנקה… ומנהגינו בגרושה שכתובתה כפי התקנה [של המגורשים] אין לה אלא חצי ההנקה (׳נהגו העם׳, עמ׳ תכב).

המנהג במכנאס: אם כבר הניקה – חייבת הגרושה להניקו תמורת שכר.

ר׳ שלמה בירדוגו כתב על מנהג עירו בקשר לאשה שילדה לאחר גירושה. אם רוצה שלא להניק את בנה הרשות בידה. ותיכף ללידה היא שולחתו [את התינוק] לאביו להשכיר [לשכור] לו מינקת, ומנהג זה מיוסד על פי הדין (אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יד). אלא שיש מנהג אחר שאם הניקתו תכף ללידה אף שעדיין לא הכירה, שוב לא תוכל לתתו לאביו אלא מחוייבת להניקו בשכר עד שיגמל.

בעל שגירש אשתו והיא מניקה או מעוברת ורוצה ללכת למקום אחר, והיא תובעת לתת לה שכר הנקה או להזמין לה ערב, חייב האב לתת שכר הנקה (׳אם למסורת׳, דף כט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו-עמ' 135

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

הורים וילדים- אליעזר בשן

לפי מנהגי מכנאס ־גרושה מקבלת תשלום מלא להנקה. יהודי מתושבי מכנאס במאה ה־20, נשא אשה מהעיר זטאט. נפלו קטטות ביניהם, וגירשה כשהיא מעוברת. ובעת שישבה על המשבר אמר לגרושתו שמצא מניקה שהבטיחה להניקו ללא תשלום, והוא רוצה לתת את התינוק למינקת תיכף ומיד. אבל אם תרצה גרושתו להניקו בחינם יש לה דין קדימה. אם תדרוש תשלום להנקתו, ישלם לה רק מחצית השכר המקובל. האם אמרה: ״דינא קא בעינא [אני רוצה לדעת מה הדין] ומה שיגזור הדין כן יקום״.

ר׳ אברהם ריוח הגיע למסקנה כי עליו לשלם לגרושתו תשלום מלא, אבל השאיר את ההחלטה הסופית בידי חכמי מכנאס (׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נה).

תשובת ר׳ רפאל ברוך טולידאנו שפעל במכנאס: סידרנו פסק דין ארוך בראיות מופתיות מרבני עירנו האחרונים שכולם פה אחד ושפה אחת דאין לילך אחר אותה תקנה שחתומים בה שלושה רבנים שאמרו תטול מחצית הנקה שהיא תמוהה וגזירה בלי טעמא [ללא נימוק].

דלא נאמר זה אלא כמורדת שעשתה שלא כהוגן… והמנהג שתטול שכר־מושלם כאשה אחרת (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ נו).

ר׳ אברהם ריוח קיבל את חוות דעתו של החכם ממכנאס, וסיכם תשובתו בשנת ותפר׳׳ח (תרצ״ד, 1934) לפיו האיש הנזכר חייב בתשלום מלא להנקה (שם, אהע״ז, סי׳ נז).

תשלום מלא גם בתשובות של חכמים אלה. ר׳ יצחק אבן דנאן סי׳ ג כותב: ״הגרושה נוטלת שכר הנקת בנה במושלם״ [כל התשלום](׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף טו). וכך כתב גם ר׳ שלמה אבן דנאן, ׳אשר לשלמה׳, דף קלג ע״א אות גימל, סי׳ ב.

לגרושה תשלום מחצית דמי ההנקה. ר׳ רפאל משה אלבאז מצפרו כתב פסק דין בשנת תרי״ט (1859) בעקבות תלונתו של יהודי שנשא אשה בצפרו וגירשה שם. הוא עבר לפאס, בה נדרש בנו לשלם לגרושתו מחצית דמי ההנקה. החכם כותב:

תקנת מחצית ההנקה… לא תתקיים כי אם בגרושה שהכירה קודם שנתגרשה דוקא, וחכמי התקנה הם אמרו שכמו שהאלמנה אין לה כי אם מחצית ההנקה, כן הגרושה אין לה כי אם מחצית ההנקה, ואף על פי שבתקנה לא נזכר כי אם אלמנה.

הנימוק שהאלמנה מקבלת רק מחצית דמי ההנקה, מסביר שהיא מקבלת מחצית הרכוש שהשאיר בעלה. בהמשך מספר החכם שראה תשובת חכמי פאס לחכמי מראכש על פרטי התקנות, ושם נאמר שגם הגרושה לא תטול כי אם מחצית ההנקה ״הרי שלשון אחד כתבו באלמנה ובגרושה, וכמו שבאלמנה בשום אופן שבעולם אין לה כי אם מחצית ההנקה, כן הגרושה בהיות אצלה אין לה כי אם מחצית ההנקה״.

מסקנתו כי עליו לשלם לפי מנהג עירו צפרו(׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ טו; דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳, דף קבה ע״א).

בקהילת דברו – גרושה אינה חייבת להניק בחינם. במאה ה־20, גרושה שהניקה את בנה, תבעה מאביו לתת לה שכר הנקתו ״ואם לאו – לא תניקהו, והאב אומר שאין לו במה ליתן שכר הנקתו כי עני הוא״. תשובת החכם בהסתמך על אהע״ז סי׳ פב, ס״ק ה, כי גרושה שלא הניקה את התינוק מקודם, אינה חייבת להניק בנה בחינם, ואם הניקה כבר כופין אותה להניק מפני סכנת הולד. אפשרות אחרת הנזכרת שם, לפי השו״ע ס״ק ח: ׳משלכת אותם לקהל״. כלומר שהקהילה תשלם לה במקום האב העני. אבל במקרה זה הדבר אינו אקטואלי כי לדבריו:

בעיר דבדו אין הקהל מטפלים בענינים אלו שהם משפחות מתגרות זה לזה כידוע, ואינם זנין בן כזה, הגם תשליכהו אמו לשוק ישאר נטוש ועזוב. על כן אמרתי לה לך והניק את בנך יחידך שבלאו הכי היא משועבדת בחצי הנקה, ומן השמים ירחמו עליה עד אשר יגדל בנה, ואם תרצה להשליכהו לשוק אולי ירוחם (שלמה הכהן אצבאן, ׳לך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג).

מנהג תפילאלת – אין משלמים לגרושה שכר הנקה. כפי שכתב ר׳ שלום אביחצירא, המנהג משנים קדמוניות, מיום היווסדה ועד עתה, כל אשה שנתגרשה והיא הרה ואחר כך ילדה או שנתגרשה והיא מניקה בן או בת, אין נותנים לה שכר הנקה, כי אם מזונות הקטן. דהיינו בית דין שמין כמה צריך הקטן לענין כסות ומאכל ומשקה, ונותן לה הבעל דמי הדברים האלה מעות בעין מדי חודש בחודשו. ואחר חמישה או שישה חודשים מוסיפין והולכין על השומא הנזכרת לפי גודל הקטן [התינוק] ויוקר השערים עד שיהיה הזכר בן שש שנים והבת כל עוד שהיא אצל אמה. ומעולם לא נשמע על שום אשה גרושה ששאלה מבעלה שכר הנקה בבית דין, או אפילו חוץ לבית דין, ולא שום בעל נתן לגרושתו שכר ההנקה. אבל על מזונות הקטן כנ״ל שואלין ודורשין עליהם בבית הדין מיום ליום ומחודש לחודש – עשירים בינונים ועניים (׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ סי׳ פב).

אלמנה מקבלת רק מחצית התשלום – לפי תקנת המגורשים. ״בתקנת רבותינו המגורשים כתוב שהאלמנה שחולקת עם היורשים והיא מניקה, לא תטול כי אם מחצית שכר ההנקה וכן המנהג פשוט״ (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ כ, דף יה ע״ב).

מי שרצה לגרש את אשתו כשהיא מעוברת – עליו להבטיח את שכר ההנקה. חובה על המגרש להניח את שכר ההנקה ביד איש נאמן שישלם לה בעת ההנקה. ר׳ שלמה אבן דנאן, כותב זאת בהקשר לטענה של המגרש ״שמא לא תלד אותו חי כשאר הילודים שרוב נשים מעוברות מפילות״. אבל החכם דחה טיעון זה, וחייב להניח סכום לשכר הנקתה (׳אשר לשלמה׳, דף קלו ע״ב, אות יו״ד, סי׳ ג).

הבעל המגרש חייב לאפשר לגרושתו להניק את תינוקם. ר׳ דוד צבאה דן בזוג שעמד להתגרש כי אינה יכולה לדור עם אמו, והבעל טען שאינו רוצה שאמו תניק את הילד ״אלא יוליכנו אצלו ויביא לו מינקת הקרובה לו או יתן לו חלב כדרך שעושים לכמה ילדים כנהוג בזמן הזה בצלוחית״.

החכם השיב לו שאין זה מהדין. אלא מי שגירש את אשתו כשהיא מניקה ״אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושבת עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנקתו״. אחד הנימוקים להלכה זו, כי עודף החלב שיש לה ואינה מניקה, גורם לה צער (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ טז, דפים ז ע״ב-ח ע״א, וכן סי׳ כה, דף יג ע״א).

האם הבעל רשאי למנוע מגרושתו להניק גם את בן חברתה. על פי הדין(שו״ע, אהע״ז, סי׳ פ, ס״ק יד) הבעל רשאי למנוע מאשתו להניק יחד עם בנה גם את בן חברתה. ר׳ יעקב בירדוגו נשאל בשנת תמ״ר (1880) האם הבעל רשאי למנוע מגרושתו הנקת בן חברתה, נוסף לתינוקה. החכם ציטט את הרמ״א לשו״ע, סי׳ פב, ס״ק ה, לפיו ״אם השכירה עצמה לאחרים ואותו ולד מכירה, אין רוחץ אותו ולד מפני בנה, אלא בית דין משכירין [שוכרים] לבנה מינקת אחרת״. במקרה הזה אין הבעל יכול לעכב, כי כבר התחילה להניק את בן חברתה, בעודנה תחת בעלה. כלומר, יש להתחשב בתינוק שכבר הכיר וינק אצל האשה (׳עדות ביעקב/ אהע׳ז, סי׳ כח).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק

עמוד 138

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר