מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

חג השבועות

חג השבועות לעם ישראל הוא חג שאין כדוגמתו אצל שאר האומות. חג קבלת התורה משמים הוא חזות הכל בעיני העם. בחג זה רואה עם ישראל את קביעת אופיה וצורתה, את סוד נצחיותה ואת קיומה של האומה כולה. בפרשת ״יתרו״ קיימים מספר פיוטים, שנושאם הוא מתן תורה. הבולט והמוכר ביניהם הוא, כמובן, הפיוט ״נרדי נתן ריחו״ המושר בחג השבועות בבתי־הכנסת:

נרדי נתן ריחו / ר' אברהם אבן מוסה

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ

אֵל נָתַן לְעַמּוֹ תּוֹרָה תְמִימָה
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה

עד שהמלך, הקדוש־ברוך־הוא, ב״מסיבו״ ־ ברקיע, עם ישראל עומד בתחתית הר סיני מבושם בריח טוב וקורא לפני המלך ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״.

יום הופעתו של עם ישראל בתחתית הר סיני מתואר ע״י המשוררים כיום גדול. ביום זה הועדף עם ישראל משאר הגויים: [פיוט מס׳ 430 בא״ש, נכתב ע״י המשורר יוסף ומופיע בפרשת ״יתרו״.]

ה' זורחת / לשעיר בחכמה

מפארן הופעת / לדחות בן האמה

בסיני נגלית / לבן הגבירה

לקח טוב נתתה / לאומה טהורה

המשורר עושה שימוש במדרשהידוע על ה׳ שבא לאומות העולם ורצה לתת להם את התורה. כל אומה שאלה ״מה כתוב בה?״ וכל אומה קיבלה תשובה המנוגדת לאופיה, מה שהביא את האומות להסתייג מהתורה. כאן המשורר מציין את הדחיה של ״בן האמה״ ־ בן הגר שפחת שרה מלקבל את התורה, כך שעם ישראל הוא שיקבלה. בפיוט זה סוקר המשורר את עשרת הדברות שהם חלק מהתורה. תורה זו כפולה היא ־ תורה שבכתב ותורה שבע״פ:

חכמי וזקני / הגו בשתי תורות

אמרות ה' / אמרות טהורות

המשורר מסתמך על המדרש של הפסוק ״אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ולבין בני ישראל בהר סיני״: אחת בכתב ואחת בע״פ. מכאן שניתנה תורה שבע״פ למשה על כל דקדוקיה. דברי התורה ״יקרו מפנינים… כריח שושנים… מצוף דבש מתקו״.

חג שמחת תורה

מקור השמחה בחג זה הוא סיום קריאת התורה באותו היום. לפי המנהג תחילת הקריאה בתורה בפרשת ״בראשית״ חלה ביום שמחת תורה, הוא יום שמיני עצרת. ביום זה אף מסיימים את הקריאה בתורה בפרשת ״וזאת הברכה״.

יום ״שמחת תורה״ הפך במרוצת השנים לחג עממי המקיף את כל חלקי העם מנער ועד זקן. ההקפות נערכות בליווי שירה וריקודים עם ספרי התורה, וגם הילדים נעשים שותפים לשמחת מצוה זו. אחד הפיוטים הידועים, ואולי המוכר ביותר בהקפות עם ספרי התורה, הוא הפיוט הידוע ״מפי אל״. בפיוט שישה בתים בני ארבע צלעות כל אחת ופזמון חוזר:

מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל. יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל:

אֵין אַדִּיר כַּיָי. וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם. אֵין גְּדוֹלָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין דּוֹרְשָׁהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין הָדוּר כַּיָי. וְאֵין וָתִיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין זַכָּאָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין חוֹמְדָה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין טָהוֹר כַּיָי. וְאֵין יָשָׁר כְּבֶן עַמְרָם. אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין מֶלֶךְ כַּיָי. וְאֵין נָבִיא כְּבֶן עַמְרָם. אֵין סְמוּכָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין עוֹזְרָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין פּוֹדֶה כַּיָי. וְאֵין צַדִּיק כְּבֶן עַמְרָם. אֵין קְדוֹשָׁה כַּתוֹרָה. וְאֵין רוֹחֲשָׁה כְּיִשְׂרָאֵל:

אֵין שׁוֹמֵר כַּיָי. וְאֵין שָׁלֵם כְּבֶן עַמְרָם. אֵין תְּמִימָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין תּוֹמְכָהּ כְּיִשְׂרָאֵל:

בפיוט מילות תואר המציינות את מעלותיהם של ה׳ ושל משה ואת מעלותיה של התורה ה׳ מצויין כ״אדיר״, ״הדור״, טהור״, ״מלך״, ״פודה״, ו״מציל״. משה מתואר כ״ישר״ ״צדיק״ ו״נאמן״. התורה מקבלת תכונות כמו ״זכה״, ״קדושה״ ו״תמימה״.

פיוטים בנושאים שרבים

במכלול של 559 פיוטים וקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״, שיבצו העורכים לתוך הקובץ גם 84 פיוטים וקצידות העוסקים בנושאים שונים, שאין להם נגיעה ישירה לנושאים. כמו גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל, שבתות ומועדים.

על מה כתבו המשוררים? מהם הנושאים האחרים שעניינו אותם? עיון בפיוטים של ״שירת הבקשות״ המופיעים בקובץ ״שיר ידידות״ מגלה כי המשוררים כתבו על נושאים שונים.

1. 1. כבר בפרשה הראשונה ״בראשית״ מוצאים פיוט, ובו דברי הודאה על גשמים שירדו:

הן אלקים טוב אחיה / ואשוחח פלאיו

כי בששון הוא מרוה / פי ידידיו עם קרואיו

טוב אלוקים וחסדו מרוים את האדמה ואת האדם באשר הם.

2. בפרשת ״בראשית״ משובצת הקצידה הידועה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״27/ זוהי קצידה חנוכית שהמסר העיקרי בה הוא שאל לו לאדם להתגאות ולבטוח בעשרו. הקצידה מסתימת במה שהאדם מחוייב לעשות:

יבחר בתורת האל תמימה / ובלומדיה תגדל אהבתו

חילו ואונו להבל דמה / ישכיל ויבין לאחריתו

3. בפיוט שבח והודאה לרגל החלמה כותב המשורר על הייסורים שבאו עליו:

מעגלי צדק תנחני

אהבתי תורתך

פדה שלום את נפשי / וכלכל את שיבתי

כל עוד רוחי בי ונפשי / הוא מחסי ומצודתי

הייסורים נתקבלו באהבה ע״י המשורר בדומה למכות שמכה האב את בנו, כדי להוכיחו ולהחזירו לדרך הישר. האל המכה הוא גם זה המספק לאדם את צרכיו ומכלכלו גם בזקנתו וככלות כוחו.

כך אפשר לציין פיוטים נוספים המתייחסים לנושאים רבים ומגוונים, כמו בצורת שחלפה, י״ג עיקרי האמונה, חופה ועוד. גם פיוטים אלה, כמו רבים אחרים, מסתיימים באזכור הגאולה ובתקוה של המשוררים השונים לקץ ייסורי הגלות. נושא זה היה כאש בוערת בעצמותיהם וביטא את אשר חשו בחייהם היומיומיים.

סיכום: שירת הפרט ושירת הכלל חד הם

ככל שרבו הייסורים, בשנים אלה או אחרות, ישבו המשוררים השונים והביעו את רחשי ליבם בתיאור חייהם הקשים ואת התלאות העוברות ביחסיהם עם הערבים שכניהם. שירה פרטית זו הביעה אמנם את כאבו האישי, את מצוקותיו ואת ציפיותיו המשיחיות כולל געגועיו וכיסופיו של המשורר לארץ־ישראל, אך יחד עם זאת כוחה של השירה הפרטית היה בכך שהפכה לשירת הכלל.

באופן מתמיד כתבו ושרו יהודי מרוקו על אותם נושאים ־ אהבה לה׳, ייסורי הגלות. הציפיות המשיחיות והגאולה הקרובה, שבהם תיאור ציון וירושלים כארץ היסוד וההבטחה עניין זה חיזק את הקהילות היהודיות במרוקו: בידל אותם מהחברה הערבית הסובבת, עיצב את זהותם כיהודים, שמר על ייחודם ותרם לאחדותם כאחד.

הפיוטים שנכתבו, ושחלקם הפכו ל״נכסי צאן ברזל״ בטקסים ובתפילות בקהילות היהודים במרוקו ובישראל, מבטאים את דעת בני הקהילה ביחס לחיי היומיום שלהם ולמסגרת הקיום שלהם.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–

עמוד 78