חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין


חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב

דרכיה דרכי נועם )משלי ג' י״ז.)

הגר״א בן שמעון הצניע לכת עם אלהיו, וצניעותו בולטת לעין המעיין בספריו ובתשובותיו. כאשר נתבקש לתת את הסכמתו לספר ״מרפא לנפש״ להחכם מסעוד חי בדוך ז״ל, ספר, המכיל דרש, מוסר, רמזים וגמטריאות ואף סתרי תורה וסוד תעלומיה (נדפס אסכנדריה שנת תרנ״ט), כותב הוא ז״ל בהסכמתו:״… וגם הדרך אשר דרך בה לא אדע נתיבה כי לא קבלתי מרבותי רק מעט מזער בראשית חכמה…״.

חומרות רבות, סייגים ומילי דחסידותא, אימץ לעצמו ונהג בהם. אך, הוא נהג לקיימם רק בתוך כתלי ביתו ובד׳ אמותיו. כלפי הציבור הוא לא היה מאלה המגבבים חומרות וסייגים. הוא הסתייג לא מעט מאותם ״חכמים״ בעיניהם, המתחסדים ומורים לאחרים חומרות הנוטים מקו הפסק שבשולחן ערוך, ובפרט מאותם שנהגו להורות כן כדי להתפאר ולהראות ירא וחסיד, ומה גם כאשר הדבר היה נעשה בפני גדולי תלמידי החכמים שבדור אשר הנם ״גדולים מהם או כמוהם״. להתנהגות זו כינה הרב בן שמעון ״חוצפא ויוהרא״.

הגר״א בן שמעון סבר שלהורות חומרות בפני ת״ח אחרים, ״זה שורש פורה להרבות שנאה וקנאה וקטגורייא בשונאיהם של ת״ח. ובפרט אם ימצא איש מהמוני עם והוא נכבד מיסב אתם, הלא בלבבו יאמר הלא כן דרך החכמים מה שזה אוסר זה מתיר ועדיין לא שוו בשיעוריהן הם בעצמם ,ואיך יאמרו לנו עשו, וכדי בזיון…״. גם יראת שמים שלימה אין בכך, ״כי משורש היראה וענפיה הסתרת המעשים והצנע לכת עם אלהיך כתיב, וזו היא יראה האמיתית אשר אאמיניה ותפארת לעושיה. וכל כלפי לייא הראות מעשיו לזולת לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שהיא יראת ה׳ שלימה״. בסוף דבריו כותב הוא ז״ל דברים המלמדים להועיל כיצד לנהוג בדרך הסלולה והישרה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו, ״דרך המלך״. וכך הוא כותב:

״וזה כלל גדול למדונו אבותינו ורבותינו להסתיר מעשיו אם הם מתורת חסד, ולהתנהג בקרב ביתו כאשר לבבו יחפוץ להיות מן המחמירים ומן החסידים המהדרים, אכן במסיבת ריעים ודודים תהיה דעתו מעורבת עם הבריות במה ששורת הדין מסייעתם ודי, ובזה ימצא תמיד כף נחת וחברתו עריבה ונעימה נאה ומשובחת, וריח לו כלבנון ערוגת הבושם שהכל מתבשמין בו רוקח מרקחת…״(שער פקוד הל׳ כרכות או׳ יא).

הגר״א בן שמעון נשא בקרבו את המידות והתכונות המבורכות שניחונו בהם חכמי ספרד. שכל ישר וגאונות טבעית, אופי מאוזן, שלוה נפשית, רוחב לב ומתינות בדעות ובהליכות, ידיעות חובקות בכל תחומי החיים הן במילי דעלמא כבמילי דשמיא, שיקול דעת בתבונה פשוטה וברורה, למדנות יסודית ומסודרת, הידור וגינוני אצילות. דרכים והליכות שהטביעו את חותמן והתבטאו בשלמות אצל תלמידי חכמים שבדורות עברו, ובפרט בתור הזהב של חכמי ספרד. הגם שפעמים רבות התגלה הגר״א בן שמעון כלוחם ללא חת על עקרונות האמונה וההלכה, עשה זאת במקל נועם, בשיכנוע ובמוסר כליות החודרים לבבות. כמו כן היה נכון להיענות לצרכים הרבים שהעלתה המציאות היום יומית, ובלבד שהדברים לא סתרו במאומה את ההלכה ואת ההשקפה התורנית.

וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך (ישעיה ס״ב, ב׳.)

בד בבד עם פעולותיו הברוכות בקרב הקהילה, הוא פעל רבות אצל השלטונות לרווחתם של בני קהילתו. בחכמתו הגדולה ידע ליצור קשרים הדוקים גם בקרב צירי הממשלות השונות שהיו במצרים, והם היו לו לעזר לעת מצוא בענייני הקהילה וסדריה, ובפרט בענייני היהודים הרבים שהיו נתינים של אותן ארצות. ידיעתו של הגר״א בן שמעון בשפות זרות, ערבית צרפתית איטלקית וספרדית, עזרו בידו ליצירת קשרים הדוקים אלה.

השולטן התורכי אשר העריך מאוד את פועלו הרב ואת כושרו הרבגוני של הגר׳׳א בן שמעון, כבדו באות כבוד ״מגידי״ מדרגה שניה, ובאות כבוד נוסף ״עותומניה״ מדרגה שניה. גם ניתן לו בגדי שרד במאמר השולטן.

אמשכם בעבותות אהבה (הושע י״א, ד׳)

הגר״א בן שמעון, שפע אהבה כנה וצרופה לקהל עדתו. במתק שפתיו, בחיוכו המלבב, בסבר פניו הקורנות אהבה אבהית וחברתו העריבה והנעימה, השריש בקרבם את אהבת התורה וכבוד ללמודיה. אף הציבור השיבו לו אהבה רבה על אהבתו אותם. ראשי הקהילה נכבדיה ונשיאיה היו סרים למשמעתו וראו בו אביהם ופטרונם. ועל כן, מכל דבריו, תקנותיו, עצותיו ומהלכיו אשר עשה למען הקהילה, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, וכך הוא כותב:

״וגם אני תהלה לאל יתברך, כבודי חדש עמדי, כי חנני ה׳ בכבוד ויקר כאדם תור המעלה, וגם בגוים שמי נכבד, ולא חסרתי דבר, בחסד אלקים אלי, גם כל אשר חפצתי לתקן בקריה נאמנה הזאת תקנות, והסכמות וגדרים, לכונן סדרי העדה ומשטריה על אדני היראה והנהגה האנושית לטובת הקהל בחומר וברוח, אלהי אבי היה עמדי עדי הקימותי כל אשר חפצתי לעשות.

אסיר תודה הנני לצור ישעי…. ונתנני לחן ולחסד בעיני בני עמי העי״א גם בעיני הממשלה ושריה ורוזניה, עדי גדלה עדתינו שבעוב״י מצרים לאושר ולכושר ויהי שמה לתהלה ותפארת בין קהלות הקדש אשר בתפוצות הגולה, בנועם סדריה וביושר נתיבותיה…״.

אכן, במסירותו הגדולה למען קהלתו, הצליח רבי רפאל אהרן, להעלות את הקהלה שבמצרים על במת האושר והכבוד, וכל זאת על ידי הנהגתו ותקנותיו אשר נעשו באמת וצדק שהיו נר לרגליו.

בתבונה ובדעת, חדר רבי רפאל אהרן אל תוך חדרי לבבם של צאן מרעיתו. הוא ידע בטוב טעם ודעת להבהיר להם משפטי ה׳, חוקיו ומשפטיו. הוא השתמש בסגנון מיוחד במינו, כדי לפלס לו נתיב בלב שומעי לקחו ולהעמיד את משפטי הדת על תילה. והרי שתי דוגמאות המאפיינות את דרכו בקודש.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- עמ'173-171

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

הרב יו״ט ישראל זצ״ל, כתב בספרו מנהגי מצרים כי המנהג במצרים הוא לעשות חזרת הש״ץ בכל התפלות וגם בתפילות המוספין, בניגוד לתקנת הרמב״ם ז״ל שביטל בזמנו את חזרות הש״ץ. רק בשבת שיש בו שורה (ר״ל שמחה וכדו,) ושם נמצא ריבוי עם, מתפללין תפלת מוסף אחת בקול רם. כותב ע״ז רבי רפאל אהרן:

״כי האידנא תלי״ת כמעט הוקבעו להתפלל שתים בתפלת המוספין גם בשבת שיש בו שורה והכי הונהג בכל הקהלות דמצרים״.

וכך מוסיף וכותב רבי רפאל אהרן על אחד המקרים שהיה לו בנושא זה בתחילת דרכו:

״ובתחילת כניסתי לשרת בקדש בקרית העליזה מצרים יע״א נמצאתי בשבת שהיתה בו שורת חתונה, והכבידו על הקהל טורח בריבוי עולים והשכבות ונדבות לחיי פלוני ואלמוני, ובעת חזרת המוסף היו איזה אנשים שאמרו לש״ץ שיתפלל אחת כי כבר רד היום. ועליתי על התיבה ואמרתי לבעל השמחה, דע בני כי הקב״ה אומר שרוצה גם הוא להיות עולה לס״ת לשמחת בנך, האם לא תתרצה בזה? ונרעש והשתומם לדברי על הפליאה הזאת ששמעו אזניו, ואמרתי לו כי בכל העולים שעלו לס״ת לשמחת חתונתך לא היה עליך לטורח שום אחד מהם, ורק בחלק הקב״ה אתה טורח, כי על כן חשוב כמה מינוטין ילכו בעלית עולה אחד והשכבה על דור אבותיו, ונדבה ומי שבירך לחיי קרוביו וקרובותיו, והזמן הזה עצמו תתנהו לבורא עולם ששמחך בבנך ובחתונתו ויתפלל הש״ץ חזרת מוסף כתקנה, ותחשוב בדעתך שכביכול אחד מהעולים להבדיל. ותכף ומיד נתנו צו הקהל לש״ץ שיתפלל שתים, ואשריהם ישראל קדושים הם, וטהורים הם…״.

סיפר לי הרה״ג ר׳ עזרא בצרי שליט׳יא, אב״ד בירושלים, מעשה ששמע מאיש נאמן, כי פעם הוזמן הגר׳יא בן שמעון לערוך חופה וקידושין לבתו של אחד הגבירים הרמים מהידועים והמפורסמים במצרים, אשר היה ידוע לעשיר מופלג ובעל השפעה רבה בקרב הקהילה, וגם יד ושם לו בבית המלכות ואצל השרים.

למותר לציין, כי אל החתונה הזו שנערכה בחצר ארמונו של הגביר אשר היתה כחצר המלכים, הגיעו כל המי ומי מנכבדי הקהילה, גבירים ורוזנים, שרים וגדולי המלכות. בשעה היעודה לעריכת החופה, נעמדו כל המוזמנים ביראת כבוד סביב לאפריון, ועיניהם מופנות אל מסדר הקידושין, הלא הוא החכם באשי, הגר״א בן שמעון.

בידים רועדות קמעה, מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב, ומלאו ביין משובח ישן נושן, אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.

הגר״א בן שמעון, פנה אל הגביר ולחש לו באוזנו כי היין איננו ראוי לברכה. הגביר שלא הבין את פשר כוונת הרב. נגש מיד למרתפו ובמו ידיו הביא יין אחר יותר משובח מהראשון. שוב פנה אליו הרב ולחש לו, כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. שוב חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא מהיין הכי משובח שהיה לו, ושוב פנה אליו הגרי׳א בן שמעון ואמר לו בלחישה אך בתקיפות כי היין פסול ואינו ראוי כלל לברכה.

בצר לו פנה הגביר להגר״א בן שמעון, ובקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות אליו למרתף ושם הוא יבחר את היין הראוי לברכה.

כאשר נכנסו שניהם למרתף היין, פנה הרב אל הגביר ואמר לו: ״בני ויקירי, לצערי הגדול לא אוכל לברך על היין שברשותך כי יין נסך הם״. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אזי פנה שוב הרב אל הגביר והסביר לו, כי הלכה היא, ״שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם, ויינו יין נסך״. ולדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך. והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, אשר על כן, יינך יין נסך הוא, ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.

דברי הגר״א בן שמעון, שנאמרו בלב כואב ובצער עמוק וכדבר איש אל בנו אוהבו, ירדו חדרי בטן וחדרו עמוק עמוק לליבו של הגביר, אשר היה מזועזע עמוקות למשמע אוזניו, בשרו של הגביר נעשה חדודין חדודין, וחש מחנק בגרונו בשומעו מפי הרב את ההשואה שיש בין מחלל שבת לעכו״ם עד כדי כך שיינו יין נסך.

לאחר שהתאושש הגביר מתדהמתו, בעינים דומעות ובאנחה שוברת לבב אנוש, פנה להגר״א בן שמעון, ואמר לו: ילמדנו רבינו, דרך ישכון אור להעמידני על הדין ועל האמת ולהחזירני ליהדותי, והריני מעתה מקבל עלי לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור.

כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובאמונה ובלב תמים, פנה אל הגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך להיות בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אשר על כן, צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.

בפנים צוהבות ובעינים מאירות אור יקרות, חזרו הרב והגביר אל החצר לערוך את החופה והקידושין, ומיני אז חזר הגביר לשמור ולעשות את השבת, ועבד את ה׳ בלב שלם.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- עמ'175

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- מתקן תקנות

מתקן תקנות

תקנות רבות ומועילות התקין רבי רפאל אהרן בק״ק מצרים. תקנות אלו היו נחוצות ביותר לקיום היהדות בארץ זו. בעיני הבדולח שלו ראה את הנולד ונקט אמצעים מתאימים כדי לקדם את פני הרעה. תקנותיו וסייגיו אשר הגה ועשה בקרב צאן מרעיתו, היוו למגן מפני חידקי ההשכלה לגווניה השונים, וכחומה בצורה לשמירת הציביון היהודי השורשי ושריונו. הרבה עמל וטורח השקיע רבי רפאל אהרן על כל תקנה ותקנה. הרבה מחשבה במוח ונפש השקיע על כל קוץ וקוץ ועל כל פרט ופרט. כל עניו ליבן וניפה בי״ג נפה עד שנתברר אצלו כל צרכו מקורו ויסודו, ואזי התקין את מה שהיה צורך בתיקונו. כך הוא ז׳׳ל כותב:

 

״… כי לרגלי עבודתי לקהל עדתי, וחשקי הנמרץ, לכונן את הקהלה ולהעלותה על במת ההצלחה והאושר, בתקנות תועליות ונצחיות, אם ממה שהעירוני עליהם רעיוני ואם ממה שהעירוני עליהם יחידי הקהלה ונשיאיה וגדוליה העי״א, לשום משטרם בארץ ויהיו לחק. מובן הוא כי למען עשות תקנה או גדר אשר תעמוד לדורות, עלינו החובה בטרם נגיש לפעלה, לבחון יסודותיה, ולבדוק אשיותיה, אם על פי הדין והדת יבנו חומותיה, ולהסיר ממנה חלקי הסותר והדוחה, לבלתי ינועו מעגלותיה. וכל דבר אשר לא היתה ידיעתי בו ברורה אם זך ואם ישר, ועל פי משפטי התורה יכשר, הלא מעתה עלי חפש בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וללמוד אני צריך למען נדע איך נטע ואיך נשתול את הנצר בתוך גן החיים של העדה…״.

 

התקנות שהנהיג רבי רפאל אהרן מסודרות המה בספרו ״נהר מצרים,׳, ותקצר היריעה למנותם. לכל תקנה ותקנה יצק יסודות חזקים מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. כצור איתן עמד על משמרת הקדש לקיים את כל המנהגים ולבל יהין איש לפרוץ גדר, וכך הוא ז״ל כותב בהקדמתו לספר ״נהר מצרים״:

״ואחרי כל זאת הנני מזהיר, כי יודע כל באי שער עמי אשר במצרים כי כל המנהגים אשר נתקנו בזמני, המפוזרים על פני מרחבי ספרי זה הקטן ״נהר מצרים״, עם הגדרים והסייגים והתקנות אשר עשיתי לישוב הרוחני והמדיני בהסכמת ז׳ טובי העיר ונשיאי הארץ ישמרם צורם, כמעט במסירות נפש עמדו לי עד אשר נקבעו לחקת משפט בארץ, כי לא היתה קריה אשר שנבה מאנשים חכמים בעיניהם וזה דרכם להרוס ולא לבנות כידוע. ובכן בכח המסור בידינו מתורתנו הקדושה ומאת קהל עדתנו יצ״ו, הרי אני מזהיר באזהרה גמורה לכל הדורות הבאים אחרינו לשרת בקדש בקריה עליזה זו מצרים ולשבת על כסא ההוראה, אשר עליהם החוב מוטל לשמור ולעשות את כל המנהגים הכתובים בספר הזה, מהם אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף את יתר מנהגי מצרים שבאו בדברי הפוסקים ז״ל ונשמטו ממני כי לא ראיתים, ובשר ודם אני. ואין הדבר צריך לאומרו במנהגי העיר אשר העתקתי דברי הפוסקים ז״ל מקור המנהג, כי בזה פשיטא שכל איש ירא לנפשו לעבור על דברי רבותינו מארי דאתרין לקדושים אשר בארץ זיע׳׳א.

אכן כוונת אזהרתינו על כל התקנות והסייגים אשר נעשו על ידינו, בשליחותייהו דרבנן קרישי ותקיפי רבותינו הראשונים אשר נעזרנו מדבריהם, וזכותם סייעה לשום אותם חק בארץ תהלות לאל יתברך, ועל פיהם אנו מתנהגים עד היום, ועי״ז העיר בצורה ונצורה ושלות השקט שוררת בה, כן יהיה תמיד. והאיש אשר בגובה לבו יפרוץ גדר המנהגים והתקנות אשר בספר הזה, למען הראות כחו וגבורתו כי זרועו מושלה לו, האיש ההוא נקה לא ינקה וכסאו יתמוטט תחתיו, ונגזלה מנוחתו לא ידע שלום בעצמיו, ביבוש קצירו, ישבר באפס יד, ולא יראה כי יבוא טוב,

ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי׳׳ר״.

 

דבריו אשר היו ונאמרו כדרבונות, עשו רושם גדול בקרב הקהילה ולא העיז איש לשנות או לעבור על התקנות והסייגים שהנהיג רבי רפאל אהרן. כל העם ענו אחריו מקודש מקודש. ככל היוצא מפיו כן נהגו וכן עשו.

אחת מתקנותיו שתיקן רבי רפאל אהרן במצרים היתה, לערוך חופה וקידושין בבתי הכנסת. זאת כמובן, על מנת להציל את הקהילה ממכשולים רבים הנגרמים מעשיית החופה בבתי מלונות ובתי משתאות. וכך הוא לשון התקנה בספר ״נהר מצרים״, בלשונו הזהב:

 

׳׳במצרים נהגו עתה לעשות החופה בתוך בית הכנסת כי המקום קדוש ויראת הקדש אשר בבית אלהים תציל את עם הקדוש מכמה מכשולים אשר אין להעלות זכרם על הספר. והסיבה היותר נגלית אשר הכריחה אותנו להנהיג החופות בבית הכנסת היא, כי עד הנה היו נוהגים שאיש אשר מקום דירתו צר מהכיל את כל קרואיו לחופת בנו או בתו היה עושה החופה באחת מבתי מלון אורחים אשר בעיר שבעליהם נכרים וערלים, ומשכירים שם בית גדולה לעשות החופה ואחריה ריקודין ומחולות, ומפזרים על זה כסף תועפות, ובית דין צדק היו מוכרחים לסדר להם חופה וקידושין בבתי המלון הנז״ל. וכיון שנשתרבב המנהג לעשות החופות בבתי נכרים אשר לא מבני

ישראל המה, הורע הדבר עוד יותר, כי כימות החורף אשר העיר מצרים מלאה מאורחים רבים הבאים לשבת בכל ימי החורף מאין גשם ואין קור בארץ כידוע ולא ישיגו מקום פנוי בבתי ההוטילם הנזכר גם בשכירות רב, היו שוכרים גם מקומות היותר פחותים מזה בבתי משתאות של הנכרים ולפעמים גם בבתי קאפ׳י וכיוצא, ובעונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו כי אין באומות העולם מי שיעשה כזאת, כי הנוצרים נמנע שיעשו חתונתם כי אם בבתי כנסיותיהם מקום צנוע, והישמעאלים כל שכן וקל חומר שאין עושים חופותם כי אם בחדרי חדרים, ורק עם הנבחר הוא פרץ והרס גדר צניעותו בזאת.

 

וכמה פעמים אירע שבהיותינו מסדרים חופה וקידושין בבתים הנזכרים לעיל, מבלי משים ראינו אחרי כן על הכותלים תלוים צורות שתי וערב ועוד צורות מכוערות אשר תועבה הם לנו, ואי אפשר למחות על זה אם מפני דרכי שלום. ואם כי אנחנו באנו בגבולם. וכאשר הגיעו הדברים עד גדר הביזיון כזה וחילול כבוד האומה, נתעוררו זט״ה ונשיאי העדה העי׳׳א והסכימו עמנו לגדור גדר בפני החילול ה׳ זה, ואסרנו איסר לבלתי עשות חופה עוד לא בשום מקום מלון אורחים ולא בבתי משקאות. כללא דמילתא, שאי אפשר עוד לעשות חופה וקידושין בשום מקום אשר בעליו לא מבני ישראל המה, ורק או בבית החתן או הכלה. או באחת מבתי כנסיות הבנוים לתלפיות בכל יופי והדר תהילות לאל יתברך, או אם יקחו חצר ריקנית שאין בה שום דיורים כדי לעשות חופה בלבד, וזה מותר גם אם בעל החצר אינו מב״ב כמובן.

ובכן הננו להודיע גלוי לכל העם, כי על פי הסכמת בית דין הצדק והסכמת זט״ה נשיאי העדה העי׳׳א, חקה חקקנו וגזירה גזרנו שמכאן והלאה (משנת התרס״ו) לא יורשה שום בר ישראל לעשות חופה לא בבתי מלון אורחים בכל אופן שיהיה, וכל שכן וקל וחומר בבתי משתאות ובתי קאפי חלילה. רק או בבית החתן או בבית הכלה. ואם מעונם צר מהכיל יבחרו להם בית הכנסת אשר תיטב בעיניהם, כי תלי״ת בכל המגרשים אשר בהם ישוב אחב״י יש לעדתינו תלי״ת בתי כנסיות מפוארים, הן ברחוב היהודים, והן במגרש איסמעילייא, והן במגרש עבאסיה, והן במצרים הישנה וכו׳, ויכולים לעשות בהם החופה אחר לקיחת רשות מגבאי בית הכנסת ההיא. או אם מקומם רחוק, יכולים לקחת חצר ריקנית לגמרי מדיורים ולעשות בה החופה אם המקום ההוא מוצנע. וזולת זה אין לעשות חו״ק בשום מקום. וחלילה לפרוץ גדר ולהביא את ישראל ודתו לידי בזיון וחרפה בעמים חס ושלום. וכל בר ישראל יחוש על נפשו לבלתי הכניס עוד את עצמו ואת זולתו בסוג כי את דבר ה׳ בזה חלילה, וד״ב הערה.

 

ואזהרה זו היא גם לבית דין הצדק ולכל הבאים אחרינו לשרת בקדש אשר כל עניני האישות בכללן ופרטן מסור הוא ביד בית דין הצדק שבמצרים, אשר המה יעמדו על המשמר בכל עז ותעצומות, ולא יתנו רשות לסדר חופה וקידושין לא הם ולא ב״ך בשום מקום מהמקומות הנזכרים אשר המיטו עלינו חרפה חס ושלום. זולת בשלש המקומות אשר קדם זכרם, והם או בבית החתן והכלה וקרוביהם, או בבית הכנסת אשר להעדה, או בחצר ריקנית לגמרי אשר יקחוה בשכירות לעשות חופה ולצאת, ובתנאי שיהיה המקום צנוע. וכאשר המנהג עתה שורר במצרים תלי״ת מעת שהסכמנו על הדבר. ושומע לנו ישכון בטח, והפורץ גדר עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל. וד״ב הערה״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון מתקן תקנות

-עמ'179

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- תקנות להפקעת הקידושין

״רבי אהרן, עניש וקטיל״

הגאון האדיר רבי עזרא עטייה זצ״ל, ראש ישיבת ״פורת יוסף׳׳ אשר שהה במצרים בזמן מלחמת העולם הראשונה, הכיר מקרוב את רבי רפאל אהרן. הוא הוקיר אותו מאד ותמיד היתה תהלתו בפיו. הוא נהג לומר, כי ״רבי אהרן בן שמעון, לרוב קדושתו, עניש וקטיל היה״, וזאת על ידי מעשה שראה בהקשר לתקנה הנזכרת לעיל, ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים הוזמן רבי רפאל אהרן לערוך חופה וקידושין באחד מבתי הכנסת שבמצרים, לאחד משועי הארץ מהמשפחות המיוחסות. כאשר עמד לערוך את החופה נודע לו כי בקרב המוזמנים ישנה אשה אחת שבאה בבגדים לא צנועים שאינם מתאימים והולמים לקדושת המקום. רבי רפאל אהרן דרש בתוקף כי אשה זו תעזוב את המקום, וכל עוד שהיא לא תצא הוא לא יערוך את החופה.

בעלי השמחה הסבירו לרב, שהאשה הנזכרת הנה אשה חשובה מהמשפחות הכי מיוחסות שבקהילה, וכי לא נאה ולא יאה לדרוש ממנה לצאת. הרב עמד בתוקף על דרישתו זו, וכל הסבר או שכנוע לא הועילו להניאו מעמדתו ודרישתו.

בלית ברירה פנו בעלי השמחה לאשה המכובדת הנ״ל, ומסרו לה את בקשתו ודרישתו של הרב. האשה הנ״ל, מלבד זאת שלא קבלה את דברי הרב, עוד העיזה פניה במצח נחושה ופערה פיה לבלי חק נגד הרב, חוקיו ומשפטיו, ועמדה על דעתה שהיא לא תצא מביהכ״נס.

רבי רפאל אהרן התישב בכסא ואמר ״אני מחכה שאשה זו תצא מהמקום הקדוש הזה׳׳. והנה לא עברו רגעים אחדים, והאשה נפלה על הארץ ונפחה את נשמתה. אזי ראו כל העם את תוקף קדושתו של רבי רפאל אהרן, וחרדת אלקים נפלה עליהם. (מעשה זה שמעתי מפיו של הרה׳׳ג ר׳ יעקב כהן שליטי׳א ר״מ בישיבת פורת יוסף, ששמע מפיו של הגר״ע עטייה זצ״ל)

מצודתו פרושה על פני כל הארץ

באישיותו הכבירה והקורנת, הפך רבי רפאל אהרן לעמוד אש ההולך להאיר לפני המחנה. מצודתו היתה פרושה על פני כל ארץ מצרים ואגפיה, ועל פיו ישק כל דבר קטון וגדול.

מיום עלותו על כס הרבנות במצרים, ראה עצמו אחראי לצביון היהודי של צאן מרעיתו שיהיה מושתת על אדני התורה והדת הצרופה מדור דור. הוא מילא במלוא עוזו בגודל חשקו ובתוקף גבורתו אחר המשימה שהוטלה עליו, ודאג לעטר את מחוז שיפוטו ברבנות בחומת אש סביב, ולהקיפה במגדלי שן לבל תהיה פרוצה לכל רוח נושבת. בכוחותיו האדירים ובעבודתו המאומצת ללא ליאות, הטביע את חותמו האישי בכל שטחי החיים בקהילה.

בכל מקום שדרכו רגליו של רבי רפאל אהרן, השפעתו ופעילותו היתה ניכרת. הוא בירר וליבן את בעיות המקום ונתן את דעתו על כל פרט ופרט מחיי הקהילה, ואף תיקן להם תקנות וחוקים טובים.

על כך מספר הרה״ג רבי שמואל בן יוסף מ׳ ישועה זצ"ל בעל המחבר ״נחלת יוסף״, אשר עלה מעירו עדן שבתימן לא׳׳י בשנת התרס״ב (1902), ובדרכו חזרה לעיר מולדתו עבר דרך פורט סעיד. שם ראה כמה מנהגים שלא יישרו בעיניו, ועל כך הוא כותב:

״…ועל כל פנים, אם יש בכאן אדם גדול ותקיף ומדברנא דאומתיה, הוא יכול על זאת ליישר כל הדורא, הלא תראה כי בבואנו מעיר קהרא הבירה, בא הרב הגדול של מצרים לכאן פרט סעיד, הוא הרב הנאור ה״ה רבי אהרן נר״ו, ותכף בשבת הראשונה בשביתתו פה תיקן שני תקנות מועילות, והוא המנהג בכאן בשבת ויו״ט בקריאת הפטרה לקרוא כל הקהל עם המפטיר כולם ביחד בקול רם, והרב הנאור הזה גזר אומר לבל יעשו עוד כן, רק המפטיר לבדו יקרא הפטרה ואזני כל הקהל יהיו רק שומעים כמו בס״ת וכמנהג רוב הקהילות. שנית לא נהגו בכאן לומר מי שברך לכל הקהל אחר קריאת הפטרה כמנהג כל ישראל, והרב הזה הנז׳ תיקן מהיום ההוא ומעלה לומר מי שבירך לקהל ותהי לחק ולא יעבור. ואילו היה הרב הנז׳ בכאן ביום שחל בו ברית מילה, לא היה מניח בשום אופן לאחר המילה עד הערב בשביל קיבוץ הנשים… וכן אילו היה הרב הנז' בכאן, לא היה מניח בשום אופן ליגע החתן בכלתו לאחר שעשה מעשה…״.

תקנות להפקעת הקידושין

אחת מתקנותיו הנועזות ביותר שהנהיג רבי רפאל אהרן במצרים לגבולותיה. היא הפקעת הקידושין והפקרת כספם של המקדשים אשה בניגוד לשלושת תנאים אלה: ׳׳א) שיהיו הקידושין ברשות הרב אב בית דין היושב על כסא ההוראה בעיר. ובכפרים שאין שם אב״ד, יהיו הקידושין ברשות הגבאי במקום ההוא אשר קבלוהו עליהם ונבחר מהקהל להיות גבאי בכפר ההוא. ב)שיהיו הקידושין לעולם במנין יו"ד מישראל ומכללם סופר בית דיו הצדק או איש אחר הבא מכח הרב אב״ד ורשותו, ובכפרים יהיה מכלל העשרה חכם העיר או איש הבא מכח גבאי העיר ההיא ורשותו. ג)שתמיד יהיו הקידושין בשטר כתובת אירוסין כפי החק השורר בארץ בענין הזה. ועל פי כל שלשת התנאים האמורים יהיו מהיום הזה והלאה כל הקידושין הניתנים לכל בת ישראל בכל ערי מצרים מן הקצה עד הקצה, אחד מהנה לא תחסר לעולם״.

תקנה זו של הפקעת קידושין, באה כדי לעשות ״סייג וגדר לחקי התורה ושמירת טהרת האומה וגזעה וזרעה״, אחר שגדלה המספחת והמכשולים הרבים בדיני אישות וקידושין בארץ מצרים. רבים הם הנימוקים לתקנה זו:

״יען מלכות מצרים היום היא מלכות הדרור והחופש ומיושבת מאנשים ועמים שונים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, וגם חסות צלם חלוק הוא למיניהם, מי מהם חוסה בצל צרפת, ומי בצל אטיליה, ומי בצל ענגלאנד אוסטרייך וכו', אשר נימוסיהם ודתיהם שונות זו מזו, וכאשר יקרה שאיש מהחוסים בצלם יעבור על תקנת העיר ויקדש שלא כדת, יקשה מאוד להציל טרפו מפיו ולתת גט לארוסתו מסיבות שונות, יש שממשלתו לא תרשהו לגרש בשום אופן ותשאר הבת ההיא עגונה כל ימיה, ויש שממשלתם לא תכיר הגירושין כי אם הנעשים לפניהם כפי נימוסם ובהתגרשם לפני השופט על פי הנימוס שלהם יחזיקו אותם לפנויים רח״ל ויתירו אשת איש לשוק, וכהנה מכשולות בעוה״ר…. והבאים מצרימה אם זכרים הם לא נדע אם נשואים הם כבר או משודכים בעירם או פנויים, וכן הנשים הבאות לגור בארץ בטרם התחקות עליהן אם הן פנויות אלמנות או גרושות, או עדיין עליהן זיקת בעל או זיקת חליצה ויבום, יעשו מעשיהן בסתר לקדש או להתקדש, וכאשר תתגלה ערמתם בקהל, ניגע בדי ריק לתקן המעוות, מהם שברחו והניחו ארוסותיהם אחוזות בכבלי העיגון, ומהם עזי נפש אשר יתנו כתף סוררת ולא ישמעו לקול מורים בהשענם על הממשלה אשר הם חוסים בצלה… ״.

תקנה זו נעשתה ונתקבלה באסיפה הכללית שכינס רבי רפאל אהרן בבית המדרש של בית דינו הצדק שבמצרים. השתתפו בה רבני ודייני הקהלות הראשיות שבכל מלכות מצרים, ה״ה רבי רפאל אהרן ובית דינו, רבי אליהו חזן אב״ד נא אמון, רבי אהרן מענדיל בהר״ן הכהן מו״ץ לעדת האשכנזים במצרים. כן לקחו חלק השרים והסגנים נשיאי העדות וגדולי אנשי הוועדים דשתי הקהלות הגדולות, והיה זה בשנת תרס׳׳א.

הסכמה זו הוכרזה מתוך הכתב בלשון ערבי בבתי הכנסיות שבכל ערי ארץ מצרים והכפרים, ארבעה שבתות רצופות זו אחר זו.

רבי רפאל אהרן ורבי אליהו חזן, אשר הם היו רבני הקהלות הגדולות, הלכו וסבבו כל הערים שבארץ מצרים. הם עברו ממקום למקום ומעיר לעיר והכריזו בבתי הכנסת את ההסכמה הנשגבה בענין הפקרת הקידושין. כך מסיים רבי רפאל אהרן את הפרק הזה:

״עלינו לשבח לאדון הכל כי גבר עלינו חסדו, שמעת וזמן אשר נוסדה ההסכמה הזאת ונתפרסמה בכל גלילות מצרים, נתנה חתתה ויראתה על פני כל העם מקצה, ומזה כשבע שנים אשר נתייסדה ההסכמה, לא נועז איש בכל גבול מצרים לקדש שלא ברשות בית דין ושלא כפי חקי ההסכמה,

ביודעו מראש כי מעשה קידושין הבל המה, ושום אשה לא נתפתית לקבל קידושין מאיש נגד ההסכמה ולבזות כבודה חנם, ותהילה לאל יתברך, נגדר הפרץ הלזה, כן יהיה המקום בעזרתינו תמיד להרים דגל התורה, ולשמור חומות הדת הקדושה אמן״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון תקנות להפקעת הקידושין-עמ' 183

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

מקוה ישראל— מושיעו

נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.

רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.

רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.

סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.

רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.

רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.

רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.

כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו

שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.

מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.

בתחילת הפסק דין שערך רבינו, מתאר הוא את חרדתו לגשת ולהכריע בסוגיא חמורה זו: ״הנה בשמים עדי וסהדי במרומים כי כוליה גופאי מירתת יראה ורעד יבוא בי לגשת אל הדבר הזה כי מכיר אני את מקומי ערכי עלי בער ולא אבין, ואיככה אכניס ראשי לעשות חדשה באיסור נדה החמורה ועונשה עונש כרת רח״ל. האמנם לא זו בלבד שאין אני בן חורין וזאת חובתי ואעשנה להטפל בצרכי עדתי ובפרט בדבר הגדול הזה אשר בו תלוי טהרת האומה וקדושתה…״.

הגאון האדיר הראשל״צ רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, היש״א ברכה, השיב תשובה מאהבה לרבינו, למרות שמצב בריאותו לא היה שפיר, וכך הוא כותב:

״רב נכבד! יקרת מכתבו זה ימים לא כבירים הגיעני לנכון ותוכו רצוף אהבה קונטריס מקוה טהרה, אשר כוננו ידי קודשו אשר נתעורר בעוצם השתדלותו לטהרת בנות ישראל מטומאתן, את הכל עשה יפה בעטו, צנה וסוחרה אמתו… ואנא נפשאי ברוב חולשת גופי ומאור עיני סהדי במרומים כי לא אוכל לתפוס בספרים להבין אמרי בינה, עכ״ז דחקתי ונכנסתי בראותי אהבתו וחיבתו לזכות את הרבים וכגון דא מצוה רבה אין ערוך אליה, כל שהיא תפארת לעושיה״. בסיום דבריו כותב: הראשל״צ. ״…הנני מסכים ומעריב לעשות המקוה הנז׳ כאשר העלה רו״מ… וכאשר צדד רו״מ ברוב יגיעתו שהלכה כמותו… ואשרי יולדתו שזכה על ידו לטהר את בנות ישראל מטומאתן״.

גם הגאון החסיד רבי אליהו סלימאן מאני זצ״ל רבה של עיה׳יק חברון ז״ל הסכים עם רבינו הלכה למעשה, וכך הוא כותב ״ובאמת ששמחתי לפעולת מעלת הרב מרי דאתרא שהסיר מכשול גדול מעוב״י מצרים יע״א ואני מזה שנים נשאלתי שאלה זו מאת המנוח השר ס׳ נסים מוצרי נ״ע והתרתי לו מהטעמים שהביא הרב מרא דאתרא…״. ברוח זו פסק גם בנו הגאון החסיד רבי סלימאן מנחם מאני זצ״ל.

אף הגאון המפורסם רבי רפאל יצחק ישראל, ראב״ד של עדת הספרדים בירושלים ומגדולי רבניה, כותב בחיבה רבה לרבינו: ״רב חביבא ורב נהוראי מעלת הרב הגדול, מעוז ומגדול, מר מחותננו כקש״ת המלאך רפאל אהרן קדוש ה, יצ״ו, ולא יעדי מינן זיו אורו אנס״ו, שלום אין קץ! קראתי בכל לב קונטריסו הטהור הנקרא בשם ״מקוה טהרה״ מראשו ועד סופו וראיתי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז… באופן דלענ״ד נראה דהלכתא כוותיה דמני״ר ויטהרו הנשים צדקניות אשר יראת הי עליהן…״.

פרנס נאמן

פרנס נאמן היה הגר״א בן שמעון לעמו ולעדתו. רב המעש ורב הפעלים, לא נח ולא שקט במסירות נפשו הגדולה לכל עניני הקהילה ותקנותיה. הרבה בתפילה ותעניות למען שלום עדתו. כאב רחמן סיכך עליהם באברתו. באחת מתשובותיו לבי דינא של קהלת התימנים בירושלים, הוא כותב: ״רבנים יקרים, מכתבם הטהור הגיעני לנכון אך אחרתי להשיבכם הן מחמת המלאכה המוטלת על בית דיננו עוד ביתר שאת ד' יעזור, ושנית כי בימים האלה, אנן טרודים בתפילות ותחינות ופדיוני נפש ותקון כרת בלילות וכו', בעבור המחלה הנוראה לא איספאניולא העושה שמות בארץ ורבים חללים הפילה בעוה״ר כולם צעירי ימים, ד׳ ירחם על עמו ויאמר למשחית הרף ידיך ויסיר מקרבנו כל נגע ומחלה אמן״. (ענף חיים ח״ב ירושלים תשמ״א).

כפי שדאג לצרכי החיים, כך דאג הגר״א בן שמעון לצרכי המתים(ראה בספרו נהר מצרים הל׳ קבורה דף קמ״ה ס׳יא ובמצור דב׳יש חאו״ח סי׳ זי). כן דאג רבינו להקמת מצבת זכרון על מצבת קדושתו של הגאון המקובל והחסיד רבי חיים כפוסי זצ׳׳ל, אחד המיוחד מגורי האר׳׳י ז׳׳ל.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

עמוד 190

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

חכמי המערב בירושלים

רבי חיים כפוסי בעל הנס

קדוש ונערץ בקדושה העליונה היה רבי חיים כפוסי זצ״ל, בפי כל יהודי מצרים זה מאות בשנים. שמו המקודש נישא ברתת ובזיע וכשנשבעים שבועה חמורה היו משביעים בשמו. אף גויי הארץ מוקירים ומכבדים את שם רבי חיים, ומשביעים את היהודים בשמו. גם מצבת קבורתו הפכה למקום מקודש ולעליה לרגל. כל קשי יום מכתת את רגליו והולך לשפוך צקון לחשו לפני מצבתו. ״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו, וגדולי□ צדיקים במיתת□ זיע״א…״.

רבי חיים כפוסי זצ״ל נולד בראשית המאה הרביעית לאלף השישי. בהיותו נער גלה מעירו אלגי׳ר, והגיע למצרים. שם גדל בתורה ובמשך הזמן נתפרסם כפוסק מובהק, וכל גדולי הדור ההוא הוקירו והעריכו את גדולתו ורום מעלותיו. כגדולתו בתורת הנגלה כך היתה גדולתו בתורת הנסתר. הוא היה מתלמידיו של רבינו הארי׳׳זל ויצק מים על ידו. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא כרבי יעקב קאשטרו (מהריק׳׳ש), מהרי׳׳ט צהלון, מהר״ש דוראן ועוד. אחדים מפסקיו הוזכרו בתשב׳׳ץ ובתשובות הרדב״ז הישנות. הוא חיבר ס׳ ״ספרי חיים״ על הספרי והמכילתא. הוא הלך לעולמו ביום י״ב לחודש שבט שצ״א (1631) והיו ימיו כתשעים שנה. מקום מנוחתו בבית העלמין העתיק של מצרים וידועה עד היום הזה. — רבי יעקב ספיר כותב בספרו ׳׳אבן ספיר״ כי הוא ביקר על מצבת קבורת הרב, ״פה ראיתי מקום שם קבר עליו גל אבנים גדול כולו רטוב בשמן מהנסכים אשר ינסכו עליו כל איש ואשה אשר להם כל תפלה, כל תחינה, ואינם הולכים על קברו במנעלים, קדוש להם מאד, ומשביעים בשמו, ר׳ חיים…״.

גאון עוזינו החיד׳׳א בספרו שה״ג מערכת מ׳ סימן ט׳ כותב כי ״כל הנשבע לשקר על קברו נענש״.

במשך השנים בהיות רבי חיים זצ״ל יושב על מדין במצרים, כהו עיניו ונעשה סגי נהור, ליצני הדור התחילו לרנן אחריו כי השוחד שח״ו לקח, עיוור את עיניו. רבי חיים קרא לעצרת עם ודרש לפני הציבור. הוא אמר

בתוך קהל ועדה, כי ״שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד, וה' יודע כי נקי אנכי מעוון זה. אם האמת אתם שלקחתי שוחד, כן יהיה תמיד שהענן יכסהו ולא יוכל לראות כל ימיו, ואם חף אנכי מפשע ונזהר מאד בזה, יהי רצון שיאורו עיני כבראשונה ואזי ידעו כולם כי יש ה׳ שופט צדק ואמת, וה׳ אור לי״.

עם סיום דבריו, מיד האירו עיניו ונתקבלה תפלתו בהלו נרו, ומאז היה חותם שמו ״ה׳ ניסי חיים כפוסי״.

החיד״א כותב עוד, ״ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אח״כ הי נסי חיים כפוסי, כתיבה מאושרה.׳׳

רבי רפאל אהרן ראה צורך לתקן ולשפץ את מצבתו של רבי חיים, ואף תיקן מקום מיוחד לשמן שמביאים המשתטחים על קברו. וזה לשונו:

״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו. וגדולים צדיקים במיתתם זיע״א.

האמנם ראיתי בזה מנהג זר ומוזר אשר עושים המוני עם במצרים על קבר הרב ז׳׳ל, אשר לא נשמע כמוהו בשום עיר ומדינה. כי כל ההולך להשתטח על מצבת קבורתו ולשפוך שיחו, מוליך בידו בקבוק של שמן זית, ובפרט בערבי ר״ה ויוה״כ, ותחת להדליק השמן למנוחת הרב זיע״א שופכים את השמן על מצבתו, ובערבי ר״ה ויוה״כ שמרבים העם להביא שמ״ל, והכל נשפך על מצבת קבורתו, תהיה תעלה כבית סאתים מלאה שמן ההולך לאיבוד, ורק יהיה לתועלת הגוים השומרים את בית מועד לכל חי, כי לקטוהו ויאכלוהו, ויעשו בו צרכיהם. ומלבד הצער שהשמן הזה הולך לאבדון בלתי תועלת למתים ולחיים, עוד גורמים בזה שתים רעות: האחת שאין שוס אדם יכול להתקרב ולהשתטח על קבר הצדיק זי״ע מפני הטינוף והלכלוך, וצריכים רק להתפלל מרחוק. זאת שנית שהשמן בטבעו הורס את הקשה ממנו, וע״כ גם אבני גדר מצבתו, ישחתו ויהרסו לרסיסים כאשר כן הוא עתה. וזה פרי מנהג של שטות אשר הוא לעג וקלס ממש. ובחסדי ה׳

אשר עזרני אזרתי כגבר חלצי ודברתי עם גדולי העדה העי״א וקבצנו סך גדול לקיים עליו מצבה מפוארה, מאבני שיש גבוהה, ובסוף הבנין של המצבה נעשה שם מקום מיוחד לתת שם כל השמן הנידר והנידב למנוחת הרב זיע״א, אשר משם ישפך לתוך חבית של מתכת חזקה, עשויה בסוגר ומנעול, וכאשר תתמלא החבית מהשמן יודלק בעהי״ת בבית הכנסת הנק׳ על שם הרב ז״ל. וכבר אנחנו משתדלים בהקמתה. ה׳ יעזרנו עדכ״ש, וזכות הרב זי״ע תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל המתנדבים והמשתדלים בהקמתה, חיים עד העולם. הם ובניהם וכל אשר להם. אמן״.

על מצבת קבורת הרב הקדוש הנז׳ חרות מ״ק

הרב הקדוש מתלמידי רבינו האר״י ז״ל כמוהר״ר חיים כפוסי זצוק״ל

עלה לשמים יום י״ב לח' שבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחת

ותשעים ליצי׳

וסימנה ויהי כנהר שלומך לפ״ג זכר צדיק לברכה

 

אי״ש על העדה

לא רק לבני קהילת הספרדים היה רבי רפאל אהרן רב ומאור, אלא שבתוקף תפקידו כ״חכם באשי״ של מצרים ואגפי׳ על ידי מינוי רשמי במאמר שולטן תורקיה (משנת תרנ״ג־1893), הוא שימש רב ראשי וראב״ד לכל העדות, ואף הקהילה האשכנזית היתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הראשית הספרדית, אלא שההבדל היחיד היה בביכנ״ס מיוחד לקהילת האשכנזים ובנוסח התפילה. אולם בעניני הצבור הם התאחדו עם הספרדים וכל עיסקיהם ועניניהם הדתיים היו על שכמו של רבי רפאל אהרן. הוא קרבם אליו והיה דואג לצרכיהם, ומהנה אותם בעצה ותושיה ללא הבדל וללא משוא פנים. הוא ראה בהם עם אחד, בני איש אחד, ועדה אחת, ובכל לבו ונפשו עשה לקירוב שתי העדות.

בשנת תרנ׳׳ג (1893), הופיע בפני הקהילה האשכנזית, דוקטור אחד מרומנייה אשר ניצל את תמימותם ויושרם והתחיל להשתרר על עדה זו, באומרו כי הוא שליח מן השמים אשר בא לפדותם מיד ממשלת הספרדים, ותפקידו הוא לייסד קהלה מיוחדת לאשכנזים. ראשי הקהילה הספרדים לא התנגדו לחפצם של העדה האשכנזית, ואף הקצו להם קרקע לבית עלמין מתוך אחוזתם ונחלתם של הספרדים— ללא תמורה.

לא עברו ימים רבים והרב הרומאני הודח מתפקידו, כי נתגלה מהותו שאינו בר אוריין וכל מגמתו לחרחר ריב בין העדות. העדה האשכנזית אשר נהנתה מכל הזכויות וממעמד נכבד בתוך העדה הספרדית, לא יכלה לסבול את האי צדק שמבקש הדוקטור לעשות בתוך עדתם ואת השינויים הבלתי מתקבלים על הדעת. על כן נמנו וגמרו לסלקו מתוך קהילתם. אכן ”הרב״ הדוקטור עזב את מצרים בביזיון. לאחר מכן, התמנה לרב העדה האשכנזית (כמובן, שתחת פיקודו ובהסכמתו של ״החכם באשי,,) הרב רפאל גינצבורג, שהיה בר אוריין, תלמיד חכם וירא אלקים. רבי רפאל אהרן קירבו אליו ומלא אחר כל משאלותיו לטובת הקהילה. אך, כעבור שלש שנים חלה הרב גינצבורג ונאלץ לעזוב את מצרים כדי להתרפאות בחו׳׳ל ושם נלב״ע.

רב לעדת האשכנזים במצרים

מתוך דאגתו לאחיו האשכנזים ושאיפתו של רבי רפאל אהרן לביסוסה וחיזוקה של עדה זו, הוא מינה את הגאון רבי אהרן מנדל בהר״ן הכהן שבא מעיה״ק טבריה, לרב העדה האשכנזית. בהכירו מקרוב וביודעו, שרב גדול, תלמיד חכם מופלג ונעים ההליכות כהרב מנדל, בכוחו ובאפשרותו להנהיג את עדתו ולהדריכה בדרך העולה בית ה'.

אחדים מתוך העדה האשכנזית לא ראו בעין טובה את דבר מינויו של הרב אהרן מנדל הכהן בתור רבם, כי ידעו וראו את האהבה הגדולה והכבוד ההדדי ששרר בין החכם באשי לבינו. הם ראו בהתקרבותם העזה אבן נגף לתהליך הפרידה הגמורה מעדת הספרדים אשר חפצו בה וייחלו אליה. גם ראש העדה האשכנזית אשר היה איש פשוט, מצא פגם ברב מנדל, אשר לא היה בקי בשפה האשכנזית על בוריה ולא דיבר בלשון צחה. בחדש אלול שנת תר׳׳ס(1910) הופיע מארץ אונגריא רב חדש אשר עדיין היה בחור, וכל מעלתו היתה ביודעו לדרוש בשפה אשכנזית. רבי רפאל אהרן לא רצה בשום אופן להכירו בתור רב העדה האשכנזית ואף הוכיח אותו על פניו על הסגת גבולו של הרב מנדל.

״הרב״ הבחור, התנצל שלא ידע שיש רב לעדה האשכנזית, ובכל זאת בהשפעת ראש הקהילה לא פוטר ממשרתו.

בראות הרב רפאל אהרן, כי הרב מנדל, הודח ממשרתו ומפרנסתו. גם ראה, שאם יעמוד בתוקף להדיח את ׳׳הרב״ החדש, אשר רצוי ומקובל הוא אצל ראשי העדה האשכנזית, תתעורר מחלוקת ואחריתה מי ישורנה, על כן, נמלך בדעתו ומינה את הרב אהרן מנדל כחבר בבית דינו, ומו"ץ לעדת האשכנזים במצרים. כמובן, שבדרך זו, הצליח רבי רפאל אהרן, לבודד את ״הרב״ החדש, ולהחזיר את הכבוד הראוי לרבי אהרן מנדל, אשר כתר הרבנות היתה הולמת לו. כל זאת עשה רבי רפאל אהרון מבלי לגרום למחלוקת מיותרת ולזעזועים בלתי רצויים בתוך העדה.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר