אליעזר-בשן-הורים-וילדים-בהגותם-של-חכמי


אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005

תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה

לפי תקנות המגורשים בקהילת פאס, שעברה שני שלבים, האב חייב לשכור מינקת ״הן לבנו הן לבתו עשרים חדש״. בהמשך נאמר כי חל שינוי ״ראינו לתקן שההנקה לנקבה תהיה שמונה עשר חדש ולזכר עשרים חדשים״. חתומים על התקנה שני חכמים (׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כו, דף ה ע״א).

וכך מופיע בנוסחאות אחרות של התקנה בנידון: ואם מתה האשה, הבעל חייב להשכיר [לשכור] מינקת לבנו עד עשרים חודשים ולבתו עד יח חודשים. נראה דזה דוקא אם מתה היא, אבל אם מת הבעל, צריכה להניק לבן כד חודש ולבת יח חודש (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג, ע״א).

אם מתה האשה והניחה ולד קטן שעדיין צריך לינוק, מכריחים בית הדין לאב להשכיר [לשכור] לו מינקת עד שיהיה הולד זכר בן עשרים חדשים והנקבה בת שמונה עשר חדשים (יעקב בן מלכא, ׳נר מערבי׳, סי׳ לב).

ר׳ חיים משאש הביע תמיהה על ההבחנה בין תקופת ההנקה לבן לעומת הבת, כי הדבר מנוגד לתלמוד (׳לקט הקמח׳, דף קעו).

נימוק להבחנה בין זכר לנקבה. רחל אשתו של ר׳ דוד צבאח נתנה טעם להבחנה זו בעקבות תשובה שהשיב בתרצ״ד (1934): ״הזכר בשביל שהוא נימול ויוצא ממנו דם המילה לכן הוא חלוש, וצריך כד חודשים לינק כדי להבריא, לא כן נקבה לא חסרה כלום לכן די לה ביח חודשים, ואמרתי לה יישר כחך״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף מג ע״ב).

החכם שלח את ספרו לר׳ יוסף בן נאיים, שמצא תשובה זו. הוא שיבח את חוכמתה של אשת ר׳ דוד צבאח, והוסיף נימוק אחר והוא: כי הנער לומד תורה והיא מתשת כוחו של אדם, לכן הוא צריך לינוק זמן ממושך יותר (׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ח, סג). הנקה של יח חודש נזכרת במשנה גטין פרק ז, משנה ו, כדעתו של ר׳ יהודה, לעומת דעת חכמים שגרסו שתי שנים, אבל ללא הבחנה בין זכר לנקבה.

האם אלמנה מניקה רשאית לעבור לעיר אחרת. על כך חלוקות הדעות בין שני חכמי שלוניקי המובאים על ידי ר׳ יצחק אבן דנאן, ״אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת, אין כופין אותה שתשב באותה העיר״. כך דעתו של ר׳ יוסף בן לב, ח״א כלל יא סי׳ נה, לעומת הרשד״ם [ר׳ שמואל די מדינה] בתשובותיו ח״א, סי׳ קכג: ״דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה״. בסיום תשובתו הוא כותב:

ואל תתמה שהרי אשה זו משועבדת להנקת הילדה הזאת ואינה יכולה להינשא מפני חשש שלא תעכור חלבה… כ״ש [כל שכן] שנעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם. והיא ג״כ אדעתא דהכי [בהנחה זו] נישאת מתחלה לילך שם להניק בניה ובנותיה. וכמו שבחיי בעלה לא היה יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, דף טו,ע״א, אות ה).

קרובות משפחה מניקות

נשים שהניקו שני תינוקות. בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מדובר על גרושה שהניקה את בתה ואת בן אחותה כי לא מצאו לו מינקת (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד).

לפי פסק דין בשנת תמ״ר (1880) אשה גרושה הניקה את בתה ואת בן חברתה (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ כח).

לפי מקור בשנת ישיש״ו(1866) תינוק אחד שמתה אמו תוך עשרה ימים ללידתו, והניקתו אחותה (ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

סבתא הניקה נכדתה כשהאם נפטרה. אם האם נפטרה, אם אמה היתה מניקה את נכדתה. ״הבת הנז[כרת] לא הכירה אמה מעולם כי אם אמה שהיתה מניקה אותה ותהי לה לאומנת״(יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ קסח).

מקורות נוספים על סבתא שהניקה את נכדתה: יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פח. כך גם בגאבס שבתוניסיה כשהאם המניקה התגרשה, מסרה את התינוק לאמה להניק: (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ל, דף קח ע״ב).

תשלום דמי הנקה לאלמנה. בית דין בהרכב ר׳ יהודה בן עטר, יעקב אבן צור ור׳ שלום אדרעי דן בגובה התשלום להנקת תינוק שאביו נפטר, לאחר שבא כוחו של יתום מאב בא לבית הדין בקשר לשכר ההנקה שיש לשלם לאמו של תינוק. האם טענה שהסכום שקצבו לה להנקת התינוק בן שמונה חודשים, המתחיל ״להתחנך לאכול דגן וביצים וכיוצא״, אינו מספיק.

בפסק דין שנכתב באייר תצ״ב (1732) התחשבו החכמים לא רק בדמי ההנקה, אלא גם בהוצאות הכרוכות בהכנת מזון, כמו ביצים ולביבות עשויות מדגן ושמן ובורית, ״כי התינוק חלוש״. גובה התשלום נקבע עד חג הסוכות, ואחר כך ידונו מחדש. לא נאמר כאן מי ישלם לה (מוצב״י, ח״א, סי׳ קפז).

שכירת מיניקות

כתוצאה מחולשה פיסית של היולדת, מחסור בחלב, תמותת נשים בעת הלידה, או זמן קצר אחריה, נאלצו הבעלים למסור את התינוק לקרובה, או למינקת שכירה שתיניק את התינוק במקום האם. יש אזכורים במקורותינו כי הנקת תינוק שאינו של האם הביולוגית היא מעשה חסד, וכי קיים קשר רגשי בין התינוק ובין המינקת. במדרש תנחומא, מהד׳ באבער דף נח ע״ב: ״תחילתה של תורה חסד ואמצעיתה חסד, מנין? שנאמר ׳ותמת דברה מינקת רבקה׳ (בראשית לה, 8). כיון שמתה מה כתיב [באותו פסוק] ׳ויקרא שמו אלון בכות׳. והיה יעקב יושב ובוכה עליה״.

היו גם מיניקות שתבעו שכר על ההנקה והדבר לגיטימי. חכמי צפון אפריקה דנים במקרים כאלה. ר׳ שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה זה: מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה בת ר׳ אהרן שלוש, ואמה, אשתו של ר׳ אהרן, היתה מניקה את הילד הנולד. השאלה שעלתה האם עליו לתת שכר הנקה. התשובה חיובית (׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

אשה באלג׳יריה במאה ה־19 אם לארבעה בנים, היתה מניקה בעצמה, וגם שכרה מינקת כי לא הספיק החלב שלה. בעלה נפטר ״והניח אשתו מעוברת ואחר מיתתו ילדה בן והניקה אותו מעט ימים, ומכח שהיתה חולה שכרה לה מינקת״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

משאלה שנשאל ר׳ יוסף בירדוגו ניתן ללמוד שהיו נשים עשירות ומפונקות שהיה להן חלב, ובכל זאת שכרו מינקת. ״בדבר אשה שלא הניקה מעולם אלא על ידי מינקת כמו שרגילין בני משפחתה להיותם עשירים״ (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

אשה פנויה הניקה. ר׳ שלמה בירדוגו כתב על ״אשה אחת פנויה המשיכה חלב מדדיה על ידי סמים ותרופות כדי להניק בן איש אחד שמתה אמו״ (׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ ט).

אם האם חולה על הבעל לשכור מינקת. כך כתב ר׳ דוד צבאח, בהקשר לבעל שאמר כי ״כל זמן שאשתו חולנית יביא הבן אצלו לשכור לו מינקת כי מתפחד פן יהיה ניזוק ממה שיונק מדדי אמו, פן חס ושלום תדבקנו החולי של אמו״. אבל הדבר מחייב חוות דעת של רופא, שיאשר כי החלב שלה מזיק לתינוק (׳שושנים לדוד/ אהע״ז, סי׳ כח, דף יג ע״א).

יתום מאם מי ישכור לו מינקת – האב או אם אמו? ר׳ משה טולידאנו דן בתינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו בחיקה ותשכור לו מינקת. ואביו אומר אין לך רשות בבני, אני אגדלנו ואשכור לו מינקת. החכם הסתמך על שאלה זהה שנשאל הרשב״ץ (תשב״ץ, ח״א, סי׳ מ), ומסקנתו שהאב קודם לאם אמו(׳השמים החדשים׳, הלכות גיטין, דף לא ע״ס, סימן ד. ראו גם ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, סי׳ קלד).

בפסק דין שנכתב על ידי ר׳ שלמה בן שטרית בשנת תרל״ח (1878) מדובר באם שנפטרה והשאירה בת קטנה יונקת. בחלוקת הנכסים בינו ובין יורשיה ממשפחתה, מופיעות ההוצאות לשכירת מינקת, נוסף להוצאות קבורה ותכריכים שיש לנכות, לפני שמחלקים את הרכוש (׳עדות ביעקב׳, חו״ם, סי׳ קיד).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 126

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מינקת נוכרית – גישות שונות

 

מינקת נוכרית – גישות שונות

במדרש תנחומא: ״אמרו רבותינו כל בני המצריות שהניקה שרה כולם נתגירו״ (מהד׳ באבער, עמ׳ 108). כוונת המדרש למנוע מיהודים מסירת התינוקות לנוכריות להנקה.

הרמב״ם השלים עם הדין שנוכרית תניק ילד יהודי, אבל הוא מסביר מדוע בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית ״מפני שמגדלת לעבודה זרה״. כלומר, בכך שהיא מניקה את התינוק הנוכרי, היא מעודדת עבודה זרה (הלכות עכו״ם, פרק ט, הלכה טז).

היתה אמונה שההנקה משפיעה על התינוק גם בהתנהגותו, והיו חכמים שאימצו תחושה מיסטית לפיה החלב של הגויה מעביר לתינוק תכונות שליליות. לכן התנגדו שתינוק יינק מעכו״ם, אלא אם חייו בסכנה, ואין מינקת אחרת.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב: ״לא התירו חלב נוכרית אלא לתינוק מסוכן״. כלומר תינוק הנמצא בסכנה, וכדי להצילו אין ברירה אלא ליתנו לנוכרית (׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מה).

ר׳ שלמה זרקא כתב כי: ״אם נאלץ אדם למסור את בנו למינקת, ישתדל שלא ימסור אותו למינקת גויה, כי כאשר יונק התינוק מן הגויה, תדבק טומאה בנשמתו״(ש. אלקיים, תשנ״ז, עמ׳ 48).

ר׳ כלפון משה הכהן התיר להניק מנוכרית, וכותב כי ״מדינא שרי [מהדין מותר] להביא מינקת גויה״(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

באמונה העממית. לפי ר׳ רפאל אוחנא: ״מי שמניח להניק בנו מגויה גורם שעל ידי שאוכלת טריפות מוכרח הילד להיות רע ומטמטם לבו״. במקום אחר בספרו הוא כותב: ״אם אפשר מישראלית, דחלב עכו״ם מטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע״ (׳מראה הילדים׳, מד ע״ב, סד ע״ב).

 

אסור להתחתן עם מעוברת ומניקה עד שהתינוק יהיה בן שנתיים

בשו״ע אהע״ז סי יג, ס״ק יא:

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כד חדשים.״ בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה לו בין שהיא מזנה. אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כד חדש, לא תינשא.

שם ס״ק יד: ״זה שאמרו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל אפילו בשכר״. היו חכמים שהתירו להתחתן כבר לאחר יח חודשים. חכמי המגרב דנו בתשובותיהם בשאלה האם המינקת, בהיותה גרושה או אלמנה חייבת להמתין כד חודש עד שתורשה להתחתן עם אדם אחר.

 

מינקת שהתקדשה 22 חודשים לאהר הלידה, מפרישים את הזוג זה מזה

ר׳ יהודה עייאש דן באירוע דלקמן:

מעשה אירע במינקת אחת שמת בעלה והיתה מינקת בנה. ולסוף יט חדש ללידת הולד גמלתו ואחר עבור ג׳ חודשים וחצי נתקדשה לאחר, ואחר כך נישאת. ואחר עבור מהנישואין כמו חודש ימים הרגישו הבית דין בדבר ורצו להוציאה בגט כפי פסק כל הפוסקים בעבר, ונשא מעוברת או מינקת חבירו דלכולי עלמא [לפי כל הדעות] יוציא בגט. בסיכום נאמר, כי עלתה הסכמת בית הדין ״דהוא עם הארץ ולא ידע כלל מן האיסור דמינקת חבירו שלא לגרשה, אבל הפרשנו אותם זה מזה עד סוף הזמן כי קרוב הוא״(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יח, דף נב ע״א-ע״ב, מצוטט על ידי ר׳ רפאל חיים בן משה בן נאיים, ׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, סי׳ ב, דף יח ע״ב).

ר׳ מרדכי בן דוד גיג שפעל באלג׳יר במאה ה־19 דן באשה שילדה ארבעה בנים והניקה אותם. שבעה חודשים לאחר שהתאלמנה – ועדיין מניקה, רצתה להינשא. החכם אסר עליה להינשא בתוך כד חודש, ונימק: ״לא מצאתי היתר לאשה זו להינשא לא מכח הפוסקים ולא מכח הסברא״ (׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

בג׳רבה כופים את המינקת להתגרש אם נישאה לפני הזמן. נשאלה השאלה בדבר מניקה שנישאה ארבעה חודשים לאחר שגמלה את תינוקה, האם כופין אותה להתגרש. ר׳ יעקב הכהן פסק, בהסתמך על פוסקים לפניו, כי כופין אותה להתגרש (׳הליכות יעקב/ דף לא סי׳ ד). חכם במרוקו בן המאה ה־20 הגדיר את המצבים בהם אסור לה להינשא: מעוברת ומניקת חבירו אסור ליקדש ולישא עד שיהיו לולד כד חודשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. כך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא (דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳,

חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

 

באילו מצבים אינה צריכה לחכות כד חודש עז שתינשא?

ר׳ ש״י אביטבול מצפרו דן באירוע דלקמן. בעיר דבדו גרושה שילדה, ואינה רוצה להניק הולד והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני… שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כד חדש מיום לידתה וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כד חדש.

לפי פסק הדין שנכתב בשנת תקס״ח (1808) ״מותרת האשה לינשא ואין צריך המתנה״(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לג. פסק דין דומה ניתן על ידי ר׳ אליהו הצרפתי מפאס, שם סי׳ לד).

אלמנה שלא הניקה, אלא שכרה מינקת, אינה צריכה להמתין כד חודשים לנישואיה מחדש, ואין חשש שמא ישא מינקת חבירו (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

גרושה שלא הניקה. מעשה במאה ה־19: בתו של ר׳ אלעזר טובי גורשה בהיותה מעוברת, ״ובעת לידתה לא רצתה להניק הבת ונתנה אותה לבעלה, והשכיר לה מינקת באופן שלא הניקה אותה אמה כלל״. כפי שהסכימו חכמי פאס, מותר לה להינשא לפני מלאת כד חודש (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ לב).

ר׳ ידידיה מונסונייגו מפאס דן באשה שבעלה גירשה בעודה מעוברת בחודש התשיעי, ולאחר הגירושין ילדה בן. מיד שלחה את התינוק לאביו. והתינוק לא הכיר את אמו כלל. השאלה האם מותר לה להינשא תוך כד חודש. התשובה חיובית בעקבות פסקיהם של חכמי מכנאס (׳דבר אמת׳, סי׳ צב).

גם ר׳ שלמה אבן דנאן כתב על אשה שהתגרשה כשהיא מעוברת ״וילדה בן ולא הנקתו ומעולם לא הכירה אותו… אם יכולה להנשא בתוך ימי הנקה״. התשובה חיובית (׳אשר לשלמה׳, דף קמ, אות נ, סי׳ ה).

מותר להינשא בסוף כד חודש גם אם השגה מעוברת. מעשה באדם שהיה נשוי ולא זכה להיבנות מאשתו, רצה לשאת גרושה שהיתה מניקה. עברו לתינוק כד חודש, אלא שהשנה היתה מעוברת. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל האם מותר לה להינשא, או עליה לחכות עד שיושלמו שתי שנים וחודש העיבור כלומר 25 חודשים. החכם ענה בשנת תש״ח (1948) בקזבלנקה, כי מותר לה להינשא מיד, כי האיש רוצה לקיים מצות פריה ורביה ״כי לא ידע מה ילד יום״, והאשה כבר גמלה את התינוק (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אצל זוג גרוש עלתה השאלה האם חל על גרושה הדין שלא ישא מינקת חבירו אלא רק לאחר כד חודש.

ר׳ שמואל מרצייאנו הביא את הדעות השונות בנידון. לדבריו, חייבים לבדוק כיצד היתנו המתגרשים בעת הגירושין, באשר לולד שיוולד. אם התנאי היה שהאב יטפל בו – אז אינו נקרא מינקת חבירו, ומותרת להינשא גם תוך כד חודש. אבל אם היה החיוב על האשה, אז היא מכונה מינקת חבית ואסורה להינשא עד כד חודש (שם, אהע״ז, סי׳ ד; ראו גם סי׳ ה).

נשאלה שאלה בדבר פנויה שהניקה תינוק שמתה אמו, האם מותר לאבי התינוק לשאת אותה. התשובה חיובית, כפי שפסק ר׳ שלמה בירדוגו(׳די השב׳, אהע״ז, דף יא ע״ב).

אם יש חשש שהאשה תצא לתרבות רעה. חכם ממכנאס דן בגרושה שילדה ולא רצתה להניק הילד, בעקבות שאלה האם מותרת להינשא תוך כד חודש. החכם בדעה כי אם לא התחילה להניק, והתינוק עדיין לא מכיר את אמו, ויש צער לאשה ״לעגנה כד חדש ושיש לחוש לקלקולה״, במצב זה מותר לה להינשא, וחברי בית הדין בפאס הסכימו עמו (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ צ).

אשה שילדה ויש חשש שתצא לזנות. חכם שפעל בעיר זטאט דן במעוברת גרושה. כשילדה באו הוריה לבית הדין ואמרו שרוצים שמיד עם הלידה יתנו את התינוק למינקת קודם שיכיר את אמו, כדי שעל ידי זה תוכל בתם להינשא, מבלי לחכות כד חודשים. נימקו בקשתם בכך שהם יודעים כי היא ״אשה פרוצה הומיה וסוררת וחוששים מחטאת שמא תפקיר עצמה לזנות״. תשובת החכם שמיד עם לידת התינוק תמסור אותו למינקת, ותוכל להינשא לפני שימלאו כד חודשים ללידתה (אברהם ריוח, ׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 129

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר