יהודי-מרוקו-בארץ-ובעולם-רוברט-אסרף


יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

הריבון חזר בחגיגיות רבה עוד יותר על אותן הבטחות, בקבלו, ב-5 בנובמבר 1955, בסן- ז׳רמן־אן־ליי, את המשלחת הרשמית של יהדות דרוקו, בראשות מזכ״ל ועד הקהילות, ז׳אק דהאן. ״לה וואה דה קומינוטה״ – קול הקהילות – הביא, בגיליון מיוחד, את הראיון ההיסטורי הזה בכתבה ארוכה:

"המשלחת, שזכתה לקבלת פנים חמה מצד הוד מלכותו הסולטן, טרחה להזכיר בהכרת תודה לריבון הנעלה, שדאגתו המתמדת והנדיבות שהפגין, גם בנסיבות הרגישות ביותר, כלפי נתיניו היהודים, הותירו זכר בל-יימחק ששום היפוך יוצרות לא יוכל לו. הפגנות השמחה הספונטאניות שהתעוררו בכל הקהילות במרוקו כאשר הוכרז על שובו של הוד מלכותו הסולטן, מהוות את ההוכחה הטובה ביותר לכך. אנשי המשלחת עמדו על כך שיחדשו את הבעת נאמנותם ויאשררו את הקשר שלהם להוד מלכותו הסולטן סידי מוחמד בן יוסף, וישתפו אותו בשאיפתם להתחיל לפעול בלהט ומתוך אמונה, תחת חסותו, לקראת המשימות הלאומיות הממתינות להם. הם גם הביעו את שמחתם באוזני הוד מלכותו הסולטן, על כך שהפגין, באותו הזמן, את רצונו הנחוש לכונן במרוקו מישטר דמוקרטי מודרני.

הוד מלכותו, שהתרגש באופן ניכר, הכריז בתשובתו שאין טעם שיזכיר את רגשותיו הפרטיים כלפי נתיניו היהודים, בתקופת הרדיפות על ידי הנאצים. הוא הביע את שביעות-רצונו מן הקשר האמיץ שהיהודים הוכיחו, הן כלפי שושלתו והן כלפיו אישית.

הוד מלכותו אישר, שמרוקו עוברת לעידן חדש, אשר בו ״כל הנתינים שלו, ללא שום הבדל ביניהם, ייהנו מזכויות שוות לחלוטין״. הוא אישר את הכוונה, שאישים מרוקנים כבר ביטאו בפומבי, לשתף את היהודים המרוקנים בחיים הלאומיים: "אתם תחיו בשיוויון מוחלט ובחירות!״

הדברים הללו נשמעו באוזניהם של היהודים המרוקנים כהכרזה על תור זהב חדש. למרות הקידמה בתקופת הפרוטקטוראט, הם נדחקו לשוליים על ידי הצרפתים ועל ידי הלאומנים כאחת, והנה הסולטן סידי מוחמד בן יוסף מכריז עליהם כעל אזרחים שווים במעלה. יתר על כן, מרוקו עצמאית, הסולטן והמפלגות הלאומניות אובדי־עצות, ונאמר להם שהארץ זקוקה לכישוריהם כדי להתפתח. היהודים, מתוך האופטימיות הנצחית שלהם, היו מוכנים ליטול על עצמם את המשימה. אוהדי-צרפת, ציונים, מסורתיים, דתיים – כולם נענו לקריאה. אבל למרות הכוונות הטובות, כל הנתונים חברו יחדיו כדי להכשיל את ההימור הזה ולהפוך את המאורע היחידני הזה לתור זהב קצרצר, של פחות משנתיים.

בתור ״מרוקנים מחודשים״, היהודים המרוקנים חשבו, ברוב תמימותם, שכמוהם גם ארצם בחרה ללא-שוב במודרניות בנוסח המערב, ושהיא מעוגנת בתרבות הצרפתית, דבר שיבטיח את ההיפתחות לעולם. תהליך הערביזאציה וההשתייכות ל״עולם השלישי״ הסבו להם תחושה של נסיגה והסתגרות. הם נתנו אמון בהבטחות שניתנו להם, וחשבו שעל אף השתייכותה לעולם הערבי, מרוקו לא תנתק אותם כליל ממדינת ישראל, שהם חשו כלפיה סולידאריות טבעית, ואשר עשרות אלפים מקרוביהם התיישבו בה. ואילו מרוקו שזכתה לעצמאות זה לא מכבר, לא הייתה מוכנה לשלם מחיר כזה על מנת לשמור על נאמנותם של היהודים שלה ולהחזיק בהם. הנתק היה בלתי-נמנע. לפחות נעשה בנוסח מרוקני – ברכות יחסית.

בתחילה גברה ההתלהבות בקרב הקהילה היהודית, התלהבות, שנאומו של הכתר מיום 18 בנובמבר 1955, האחרון שהשמיע הסולטן לפני שהושבה העצמאות, אושש:

"ביום מבורך זה, אלוהים מרעיף עלינו את חסדיו, בכך שהוא מאפשר לנו, אחרי פרידה מכאיבה, לחזור למולדתנו היקרה, לחיקם של בני עמנו, העם אשר מעולם לא הפסיק להמתין לנו, כפי שאנו מעולם לא איבדנו את התקווה לשוב אליו, ואשר פיצה אותנו ביד רחבה על הנאמנות שלנו כלפיו… הגיע הרגע לגייס את כל המשאבים כדי לבנות מרוקו חדשה. המשימה הזאת תדרוש שינוי מעמיק בהרגלים, במוסדות ובשיטות המימשל, ונגזרים מכך גם אמנסיפאציה של הפרס, הענקת ביטחון לאדם והיכולת ליהנות מכל החירויות. כך תגיע מרוקו לממש את העצמאות שלא חדלנו לדרוש, לא רק בתור זכות טבעית של כל העמים ללא הבדל, אלא גם כאמצעי הבטוח ביותר לכך שיוכלו ליהנות, הן מן ההתפתחות של העולם המודרני, הן מן היתרונות של מישטר דמוקרטי נקי מכל אפליה גזענית, השואב את השראתו מן ההצהרה האוניברסאלית לזכויות האדם. מטרתנו הראשונה היא הקמת ממשלה מרוקנית אחראית וייצוגית, הבעה מתמטית של רצון העם. נצטרך לבצע שלוש משימות יחד: 1. ניהול העניינים הציבוריים. 2. יצירת מוסדות דמוקראטיים על סמך בחירות חופשיות, שיסתמכו על עקרון הפרדת הסמכויות, במסגרת של מלוכה חוקתית, אשר תכיר בזכויות האזרח ובמימוש החירויות הפוליטיות וההתאגדותיות של כל המרוקנים בני כל הדתות. ברור שהמרוקנים היהודים הם בעלי אותן הזכויות כמו המרוקנים האחרים. 3. השלישית תהיה לפתוח במו״מ עם הממשלה הצרפתית, לגבי עצמאות המדינה…״

כבר למחרת היום, מועצת הקהילות העבירה למוחמד החמישי מסר של הכרת תודה, שבו נחשפו במידה רבה התיקוות שטיפחו היהודים המרוקנים, לרבות של הקרובים לעניין הציוני:

"הקהילות היהודיות במרוקו שמחות להביע באוזני הוד מלכותך את גאוותן ואת הכרת התודה העמוקה שלהן על המסר המיועד להן, שנמסר בנאום לכבוד "חג הכס״. אין חידוש בדבר, שהוד מלכותך טיפח תמיד זיקה כלפי קהילה אשר – לאות הוקרה על הגישה האצילית שלך כלפיה בשעות קשות – שומרת על רחשי קירבה ללא-עוררין כלפי הוד מלכותך. הקהילות היהודיות של מרוקו, בהיותן מודעות לקשיים מכל הסוגים הניצבים בפני מרוקו העומדת על סף עידן חדש, מבטיחות להוד מלכותך בזאת את מסירותן המוחלטת למטלות שיש לבצע תחת חסותך הנעלה."

ב-2 במארס 1956 התפרסמה ההצהרה המשותפת, המכירה באופן רשמי בעצמאותה של מרוקו, ״שפירושה, בעיקר, שירות דיפלומטי וצבא, וכן רצון לכבד את שלמות הטריטוריה המרוקנית ולהביא לכיבודה, בערבות ההסכמים הבינלאומיים״.

שובו של הסולטן כנושא הבשורה הטובה ב-5 במארס 1956, עורר אותה התלהבות כמעט כמו שובו מהגלות. בכל מקום נערכו הפגנות שמחה, שבהן השתתפו מתוך אחווה מרוקנית אמיתית מוסלמים, יהודים וצרפתים, שראו כעת באישיותו של הסולטן את ההבטחה הטובה ביותר לעתידם.

בנאום שנשא מוחמד החמישי ברדיו, ב-7 במארס 1956, הדגיש יותר מכל את הצורך בשמירה על הסדר הציבורי ובאחדות, ״התכונה החיונית לשלומה של המולדת״:

״כשעזבנו את מרוקו, השארנו מאחורינו אומה תחת פטרון, התוהה לגבי עתידה ושואלת מתי תתגשם ההבטחה שהובטחה לה לאחר שובנו מהגלות. היום אנו חוזרים למולדתנו היקרה ולעמנו, אשר המתין זמן כה רב, וצרפת הכירה בעצמאותה של מרוקו, בזכותה לממש את כל המאפיינים הנגזרים מריבונותה,

וכן נטלה על עצמה להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית, ולהביא לכך שיכבדו זאת. הגענו כעת לשלב המימוש שבו נוכל לנהל בכוחות עצמנו את עניינינו. וכך אנו נפעיל את הסמכות המשפטית שלנו ללא כל הגבלה, נקים צבא לאומי, ונבטיח את ייצוגנו הדיפלומטי. התוצאות הללו שאליהן הגענו פוגגו את כל הספקות ואת כל חוסר-הבהירות. הדאגה והתקווה פינו מקום לוודאות ולאמונה בארצנו ובעתידנו.״

האופטימיזם חזר להיות במקום, כפי שביטא זאת ז׳אק דהאן במאמר המערכת של ״קול הקהילות״:

״היהדות המרוקנית – שעלתה לדרגת נתינות מלאה בחסדו של הוד מלכותו הסולטן, ועל פי רצונו הדמוקרטי של העם – תדע, אני משוכנע בכך, להפגין את היותה ראויה להעלאה בדרגה.

היהודים אסירי-תודה לאלו אשר מושיטים להם יד לברכת אחים, וישקדו בלהט להיות ראויים לאמון שנותנים בהם. נאומו האחרון של הכס מסיר מעליהם את התסביכים, ופותח בפניהם אופקים של השתלבות מלאה בקהילה המרוקנית.״

בהקשר זה יש לומר, שהשאלה היהודית, שבתחילה הייתה עניין שבתמימות-דעים לגבי הצורך לשלב את הקהילה היהודית באומה, ללא כל הסתייגויות, תוך כיבוד חירויותיה וזכויותיה, נעשתה במשך הזמן אחד מאותם קלפים פוליטיים, אחד מן האמצעים החביבים ששימשו את האופוזיציה כדי לתקוף, באופן עקיף, את המשטר השליט, כאשר לא יכלה לנקוט בביקורת ישירה – על כל המשתמע מכך.

בתחילה, האופוריה שררה. דחיית הבחירות לוועדי הקהילות בערים הגדולות, שהיו אמורות להיערך בדצמבר 1955 – בגלל אי-סדרים שחוללו צעירים ב״מלאח״ של מרקש – לא אפשרה לאישים חדשים להגיע ולעמוד בראשם, והסולטן מינה חברים חדשים, תומכיהלאומנות, לוועד של קזבלאנקה, והציב בראשו את איש-העסקים דויד בן אזרף, אשר הודה בזו הלשון לשליט הריבוני ב-13 בספטמבר 1956 :

"הוד מלכותו גילה מאז ומתמיד אכפתיות כלפי נתיניו היהודים.

בהמשך להתנגדותו באופן רשמי, ב-1941, להחלתם במרוקו של חוקי מימשל וישי, הכריז הוד מלכותו למרבה השמחה, בנאומו בחג הכס ב־18 בנובמבר 1955, על כך שהיהודים הם שווי זכויות.״

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 61

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

הסולטן מילא את הבטחתו לשתף את נתיניו היהודים בענייני המדינה, ומינה חמישה אישים יהודיים, מתוך 76 החברים באסיפה המייעצת, על פי מינון מחושב ונבון: עו״ד אחד, ז׳אק אלקיים מרבאט; רב אחד, רבי בן שבת מלאראש, מן האזור הספרדי-לשעבר; נציג עצמאי: ליסיאן בן סימון מקזבלאנקה; ושני אנשי עסקים מן המטרופולין: ג׳ו אוחאנה ודויד בן אזרף.

שתי המיפלגות הגדולות, שבכך דיברו אותה שפה, התחרו ביניהן בלהט, לגבי הצורך לתרגם לשפת המעשה את הצהרותיו של הסולטן בדבר שיוויון הזכויות. המפלגה הדמוקראטית העצמאית PDI אשר בעבר הרחוק לא הצטיינה – ההפך הוא הנכון – בשאיפה לקרב את היהודים, גילתה לפתע ייעוד יהודי, והצליחה לגייס ביעילות לשורותיה מספר רב של אישים יהודיים, שנמשכו לחילוניות המוצהרת שלה.

בראיון ל״ג׳ואיש כרוניקל״ מלונדון, שהופיע במרוצת סתיו 1955, סגן המזכ״ל שלה, עו״ד בן ג׳לון, הזכיר שמיפלגתו הייתה ״הראשונה לבקש השתתפות של מרוקני בן הדת היהודית כחבר בממשלת המו׳׳מ. המפלגה מתעתדת להרגיל בכך את אזרחי ארצנו לרעיון, שלא צריך להיות בינינו שום הבדל המבוסס על שיקולים דתיים.״ מיפלגת ״איסתיקלאל״ הסתפקה בהחלטות האינטגראציה שאימצה בקונגרס המיוחד של המפלגה בדצמב־ 1955:

״רואה את היהודים המרוקנים כאזרחי המדינה מתוך כל המשמעות ההיסטורית והחוקית של המונח, וחשוב שיוכלו לנצל ולהפעיל את הזכויות ואת החירויות מהן נהנים בני-ארצם המוסלמים, מתוך שיוויון מוחלט;

רואה את האינטגראציה הזאת כמה שאין בו כדי לפגוע במימוש חופש הפולחן שלהם ולא בסטאטוס האישי שלהם; דורשת שהשיוויון בין כל האזרחים המרוקנים, ללא הבדל מעמד או דת,

יוכרז ויקודש ברמה בכל הטקסטים של החוק; מציעה לוועד הפועל של המפלגה לעודד את הקשרים בין מוסלמים לבין יהודים, לארגן ולקדם פעילויות משותפות בתחומים שונים, כדי לשרש את הדעות הקדומות האבסורדיות, וכדי לקדם כמה שיותר התקרבות אמיתית ואחווה."

״איסתיקלאל״ לא הסתפקה בדיבורים, ובפברואר 1956 הקימה ארגון לקירוב יהודי-מוסלמי, ״ויפאק״ (ההבנה), שנועד ״לעודד את רוח שיתוף- הפעולה למען האינטרס הלאומי״. עלון שהודפס בערבית, בעגה היהודית־ ערבית הכתובה באותיות עבריות, ובצרפתית הופץ ברבים והכריז:

״אנו מייחלים, יותר מכול, לבנות מרוקו חדשה, מאוחדת, חופשייה ועצמאית, מתוך שמחה והסכמה. יחד, מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נוביל את ארצנו לעבר הקידמה, השגשוג והאושר. יחד נהפוך את מולדתנו היקרה לאומה מודרנית, מכובדת, שבה ישררו הרמוניה, סובלנות וחירות.

האגודה שלנו מתכוונת להיאבק נגד הבורות, הפלגנות והגזענות בכל צורותיה. מטרתו של ”אל ויפאק״ היא לפתח מגעים בין יהודים למוסלמים, כך שיהדקו את הקשרים בכל התחומים, ובייחוד בתחומי התרבות, הספורט, האמנות, המקצועי והחברתי. אל-ויפאק קוראת לכל המרוקנים לבוא לגדוש את שורותיה, ולתרום את תרומתם, כדי להגשים את משימתה, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה.״

העיתונאי ויקטור מלכה זכה להיות עד למתרחש, והוא מתאר במונחים נלהבים את ״ירח הדבש״ אשר גרם ליהודים מרוקנים רבים לשקול להישאר בארץ מוצאם:

'׳חוסר-הבהירות, הציפייה והדאגה התפוגגו לרגע. כבר לא רצו להאמין בסערות. הימרו על האביב. וההתלהבות הגיעה. היהודים המרוקנים החלו להאמין שהעצמאות הלאומית… אין פירושה, בהכרח, קפיצה לתהום ומעורבות בבלתי-ידוע… היהודים המרוקנים לא רצו להגיע באיחור למיפגש עם התחייה הלאומית, כפי שקרה להם לגבי העצמאות… זו הפעם, העתיד באמת סימל את התקווה… היה מדובר ביצירה מחודשת של הסימביוזה האנדלוסית, לא פחות ולא יותר.״

מעבר לאופוריה הכנה הזאת, שררה מבוכה עמוקה לא פחות, לנוכח השטף הזה של כוונות טובות ושל החלטות ראוותניות. קשה היה ליהודים להתרגל לכך, שזו הפעם הראשונה, שלא זו בלבד שהם מתקבלים כאזרחים מלאים, כי אם נוסף לכך מחזרים אחריהם. התגובה לא הייתה הומוגנית. הרוב הגדול לא יכלו שלא לתהות בכל זאת, לגבי המחיר שיהיה עליהם לשלם בסופו של דבר עבור האמנסיפאציה הפתאומית הזאת. האם כדי להיות ראויים לה, יצטרכו לוותר על הייחודיות שלהם, לוותר על חלק מאישיותם, מותאמים ולהתאים עצמם לתבנית של הרוב המוסלמי? להפסיק לשאת עיניים לישראל, ולתרבות הצרפתית?

יורש־העצר, מולאי חסן, הרגיע בכך שהצהיר, בפני אסיפה גדולה של יהודים בקזבלאנקה, שהוא יודע שמבטיהם מופנים לירושלים, אולם רגליהם נטועות היטב בקרקע המרוקנית. ההבנה הזו לא הייתה לטעמה של קבוצת מיעוט קטנה של שמאלנים יהודים, לאומנים יותר מהלאומנים, שדנו את הציונות לכף חובה ובהתלהמות הטיפו לביטול מוחלט של המוסדות הקהילתיים שהואשמו בטיפוח ה״בדלנות״. המיעוט הקטן של שכבת האליטה – מהנדסים, כלכלנים, רופאים, עורכי-דין, אנשי-עסקים ־ הפגין יתר מתינות. הם האמינו בהתגשמותו של חזון אנדלוסיה החדשה – חזון אשר נמוג עד מהרה, עקב ההתפתחויות במזרח הקרוב.

תפנית ראשונה, מאיימת מאוד לגבי העתיד, הייתה התחדשות פעולות- האיבה במזרח הקרוב אחרי הלאמת תעלת סואץ על ידי גמאל עבדול נאצר. ב-28 באוקטובר 1956, חצה הצבא הישראלי את הגבול, כדי להסיר את ההסגר הימי שמצרים הטילה על נמל אילת. באותו יום, פריס ולונדון, בתירוץ שברצונן להבטיח את ביטחון השייט בתעלה, הציגו בפני הכוחות הלוחמים אולטימטום, ודרשו מהם לסגת מגדות מעבר המים הבינלאומי. ההצגה הזאת לא הטעתה אף אחד לגבי הקנוניה־למעשה שבין האנגלים

והצרפתים לבין הישראלים. הללו נעצרו במרחק קילומטרים אחדים מן התעלה, שעליה השתלטו הכוחות הבריטים והצרפתים ושהמצרים בתגובה, הוציאו מכלל פעולה.

הייתה זו הפעם הראשונה שהסולידאריות של מרוקו עם העולם הערבי הועמדה למבחן, מאז שקיבלה עצמאות. התגובה העממית הייתה הזדהות עם מצרים, והוקעה של התוקפנות, שלה נפלה קורבן. קרנו של נאצר, שעמד בראש המהפכה במצרים, נושא הדגל של הפאן־ערביות, הגיעה לשיאה, בעוד שזו של צרפת, שכבר סבלה עקב פרשת החטיפה של המטוס שבו טסו מנהיגי ה־FLN האלג׳ירי, הייתה בשפל מוחלט.

מתוך קנאות־יתר, קבוצה קטנה של צעירים יהודים, אינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני, הוקיעה את ה״תוקפנות הישראלית״ בפומבי בקול־קורא. זה לא מה שמנע מן האיבה העממית להתגבש כנגד האוכלוסיה היהודית המקומית.

הרשויות נקטו את כל האמצעים המשטרתיים הנחוצים, כדי למנוע תקריות, ואילו ״איסתיקלאל״ הסבירה להמונים, שאין לבלבל בין הישראלים לבין היהודים המרוקנים. אגודת קירוב הלבבות היהודית-מוסלמית, ״ויפאק״, שהשיגה תוצאות יפות במובן זה, מאז הקמתה בחודש פברואר 1956, פרסמה קול־קורא לשמור על השקט, והסתמכה לשם כך על הצהרותיו של המלך. ליתר יעילות, העלון, שהופץ ברבים והתקבל בעין יפה, הודפס בצרפתית, בערבית וביהודית-ערבית הכתובה באותיות עבריות. וכך נאמר בעלון:

״מתוך זלזול בחוקים הבינלאומיים, האנגלים, הצרפתים והישראלים הכריזו מלחמה על מצרים. העם המרוקני כולו מתקומם נגד התוקפנות הזו ומוקיע את פעולת הלחימה המתוכננת-מראש מצד האימפריאליסטים, לצורך שעבוד העם המצרי וכדי לשלול את חירותו ועצמאותו. עלינו להעניק את מלוא תמיכתנו למצרים, כדי למנוע מן התוקפים להצליח במשימתם. עקב כך, אחים יקרים, המאורעות העכשוויים מכתיבים לנו את הצורך לשמר ולחזק את הלכידות, הידידות, האחדות וההבנה בקרבנו, מוסלמים ויהודים כאחת, שכן רק אלו יבטיחו את עצמאותה של מולדתנו…

הקולוניאליסטים ינסו לגרום למחלוקות בקרבנו, כפי שתמיד עשו, וישתמשו בכל הפרובוקציות כדי לקומם אותנו איש נגד רעהו.

כאן, במרוקו, יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים בני הדת המוסלמית, ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים.

וכל המרוקנים, ללא הבדל בדתם, חייבים לראות את עצמם כמגוייסים להבטחת הסדר והשקט. מרוקנים, אחים יקרים, היו מאוחדים ועימדו על המישמר.

עתיד ארצנו תלוי באיחוד בינינו, בעמידה על המישמר ובאמון ללא-סייג בהוד מלכותו המלך ובממשלתו. אל לכם להקשיב לאלו אשר מפלגים ביניכם, צריך דווקא להסגיר אותם! אם תתגייסו כך למטרה, תשתתפו בפעולה המפוארת ביותר האפשרית, הצלת עצמאותנו.

כל זה אינו בא אלא לאשרר את דבריו של מלכנו, ה״מ מוחמר החמישי. יחי המלך! תחי מרוקו!״

 

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'-65

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

ההתייחסות המודגשת לדבריו של הסולטן ולרוחם, היוותה נימוק יעיל. למרות סערת-הרגשות הפרו-ערבית שציינה את מלחמת סיני, לא היו לעימות במזרח הקרוב השלכות שליליות מדי על היחסים בין שתי הקהילות. אולם התפנית הפאן־ערבית של מרוקו החייתה את הדאגות הנושנות. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים למולדתם החדשה, הם היו קשורים מאוד לישראל ולהמשך הקשרים המועדפים עם צרפת. לא ניתן היה להתעלם מהמציאות: אי-ההבנה היהודית-מוסלמית החלה לבצבץ מבעד למפולת הדיבורים רצופי הרצון הטוב.

מוחמד החמישי, שזנח ב-15 באוגוסט 1957 את התואר ״סולטן האימפריה השריפית״ לטובת זה של ״מלך מרוקו״, שקד לפרק את האיום מהמשבר, בכך שקיבל את פניהם של חברי ועד הקהילה היהודית של קזבלאנקה ופרש בפניהם את תיאור המקום שהוא מייעד ליהודים במרוקו החדשה:

”לעונג הוא לי לקבל אתכם בארמוני, אשר כידוע לכם, פתוח בפני כל נתיניי, המוסלמים והיהודים. ברצוני להביע בפניכם את שביעות-רצוני לגבי היוזמה והעשייה שברצונכם לקחת על עצמכם. אולם כפי שכבר אמר נשיאכם, המקבילות הזאת בין ארגוני הצדקה המוסלמיים לאלו היהודיים אינה אלא זמנית, עד שיתאחדו. זאת מכיוון שכשם שאנו שותפים לאזרחות, עלינו גם להיות שותפים בדאגות. עלינו תמיד לפעול במישור הלאומי ולא במישור העדתי. כל המרוקנים, מוסלמים כיהודים, הם אזרחי אותה מולדת. יש להם אותן הזכויות, אותן החובות ואותן מחוייבויות. עליהם לפעול יחד במישור הלאומי. עלינו לאחד

את המאמצים ואת האמצעים שלנו, כדי לבוא לעזרת הנזקקים, ולא משנה בני איזו דת הם, משום שבעניינים חברתיים, לעוני אין דת.

נשיאכם הזכיר את התנהגותי ב־1941. לדעתי, אין צורך לחזור לאותם אירועים, משום שמה שעשיתי היה מתוקף חובתי, והייתה זו החובה של כל שלים ריבוני המודע למחוייבויותיו כלפי נתיניו. ברצוני להזכירכם, שמעבר לדת, צריך לשים קץ לכל המחסומים המלאכותיים, אם חברתיים או פסיכולוגיים,

שהפרידו בין המוסלמים ליהודים; אם נוצרו בעבר הפרדות מסויימות עקב הנסיבות הפוליטיות, הרי שהנסיבות הללו כבר אינן קיימות, והדברים המשותפים הם שאמורים לאחד בינינו. הרגש הלאומי חייב לגבור על רוח הבדלנות.

ברצוני גם לבקש מכם שתקחו על עצמכם פעולת שכנוע בחוגי היהודים המרוקנים, כדי לשכנע אותם שלא לעזוב את מרוקו, מאחר שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל ילדיה, ללא הבדל אם הם מוסלמים או יהודים. היא זקוקה לכל הרופאים, לכל המהנדסים, לכל עורכי-הדין. חייבים לשכנע את כל היהודים המרוקנים, שמחובתם לא לעזוב את מרוקו, אלא להישאר.

מרוקו זקוקה לכל בניה. עלינו לאחד את כל מאמצינו. עלינו לראות את עצמנו כמגוייסים בשירות המולדת, ולראות את אלה העוזבים את המולדת – כעריקים.

החובה הלאומית צריכה להורות לנו את הדרך, ועלינו להציב את החובה הלאומית, את האינטרס הלאומי, מעל לדאגותינו הפרטיות. אלו הן עצות אבהיות, ואני רוצה להשתמש בהזדמנות של חגכם, יום כיפור, להצטרף לשמחתכם. ידוע לי, שהמוסלמים, בני ארצכם ואחיכם, אף הם מתפללים איתכם.

חגיכם הם חגינו וחגינו הם חגיכם. כולנו צריכים לעבוד למען האינטרס הכללי, וכדי שמולדתנו תהיה גדולה, מאושרת ומשגשגת.״

ההצהרה הארוכה הזאת סיכמה את התפתחות חשיבתו של מוחמד החמישי באשר למקומם של היהודים במרוקו החדשה, העצמאית. הנסיגה היחידה, והיא הייתה רבת משמעות היות שתוצאותיה היו קשות, נגעה לתחום של חירות ההגירה.

אם ב-1949 הסולטן אמר שהוא מצטער על העזיבות הצפויות, אולם אינו רוצה לאסור עליהן, מוחמר החמישי קבע כעת שברצונו, מתוך ראיית האינטרסים של המדינה, להחזיק ביהודים, והרחיק לכת עד כדי כך, שראה במועמדים לעזיבה ״עריקים״. אמירה, שצריך בכל אופן להבין אותה בפרופורציה הנכונה. בשלב ראשון, בעיית ההגירה לישראל זכתה לפיתרון הומאני יותר מאשר פוליטי, למרות הלחצים שהופעלו על ידי ביטאוני התקשורת של ״איסתיקלאל״. בלתי-אפשרי היה לעצור תנועה כזאת. בעת העצמאות, קרוב ל-60,000 מועמדים לעזיבה היו רשומים במשרדי ״קדימה״, ו-20,000 מתוכם היו אפילו מצויידים בדרכונים שהנפיקו רשויות הפרוטקטוראט-לשעבר. הממשלה סירבה לבטל את תקפותם של הדרכונים, למרבה כעסו של היומון ״אל ראי אל עם״, שתבע, בשם הסולידאריות הערבית, הפסקה כוללת וגמורה של ההגירה המאורגנת:

"לא נוכל לסבול, שהציונים האימפריאליסטיים יגייסו את הקולוניזאסורים העתידיים של אדמה ערבית השייכת לפלסטינים, מקרב היהודים המרוקנים, אזרחי הממלכה. לא נוכל להיות שותפים־לפשע בעוול הזה. לכן שר הפנים חייב לנקוט את הצעדים המיידיים המתבקשים: שלא להעניק יותר דרכונים קולקטיביים ליהודים, ושלא לאשר עזיבה של אלו שרוצים להגיע לישראל.״

מחנה המעבר בדרך למאזאגאן, שם ״קדימה״ ארגנה את המועמדים לעלייה בקבוצות לפני צאתם לדרך, המשיך לתפקד ללא תקלות אחרי ההכרזה הרשמית של העצמאות, ב-2 במארס 1956. אולם, בסוף מאי, הרשויות הכריזו על כוונתן לשים קץ להגירה המאורגנת, ולסגור סופית את המחנה בדרך למאזאגאן אותה ״מדינה בתוך מדינה״.

שוטרים הוצבו מייד בכניסה, כדי לעצור את שטף הבאים, שגבר ככל שהתפשטו השמועות על האיסור הקרוב על הגירה. באותה עת, המגורים המאולתרים שנועדו לאכסן 1,500 איש, קלטו 9,000 מועמדים לעלייה, בתנאי היגיינה איומים. הרשויות ניסו, לשווא, לפזר אותם; ניסו לשכנע אותם לחזור לבתיהם – תחילה באמצעות דיבורים, לאחר מכן באיומים.

כעת ניצבה דילמה בפני הרשויות המרוקניות: מה לעשות באלפי המועמדים לעזיבה הללו? הבעיה הייתה מורכבת, והיו לה כמה וכמה היבטים בינלאומיים. האם מרוקו, שאך זה זכתה בעצמאות, יכולה להרשות לעצמה להפר את עקרון חופש התנועה, המופיע בהצהרת זכויות האדם שאך זה חתמה עליה, ולהפר את התחייבויותיה?

משא ומתן חשאי נערך עם ג׳ו גולן, נציגו של ״הקנגרס היהודי העולמי״, ובאמצע יוני 1956 הגיעו להסכמה סבירה, שעל פיה המחנה יפונה תוך שלושה חודשים.

כל אלו המצויידים בדרכונים שבתוקף, היו אמורים לצאת את הארץ באופן דיסקרטי בלילה, מחוץ לשעות העבודה הרגילות בנמל ובנמל-התעופה של קזבלאנקה. הסולטן, שהשתתף באופן אישי במו״מ, קיבל את ג׳ו גולן לראיון והודה בפניו, שהוא מאשר את העזיבות בלב כבד, משום שלדעתו מקומם של היהודים הוא במרוקו. הוא הטיל אחריות חלקית לכך על גלותו במדגסקאר, אשר לא אפשרה לו להיות קרוב יותר לנתיניו היהודים, כדי להכין אותם לקבל את העצמאות של ארצם.

היישום המעשי של אותו הסכם סודי נתקל בקשיים בלתי-צפויים, בעיקר בהתנגדות מצדם של שרים אחדים מטעם ״איסתיקלאל״, ועקב חידוש המתיחות במזרח התיכון עם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר בסוף יולי 1956. לנוכח המבוי הסתום שנוצר, סידי בקאי העלה את העניין בפני ישיבת הממשלה, ב-20 בספטמבר 1956. הסולטן, מודאג מאוד לנוכח הבעיה הזאת, שחשש שתפגע שלא בצדק ביוקרתה של ארצו, דרש שבוע קודם לכן ממנהיגי קהילת קזבלאנקה, לשכנע את בני עדתם שלא לעזוב את מרוקו. אולם לשכנע אין פירושו לאלץ.

כמו כן, לאחר ששאל את השרים, האם יש להם התנגדות להסכם, ואחרי שאיש מהם לא הביע כל התנגדות, מוחמר החמישי סיכם, לנוכח שתיקתם, את הדיון בנוסח מפייס: ״היהודים גם הם בניי ואני אוהב אותם. אינני יודע מדוע הם רוצים לעזוב, אבל אם זה רצונם, שאלוהים יסלח להם!״

בכל אופן, מפקד שירות הביטחון הלאומי, שהיה ידוע דווקא כאדם נמרץ ומחמיר, סלח להם ככל הנראה, מאחר שלמרות הפיקוח המישטרתי – או בגלל חולשותיהם של השוטרים – קרוב ל-4,000 מועמדים לעזיבה נוספים הסתננו לתוך המחנה, ככל שהלך והתרוקן. הרשויות עצמו את עיניהם לגבי ההגעות הבלתי-צפויות הללו, מתוך גישה הומניטארית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 68

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

המשבר הראשון של ההגירה הגיע, אם כן, לפיתרון הומניטארי היאה למזגו של מוחמר החמישי. הפן הפוליטי נותר בעינו. עבור 220,000 היהודים שנשארו במרוקו, בעיית חופש ההגירה הפכה להיות הנושא העיקרי לדאגה למשך שנים, ועבור המיפלגות המרוקניות – אחד מן הנושאים במאבקיהן. בעיה זו הרעילה את היחסים בין יהודים למוסלמים, עד למותו של מוחמד החמישי.

ה״קונגרס היהודי העולמי״ – שמינה את עצמו לבן־שיח מועדף של הרשויות המרוקניות הצעירות, לאחר שתמך בהן בעת המאבק לעצמאות – בחר בפיתרון נועז, אולם נדיב: הסתמכות על אמנת זכויות האדם, המבטיחה חירות ללא־עוררין של תנועה חופשית והגירה לכל ארץ בה בוחרים – כולל לישראל.

כבר בנובמבר 1955, ״קול הקהילות״ פרסם בהרחבה את ההצהרות ברוח זו, שהצהירו הנציגים המוסמכים לכך מטעם שתי המיפלגות המרוקניות הגדולות בשני העתונים היהודיים הגדולים של לונדון. עו”ד עבדרחים בואביד, נציגה הקבוע של ״איסתיקלאל״ בפריס, וחבר במועצה הפוליטית העליונה של מיפלגתו, אמר לכתב של ה״ג׳ואיש אובזרוור״ כך:

״הזכות לעבור ממקום למקום בתוך הארץ, ולעזוב אותה, היא אחת החירויות האישיות שצריכות להיות נחלתם של כל האזרחים המרוקנים, מלבד בנסיבות יוצאות-דופן, כגון בתקופת מלחמה… אני אישית לא רואה שום מניעה לכך שהיהודים המרוקנים יקיימו קשרים משפחתיים, תרבותיים ורוחניים עם אלו (מבין אחיהם) שהתיישבו בישראל. אנו מקווים ומייחלים לכך שהשלום יחזור למזרח התיכון, כדי שהקשרים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים יחזרו לתקינותם.״

ואילו מזכ״ל הביניים של PDI, עו”ד בן ג׳לון, הרגיע את הכתב הפריסי של ה״ג׳ואיש כרוניקל״:

״כבר אישרנו באוזניך, שאנו דוגלים בחופש התנועה של בני- האדם, ואנו מוצאים לנכון, ששום אזרח, תהי דתו אשר תהי, אינו צריך להיות משולל זכות זו, ומעולם לא התכוונו לשלול אותה מבני ארצנו היהודים, ולא להתנגד לחירותם בתחום זה. אנו סבורים שההגירה של היהודים המרוקנים לישראל מקורה באופן חלקי בחוסר-אמון בעתיד, ולדעתנו ישנם המעודדים את ההגירה הזאת באמצעות תעמולה מזיקה… אנו עומדים על כך שהקריאה שלנו כנה, ובזכות זאת מבקשים לשכנע אותם שכל התחומים בחיי מרוקו היו נגישים בפניהם, ללא כל הגבלה, וכי שיקול זה היה אמור לעודד אותם להישאר בארצם…״

בתנאים כאלה, מובן כיצד הנציג של ״הקונגרס היהודי העולמי״, ג׳ו גולן, הגיע עם ראש שירות הביטחון, מוחמר לאגזאואי, להסכם שאשרר את זכות התנועה החופשית, תוך שהוא אוסר על הההגירה המאורגנת. ההסכם קבע למעשה, שהיהודים המרוקנים שרצונם בכך, יכולים להמשיך לעזוב באופן פרטני את המדינה, באמצעות דרכונים שבתוקף, אשר יונפקו, ללא הערמת מכשולים, על ידי משרד הפנים.

בפועל, ראש שירותי הביטחון נתץ פרשנות מוגבלת מאוד להסכם הזה, משום שלא רצה לשלול ממרוקו את האנשים החיוניים לה בשלב זה של בניית הארץ מחדש. הוא עשה הכול, כדי שחופש התנועה יישאר על הנייר בלבד. כדי לשכנע את היהודים, שמקומם הוא במרוקו, האמצעי המוצלח ביותר הוא מניעת עזיבתם, בקבוצות או כיחידים, נכון?

וכך, ראש שירותי הביטחון העביר ב-27 בספטמבר 1956 למושלי הפרובינציות הוראה, שנועדה להישמר בסודיות, צו 424: ״האוסר על היהודים המרוקנים לנסוע לפלסטין, ועל אלו שנסעו – לחזור למרוקו״. היות שלא ניתן היה לחדור למחשבותיהם של המגישים בקשות לדרכון, הצו הובן ויושם בתור איסור כולל להעניק דרכונים ליהודים, ללא הבדל ביעד. צעד זה הביא לתוצאה מנוגדת לזו מראש שהרשויות ביקשו להשיג. בכך שרצו להחזיק את היהודים בכוח, כדי ״למנוע את יציאתם לישראל״, לא יכלו אלא ליצור בהלת עזיבה. ה״דרכוניטיס״ החלה לעשות שמות. אפילו אלו שלא הייתה להם כוונה לעזוב, רצו דרכון. המועמדים לנסיעה לישראל הפגינו להיטות פחותה יחסית. הם ידעו שעם הקמת רשת להגירה מחתרתית, לא יהיה להם צורך לפנות לקבלת דרכון.

הקהילה היהודית הרשמית הוכיחה נחישות רבה. ב- ביולי 1957, לאחר שהכינו תיק מרשיע, המזכ״ל החדש דויד עמר, חבר ב-PDI [[ Parti démocratique de l'indépendance פנה להתקבל לראיון עם שר הפנים, במטרה למחות בחריפות נגד החוזר הידוע, שהיווה עבורו פגיעה אופיינית בחופש התנועה. המשלחת התקבלה על ידי ראש האגף לעניינים פוליטיים במשרד הפנים, מר חאמיאני. במשך הפגישה עובד הציבור רם־הדרג פלט דבר־מה אומלל, אך מסגיר: ״בסופו של דבר, אני חשבתי הרבה על העניין, ושאלתי את עצמי, האם מוצדק יותר לפעול נגד שבעים מיליון ערבים או נגד 240,000 נתינים יהודים״. בישיבה במשרד (הקונגרס היהודי העולמי) בקזבלאנקה, דויד עמר שיתף את מנהיגי הקהילה בתגובתו. הוא ענה לאיש:

"ידוע לנו שאנחנו אזרחים: אתה אמרת וחזרת ואמרת זאת. הוד מלכותו אמר לנו זאת, הממשלה אמרה לנו זאת. אז תן לנו דרכונים. או שאנחנו אזרחים, או שאנחנו לא, אז שיגידו לנו ככה… החלטנו ללכת עד הסוף בעניין הזה."

דויד עמר הסביר שהוא אף המשיך ואמר לאיש שיחו, ״יהיה עלינו להתייחס לתקופה הזאת ממש כמו אל זאת של גרמניה בתקופתו של היטלר״, וכי נחישותו השתלמה בסופו של דבר, מפני שמנהל האגף לעניינים פוליטיים סיים את שיחתם בנימת פיוס.

השוואתה של מרוקו, שמלכה הגן על נתיניו היהודים בעת המלחמה, לגרמניה הנאצית, לא הייתה במקומה. היא העידה על הרגישות הקיצונית של היהודים בעניין חופש התנועה האישי, שהיה חיוני עבורם. המועצה החליטה: ״אם תוך 10 ימים לא תבוא תגובה מספקת לתביעה זו, יעלו את הפרשה בפני המלך״. במקרה של כישלון, כל נשיאי הקהילות היו אמורים למסור את התפטרותם כאיש אחד ב-14 ביולי 1957. לא היה צורך להגיע לקיצוניות הזאת. המרד הבלתי-צפוי הזה נשא פרי: ניתנו הבטחות להקלה, שקוימו בחלקן.

דרכונים הוענקו ביתר חופשיות, לפחות לאלו אשר יכלו להוכיח, שאין להם כוונה לנסוע לישראל. אולם לא נמצא פיתרון עבור אלפי המועמדים לעלייה, ששאפו לכך עקב המצוקה הכלכלית, ובייחוד בגלל תקווה משיחית. עתה, כשהשער נסגר, ההגירה המחתרתית שאורגנה על ידי המוסד, שבה ותפסה את מקומה. זו הדאיגה את הממשלה המרוקנית שלא הצליחה להפסיק אותה, עד כדי כך שעירבה את מנהיגי היהדות המרוקנית כדי שינסו לעצור אותה.

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויירת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'71

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויידת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

מטרתה של המשלחת הייתה לשכנע את הארגונים היהודיים הבינלאומיים ללחוץ על ממשלת ישראל, כדי שתפסיק את העלייה המחתרתית ״כדי לאפשר את הסדרת הבעיות הפנימיות מתוך רצון טוב ובאווירה של אמון אל מול הרשויות המרוקניות״. זה היה צעד חסר-תקדים. אפילו אדם כמו המנהל הפוליטי של ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, שגילה אהדה כה רבה כלפי הרשויות המרוקניות, היה המום ממנו. הוא עמל לשכנע את אנשי המשלחת, שפניהם מועדות לכישלון מוחץ, אם יתעקשו ויסעו לניו יורק כדי לשטוח את תביעתם המפוקפקת.

השגריר הישראלי בפריס, כשקיבל את המשלחת, רוקן את השיחה מתוכן, כאשר העמיד פנים, שלא מדינת ישראל ולא הסוכנות היהודית, אינן מעורבות בשום צורה שהיא בתנועת ההגירה ה״ספונטנית״ הזאת. לדברי הדיפלומט הישראלי, האחריות רבצה אך ורק על הממשלה המרוקנית, והייתה זו תגובה לכך שהפרה את הזכות החיונית של חופש התנועה האישי.

מנהיגי ״הקונגרס היהודי העולמי״ הציעו, כדי לבחון שוב את רצונן הטוב של הרשויות המרוקניות, לעצור באופן זמני את ההגירה המחתרתית. המנהיגים הציונים לא ראו זאת כך. הם דגלו במקום זאת בעידוד ההגירה המחתרתית, ולא הסתירו שברצונם לנצל לשם כך את ביקורו הראשון של המלך המרוקני בארה״ב – ביקור אשר היה בעל חשיבות רבה למרוקו – כדי לארגן מסע הסברה נרחב להגברת המודעות בקרב דעת הקהל בארה״ב.

נשיא ״הקונגרס היהודי״, נחום גולדמן, התנגד בתוקף לתוכנית להוציא, בעת הביקור המלכותי, את חברי תנועות הנוער הציוניות להפגין ברחובות ניו יורק למען חירות ההגירה של אחיהם, היהודים המרוקנים. הוא העריך, שלא כדאי יהיה לפגוע במלך בצורה כלשהי, משום שרצונו הטוב לא היה מוטל בספק, ורחשי הידידות שלו כלפי היהודים היו ידועים.

נחום גולדמן, בצטטו דוח של שגריר ארה״ב ברבאט, דייוויד פורטר, העיר שהעלייה המחתרתית לא התנהלה בדיוק במחתרת. היא המשיכה להתנהל, משום שהרשויות המרוקניות הואילו בטובם לעצום את העיניים. השגריר אישר למעשה: ״שאילו המשטרה המרוקנית הייתה רוצה בכך באמת ובתמים, יכלה לעצור את כל הפעילים הציונים תוך לילה אחד, ולהפסיק, אחת ולתמיד את העלייה המחתרתית״.

לבסוף, הצדדים הנוכחים בחרו בדרך ההסכמה הדיסקרטית. המלך קיבל בניו יורק את פניהם של נציגי הקהילות היהודיות האמריקניות, ואשרר בפניהם את העובדה שאין כל אפליה כלפי נתיניו היהודים. הנשיא אייזנהאואר וחברי הקונגרס אף הם העלו את העניין, ומוחמד החמישי שב ואשרר את עמדתו זו לנוכח כל אנשי שיחו האמריקנים. יתרה מזו, הוא יידע באופן דיסקרטי את אנשי שיחו מן ״הקונגרס היהודי העולמי״ שהוא יפקח על הסרת ההגבלות, אפילו לגבי ההגבלות הזמניות, להענקת דרכונים.

ואכן, ב-28 בנובמבר 1957, עוד לפני שמוחמד החמישי חזר מניו יורק – שם נשא מעל לדוכן הנואמים באו״ם נאום שמתינותו זכתה להערכה רבה – שר הפנים פרסם ברבאט תזכיר, שאישר ביטול כל אפליה בין המרוקנים, ואת העובדה שכל היהודים שרצונם לעזוב את מרוקו עם משפחותיהם, רשאים לעשות כן, וזאת על פי רצון המלך.

עם שובו של המלך למרוקו, ב-12 בדצמבר 1957, ראש שירותי הביטחון שלח צו סודי נוסף למושלי הפרובינציות, ובו בוטל הצו הקודם:

״הממשלה המרוקנית החליטה לאחרונה, שלא להפלות בין היהודים למוסלמים בכל הנוגע למתן דרכונים, עקב הזכות של כל אזרח לחופש תנועה בתוך המדינה ומעבר לגבולותינו, ולהיענות בחיוב לכל בקשה לקבלת דרכון או תעודות זהות.

צעד חדש זה ייושם לגבי כל האזרחים המרוקנים. הממשלה החליטה כך, כדי שלא להעניש את החפים מפשע במקום את האשמים. אולם אין פירוש הדבר שהציונות תוכל להמשיך את פעילותה, ולהגביר את התעמולה שלה בתוך הארגונים היהודיים. חייבים ליידע את החברים ואת המנהיגים של התנועות הציוניות בכל הזדמנות אפשרית, שפעילותם מנוגדת לאינטרסים של המדינה ועלולה להביא לתביעה משפטית…״

אולם הייתה זו הפוגה בלבד, משום שהבעיה האמיתית, זו שעסקה דווקא בהגירה החשאית, המכוונת לישראל – לא טופלה. הגם שעקרון חופש התנועה אושרר, הרי שהתלוותה אליו הסתייגות כבדת-מישקל: אל לו להביא תועלת ״לאויב״ הציוני. בעיית התנועה החופשית אשר נפתרה לעת עתה, לא איחרה לצוץ שנית עקב השפעה משולבת של ההתקרבות לפאן- ערביות של נאצר ושל אי-ודאות פוליטית מבית.

בעיית הדרכונים וההגירה היהודית הייתה, למעשה, אחד מן האמצעים ששימשו את האופוזיציה משמאל, בהנהגת מאהדי בן בארקה, למתוח ביקורת על הממשלה המרוקנית. בסתיו אורגן משפט גדול בטאנג׳יר, שנועד לרפות את ידי הציונים ולדכא את רוחם, נגד קבוצה של מהגרים אומללים שנעצרו כאשר התכוננו לחצות את הגבול סמוך לסאוטה. גזר-הדין היה רחום למדי, בסופו של דבר, אולם הנזק הפסיכולוגי שנגרם עקב המישפט היה עצום.

היות ש״קול הקהילות״ לא הופיע יותר, היה זה ״לאנפורמאסיון ז׳ואיב״, (L’Information Juive) מאלג׳יר, שעסק באופן האינטנסיבי ביותר בבעיותיהם של יהודי מרוקו. בגיליון מנובמבר 1958, העתון הזהיר את האנשים מפני ״פסיכוזה של פחד, שללא ספק חסרת-היגיון, ולבטח מוגזמת, השוררת בימים אלו בחוגים היהודים המרוקנים״ והקדיש מקום בטוריו לקרלוס דה נקרי.

במאמר ארוך מאוד שהוקדש למשפט הזה, ולאחר ששאל את עצמו ״אם לא טעה כאשר יעץ לאחיו להמר על מרוקו״, קרלוס דה נסרי סיכם בנימה שהייתה אופטימית למרות הכול, בהללו את הסניגור של הנאשמים:

״עו׳׳ד בן ג׳לון הוא התגלמות עורך־הדין והמנהיג הדמוקרטי כאחת. הוא טוען במקביל לטובת עניינם של היהודים הכלואים ולעניינה של החירות. הוויכוח מתעורר. הבעיה האמיתית מוצגת בכל חריפותה, ללא ערפול וללא ניסוחים מליציים: חופש התנועה של היהודים המרוקנים. הוא מוכיח שאין חוק האוסר על היהודים לעזוב את הארץ, ולכן עד כמה הייתה שרירותית ההתנהלות האדמיניסטרטיבית שהערימה קשיים בפני העזיבות, ובייחוד כמה היה בלתי- צודק בעליל – לעצור את העוזבים, ולרצות להרשיעם , על סמך טקסטים שאינם קיימים.

הוא מזכיר את המדיניות הליברלית שהממשלה המרוקנית הראשונה נקטה – ממשלה שהוא היה חבר בה בתפקיד שר האוצר – מדיניות שיושמה כאשר הניחו לכל יושבי מחנה אזמור לצאת, ומלין כלפי הממשלות שבאו בעקבותיה, על כך שלא המשיכו ללכת בדרך היפה כל־כך ההיא. הוא מזכיר את ההצהרות השיוויוניות מפי המלך… אם כן, לא הכול אבוד עבורינו, עבור כולם. ובאולם השרוי במתיחות, שבו יושבים דחוקים בני המשפחה, הידידים, הצופים, שבו הנאמנים האחרונים לצדק באו להיווכח מה יעלה בגורל הצדק המרוקני, חולף אז רחש של תקווה.״

התקווה הזו לא התגשמה. ממשלת באלאפרג׳ התפטרה ב-25 בנובמבר 1958, וב-24 בדצמבר 1958 מוחמר החמישי הטיל על מנהיג האיגודים המקצועיים, עבדאללה איברהים, שהשתייך לאגף השמאלי של ״איסתיקלאל״, להקים את הממשלה הרביעית תוך שנתיים, מאז העצמאות.

ראש הממשלה החדש, עבדאללה איברהים – מנהיג של האיגודים המקצועיים, אשר עשו ״חיים קשים״ לחברם למפלגה, אחמד באלאפרג׳ ־ היה האיש המתאים לרוטציה. הוא נקט, בכל הרמות כמעט, עמדה הפוכה לזו של קודמו השמרני, וביקש לשלב את מרוקו, הן במישור הכלכלי והסוציאלי, והן בזה הדיפלומטי, במסלול הערבי, של העולם השלישי, של זה הנייטראלי והבלתי-מזדהה. הוא דגל בגישה של התערבות המדינה וולונטריסטית, ונטה יותר לדגמים של סין ויוגוסלביה מאשר למודל המערבי. לכן ניסה להשתחרר מן התלות הבלעדית בצרפת, לזרז את החזרת אדמות הקולונים האירופים, לקדם את רפורמת הקרקעות ואת ההלאמות במיגזרים החיוניים, ולצאת מן המודל של תת-התפתחות, על ידי החלת תוכנית חומש שאפתנית, שביקשה לשנות את המבנה של דגם ההתפתחות שהוריש הפרוטקטוראט.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'75

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

האנטי-אימפריאליזם של עבדאללה איברהים גלש, בירידה טבעית במדרון, והגיע לידי קסנופוביה גלויה. שנאת הזר, ה״מערבי״, שלו, לא נרתעה מפני הגיחוך. וכך למשל, אסר על קיומם על אדמת מרוקו של שני אירגוני סיוע צרפתיים, שלא היה בהם משום איום של ממש, ״אגודת אלמנות המלחמה״ ו״אגודת העיוורים״, אך ורק מפני שהיו צרפתיים!

במישור הערבי, ממשלת עבדאללה איברהים כוננה יחסים מועדפים עם מצרים, וביקשה לבסוף להתקבל רשמית ל״ליגה הערבית״, מה שאושר פה אחד ב-1 באוקטובר 1958. כתוצאה ישירה מיידית להחלטה הזאת, מרוקו הצטרפה כחברה לאירגוני-בת של הליגה הערבית, וקודם כול, ל״איחוד הדואר הערבי״ ול״משרד החרם הערבי״ נגד ישראל, שמושבו היה בדמשק.

על מנת להעניק יתר תוקף למגמה החדשה, מוחמר החמישי ערך ביקור ממושך בן חודש במזרח התיכון, בחודשים ינואר ופברואר 1959. ביקורו הראשון היה כמובן במצרים, שם השתתף, לצד ראש הממשלה שלו, עבדאללה איברהים, בטקס חנוכת סכר אסואן, יצירה בממדים פרעוניים של נאצר. לאחר מכן נסע לפרובינציה השנייה של ״הרפובליקה הערבית המאוחדת״, סוריה, ולאחר מכן לירדן ולערב הסעודית, ללבנון, לכוויית ולעירק. במשך ביקורו בירדן התרחשה תקרית, המשתייכת יותר לתחום האגדה מאשר להיסטוריה, אולם כזו אשר חושפת, שגם אחרי שעזבו את מרוקו, היהודים בני אותה הארץ עדיין רחשו אותם רגשות עזים כלפי המלך, על אף הנסיבות המדיניות של אותם הזמנים. באותה עת הפרידה חומה בין שני חלקי ירושלים – החלק המזרחי שסופח על ידי ירדן, והחלק המערבי, בירת מדינת ישראל. המתיחות הייתה רבה, והתקריות לאורך הגבול – שחצה רחובות ולפעמים אף בתים ־ היו כמעט יומיומיות. כדי לזכות לראות את עיר העתיקה, ולנסות להבחין, ולו רק בצלליתו של הכותל המערבי, המקום הקדוש להם ביותר, אשר למרות הסכמי שביתת־הנשק, לא הייתה להם גישה אליו, הישראלים – והיהודים – נאלצו לעלות לתצפית שהייתה חשופה לירי מצד הליגיונרים הירדניים שעל הר ציון.

בני מרוקו, אשר העבירו אל קבר דוד המלך שעל הר ציון את הלהט האגדי שלהם לעלייה אל קברי צדיקים, היו, כרגיל, רבים במיוחד במקום התצפית באותו היום. לפתע, עולה-רגל אחד החל לזעוק, כשהוא מורה באצבעו על חומת העיר העתיקה: ״ראיתי אותו, זה הוא, זה סידנא, הסולטן של מרוקו!״

מיד, כל חבריו טיפסו אל ראש התצפית, מבלי לחשוש מפני היריות, שבדרך כלל הפחידו, מצד חיילי הליגיון הערבי, והחלו לברך בצהלה את מוחמר החמישי. הוא, מעברו השני של הגבול, זיהה אותם על פי התלהבותם, והחזיר להם את ברכתו כאילו היו ילדיו. במבוך גדרות התייל שהפריד אז את עיר הקודש לחלקיה, מחזה שכזה היה בלתי-אפשרי מבחינה טופוגראפית, אולם האגדות מזלזלות בעובדות, והסיפור התמים, שמספרים אותו כאותנטי, לא איחר לעבור במהירות בכל הריכוזים של יוצאי מרוקו בישראל, ולשוב ולהופיע באופן מסתורי, למרות ניתוק יחסי הדואר, במלאח׳ים במרוקו!

אגדה, שהייתה עוד פחות אמינה משום שבאה בד-בבד עם ניגועה של דעת-הקהל המרוקנית בתעמולה הארסית ביותר נגד ישראל, בעקבות ההתקרבות לקהיר ולהאזנה בשקיקה מצד ההמונים ל״קול הערבים״.

מיפגש שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ שנערך זו הפעם הראשונה במרוקו, בספטמבר 1959, וביקוריהם של המלך חוסיין מירדן, ופייסל מערב הסעודית, הביאו להתפרצות של תעמולה אנטי-ציונית, שעטתה – דבר שהפך להרגל – גוון אנטישמי בעליל.

הצטרפותה של מרוקו, ללא כל הסתייגות, לאנטי־ציונות המיליטאנטית ביותר, והאיסור על ההגירה, הפכו את אי-הנוחות לדאגה, ואת הדאגה – להתחלה של בהלה. לא שיהודי מרוקו לא הבינו ולא קיבלו את העובדה, שיש לארצם מחוייבות לגיטימית כלפי ארצות ערב אחיותיה. מה שזעזע אותם, היה ההתלהבות שהופגנה, הבחירה, מבין כל האפשרויות בקיצונית ביותר, ומיעוט תשומת הלב שהוקדשה לקיומם, למצבם ולרגשותיהם. ניתן היה, במידה מסויימת, להבין את הקשיים אין ספור לצורך קבלת הדרכונים, ואת החקירות שהבקשה הפשוטה הזאת גררה אחריה, אולם הקש ששבר את גב הגמל היה ההפסקה הפתאומית, מיום אחד למשנהו, של היחסים בתחום הדואר עם ישראל.

קשה היה, אפילו עבור בעלי הרצון הטוב ביותר, להבין, במה מכתב תמים שמחליפים עם בני משפחה, עלול לסכן, לא את מרוקו בלבד, כי אם את כל העולם הערבי האדיר! חוסר-האנושיות שבצעד הזה, יחסית ל״יתרון״ שבו, היה בוטה מדי. משום שניתוק יחסי הדואר נגע ישירות כמעט בכל המשפחות. כי למי לא היו קרובים ״בארץ׳? הם אפילו לא העזו יותר לבטא את המילה ישראל.

יהדות מרוקו בותרה באכזריות לשניים. נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, הזכיר לרשויות באחד מביקוריו הדיסקרטיים במרוקו, שאפילו בין מדינות בלוחמה, יחסי הדואר אינם מנותקים לעולם לגמרי: ״הצלב האדום הבינלאומי״ נוטל על עצמו, בדרך כלל, להעביר דברי דואר.

עבדראחים בואביד ויחד איתו אחדים מבין השרים, שהיו ערים לאופי הבלתי-אנושי, הבלתי-נחוץ, של הפסקת העברת דואר, הסכימו תחילה להצעתו של איסטרמן. אולם היה עליו לסגת, מחשש לתגובות הדמגוגיות של ״איסתיקלאל״. היהודים שילמו, פעם נוספת, את המחיר של המאבקים המפלגתיים. בפריס, הסניף המקומי החזק של ״ההתאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ שנטה לשמאל, אימץ – בעקבות לחץ מצד חבריו היהודים – הצעה להעביר את הדואר באמצעות ״הצלב האדום הבינלאומי״, ולאחר מכן הסיר אותה, מחשש שיואשמו ב״ציוניות״ מצד האגף הימני של המפלגה!

מישראל, ״המוסד״, בשם ״הסוכנות היהודית״, נטל על עצמו את התפקיד וארגן רשת מחתרתית חלופית של העברת הדואר דרך צרפת, אשר על פי השמועה ידעה הצלחה רבה, ואילצה אזרחים שלווים להפר, באופן קולקטיבי וסדיר, את חוקי מדינתם.

בעקבות ביקורו בארה״ב, בסתיו 1957, מוחמר החמישי הורה לשר הפנים לשוב ולהעניק דרכונים ללא אפליה. אולם לנוכח זרם הבקשות לדרכונים, בצירוף להחלטות רבים לעזיבת הארץ, הרשויות המבוהלות לא איחרו לחזור להגבלות הקודמות, וגרמו, כתגובה לכך, להחמרה של מגפת ה״דרכוניטיס״.

באפריל 1959 נעצרה קבוצה נוספת של כארבעים מהגרים בלתי-חוקיים, ליד נאדור, ועוד קבוצה ליד מלילה, דבר שהחמיר עוד יותר את ההרגשה הרעה.

ב־7 באפריל 1959, היומון ״לה מונד״ פרסם מאמר גדול תחת הכותרת ״מנהיגי הקהילה היהודית, והממשלה השריפית משתדלים להפיס את הרוחות״. העתון ציין: העזיבות מוגבלות מאוד במספרן כעת, בין אלפיים לשלושת אלפים לשנה לערך. אלו נגרמות בדרך כלל עקב מצב כלכלי המשפיע באופן מקומי על קהילה זו או אחרת, שפעילותה מאבדת לפתע את הבסיס שלה – זו אחת התוצאות שהיו להלאמת שוק התה, למשל. הכרזה על נקיטת צעד מינהלי כלשהו, מעלה תכופות אל פני השטח חוסר-שביעות-רצון שלא מצא לו ביטוי. וכך, ממש לאחרונה, עצם האפשרות ש׳׳רדיו מרוקו" עתיד לבטל את שידורי התוכנית היהודית בשפה הצרפתית, עורר התרגשות סימפטומאטית בקרב הקהילות היהודיות.

המצפון הקרוע והמפוכח של היהדות המרוקנית, קרלוס דה נסרי, כתב ב״אנפורמאסיון ז׳ואיב״ של אלג׳יר ביוני 1958 :

"על שפת ים סוף המתנו, אי-אז בלילה אביבי תנ״כי, לנס. על שפת ים סוף החדש הזה, כפי שמצרי גיברלטר והים התיכון הפכו להיות עבור חלקנו – "מארה נוסטרום" הפתוח אך ורק לנבחרים – מספר רב של יהודים מרוקנים ממתינים כיום לנס דומה, לא פחות טראנסנדנטי… על פי ידיעות המגיעות מן האזור שבו בוצעו המעצרים הללו, מספר האסירים מגיע לשלושים או ארבעים. אותן ידיעות מדברות על מעשי אכזריות שהיו מנת חלקם של אותם חולמים מן הגטו, קורבנות של עלייה מוכת גורל.״

ככל שמרוקו התקרבה למצרים, כך המאבק נגד הציונות עטה ממדים גרוטסקיים יותר, והשרה אווירה מכבידה של אי-ודאות. וכך, ערב התכנסותה של מועצת שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ בקזבלאנקה, בספטמבר 1959, המשטרה עצרה במקנס סוחר, מר בן עמרם, אדם מכובד ומוכר, לאחר שגילתה במחסן הסוכר שלו לוח שנה של ״הקרן הקיימת לישראל״, משנת 1956/7 ! הוא הודה בכנות שקנה אותו בזמנו ברחוב, תמורת פרנקים אחדים, כאשר מכירתו הייתה חוקית, וכי מאז נעלם מתחום ראייתו.

המשטרה, שהסתמכה על העובדה, שבצד האחורי של הלוח הופיעה הפנייה הרגילה לגלות נדיבות בשם האחדות היהודית, שלחה אותו לבית- משפט לפלילים. שם האשימו אותו כמי שנתפס בקלקלתו, ודנו את המסכן, בו-במקום, לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל! פסק-הדין הבלתי-מובן הזה היכה את כל הקהילה בתדהמה. כל אחד השתדל לוודא שאין לו במקרה מסמך ״מרשיע״, ואנשים שרפו כל חומר כתוב שהיה לו קשר כלשהו לישראל, או שהיה כתוב עברית!

ההרשעה אומנם בוטלה בערעור, שבועות אחדים לאחר מכן, אולם הנזק היה בלתי-הפיך. יהודים רבים קיבלו רושם מכאיב, שהממשלה כבר אינה רוצה בהם, אך מבלי שתניח להם לעזוב! מדיניות הסובלנות נדמתה מרוחקת מאוד, בעוד שהמצב מבית התדרדר באופן מדאיג.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'79

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר