מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת.

התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535

 העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי.

יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

בצפת נפתחו אפשרויות פרנסה לרבים, דבר שהפך אותה בעיני יהודים רבים מקום שנוח להתיישב בו. לצפת נמשכים בין היתר רבים ממגורשי ספרד ובהם גם אנוסים לשעבר. הפריחה הכלכלית מביאה בעקבותיה גם לפריחה בחיי הדת.

צפת היתה קרובה לערי נמל כמו עכו וצידון, סמוכים לה מקורות מים רבים והתפתחו בה תעשיות הבדים והצמר.

היא הפכה למרכז היהודי הדתי הבולט ביותר בארץ ישראל של אמצע המאה ה־16. בצפת נפתחו מוסדות תורה ־ ישיבות ובתי־כנסת, בתי־מדרש וכוללים; חיי הרוח פרחו. נוכחותם הבולטת של מגורשי ספרד ואנוסים לשעבר הבליטה את הרעיון בדבר הגאולה הקרובה. הללו האמינו כי הסבל שעבר עליהם בספרד, כולל הגירוש, הוא סימן כי אלו הם חבלי המשיח. כך נתעוררה שאלת הגאולה בכל חריפות משמעותה.

הפגיעה המתמשכת ביהודים שבספרד ופורטוגל ־ חוקים וגזירות נגדם, תנאי מחיה מגבילים עד לגירוש הסופי ב־30 במרץ 1492 ע״י פרדיננד ואיזבלה. 150 אלף יהודים גורשו מספרד.

אמונה זו בביאת המשיח ליכדה אותם והפכה אותם לקבוצה שהצליחה לשכנע אחרים, שנתפסו אף הם לרעיון הגאולה, כי אכן קרובים ימי המשיח. כך הלך רעיון משיחי זה והתסיס את הקהילה. בצפת, התחילה לאחר זמן לבלוט דמותו של ר׳ יצחק בן ר׳ שלמה לוריא אשכנזי (1572־1534) מבין קבוצת המאמינים. הלה, נולד בירושלים והתחנך במצרים, ושם נחשף לתורת הנסתר. בגיל 36 חזר לארץ־ישראל וקבע את מושבו בצפת. בעיר זו הוא התחבר למקובלי צפת, ושם הגה את תורת הקבלה שנקראה מאוחר יותר על שמו ״הקבלה הלוריאנית״.

      יצחק לוריא למד תורה במצרים אצל ר׳ דוד בן זמרה (הרדב״ז), שהיה רבה של מצרים, והוא כנראה חשף אותו לתורת הנסתר. בתקופת שהייתו במצרים, בהיותו בגיל שמונה ועד שלושים ושש, התעמק בתורת הנסתר, שינה את התנהגותו, התבודד והתרחק מאנשים. היה תלמידו של ר׳ משה קורדובירו.

ר׳ משה קורדוברו(1570־1522) מקובל שנולד בצפת, התחבר לאר׳׳י הקדוש ונוצרה השפעה הדדית פוריה ביניהם. עסק רבות בפרשנות קבלית לספרי התנ׳׳ך ול״זוהר״ ובתקוני מוסר וכללי התנהגות יסודיים בין אדם לחברו שמטרתם לקרב את הגאולה. כתב את הספרים ״פרדס רימונים״ ו׳׳תומר דבורה״.

      סביב ר׳ יצחק לוריא נוצרה חבורת תלמידים נאמנים שהלכה אחריו לכל מקום: השתטחו על קברות צדיקים, אימצו את דבריו ואת מעשיו שהתבססו על ה״זוהר״. סימוכין לכל דבריהם ולכל מעשיהם בעתיד היו דברי רבם כי ״כל תרי״ג מצוות צריך שיקיימן אדם במעשה ובדיבור ובמחשבה״.

תורת הקבלה שהגה האר״י הקדוש (הר׳ האלוקי ר׳ יצחק או אשכנזי ר׳ יצחק) התבססה על ה״זוהר״, שהוא הספר הקלאסי של הקבלה. הזוהר עצמו מיוחס לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי(מאה שנייה אחה״ס), אך לפי המחקר הוא נתחבר בחלקו כנראה ע״י ר׳ משה די־ליאון בספרד (בסוף המאה ה־ 13).

      הזוהר הוא הספר הקלאסי של הקבלה ודן בהרחבה על כל הרעיונות הקבליים: תורת האלוקות, בריאת האדם, הטוב והרע, תורה ומצוות, שבת ומועד ועוד. הוא בנוי משלושה חלקים: חלק א׳ ־ פירוש על ספר בראשית (מדרש על דרך הסוד על פרשיות התורה), חלק ב׳ ־ פירוש על ספר שמות וחלק ג׳ ־ פירוש לספרי ויקרא במדבר ודברים. לזוהר יש אופי פרשני ־ דרשני,הוא אינו מסודר עפ״י הנושאים שבתורת הקבלה. הפירושים מבוארים על דרך הסוד. בפירושיו הצליח בעל ה״זוהר״ לשלב דברים מהמקרא ומהמשנה, מהאגדה ומהתפילה וממקורות נוספים, וכך הוא שוזר את כולם יחד ונותן להם מרוח הקבלה. הפירושים אינם מסודרים שיטתית, ויש בהם רעיונות שונים הקופצים מענין לענין ללא כל סדר. פרטים רבים על הזוהר ראה ב״משנת הזוהר״ לישעיה תשבי, חלק א׳, בהקדמה עמ׳ 44־17.

      קיימים חילוקי דעות ביחס לכתיבתו של ה״זוהר׳׳. אמנם מיחסת המסורת את כתיבתו לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי אך המחקר רואה את הדברים אחרת. המחקר מתבסס על מספר עדויות ביניהן התעודה המיוחסת לר׳ יצחק מעכו, מתוכה עולות עדויות שונות, ואחת מהן מציינת את דברי אשתו, כי ה״זוהר״ נכתב ע״י בעלה ר׳ משה די־ליאון ״מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב״, ובעלה יחסו לרשב״י כדי ש״ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב״י ברוח הקודש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים״.

תעודה זו, והדעות השונות על מידת מהימנותה, מופיעה בספרו של ישעיה תשבי ׳׳משנת הזוהר״ בע׳׳מ 38־28. כנגד גישת המחקר, מוצגת בזו גם דעת המסורת הרואה ברשב״י מחברו המלא והיחיד של ה״זוהר״. הרב ר׳ יהודה הלוי ב׳׳ספר ההקדמות״ דוחה את דעת המחקר בנידון. להלן חלק מדבריו בע״מ פ״ח־פ״ט : ״…אם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר״מ די ליאון ז״ל, וכדומה, הרי אז היה גדל אצלי מעלת האיש ר״מ די לאון ז״ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב״י בכללם, אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ״ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד התנאים, ומרת׳׳ש אם הייתי מוצא שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהש״ית עצמו אז היתה שוכנת דעתי לגמרי… כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב״י הקדוש״. משתמע מדבריו כי הכותב את הזוהר יכול להיות רק אדם ממעלת קדושים כתנא או כנביא.

הקבלה עפ״י האר״י הקדוש היא שפה המדברת על פנימיות העולם, והיא כוללת מספר רעיונות מרכזיים וביניהם ניתן למנות את תורת הצמצום, השבירה והתיקון. בתמציתיות אפשר להסביר את הרעיונות דלעיל באופן הבא: הקבלה מדברת על אורות וכלים. הכלים נועדו לקבלת האור, אין השגה של האור בלי הכלי.

הצמצום מתרחש, כאשר הכלי אינו יכול להשיג את האור בדרכו הקודמת. השבירה מתרחשת, כאשר אורות גדולים מדי באים לכלים קטנים מדי, ואז הכלי אינו יכול לסבול את האור והוא נשבר. האור זהו השפע האלוקי, הכלי זוהי הבריאה(דומם, צומח, חי ומדבר) שאמורה לקבל את השפע האלוקי. במשמעות השבירה יש משום ביטול הכלי מתפקידו, לאחר השבירה מתבצע התיקון־ הכנת כלים חדשים שיתאימו לקבל את השפע האלוקי במלואו.

מושגים אלה – הצמצום, השבירה והתיקון – מתרחשים בכל עת ותמיד אצל כל אדם. התיקון יושלם, כאשר הניצוצות מן האור האלוקי יגאלו וישובו אל מקור מחצבתן.

רעיונות אלה הועברו לחיי היומיום בצפת של אמצע המאה ה-16 והשפיעו על אורח חייהם של אנשי צפת.

המקובלים ראו את האלוקות כאור רוחני ואינסופי. לדעתם, תכלית האדם להשתדל להתעלות למדרגה הגבוהה, כדי להתקרב למקור האלוקי ולגאול את המין האנושי מן השפלות שבו הוא נמצא.

המקובלים האמינו, שביכולתם להשפיע על מה שקורה לעם ישראל בעולם ועל העולם כולו באמצעות קיום מצוות ואורח חיים מיוחד. כדי לזרז את בוא המשיח הם הקפידו על קיום המצוות ונזהרו מלחטוא. הם למדו תורה בקביעות ובדבקות, התפללו באדיקות, החמירו בקיום מצוות, ערכו קבלת שבת בחיק הטבע, יצאו למסעות סגופים בהרים המושלגים של צפת, השתטחו על קברות צדיקים, צמו לעיתים תכופות וערכו תיקונים – קריאת פרקי תהלים ומשניות – בחצות הליל. המקובלים האמינו כי צורת חיים שלמה זו תשמש דוגמא לאחרים. הם ילמדו ממנה כיצד יש לנהל חיים כאלה. צורת חיים זו תזרז בודאי את הגאולה.

      היו עורכים גם תיקון ליל שבועות ־ לימוד במשך כל הלילה, כשהם לבושים בגדים לבנים, נוהג זה התפשט אחר כך בכל העולם היהודי והוא מתקיים עד ימינו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 25-22

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מנהג ״שירת הבקשות״ החל להתפתח בטטואן

השדרי״ם כאנשי מופת

השדרי׳׳ם נחשבו בחלקם לאנשי מופת. מרוקו, כארץ רחבת ידיים, היתה כר נרחב לפעילותם. עפ״י המסורת, היו רבים מן הקדושים הנערצים ע״י יהודי מרוקו שדרי״ם מא״י. המדובר בכ־ 90 שדרי״ם המזוהים כקדושים לאחר מותם. בין הבולטיב בשדרי״ם, שהגיעו מא״י למרוקו, ניתן למנות את ר׳ שלמה בלחנס (קבור בארבאל' שבאוריקא), ר׳ שלמה עמאר (קבור לידי בני מלאל), מולאי איגגי (קבור ליד דמנאת שליד מרקש). הבולט ביניהם היה השד״ר ר׳ עמרם בן דיוואן יליד העיר חברון; הוא היה שד״ר מטעם ה״כולל״ בו פעל.

הערת המחבר:        ר׳ עמרם בן דיואן הגיע למרוקו במחצית השניה של המאה ה־18. הוא ביקר במרוקו פעמיים, בפעם השניה הוא חלה ונפטר. מקום קבורתו של שד״ר זה הפך לאתר עליה לרגל של כל יהודי המבקר כיום במרוקו. פעל במרוקו בין השנים 1773־1763. בשליחותו השניה כותב עליו המשורר ר׳ דוד חסין: ״נפלאת אהבתך ונשגבה / בוערת כאש להבה/ במדבר ובערבה/ מאוד מאוד נעמת לי״. במותו כתב עליו קינה: ״אזיל דמעה/ כי לא טובה/ חסרא ארעא/ דישראל גברא רבא״. ראה ״תהילה לדוד״ עט׳ פ״ה.

מציאותם של השדרי״ם ניכרת בכל רחבי מרוקו, ככל שמדרימים בולטת נוכחותם של שדרי״ם. מרקש היא ״העיר הקדושה״ של יהודי מרוקו. 48 קדושים קבורים במרקש, וחלקם היו שדרי״ם מא״י.

האם ניתן ללמוד מעובדת הימצאותם של קברי שדרי״ם רבים בדרום, שהללו טרחו להגיע במיוחד לדרום, כדי לענות על צרכים וקשיים חברתיים מהם סבלו יהודי הדרום? את מנהג ״שירת הבקשות״, מתברר לאור זאת, אפשר למצוא בכל היישובים שבהם חיו יהודים ופעלו פיטנים, שיכלו להחזיק את המנהג ולהנהיג אותו בקהילותיהם.

בעוד השלוחים לארצות אירופה הלכו ונתמעטו (בגלל ייסודם של מוסדות שארגנו מגביות מסודרות וקבועות למען המוסדות השונים בא״י, בשל שיפור בתנאי התחבורה, או בשל שימוש בדפוס ובבנקאות), השלוחים הספרדים לקהילות שבארצות המזרח בכלל ובארצות ערב בפרט המשיכו במידת מה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

יש לציין כי יהודי מרוקו גילו נאמנות ומסירות כלפי השדרי״ם, ופעילותם הגיעה לשיאה במאה ה־19. השדרי״ם הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר ונחשבו ליחידים מקרב העולם היהודי, שיהודי הכפרים במרוקו זכו לראותם. השדרי״ם, בנוכחותם במרוקו, הפיחו מנת עידוד ותקוה בקרב יהודי הקהילות. ידוע גם על שדרי״ם, שישבו בערי מרוקו במשך מספר שנים, כמו: ר׳ רפאל בן שמעון שישב בפאס בסוף המאה ה־19. הוא ייסד בה את חברת ״דובב שפתי ישנים״ שעסקה בהדפסת כתבי יד של חכמי מרוקו.

הקבלה שנתקבלה למרוקו נתנה הסבר למצבם ולעתידם של יהודי מרוקו. במשך דורות רבים סבלו יהודי מרוקו מגירושים, מפרעות ומסבל בל יתואר. הפרעות התפרשו בעקבות הקבלה לא כעונש על חטאי היהודים, אלא כקורבן של עם ישראל ותפוצות הגולה לקראת הגאולה העתידית. הרעיונות הקבליי״ם, ובפרט הקבלה של האר״י, בדבר הגאולה הממשמשת ובאה פיתחה ציפיות גבוהות ועוררה תקוות גדולות בקרב היהודים בכל התפוצות, ובמיוחד בקרב יהודי מרוקו, שם סבלו מנת יתר של תלאות, גזירות ופוגרומים. כך גברו בקרבם הלהט והמתח המשיחיים. הציפיות הרקיעו שחקים והקרקע היתה פוריה לקלוט כל רעיון על גאולה ועל פעמי משיח. ספר ״הזוהר״, שכלל בתוכו רעיון זה, התפשט עד מהרה בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט.

לעובדה זו נוספו מגורשי ספרד, שהעדיפו את גזירת הגירוש על פני המרת דת. הללו, נשאו עימם מעין הארה חדשה כי אפשר לעמוד בפני תלאות הגלות עד לבואה של הגאולה. הבולט בתקופה זו מבין מגורשי ספרד היה ר׳ שמעון לביא מחבר הפיוט הידוע ״בר יוחאי״ על ר׳ שמעון בר יוחאי מחברו של ״ספר הזוהר״. הוא אף כתב את ״כתם פז״, פירוש רחב היקף על הזוהר.

אפשר לזהות את רעיונות הגאולה גם בתכניהם של פיוטי ״שירת הבקשות״. הפיוטים שנכתבו בצפת והפיוטים שנכתבו ע״י משוררים ממרוקו השתלבו ב״שירת הבקשות״ ונשאו בתכניהם את סבל הגלות ואת הציפיות המשיחיות לקראת הגאולה העתידית.

לאור זאת, אפשר בנקל להבין את הכמיהה לציון ואת הכסופים לארץ־ישראל שפיעמו במשך מאות בשנים אצל יהודי מרוקו. כמיהה זו וכסופים אלה הביאו להתעוררות של היהודים לקום ולעלות לארץ־ישראל. פעילות השדרי״ם והפצת מנהגי א״י במרוקו עשתה את שלה. גם מנהג ״שירת הבקשות״ נקלט והחל להתגבש במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17. המנהג תפס קודם בקהילות מרכזיות שבצפון מרוקו כמו פאס, מקנס ובעיקר־טטואן.

:2 היחס ״לזוהר״ נשתמר עד היום בקרב יהודי מרוקו החיים בארץ, במוצאי שבת קודש מוציאים את ספר ה״זוהר״ הנתון בתוך מזודה מיוחדת, שרים מספר פיוטים לכבוד ה״זוהר״, מתישבים וקוראים מספר קטעים מהספר. הדבר קורה בבית ־הכנסת או בבית פרטי, כאשר נערכת תורנות בין חברי הקבוצה, וכל אחד מארח את הקבוצה בביתו עפ״י תור שנקבע מראש.

:: כבר לאחר פרעות קנ״א (1391) הגיעו יהודים מספרד לערי נמל באלג׳יר ובתוניס, וגם לערי הצפון שבמרוקו: פאס, מקנס וטיטואן. שליטי הערים איפשרו ליהודים שעזבו את ספרד להשתלב בחיי הערים ובתחומי הכלכלה, המסחר, המינהל והמלאכה.

י־׳ שמעון לביא, בן לאחת המשפחות הותיקות והידועות בספרד. לאחר הגירוש נדד והגיע למרוקו, עבר בטריפולי בדרכו לארץ־ישראל וחור לטריפולי. הוא היה מקובל ואיש הלכה, משורר ששילב בשיריו מחכמת ־נסתר כמו בפיוט הידוע ״בר יוחאי״ על עשר הספירות האלוקיות.

מנהג ״שירת הבקשות״ החל להתפתח בטטואן

בטטואן, העיר השוכנת בצפון מרוקו, החל להתפתח מנהג ״שירת הבקשות״. למה דוקא בעיר זו ?

העיר טטואן שימשה כמרכז, שבו התפתחו המורשת והמסורת של המוסיקה האנדלוסית. בעיר זו שיחזר, קיבץ וערך מוחמד אל חאיק את הנובאת של המוסיקה האנדלוסית.

לעיר צפונית זו, השוכנת על החוף בסמוך למיצרי ג׳יברלטר, הגיעו ראשוני השדרי״ם מא״י ותיירים שבאו מא״י למרוקו. במהלך המאות ה־18־17 בלטר נוכחות השדרי״ם בעיר זו והשפעתם נתנה את אותותיה. הם הביאו איתם את מנהגי המקובלים מצפת: תחינות, שירות, אמירת תהילים וקריאה ב״זוהר״ יהודי טטואן אימצו חלק ממנהגים אלה. הם החלו בעריכת ספרי פיוטים לשימושם בקהילה. את הלחנים לפיוטיהם הם לקחו דוקא, ובאופן כל־כך הגיוני, מסביבתם הטבעית ולא מארצות המזרח התיכון כמו תורכיה, שהפיצה לחנים רבים והשפיעה רבות על התרבות המוסיקלית של ארצות שכנות לה.

הלחנים האנדלוסיים תפסו מקום בפיוטי הבקשות ולאו דוקא הלחנים התורכיים. שהביאו איתם השדרי״ם

ראה אצל אדוין סרוסי ״שנוי והמשכיות ב״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו״, פעמים 19, ע״מ 129־113 . עפ״י משה חלמיש ״המקובלים במרוקו״, בעט׳ 205 הערה 3 (כפי שציטט מתוך ״דבש לפי״ שנכתב ב־ 1862) ר׳ חיים בן עטר מטאלי שחי בין השנים 1743־1696 יסד את הקריאה בזוהר במוצאי שבתות. החיד״א כותב על־ כך: ״ראיתי להרב המופלא…שייסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קדש מתחילת הלילה עד הבקר״.

      אדוין סרוסי מציין, ששלושה כתבי יד ראשונים שאותרו עד כה והכוללים בתוכם פיוטים המבוססים על המוסיקה האנדלוסית, מקורם בטטואן.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 36-34

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל

ב. הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל

הציפיות המשיחיות ורעיון הגאולה קיימים כאבני יסוד בהגות ובאמונה היהודית. רעיון הגאולה הוא מהערכים הנחשבים ומעמודי התווך של היהדות בכל הדורות. תחילתו של הרעיון בנביאים והמשכו במדרשי חז״ל על הגאולה. רעיון הגאולה בולט בימי הביניים עקב הגזירות והפוגרומים שפקדו את יהודי הגלויות השונות.

רעיון זה של הציפיות המשיחיות והגאולה קיים כיסוד מרכזי גם בתפיסתם של המקובלים בצפת החל מאמצע המאה ה־16. הגאולה , בתפיסה הקבלית, היא גאולה קוסמית הקיימת בכל מקום ״בכל אשר תפנה תמצא גלות וגאולה: באלוקות, בעולם ובאדמה, וימות המשיח הם גולת הכותרת וסיומן של הגאולות״. על מועדי הגאולה ומועד בוא המשיח אומר מאמר חז״ל: ״אם זכואחישנה, לא זכו־ בעתה״.

אעירה שחר חלק א'- פיוט 126

  • — תושיא רצד — סי׳ חזק ע״מ ז-ז הגאים

חֹרֶף גַּם קַיִץ עָבַר/וַאְנִי בְּמוֹ פַּח נִשְׁבָּר

חוֹלֶה גּוֹלֶה בַּמִּדְבָּר/כִּי אוֹיֵב עָלַי גָבָר

זְמַן פְּדוּת נִתְאַחַר/מִיּוֹם לְיוֹם עַד מָחָר

קְנֵה גְּרוֹנִי נִחַר/בָּעֶרֶב וּבַשָּׁחַר

קוּם עֲשֵׂה אֶל תְּאַחַר/בַּמְּרֵעִים אַל תִּתְחַר

הַלְבֵּן כְּצֶמֶר צַחַר/פִּשְׁעָם, וּבָהֶם תִּבְחָר:

למה יקרא ״זכו״? הקבלה מסבירה כי מטרת שהייתם של ישראל בגלות תתקיים רק כאשר ישראל יטהר מן הטומאה הדבקה בו. ״הגאולה היא נצחון הטוב על הרע וטיהור ההוייה ממציאות הרע אבל לא טיהור הרע עצמו״. נקל להבין, לאור ציטוט זה, את כתיבתם של המשוררים במרוקו על הגאולה הצפויה. קבלת האר״י היתה נפוצה ברחבי מרוקו ויש להניח כי היא היתה ידועה גם למשוררים שכתבו על צרותיהם של ישראל ועל הגאולה שבה יצא העם מהגלות לארץ הכיסופים. הם כותבים על הנקמה ב״רע״, המוצג בשמות עממי כנען שישבו בארץ בתקופת המקרא. כוונתם, בעצם, היא לשלטונות במרוקו שהכבידו את ידם על היהודים. הופעתו של המשיח מוצגת בפיוטים כסופו של תהליך הגאולה, סוף הכרחי שיבוא לכינונה של מלכות ישראל בארץ־ישראל על כל הסממנים המשתמעים מכך.

שיבוץ רעיון הגאולה בפיוטים המופיעים ב״שיר ידידות״ נראה אם כך כדבר טבעי ומובן מאליו. רעיון זה מופיע בפיוטים שנתחברו בתקופות שונות: בספרד המוסלמית(מאות 13־10), בצפת הקבלית (מאה 16) וגם בפיוטים שנתחברו במרוקו ע״י משוררים שונים (מאות 19־17). כך עושים בזמנים אלה, או אחרים, רוב המשוררים; הם מציינים את הגאולה כרעיון מרכזי בפיוטים שכתבו ואם לא, בדרך כלל הם מאזכרים אותה בסופו של הפיוט כתקוה של המשורר, המבטא את תוחלתם של בני עמו, לסיומה של הגלות המתמשכת. יוצא אפוא כי הציפיות המשיחיות והגאולה שהיו יסוד מרכזי בחיי היומיום של בני הקהילות נבעו מהגלות ההולכת ומתארכת. החיים הקשים בגלות הביאו אותם לראות את חייהם כנתונים במשבר מתמיד. ציפיות אלה לגאולה הופכות להיות דחף עיקרי להישרדות. יצר ההישרדות שהניע את המשך הקיום של בני הקהילות חיזק את התודעה ההיסטורית: עבר טוב בצל הווה קודר ולקראת עתיד ורוד. תודעה הסטורית זו עמדה לפני המשוררים עת כתבו את הפיוטים. כתיבתם היתה בבחינת כתיבה של תבנית נוף על חזיונות הגאולה העתידית. גאולה זו התבססה על הפסוק עתיק היומין מאיכה ה׳, 21 ״השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״.

מעיון בפיוטים שב״שיר ידידות״ המשמשים ב״שירת הבקשות״ נגלה כי התכנים מקיפים רעיונות לא מעטים, כך נמצא בפיוטים רעיונות מההיבטים הרוחניים והלאומיים, הציפיות המשיחיות וזרוז הגאולה, תאורים של ארץ־ישראל וירושלים ועוד. רעיונות אלה ודומיהם עוברים כחוט השני בפיוטים רבים. המשוררים הקדמונים ראו באל כח עליון, שרק הוא יכול לגאול אותם מהגלות הקשה. הביטחון בה׳ שיגאל את עמו מצרותיו משותף לכל המשוררים. ״הנה אל ישועתי, בו אבטח ולא אפחד״ כותב אחד המשוררים. התפילה היא אך ורק אליו, הוא מקור הביטחון והוא המשענת. ביטויים רבים כמו ״צורי ומשגבי״, ״צור פודה וגואל״, ״צור מושיעי״ מופיעים בפיוטים רבים ומשמשים כבסיס לתקוות הגאולה. העם בגולת מרוקו, כפי שהדבר משתקף בפיוטים, מיחל לכך שהגאולה בוא תבוא וכי האל לא יכזיב. תקוותם היתה כי שבועתו של ה׳ לאבות ־ אברהם, יצחק ויעקב ־ היא זו שתעמוד לישראל:

"אהבת הראשונים / תזכיר לבני בנים

עם אשר קנית לשם ולתהלה"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'-57

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

הפיוט הבא מביא דברי נוחם לעם ומציג את הימים הטובים העתידים:

מִמָּךְ גּוֹאֲלִי יוֹצְרִי / אֶשְׁאַל נָא גְּאֻלָּה
בָּא עֵת הַזָּמִירזַמְּרִי / אֶת עֵדָה סְגֻלָּה
תִּשְׁבָּחוֹת וָשִׁירעוֹרְרִי / וּתְנִי לוֹ תְּהִלָּה

(אעירה שחר פיוט מספר 45 כרך א')

עת הזמיר בפיוט הוא עונת האביב בו עם ישראל יפרח וישוב לימי זהרו, בכך שתושב עטרה ליושנה ויחזור לארץ־ישראל. מוסיף המשורר וכותב:

וּשְׁנַת הַדְּרוֹר קָרְבָה / חָלְפוּ הַנְּדוֹדִים

תַּם קֵץ הַנְּדוֹדהַלְלִי .
וּלְצוּר גּוֹאֲלֵךְ גַּדְּלִי

 

  • הערת המחבר: מדרש שיר השירים רבה ב׳ מסביר את ״עת הזמיר״ ואומר: ״עת הזמיר הגיע ־ הגיע זמנם של ישראל להגאל. הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמנה של מלכות אדום שתכלה…

״הדרור״ הוא קץ הגלות בו יתמו נדודי העם בגלויות השונות. ״אני אפקוד שאר צאני״ ־ ה׳ יזכור לטובה את צאנו המפוזר וגם בארצו יזכה לחופש. כאשר המשיח הגואל יגיע יבוא הקץ ליאוש שבו שרוי העם בגלות והוא עצמו, המשיח, יתקבל בשמחה וברצון רב:

שָׁלוֹם לְךָ, דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן,
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן,

יש כאן פניה של המשורר, כנציגה של כנסת ישראל, אל המלך המשיח המתקבל בשמחר רבה. המלך המשיח מתואר כ״צח״ ־ נקי וחף מחטא וכ״אדמון״, והוא נצר מדוד המלך הידוע כאדמוני ויפה עיניים.

בפיוט אחר מדגיש המשורר את השמחה המצפה לעם עת יבוא המשיח ״בן דוד הנביא צמח/ בימיו נגיל ונשמח״. בפיוט אחר אנו מוצאים את תאורו של המשיח ואת תכונותיו:

יָרוּם וְנִשָּׂא / גָּבַהּ מְאֹד / וְיַשְׂכִּיל עַבְדִּי….

וְנָחָה עָלָיו / רוַּח חָכְמָה / וְהוֹד כְּבוֹדִי

תפקידו הראשון של המשיח הגואל יהיה לקבץ את עם ישראל המדומה כאן לצאן ויפתח את שערי הכלא הסגורים בפני בני העם באשר הם ה״דוים״ ־ הכואבים את כאב

הגלות:

ר׳ חיים בן עטר מציג את תפקידו הצבאי של המשיח. המשיח ילחם בגויים ויגבר עליהם ומסתמך על הכתוב בברכת יעקב לבניו ״אסרי לגפן עירא׳׳ (בראשית מ״ט, י״א). ״עירא״ הם הגויים שיאסרו ע״י המשיח. ר׳ אליהו הרוש(בן המאה ה־ 19) מציג את המלך המשיח כמלך רב עצמה וכוח השולט על עמים רבים. ראה מנור ״גלות וגאולה׳׳ בעמי 205־104.

פיוט מס׳ 11 בא׳׳ש חובר ע״י המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה ומופיע בפרשת ״בראשית״.

הוּא עַבְדִּי צֶמַח / פְּדוּת יַצְמַח / יִקְבֹּץ צֹאן יָדִי
שְׂעָרִי פְּדוּת / מַהֵר יִפְתַּח / מִבְּלִי סוֹגֵר
יִפְדֶּה אֶת דָּוִים / לוֹ מְקַוִּים / בָּאוּ עַל מַסְגֵּר

לאחר קיבוץ הגלויות ימלוך המשיח על ישראל ויבצע את תפקידו:

 "ושפט בצדק דלי אביוני

ונחה עליו רוח ה'"

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

אחרי קיבוץ הגלויות יגיע שלב הבניין, הארץ חרבה, והנה הגיע הזמן שבו תיבנה הארץ מחדש ותחדש את פניה כמקדם:

"קוֹמֵם אֶת כַּרְמִי / נֶחְרַב וְנִתְרוֹקָק

תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי / וְתִרְצֶה בִשְׁבָחָי"

פיוט מס' 205 אעירה שחר, חובר על ידי המשורר שמואל ארוליו ומופיע בפרשת "וישב"

״הכרם״ הוא ארץ־ישראל, כמו בישעיהו ״כרם היה לידידי בקרן בן שמן״ המשל הידוע המדבר על עצי הכרם ־ עם ישראל שהכזיבו את הכורם שהוא ה'.

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמוד 61

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

ארץ־ישדאל בפיוטי ״שידת הבקשות״

הגאולה העתידית מוצאת לה דרך ביטוי אחת בלבד ־ כיסופים וכמיהה עזה לשוב ולחיות בארץ הקודש.

״חדש ימינו כקדם״ משמעו: חידוש מלכות ישראל, כמו בתקופת ימי דוד וימי הזוהר של מלכות שלמה, בניין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות.

מעיון בפיוטים השונים לא ניתן לסיים את עניין הגאולה מבלי לאזכר באופן מיוחד את מקומם של ארץ־ישראל וירושלים עיר הבירה. המשוררים ציינו את מעלותיה ואת סגולותיה של ארץ הקודש. הם העלו את מחשבותיהם על ארץ־ישראל מתוך דמיונם האישי, ותוך כדי כתיבתב הם נעזרו במובאות מקראיות ובמדרשי חכמים. הפיוטים שחוברו על ארץ־ישראל, או כאלה המציינים את הגאולה האמורה להתרחש בציון, ספוגים באהבה עזה ועמוקה לארץ הקודש.

ארץ־ישראל מקבלת בפיוטי ״שירת הבקשות״ מעמד של ארץ מיוחלת, שבה עתידים להתקיים רצונות ומאויים במשך מאות השנים שבהן שוהה העם בגלות. המשאלה הבולטת ביותר היתה עצם הרצון לעלות לארץ־ישראל. כנגד משאלה זו עמד המכשול הגיאוגרפי והריחוק מארץ־ישראל. הרעיון לעלות לארץ־ישראל היה אידיאל דתי, שכל אדם מישראל ניסה לממש כפי יכולתו. בודדים ניסו לעלות, חלק מהחכמים עלו עם תלמידיהם.

הערות המחבר:  ר׳ חיים בן עטר(1743־1696) מממש את המצוה ועולה לא״י ב־ 1741 בהיותו בן 45. חכמים רבים עלו יחד עם תלמידיהם לא״י. ר׳ יששכר בן סוסאן עלה מפאס לירושלים ב־1530. ר׳ מסעוד הכהן, מקובל ידוע, עולה עם אחדים מתלמידיו לצפת בשנת 1577. ר׳ אברהם אזולאי עולה מפאס לארץ־ישראל בראשית המאה ה־17.

המאמרים והפסוקים בשבח העליה והישיבה בא״י רבים הם. אציין פירוש אחד המדבר על המצוה להתישב בארץ־ישראל ולדור בה. ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א, ל״א). כל הדר בא״י דומה כמו שיש לו אלוקים וכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. עד כדי כך ראו חכמים את חשיבותה של הישיבה באי חכמים משתמשים בפסוק זה כדי לציין כי ישיבת א״י שקולה כנגד כל המצוות: ״מעשה בר׳ יהודה בן בתירא ור׳ מתיא בן חרש ור׳ חנינא בן אחי ור׳ יהושע ור׳ יונתן, שהיו יוצאים חובה לארץ והגיעו לפלטוס('21 מקום) וזכרו את ארץ־ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים י״א ל״א). חזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד ב־ המצוות שבתורה״ (מדרש ספרי ״ראה״). ע"כ

החלק המירבי, שלא היה מסוגל לעלות, ניסה בדרכים שונות לבטא את געגועיו לארץ הנכספת. אחד מביטויי הכיסופים היה בשירת הפיוטים של יהודי מרוקו ובפיוטים שכתבו משוררים בספרד. כך אנו מוצאים ב״שירת הבקשות״ פיוטים רבים המאזכרים את ארץ־ישראל ואת אתריה השונים, את ירושלים הבירה ואת קדושתה. האווירה שבה היא חלק מההווייה הקיימת באופן נצחי אצל בני העם היהודי לכל פזורותיו.

בסקירה של הפיוטים השונים נמצא כי ארץ־ישראל וירושלים מקבלים שמות וכינויים שונים. באחת הבקשות לשבת, ארץ־ישראל מכונית ״צבי ועטרה״. המשורר כותב כי ״תרום קרננו כצבי״ כקרן הצבי וכן, עם ישראל יתעלה כ״עטרה״. אלו הם דימויים למצבו העתידי של עם ישראל לכשיחזור לארץ־ישראל המכונה כאמור ״צבי ועטרה״. ירושלים, כמו במקרא ובמדרש זוכה גם כאן לשמות ולכינויים שונים: ״עיר הצבי״, ״עיר ציון״, ״עיר נאמנה״, קרית מלך עוז״. כך גם ארץ־ישראל מקבלת אף היא שמות שונים בפיוטים: ״ארץ יהודה״, או ״ארץ ירושה״. אוירה של רוחניות יתרה אופפת את ארץ הכיסופים.

הערת המחבר: במקרא מופיעים שמות וכינויים שונים לי״ם: ״שלם״ (בראשית י״ד, י״ח), ״יבוסי׳ (שופטים י״ט, י״א) , ציון״ (שמואל ב׳ ה׳, ז׳), ״עיר דוד״ (שמו״ב ה׳, ז׳) וכיוצא בזה שמות וכינויים שונים לעיר לפני ואחרי כיבושה ע״י יהושע או ע״י דוד. למן תקופת המלוכה קיבלה שם נוסף ״עיר יהודה״ (דבה״ב כ״ה, כ״ח). יושבי העיר אף כינוה ״עיר הקודש״(ישעיהו נ״ב, א׳ ונחמיה י״א, א׳) או, ״עיר ה׳״(ישעיהו ס׳, י״ד). גם המדרש נותן ;ישנות משלו לשמות השונים של א״י. ״ואתן לך ארץ חמדה״ (ירמיהו ג׳, י״ט). למה נקראת חמדה? שבית המקדש נתון בתוכה(דברים רבה ב׳) או, ארץ ישראל הנקראת ארץ החיים, שנאמר(ביחזקאל כ״ו, כ׳) ״ונתתי צבי בארץ החיים״ (אבות דרבי נתן י״ד).

הערת המחבר: העומדים בחוצה לארץ מכונין את לבם כנגד ארץ־ישראל, שנאמר ״והתפללו דרך ארצם אשר נתתה לאבותם״ (דבה״ב ו׳, ל״ח). העומדים בארץ־ישראל מכונין את לבם כנגד ירושלים ומתפללין… העומדים בירושלים מכונין את לבם כנגד המקדש…נמצאו עומדים בצפון פניהם לדרום, בדרום ־ פניהם לצפון, במזרח ־ פניהם למערב, במערב פניהם למזרח. נמצאו כל ישראל מתפללין למקום אחד״ (תוספתא ברכות פרק ג׳). ע"כ

המשורר מייחל ליום בו ה׳ ״יעלנו במהרה לארץ הטהורה״. בפיוט אחר כותב המשורר ״שב שבותך אל עיר קדושה ונקיה״.קדושתן של ארץ־ישראל וירושלים היא תוצאה של נוכחות המקדש ־ משכן ה׳ ״…אכספה לשכון בהיכל קדשך״. כיסופי העם וכמיהתו העזה של העם היושב בגלות ולחיות בארץ־ישראל אינם נובעים מהנאה חומרית כלשהי הקיימת בציון. התשוקה לציון באה מהצורך להסתופף באוירת הקדושה האופפת אותה. 'י־ושלים לב ליבו של העם היהודי במשך כל הדורות, והיא מרכזה של ארץ־ישראל, ומשום קד משוררים שונים מתארים את יופיה. ירושלים היא ״נוה קדשך, בית הבחירה״, הר המוריה הוא ״נוה הר ציון״ והארץ כולה היא ״ארץ נותי״.ירושלים זכורה לטוב בזכות עברה הבלתי נשכח. אחד הפיוטים הבולטים המדבר על הכיסופים לארץ־ישראל ולירושלים הוא הפיוט הידוע ״לדוד שיר ומזמור״. פיוט זה המופיע ב״שירת הבקשות״ ושנכתב ע״י ר׳ דוד בן אהרון חסין, אחד מגדולי המשוררים במרוקו, מספר בשבחה של ירושלים ומתאר את עברה כעיר הבחירה:

לְדָוִד שִׁיר וּמִזְמוֹר / בְּתֹף וּבִמְצִלְתַּיִם
יְסוֹדָתוֹ עַל הַר הַמֹּר / צְבִי יְרוּשָׁלַיִם

דִּירַת קֹדֶשׁ נִבְחָרָה
מִמֶּנָּה תֵּצֵא אוֹרָה
זוֹ תּוֹרָה מְפֹאָרָה / הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם

וּבָהּ יַחַד נִמְצָאוֹת
כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת נָאוֹת
כִּי אֱלֹהִים צְבָאוֹת / בּוֹחֵר בִּירוּשָׁלַיִם

דִּרְשׁוּ לָאֵלקַוּוּ לוֹ
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ
הִתְפַּלְּלוּ שַׁאֲלוּ / שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם

״שלום ירושלים״ ־ שיבוץ מקראי זה, שהמשורר משתמש בו, לקוח מתהילים וכאן הוא מקבל משמעות של שלווה לירושלים שתושג רק כאשר ישוב העם לציון. שם מקום מושב הסנהדרין, עיר המקדש והחכמה. הפיוט מסתיים בתקוה לעתיד טוב יותר לירושלים:

אל תחרש אל תדום…..

שם ישרה שכינתו

נדחי ישראל כנס בונה ירושלים

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 66

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

פיוט זה מזכיר במידה רבה את הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״.המשורר מציין את מעלותיה של ירושלים ואת עברה המפואר, העיר בה חיו הנביאים והכוהנים, ובה פעלה הסנהדרין:

אוחיל יום יום אשתאה / עיני תמיד צופיה….

כהן שמש ארבעים שנה / במשמרת כהונה….

הערץ המחבר: פיוט מס׳ 370 בא״ש, חובר ע״י המשורר אליהו חזן ומופיע בפרשת בא״, פיוט דומה לו בתוכנו חיבר המשורר הנודע ר׳ דוד חסין, ובו הוא מציין את מעלותיה של העיר טבריה: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה…״

חבל נביאים ראיתי….

למשפט ישבו כסאות / שבעים ראשי סנהדראות….

עיר דוד נעים זמירות / בית מלכי שבטי ה'

אבל לא רק ירושלים זוכה לתשומת לבו של המשורר המצוי, גם אתריה השונים מקבלים יחס דומה. כך מוצאים בין הפיוטים ש״בשירת הבקשות״ שורות שכותב המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול על הריה של ארץ־ישראל:

הערת המחבר: פיוט מס׳ 32 בא״ש חובר ע״י המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול ומופיע בפרשת ״נח׳׳. גם הגויים מציינים את שבח הרי ארץ־ישראל. כך כתוב במסכת ״חולין״ דף ס׳ ע״ב: ״צידונים יקראו לחרמון שריו ״(דברים ג׳,ט׳) מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ־ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על הגויים״.

 פיוט — סי׳ שלמה, ע״מ ב״תיי׳ ב״ת

שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה עִם אָהֳלִי כּוּשָׁן

עִמְדִי בְּרֹאשׁ כַּרְמֶל וּצְפִי לְהַר בָּשָׁן:

 

לַגַּן אֲשֶׁר נֶחְמַס יָפֶה שְׂאִי עַיִן

וּרְאִי עֲרוּגָתֵךְ כִּי נִמְלְאָה שׁוֹשָׁן:

 

מָה לָךְ צְבִי נֶחְמָד כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי —

לִרְעוֹת בְּגַן יָקְשָׁן וּבְתוֹךְ עֲצֵי דִּישָׁן ?

 

הַב נֵרְדָה לַגַּן נֹאכַל מְגָדִים שָׁם

וּבְחֵיק יְפַת עַיִן תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן:

שוכנת בשדה — (ראה הקדמה — משקל היתד והתנועה). כושן — מחוז סמוך למדין(חבקוק ג, ז). וצפי — הביטי. נחמם — נשחת, לי ויחמוס כגן סובו(איכה ב, ו). יקשן — בן אברהם מקטורה (בראשית כה, ב). דישן — מבני שעיר ההורי (שם לו, כא). ובתיק יפת עין — בקרב בנסת־ישראל. תשכב… — תשרה שכינתך בקביעות.

פיוט זה הוא פיוט נחמה הכתוב בצורת דו־שיח בין ה׳ ובין כנסת ישראל. בין השאר כותב המשורר על הרי ארץ־ישראל המעלים אצלו ניחוח של געגועים. משורר זה, ר׳ שלמה אבן גבירול, כותב בפיוט אחר על ״טל חרמון״ כדימוי:

"העת, אשר תחפץ / אהבה, אחישנה

מהר, ועליך / ארד כטל חרמון"

צמד המילים ״כטל חרמון״ נועד להמחיש כי השגחתו של האל על העם, העתיד לקום משפלותו, תתמיד כמו טל החרמון המפשיר מהשלגים בקביעות במהלך כל עונות השנה. כאשר תתגשם הגאולה והעם יגיע לציון, או אז יתברר כי השיבה לארץ המובטחת מביאה טוב ליושביה, וכי ארץ הקודש הנכספת היא בעלת תכונות טובות:

"אשים שלום בחילך / ארחיב גבולך / יונה בת מלך

אגאלך / אצילך / אעלך

ארץ טובה ורחבה / באלף גם רבבה

הערת המחבר: פיוט מס׳ 312 בא״ש חובר ע״י המשורר משה חלואה ומופיע בפרשת ״שמות״. המדרש ב״ספרי״ על פרשת ״וזאת הברכה״ אומר בשבח ארץ־ישראל המבורכת מכל טוב: ״וליוסף אמר: מברכת ה׳ ארצו״. (דברים ל״ג, י׳׳ג) מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות: היה טל מצוי לה בכל שעה, היתה מרובצת במעינות, פתוחה לחמה ופתוחה ללבנה, מלאה ואינה חסרה כל ברכה״.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-

פרק ראשון

החל מפרשת בראשית , מנהג הוא בידם של יהודי מרוקו להשכים קום לשירת הבקשות …
רבים המשוררים מבני מרוקו שהקדישו לכל פרשה ורפשה את הפיוטים שלה…
תקצר היריעה מלהביא את אשר נכתב אודות נושא רחב זה…
בכוחי הדל, אשתדל להביא בפני הקוראים את המעט הידוע לי…

מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים.

למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16.

כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו?

מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו.

יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא. ההשכמה מתקיימת בשבתות החורף, משבת ״בראשית״ ועד לשבת ״זכור״ ־ השבת שלפני פורים. לאחר סדרה של פיוטים מסתים מפגש ״שירת הבקשות״ ולאחר מכן עוברים לתפילת שחרית.

על מנהג זה נאמר:

"מקדמת דנא, נהגו יהודי המערב(המג'רב) לקום באשמורת הבוקר כדוגמת דוד מלכנו. להלל, לשבח ולפאר את ה' אלוקינו בשירים ובתשבחות, ובפרט בלילי שבת הארוכים של ימות החורף"

במעמד זה משתתפים הרבנים, ראשי הקהילה, מכובדים, פיטנים, גבאים, חברי ועדים של בתי הכנסת, ״מולועין״ וסתם ״עמך״. באמצע בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים וחובבי שירה שישאו קולם בשירה מעת לעת.

הערת המחבר: הוא נקרא ״אל מקדם אל כביר״ (המוביל הגדול) בהיותו הפיטן הראשי הקובע את מהלך הערב ־ הקצב והדרך בהם ינוהל הערב.

     מאיר אלעזר עטייה, בהקדמתו לקובץ ״שיר ידידות״ מסתמך על דברי ה״זוהר״ בפרשת ״תרומה״ האומרים, כי דוד המלך עסק בתורה ובתשבחות לאל עד שבא הבוקר. הפיטן מאיר אלעזר עטיה מארגן חבורת בקשות בגבעת אולגה והקליט את כל סדרת הבקשות ־ מפעל חינוכי חשוב מאוד.

מולועין:   אלה הם חובבי השירה הנוהגים להשתתף בכל כינוס או מפגש שנשמעים בו פיוטים; לעיתים הם נותנים קולם בשיר.

חובבי השירה והפיוט משתתפים בחזרות, בשעורים המתקיימים בימי החול, בדרך כלל בערבים, החזרות מתקיימות בבית הכנסת או בביתו של אחד הפיטנים. בחזרות, מלמד הפיטן הראשי את לחני הפיוטים תוך תקוה, כי לימוד זה יאפשר ללומדים להשתתף במנהג, ואגב כך לשפר את יכולת הביצוע שלהם. מנהג הבקשות לא ייפתח ללא הפיטן הראשי. כניסתו לבית הכנסת מהוה סימן כי זוהי העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב.

פרק ה׳

ד. המועדים

גם המועדים זוכים להוקרה בפיוטי ״שירת הבקשות״. ב״שיר ידידות״ שובצו ע"י העורכים 19 פיוטים. פיוטי המועדים מתאימים בתוכנם לחג הפסח, לחג השבועות ולשמחת תורה.

שני פיוטים ־ האחד בפרשת ״לך לך״ והשני בפרשת ״וירא״. 9 פיוטים בפרשת ״בשלח״ ו־8 נוספים בפרשת ״יתרו״.

חג הפסח

יציאת מצרים מתוארת כמאורע כביר ונפלא בחיי עמנו. אחרי מאות שנים של גלות קשה, של ענויים ועבדות שפלה תחת שלטון פרעה מלך מצרים, פקד ה׳ את עמו ונקם את נקמתו ממעניו האכזריים. חג הפסח, חג הזכרון ליציאה מעבדות לחרות, חיזק בליבות היהודים בכל הדורות ובכל הגלויות את התקוה לגאולה העתידה, לשוב מארצות נכר לחיי חופש ודרור בארצו הנכספת. הפיוטים המתייחסים לפסח משובצים בפרשת ״בשלח״, שהיא הפרשה שלפני ט״ו בשבט. זו נקראת במסורת ״שבת שירה״ לפי שקוראים בה את פרשת ״בשלח״. משום כך, ההתאמה בתכנים של הפרשה ושל פיוטי הבקשות: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת יוסף וטביעת פרעה וחילו בים.

הפיוטים בשבת ״בשלח״ פותחים בדרך כלל בדברי שבח והלל לה׳, בורא עולם, על מעשי הנסים ועל הגאולה לישראל. משורר אחד כותב:

אֶל עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנִים / אָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה

גָּאֵל אֶת זֶרַע אֵיתָנִים/ עֲדָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה

עָבְדוּ בָּם רְד"וּ שָׁנִים / הַמִּצְרִים עֲבוֹדָה קָשָׁה

״זרע איתנים״ הם עם ישראל, צאצאי האבות הנקראים איתני העולם, שעבדו רד״ו ־ 210 שנים במצרים. משורר זה כותב דברי הלל לה׳ בעיקר על עשר המכות, ואילו בפיוט אחר כותב אחד המשוררים דברי הודיה לה׳ על נס קריעת ים סוף.

האבות כאיתני העולם, רעיון המופיע ב״מעשה חרש״ של הרב שושנה, כפי שהוא מצטטו ממסכת ״ראש השנה״ י״א ע״א.

יהגה פי שיר הודאות / לצור חסדו אדרושה

יום זה הפליא פלאות / הפך ים ליבשה

הפועל ״אדרשה״ ־ האם זה מלשון לדרוש? ואולי זוהי דרשתו של מחבר הפיוט בבית־ הכנסת בפני קהילתו, כנהוג ביום שביעי של פסח? סביר להניח כי בפועל ״אדרושה״ מתכוון המשורר לתפילה בפני בורא עולם על הנפלאות בנס קריעת ים סוף.

המשכם של הפיוטים מציג פירוט של יתר מעשי הנסים שעשה ה׳ לעם ישראל. תחילת הסקירה היא בצעקת בני ישראל מהסבל שפקד אותם במצרים:

שמע את צעקתם וגם את נאקתם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

זכרונם להיגאל עולה לפני ה', וכך מונה המשורר בדרכו את עשר המכות:

הפך מימיהם לדם / וצפרדע לאבדם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

אחרי עשר המכות:

אֲזַי נִקְרַע / הַיָּם לַעֲמוּסִים

וְעָבְרוּ בוֹ / נְעָרִים וִישִׁישִׁים:

אֶפְצְחָה פִּי / אַזְכִּיר עֶשֶׂר נִסִּים

פָּעַל בַּיָּם / צוּר מוֹשִׁיעַ חוֹסִים:

המשורר נעזר בכתיבתו בדברי המשנה ״עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים״. והוא מפרט את הנסים בדרכו שלו. בהמשך הפרשה מופיע גם הפיוט של המשורר הידוע ר׳ יהודה הלוי ״יום ליבשה״. פיוט זה מושר בליל השביעי של פסח ותוכנו עוסק בקריעת ים סוף. בפיוט זה מכנה המשורר את המצרים כ״בת נעמית״ שהיא צאצא של מצרים אותה ״הטבעת בתרמית״ לעומת בני ישראל המכונים כ״פעמי שולמית״, שהלכו בתוך הים ביבשה. כמו תמיד, המשורר היהודי המרוקני המצוי מסיים את הפיוט בתקוה לגאולה:

דוד אהוב דגול בכל…/עושה שלום בורא הכל…

ובנה ערים הנשמות…/ תהלל שמו בזמרה

והפזמון החוזר מסיים את הפיוט:

מרכבות פרעה וחילו / בתוך הים ירו ירה

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

חג השבועות

חג השבועות לעם ישראל הוא חג שאין כדוגמתו אצל שאר האומות. חג קבלת התורה משמים הוא חזות הכל בעיני העם. בחג זה רואה עם ישראל את קביעת אופיה וצורתה, את סוד נצחיותה ואת קיומה של האומה כולה. בפרשת ״יתרו״ קיימים מספר פיוטים, שנושאם הוא מתן תורה. הבולט והמוכר ביניהם הוא, כמובן, הפיוט ״נרדי נתן ריחו״ המושר בחג השבועות בבתי־הכנסת:

נרדי נתן ריחו / ר' אברהם אבן מוסה

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ

אֵל נָתַן לְעַמּוֹ תּוֹרָה תְמִימָה
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה

עד שהמלך, הקדוש־ברוך־הוא, ב״מסיבו״ ־ ברקיע, עם ישראל עומד בתחתית הר סיני מבושם בריח טוב וקורא לפני המלך ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״.

יום הופעתו של עם ישראל בתחתית הר סיני מתואר ע״י המשוררים כיום גדול. ביום זה הועדף עם ישראל משאר הגויים: [פיוט מס׳ 430 בא״ש, נכתב ע״י המשורר יוסף ומופיע בפרשת ״יתרו״.]

ה' זורחת / לשעיר בחכמה

מפארן הופעת / לדחות בן האמה

בסיני נגלית / לבן הגבירה

לקח טוב נתתה / לאומה טהורה

 

המשורר עושה שימוש במדרשהידוע על ה׳ שבא לאומות העולם ורצה לתת להם את התורה. כל אומה שאלה ״מה כתוב בה?״ וכל אומה קיבלה תשובה המנוגדת לאופיה, מה שהביא את האומות להסתייג מהתורה. כאן המשורר מציין את הדחיה של ״בן האמה״ ־ בן הגר שפחת שרה מלקבל את התורה, כך שעם ישראל הוא שיקבלה. בפיוט זה סוקר המשורר את עשרת הדברות שהם חלק מהתורה. תורה זו כפולה היא ־ תורה שבכתב ותורה שבע״פ:

חכמי וזקני / הגו בשתי תורות

אמרות ה' / אמרות טהורות

המשורר מסתמך על המדרש של הפסוק ״אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ולבין בני ישראל בהר סיני״: אחת בכתב ואחת בע״פ. מכאן שניתנה תורה שבע״פ למשה על כל דקדוקיה. דברי התורה ״יקרו מפנינים… כריח שושנים… מצוף דבש מתקו״.

חג שמחת תורה

מקור השמחה בחג זה הוא סיום קריאת התורה באותו היום. לפי המנהג תחילת הקריאה בתורה בפרשת ״בראשית״ חלה ביום שמחת תורה, הוא יום שמיני עצרת. ביום זה אף מסיימים את הקריאה בתורה בפרשת ״וזאת הברכה״.

יום ״שמחת תורה״ הפך במרוצת השנים לחג עממי המקיף את כל חלקי העם מנער ועד זקן. ההקפות נערכות בליווי שירה וריקודים עם ספרי התורה, וגם הילדים נעשים שותפים לשמחת מצוה זו. אחד הפיוטים הידועים, ואולי המוכר ביותר בהקפות עם ספרי התורה, הוא הפיוט הידוע ״מפי אל״. בפיוט שישה בתים בני ארבע צלעות כל אחת ופזמון חוזר:

מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל. יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל:

אֵין אַדִּיר כַּיָי. וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם. אֵין גְּדוֹלָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין דּוֹרְשָׁהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין הָדוּר כַּיָי. וְאֵין וָתִיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין זַכָּאָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין חוֹמְדָה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין טָהוֹר כַּיָי. וְאֵין יָשָׁר כְּבֶן עַמְרָם. אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין מֶלֶךְ כַּיָי. וְאֵין נָבִיא כְּבֶן עַמְרָם. אֵין סְמוּכָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין עוֹזְרָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין פּוֹדֶה כַּיָי. וְאֵין צַדִּיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין קְדוֹשָׁה כַּתוֹרָה. וְאֵין רוֹחֲשָׁה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין שׁוֹמֵר כַּיָי. וְאֵין שָׁלֵם כְּבֶן עַמְרָם. אֵין תְּמִימָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין תּוֹמְכָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

בפיוט מילות תואר המציינות את מעלותיהם של ה׳ ושל משה ואת מעלותיה של התורה ה׳ מצויין כ״אדיר״, ״הדור״, טהור״, ״מלך״, ״פודה״, ו״מציל״. משה מתואר כ״ישר״ ״צדיק״ ו״נאמן״. התורה מקבלת תכונות כמו ״זכה״, ״קדושה״ ו״תמימה״.

פיוטים בנושאים שרבים

במכלול של 559 פיוטים וקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״, שיבצו העורכים לתוך הקובץ גם 84 פיוטים וקצידות העוסקים בנושאים שונים, שאין להם נגיעה ישירה לנושאים. כמו גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל, שבתות ומועדים.

על מה כתבו המשוררים? מהם הנושאים האחרים שעניינו אותם? עיון בפיוטים של ״שירת הבקשות״ המופיעים בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי המשוררים כתבו על נושאים שונים.

  1. 1. כבר בפרשה הראשונה ״בראשית״ מוצאים פיוט, ובו דברי הודאה על גשמים שירדו:

הן אלקים טוב אחיה / ואשוחח פלאיו

כי בששון הוא מרוה / פי ידידיו עם קרואיו

טוב אלוקים וחסדו מרוים את האדמה ואת האדם באשר הם.

  1. בפרשת ״בראשית״ משובצת הקצידה הידועה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״27/ זוהי קצידה חנוכית שהמסר העיקרי בה הוא שאל לו לאדם להתגאות ולבטוח בעשרו. הקצידה מסתימת במה שהאדם מחוייב לעשות:

יבחר בתורת האל תמימה / ובלומדיה תגדל אהבתו

חילו ואונו להבל דמה / ישכיל ויבין לאחריתו

  1. בפיוט שבח והודאה לרגל החלמה כותב המשורר על הייסורים שבאו עליו:

מעגלי צדק תנחני

אהבתי תורתך

פדה שלום את נפשי / וכלכל את שיבתי

כל עוד רוחי בי ונפשי / הוא מחסי ומצודתי

הייסורים נתקבלו באהבה ע״י המשורר בדומה למכות שמכה האב את בנו, כדי להוכיחו ולהחזירו לדרך הישר. האל המכה הוא גם זה המספק לאדם את צרכיו ומכלכלו גם בזקנתו וככלות כוחו.

כך אפשר לציין פיוטים נוספים המתייחסים לנושאים רבים ומגוונים, כמו בצורת שחלפה, י״ג עיקרי האמונה, חופה ועוד. גם פיוטים אלה, כמו רבים אחרים, מסתיימים באזכור הגאולה ובתקוה של המשוררים השונים לקץ ייסורי הגלות. נושא זה היה כאש בוערת בעצמותיהם וביטא את אשר חשו בחייהם היומיומיים.

סיכום: שירת הפרט ושירת הכלל חד הם

ככל שרבו הייסורים, בשנים אלה או אחרות, ישבו המשוררים השונים והביעו את רחשי ליבם בתיאור חייהם הקשים ואת התלאות העוברות ביחסיהם עם הערבים שכניהם. שירה פרטית זו הביעה אמנם את כאבו האישי, את מצוקותיו ואת ציפיותיו המשיחיות כולל געגועיו וכיסופיו של המשורר לארץ־ישראל, אך יחד עם זאת כוחה של השירה הפרטית היה בכך שהפכה לשירת הכלל.

באופן מתמיד כתבו ושרו יהודי מרוקו על אותם נושאים ־ אהבה לה׳, ייסורי הגלות. הציפיות המשיחיות והגאולה הקרובה, שבהם תיאור ציון וירושלים כארץ היסוד וההבטחה עניין זה חיזק את הקהילות היהודיות במרוקו: בידל אותם מהחברה הערבית הסובבת, עיצב את זהותם כיהודים, שמר על ייחודם ותרם לאחדותם כאחד.

הפיוטים שנכתבו, ושחלקם הפכו ל״נכסי צאן ברזל״ בטקסים ובתפילות בקהילות היהודים במרוקו ובישראל, מבטאים את דעת בני הקהילה ביחס לחיי היומיום שלהם ולמסגרת הקיום שלהם.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

עמוד 78

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר