מיסיון-אנגליקני


היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן

היהודים במרוקו במאה ה 19 והמיסיון האנגליקני פרופסור אליעזר בשן

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גןהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.

שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.

בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.

בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.

יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספר המתנצרים היה זעום.

עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.

הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.

יהודי מרוקו במאה ה־19

הפריסה הגאוגרפית של הקהילות היהודיות ומספר הנפשות

ברחבי מרוקו היו עשרות קהילות יהודיות, בהן כאלה שראשיתן בתקופה הטרום־ערבית, בתקופה הערבית וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. ניתן לחלקן לפי מיקומן הגאוגראפי לערים השוכנות לאורך חופי הים התיכון או האוקיינוס האטלנטי מחד, ולאלה השוכנות בפנים הארץ, מאידך.

ערי החוף (ממזרח למערב, ומצפון לדרום: מלילה, תיטואן, טנג׳יר, ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור) ניהלו קשרי מסחר עם מדינות אירופה, וגם יהודים נטלו חלק בהם ונהנו ממעמד טוב יותר ממעמדם של היהודים בערים הפנימיות.

תושבי הערים הפנימיות ( מצפון לדרום: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת ), הושפעו פחות מהעולם החיצוני, המוסלמים שם היו בדרך כלל קנאים יותר והיחס כלפי היהודים היה קשה יותר. הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שכנו בפאס, במראכש ובמוגדור!

והיו גם קהילות קטנות בעשרות רבות של עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, כולל בדרומה, בהרי האטלס ובעמקיו, שמנו כמה מאות ולעתים רק עשרות משפחות, או פחות. רוב היהודים היו נתונים למרותם של הסולטאנים ( ״בלאד אלמח׳זן״ ) וזכו לחסותם, ואלה שישבו בין שבטי הברברים ( ״בלאד אלסיבה״ ), בהם כאלה שמוצאם ברברי והתייחדו, נהנו מחסותם של ראשי השבטים, ומעמדם היה בדרך כלל טוב מזה של אחיהם שחיו תחת חסות הסולטאנים.

קשה לקבל תמונה ריאלית על מספרם הכולל של יהודי מרוקו במאה ה־19. תיירים, דיפלומטים והארגונים היהודיים האירופיים שקיימו קשרים עם יהודי מרוקו, מוסרים הערכות שונות, מהן מופרזות, הנעות בין 60,000 ל־500,000 נפש.

במספר קטן יותר וכנראה ריאלי נקב דה פוקו( Foucauld ), קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1884-1883, מחופש כיהודי. לדבריו, חיו בכל מרוקו 7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי אחר שביקר במרוקו ב־1902 אמד את מספר היהודים בכ־90,000 עד .100.000

לפי נתונים שנאספו בידי כי׳׳ח, ב־1904 הגיע מספרם ל־103,000 נפש. יש להניח שבמאה ה־19 היה מספרם קטן יותר. גם ההערכות בדבר מספר התושבים הכללי במרוקו, 5,000,000 עד 10,000,000, הן ככל הנראה מופרזות, בהשוואה למפקד אוכלוסין משנת 1921 לפיו מנתה מרוקו בסך הכול 3,371,000 נפש.

האירועים המדיניים העיקריים מבית ומחוץ

היהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

ב־1792 עלה לשלטון סולימאן השני, המכונה ״החסיד״ ו ״המשקם״, ושלט עד נובמבר 1822. האוריינטציה המדינית שלו הייתה פרו־בריטית, והיא שהנחתה אותו בניסיונו לכבוש את העיר סבתה שבידי ספרד. באוקטובר 1808 הוא הוציא הוראה שחייבה את היהודים לגור במלאח בערים תיטואן, סלא ורבאט.

יהודים בעלי רכוש מרבאט שסירבו לעבור למלאח התאסלמו. ב־1799 וב־1818 פרצו מגפות שהביאו לתמותה רבה בקרב האוכלוסייה. סולימאן השני סבל ממרירות של שבטים ברברים. שמועה על מותו ב־1820, גרמה לפרעות ביהודי פאס.

למדינות אירופה ובייחוד לבריטניה, צרפת וספרד היו אינטרסים כלכליים במרוקו. קשרי מסחר התנהלו עם מרוקו דורות לפני המאה ה־19. האירופים רכשו בה חומרי גלם, ושיווקו לה מוצרי תעשייה ונשק. פעילותם של הפיראטים המרוקנים הפריעה לתנועת הסחר וגרמה לעימותים בין הצדדים.

בימי עבד ארחמאן השני ( שלט בשנים  1859-1822) התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנג׳יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אניותיה.

לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר ב־1830 , גברה המתיחות בין צרפת לבין מרוקו. האחרונה תמכה בעבד אלקאדר (  1883-1808) שמרד בצרפתים, ונתנה לו מקלט. ב־1844 פרצה מלחמה ביניהן, צי צרפת הפציץ את הערים טנג׳יר ומוגדור.

ההרס במוגדור היה גדול במיוחד, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות של שבטי הסביבה. ידה של צרפת הייתה על העליונה. ב־14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן ב־10 בספטמבר אותה שנה ערך הסכם שלום ביניהן שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר, ומרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע.

לראשונה התערב אז גורם יהודי אירופי למען יהודי מרוקו, דבר שנמשך בדורות הבאים. משה מונטיפיורי ( 1885-1784 ), שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ״ט׳היר שריפי״ ( צו מלכותי ) להגנת היהודים. בלונדון הקים מונטיפיורי ועד פעולה שיסד קרן בשם  Morocco Relief Fund לעזרת היהודים שסבלו, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.

זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון של מוחמד הרביעי( שלט בשנים  1873-1859) פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה. רבים מיהודי תיטואן וטנג׳יר חששו לגורלם וכ־5,000 מהם מצאו מקלט בגיברלטר ובאלחזיראס שבספרד.

ספרד כבשה את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. הפיכת מסגד לכנסייה גרמה להתגברות העוינות נגד הנוצרים. העיר הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס ( כ־5 מיליון ליש״ט ), שניתנו כהלוואה על ידי בריטניה לסולטאן.

חלק מהיהודים העוזבים חזרו לתיטואן ולטנג׳יר. היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כישלונה של מרוקו במלחמה הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, וחציהן הופנו נגד היהודים.

גם בעקבות מלחמה זו נעזרו יהודי תיטואן וקהילות מרוקו האחרות בקרן הנ״ל. ב־1860 נשלח מ״ח פיצ׳יוטו  (Picciotto ) למרוקו בשליחות המועצה הממונה על הקרן כדי לדווח על מצבם של פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכים לעזור גם לשאר היהודים בארץ זו. מסקנתו הייתה שהפתרון טמון במערכת חינוך מודרנית, בעיקר לשכבות העניות.

החשש להרעת מצב יהודי מרוקו דרבן את יהודי אנגליה וצרפת להתארגן לעזרתם. ב־1860 נוסדה בפריס Alliance Israelite Universelle ( להלן כי״ח ). וב־1871 האגודה המקבילה Anglo-Jewish Association  (להלן ״אגודת אחים״ ) בלונדון, שפעלה יחד עם כי׳׳ח ועם ועד שליחי הקהילות באנגליה.

הן שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה, וכן ביקשו להביא לקדמה תרבותית, לסייע לנרדפים ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות יהודיות בגרמניה ובארצות הברית, פעלו לשיפור מצב אחיהן במרוקו וכן במדינות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג׳יר לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את המושל או את העבריינים.

כי״ח יסדה בתי ספר, בחלקם תמכה גם ״אגודת אחים״, תחילה בערי החוף ל'בנים, ולאחר מכן לבנות, דבר שתרם להעלאת רמת ההשכלה והחיים של ״הודים. בית הספר הראשון לבנים נפתח בתיטואן ב־1862, בטנג׳יר שנתיים לאחר מכן, במוגדור ב־1867 .

בשנים הבאות הוקמו בתי ספר גם בערים אחרות. ב־1912 היו בתי ספר לבנים ב־15 ערים במרוקו. בכך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו, הפער התרבותי והחברתי בינם לבין המוסלמים העמיק, והוגברה העוינות. החינוך החילוני נתקל לעתים בהתנגדות ההורים והרבנים, ועל מנת לפייסם ניתנו גם שיעורי תורה.

עד אז למדו הבנים ב ״כותאב״ בתנאים עלובים, הישגיהם היו דלים, ומטרת הלימודים הייתה הכנת הנערים להשתתפות בתפילה ובקריאת התורה. רבים מהנערים נאלצו לעבוד, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מיעוט בעל יכולת כספית או בעל כשרון ומסירות מבין הבנים שהגיעו למצוות, המשיך לימודיו בישיבה.

מהם צמחו תלמידי החכמים, הדיינים וכלי הקודש, משרות שעברו בדרך כלל בירושה. אבל היו חכמים שלא זכו לתפקידים, והתפרנסו מיגיע כפיהם. אחדים מהם היו נערצים בחייהם ובמותם בזכות צדיקותם, וקבריהם הפכו מוקדים ־'ביקורי המונים.

הבנות לא קיבלו כל חינוך ממוסד, כי הן לא היו פעילות בחיי בית הכנסת. בחברה רווחה דעתו של ר׳ אליעזר: ״כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״ ( סוטה, פרק ג, משנה ד ). האימהות והסבתות נהגו להדריך את הבנות לקראת התפקיד של אם בישראל, והיו מלמדות אותן את המלאכות האופייניות לנשים ואת הדינים הנוגעים לנשים ולמשק הבית.

ב־1865 פתחה כי״ח בית ספר לבנות בטנג׳יר, ובשנים הבאות גם בערים אחרות. ב־1912 היו ב־12 ערים במרוקו בתי ספר לבנות, מספר התלמידות ־כולל היה נמוך מזה של הבנים. ההורים והחכמים השלימו עם חינוך ממוסד זה לבנות הודות לעובדה שהבנות הוכשרו למלאכות, ומחשש שתלמדנה אצל המיסיונרים וכך תצאנה לתרבות רעה.

היהודים והמיסיון האנגליקני

מסעו של משה מונטיפיורי למרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

אירוע חשוב בחיי יהדות מרוקו היה מסעו של מונטיפיורי למרוקו בסוף 1863. זה נערך בעקבות עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נעצרו. סגן הקונסול הספרדי דרש להוציאם להורג, ואכן זה היה גורלם של שניים מהם.

מונטיפיורי הצליח לשחרר את שני האחרים ממעצרם. מקרה זה וכן גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם, והדבר דרבן להתערבות.

מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן במראכש בפברואר 1864, וביקשו, בין השאר, שיוציא הוראות להגנה על היהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו. עוד ביקש שלא יציקו להם, ושיוכלו ליהנות מהיתרונות השמורים ליתר נתיניו של הסולטאן, ומאלה של הנוצרים הגרים בערי הנמל של מרוקו.

בבואו לסולטאן קידם את פניו של מונטיפיורי משמר כבוד של 6,000 פרשים, דבר שהרשים אותו ביותר ונטע בו את התקווה ששליחותו תצליח ויחול שינוי במצבם של יהודי מרוקו.

תגובת הסולטאן שנמסרה למונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 הייתה ט׳היר שריפי הכולל הצהרה שמעמדם של היהודים יושווה לזה של שאר הנתינים, ויזכו לשוויון בפני בתי המשפט, וכן הוראה לכל המושלים כי עליהם לנהוג ביהודים במידת הצדק, לשמור על חייהם ורכושם, לא לעשות להם כל עוול, והעבריינים ייענשו.

שום סוחר או אומן יהודי לא ייאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ותשולם מורה לעבודתו. היהודים ייהנו בעתיד מיתר ביטחון. ההוראה חודשה ב־1872 ברם, צו זה, שחזר עליו יורשו, הסולטאן חסן הראשון ( שלט בשנים 1894-1873 ) ושצוטט בשנים הבאות על ידי דיפלומטים אירופים שהתערבו למען היהודים, נותר על הנייר.

ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הם נותנים אמון ב׳׳חסדו״ של הממשל. התנכלויות ליהודים גברו ובאו לידי ביטוי בשוד, בפרעות, בעלילות, בגירושים וברציחות. מ־1864 עד 1880 נרצחו — לפי מידע שהגיע לאירופה — 307 יהודים, ואין זה כולל את כל מרוקו.

הרוצחים לא הועמדו לדין. אירופים ויהודים נאורים באירופה השלו את עצמם שיהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים, לפי הדגם האירופי במאה ה־19, אך הדבר מנוגד ל״שריעה״ ( =ההלכה ) האיסלאמית. רק בערי החוף ובייחוד בטנג׳יר, שבה ישבו הדיפלומטים, שופר מצב היהודים: הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי.

התחרות בין מדינות אירופה על השפעתן במרוקו

בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה ובשלב מאוחר יותר גם גרמניה התחרו ביניהן על ההשפעה במרוקו. גרמניה, שנחלה תבוסה במלחמתה נגד צרפת ב־ 1871 , לטשה עיניה לאפריקה. משלחות סחר גרמניות הגיעו למרוקו משנות ה־70 ואילך.

צרפת כבשה את תוניסיה ב־ 1881 , ושאפה לספח את מרוקו, ואילו המדיניות של בריטניה הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים שלה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי הגבירה את תלותם במדינות אירופה: משלחות של קצינים אנגלים וצרפתים הדריכו את צבא הסולטאנים, המסחר עם מדינות אירופה מילא את קופתם, והם היו תלויים גם במוצרי התעשייה ובכלי הנשק שהובאו מאירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן לשיפור מעמדם ולמתן חסות, היו חלק מן המערכה והתחרות על מעמד הבכורה במרוקו החלשה.

בהתאם להסכמים בין מרוקו למדינות זרות, ביניהן 'בריטניה (1856), ספרד (1861), צרפת (1863 ), הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במדינה זו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המשמשים בתור תורגמנים, סוכנים או בתפקידים אחרים.

תעודות אלה פטרו את מקבליהן מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על הד׳מיים. היו יהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים, אבל מעגל הנהנים בפועל מתעודות החסות הורחב גם ליהודים שלא מילאו כל תפקיד בקורפוס הדיפלומטי, מהם שעמדו בקשרי סחר עם האירופים, ואחרים שידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה.

נושא הענקת החסות היה שנוי במחלוקת. מספרם הגדול של הנהנים מתעודות החסות לא היה לרוחו של הסולטאן חסן הראשון. גם גורמים זרים ביקשו להפסיק את מכירתן לאנשים שלא היו זכאים להן על פי ההסכמים.

ג׳והן דרומונד האי ( Drummond Hay ) — קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגריר בין השנים 1886-1860 ,שייצג גם את האינטרסים של אוסטריה, דנמרק, הולנד ורוסיה במרוקו, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר — ייצג את עמדת בריטניה בהגנה על היהודים הנדכאים.

הוא טען שרק מיעוט קטן ואמיד ( מאות ספורות ) מבין היהודים נהנה מן החסות, והרוב הוא קרבן שלה, שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. לעומת זאת, האגודות היהודיות כי״ח ו״אגודת אחים״ בלונדון, ועשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת החסות.

הענקת תעודות החסות לבעלי הממון העמיקה את הפער ההברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים לשלטונות הוטל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים היו פטורים ממנו.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות 14 מדינות, וארצות הברית בכללן, ובה הוחלט על תקנות מגבילות לעומת הקלות שבה ניתן היה עד אז להשיג חסות זרה. גם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקני לאחר זמן מסוים, וסבל מההגבלות החלות על הד׳מים.

בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הלא מוסלמים. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה אל הסולטאן בו דרשו כי יבטיח חופש דת לכל נתיניו, נוצרים ויהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק — ייענש. בשנים הבאות נטו הדיפלומטים להסיר את החסות מיהודים שלא היו זכאים לכך.

בשליש האחרון של המאה ה־19 סבלו יהודי מרוקו מעריצותם של מושלים מקומיים. הוראות הסולטאן למושלים להתייחס ליהודים ״בצדק״ לא הועילו, והוא עצמו לא שימש דוגמה חיובית. בתזכיר שנכתב ב־3 בפברואר 1888 על ידי ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות והוגש לשר החוץ הבריטי, נכללים 27 סעיפים של הגבלות והשפלות החלות על היהודים.

יהודים ונשותיהם נאלצו לבצע עבודות כפויות, גם בשבתות ובחגים., אחרים היו קרבנות של עלילות." בין 600 ל־700 יהודים ובהם נשים וטף, גורשו משלושה כפרים בהרי האטלס בחורף 1891, לפי הוראת הסולטאן. רק לאחר התערבות דיפלומטית הורשו לחזור לבתיהם שנשרפו בינתיים.

בעקבות ידיעות שהגיעו ללונדון על כך שיהודי דמנאת נתונים לפרעות, ויהודי מראכש סובלים מאכזריותם של המושל והקאדי, מצוקה שגרמה להתאסלמותם של אחדים מהם, ביקר במרוקו בדצמבר 1893, שמואל מונטגיו, עסקן ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי. פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ ופנייתו לשפר את מצבם של היהודים לא נשאו פרי.

לאחר מותו בשדה הקרב של הסולטאן חסן הראשון ב־9 ביוני 1894, עלה על כס השלטון בנו בן ה־14 עבד אלעזיז הרביעי. בשנות שלטונו ( עד אוגוסט  1908) התרופפה היציבות המדינית והכלכלית של מרוקו. אי היציבות נוצלה להגברת המעורבות של מדינות אירופה, והכשירה את הקרקע לפרוטקטורט של צרפת על רובה של מרוקו ולפרוטקטורט של ספרד — על מיעוטה, ב־1912.

פגעי טבע שונים כמו בצורת, שנמשכה לעתים שנים, מגפות ומכות ארבה, גרמו למחסור במזון ולהאמרת מחירים. מחלות, שלעתים הפכו למגפות המוניות בייחוד ברבעים היהודיים הצפופים והמלוכלכים, חסרי התנאים התברואתיים ההכרחיים, העלו את שיעור התמותה. תופעה אופיינית בתקופה זו הייתה נהירה מהכפרים לערים, מהערים הפנימיות לערי הנמל.

ומשם היגרו יהודים אחדים לארצות אירופה ואמריקה. העניים, שהיוו את הרוב הגדול של יהודי מרוקו התרוששו יותר, בעוד העשירים נהנו מרמת חיים גבוהה ומתנאי מגורים טובים מחוץ למלאח הצפוף. זה הרקע החברתי־כלכלי לפעילותם של המיסיונרים האנגליקנים במרוקו במאה ה־19.

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקו

 

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

במאה ה־19 פעלו במרוקו עשר אגודות מיסיונריות של הפרוטסטנטים, רובן החלו לפעול בשנות ה־80 של המאה. האגודה הפעילה והחזקה ביותר הייתה האגודה הלונדונית: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews. אגודה זו, שנוסדה ב־15 בנובמבר 1809, הקימה מרכז קבוע במוגדור ב־1875 , אבל שליחיה פעלו בעיר זו ובערים אחרות במרוקו עוד לפני כן.

האגודה הלונדונית הוציאה כתבי עת ובהם דיווחים חודשיים ושנתיים על פעולות שליחיה ברחבי העולם. מטרתה כפי שנוסחה בסעיף הראשון בתקנון שלה היא: ״תיקונם הרוחני של היהודים״. נוסח דומה לזה מופיע גם בתקנון האגודות האחרות. כך, למשל, בתקנון האגודה  British and Foreign Bible Society, שפורסם ב־7 בינואר 1867, נאמר בסעיף א' כי ״מטרתה הבלעדית היא תיקון רוחני ונצחי של היהודים, דבר שהיא משתדלת לבצע על ידי הפצת דבר ה׳ ופרסומים אשר יחשפו את הדוקטרינה הגדולה של הנצרות כפי שזו מתבטאת בייחוד בברית הישנה, ועל ידי פעולותיהם של המיסיונרים״.

למעשה כוונתן של האגודות המיסיונריות הייתה להכניס את היהודים תחת כנפי הנצרות. הן ניסו להשפיע גם על מוסלמים, העניקו להם שירותי רפואה ובדרך זו ניסו לקרבם לנצרות, אבל נתקלו בהתנגדות חזקה של השלטונות.

היו אמנם מוסלמים בודדים שהוטבלו לנצרות בסתר, אך הם נאלצו למצוא מקלט בארץ נוצרית. על רקע זה ניתן להסביר את העובדה שעיקר הפעילות של האגודות המיסיונריות הייתה ממוקדת ביהודים.

גישושים ראשונים של אגודה מיסיונרית של הכנסייה האנגליקנית לפעילות במגרב נערכו ב־.1816 צעדים מעשיים של האגודה הלונדונית במגרב החלו ב־1828. שליח שלה ששהה בליוורנו באותה שנה, העיר את תשומת לבם של הממונים עליו בלונדון לאפשרות של פעולה מיסיונרית במגרב, לאחר שהבחין כי יהודים מאזור זה באו לליוורנו וקנו ספרי תנ״ך מדפוסי האגודה.

ספרים אלה היו בוודאי זולים יותר מאלה שהודפסו על ידי יהודים בעיר זו. יש להעיר כי עדיין לא היה דפוס עברי במרוקו, וספרים הודפסו והובאו בעיקר מליוורנו. שני מיסיונרים, ש׳ פארמאן (Farman ) וג׳ ניקולאיסון ( Nicolayson ) שהיו במלטה, נתבקשו לבקר בארצות המגרב

הם יצאו לטריפולי ב־10 בנובמבר 1829 , ואתם ־׳ספרי קודש״ שהוצעו למכירה בבתי כנסת. משם עברו לתוניסיה, ביקרו בג׳רבה, ספאכס וסוסה, הגיעו לעיר תוניס ב־26 בדצמבר, ושהו בה עד 15 בינואר 1830. מסקנתם הייתה כי יש סיכוי להצלחת המיסיון למרות הקנאות הדתית של יהודי המקום.

ניקולאיסון המשיך לעיר אלג׳יר והגיע אליה ב־1 באפריל 1831, כשהוא נושא עמו ספרי תנ"ך וספרי ״הברית החדשה״ בעברית, ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. את ספרי התנ״ך הוא מכר, אבל את ״הברית החדשה״ היהודים סירבו לקבל.

פעילותה הקבועה של האגודה הלונדונית באלג׳יריה החלה ב־1832, בתוניסיה שנה לאחר מכן, ובמרוקו ב־.1843

קדמה לאגודה זו במרוקו האגודה British and Foreign Bible Society, בשמה המלא The British Society for the Propagation of the Gospel among Jews. היא נוסדה ב־1804, ונציגה הסופר ג׳ בורו  ( Borrow ) פעל בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור.

עוזרו היה היהודי חיים בן עטר, שב־1839 מכר עותקים של ״הברית החדשה״. ב־1848 בא בשליחותה למרוקו אברהם בן עוליל, יליד טנג׳יר (1826) שמשפחתו היגרה לגיברלטר ומשם לאנגליה, ובה התנצר בגיל 18. ב־1850 קיבל המלצה משר החוץ הבריטי הלורד פלמרסטון ( Palmerston ), כדי שיזכה להגנת הקונסולים הבריטיים במרוקו ובארצות הים התיכון.

ב־1852 הוסמך בתור כומר. בשנים הבאות פעל בתור שליח האגודה באוראן. ב־1854 שלח את אחיו משה להפצת ספרי המיסיון בכמה ערים במרוקו, תפקיד שמילא במשך תשע שנים. לקראת ביקורו החוזר של אברהם בן עוליל בערי מרוקו, פנה מזכיר האגודה לשר החוץ ב־7 בינואר 1867 בבקשה לצייד את בן עוליל במכתב המלצה לשם קבלת חסותם ושירותיהם של הקונסולים של בריטניה במרוקו.

ניתנה לו המלצה לשם קבלת סיוע מהקונסולים של בריטניה, אבל הדבר לא הקנה לו חסות פורמאלית, בהיותו נתין של הסולטאן (ראה תעודות 1, 2). הדבר גם מעיד על היחס המסויג של השלטונות הבריטיים לשליחי הכנסייה האנגליקנית במרוקו, ועל חששם מחיכוכים עם הממשל במרוקו, כפי שאירע בשנים הבאות.

בן עוליל ביקר ב־1868 בטנג׳יר, בתיטואן, ברבאט, במלא ובקזבלנקה. אין פרטים על מעשיו, וכנראה לא הצליח במשימתו. חלה הפסקה בפעילות אגודה זו במרוקו עד 1883, אותה שנה הקימה מרכז קבוע במרוקו.

תעודה מספר 1

7 בינואר 1867. מכתבו של מזכיר האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים אל שר החוץ הבריטי. נכתב לקראת ביקורו של שליח האגודה אברהם בן עוליל בערי החוף במרוקו, וכותבו מבקש מהנמען להעניק לבן עוליל, יליד מרוקו, מכתב המלצה כדי שיזכה להגנתם ולשירותיהם של הקונסולים הבריטים במרוקו. הוא מזכיר שלורד פלמרסטון נתן לבן עוליל מכתב כזה ב־1850, והדבר הועיל במילוי שליחותו.

British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews 96 G1 Russell S' Bloomsbury Square, W.C.

London, 7  January 1867

To the Right Honourable Lord Stanley

My Lord,

The Rev. Abraham Ben Oliel, one of the Missionaries of the above Society, stationed at Oran in Algeria, is about to visit the coast of Morocco, of which country he is a native, and is anxious to obtain from your Lordship a letter of recommendation to the protection and good offices of Her Majesty's Consuls in Morocco and the Mediterranean.

The late Lord Palmerston gave Mr Ben Oliel a letter of a similar kind dated May 22, 1850,  which was often of great service.

Mr Ben Oliel, though a native of Morocco, was educated in this country, is an ordained missionary of many years standing, possesses the entire confidence of the Committee on whose behalf I am instructed to make this application.

I am, my Lord Your Lordship's most obedient servant John Gill

Association Secretary of above Society

תעודה מספר 2

14 בינואר 1867. תשובת משרד החוץ לפנייה הנ״ל: מצורף מכתב המלצה בזכות מתן סיוע קונסולרי לבן עוליל, אבל אין הוא זכאי לחסות רשמית, בהיותו נתין של הסולטאן.

F.O. Jan[uary] 14, 1867

Draft

Society for Propagation of the Gospel among the Jews 96 Great Russell S׳ Bloomsbury

Sir,

In compliance with the request contained in your letter of the 7th Inst. I am directed by Lord Stanley to transmit to you the accompanying letter toHM's Consuls in Morocco and the Mediterranean in favor of the Revd Abraham Ben Oliel.

I am however to request you will inform Mr Ben Oliel that that letter is given for the purpose of obtaining for him that ordinary assistance which HM's consuls might be able with propriety to give, but that it would not be proper for them to assure a right to protect in Morocco a native born Subject of the Sultan of Morocco.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר