מתולדות-העיר-צפרו-פרק-שישה-עשר-רבי-דוד עובדיה


מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

בחודש אייר תר"ן – 1890 -, ירדו גשמי זעף , נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו מחוסרי כל ללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצל ממות באותו ליל שבת. בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדישה "רשב"י" של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – הייתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי הפרי ובצמחיה. המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע. הקהל הוצרכו להעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו " לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל ". דבר זה פגע גם בשכבה הבינונית, שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר … ובעלי בתי נתמוטטו.

בשנת תרנ"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון. החכם רבי משה מרציאנו מדבדו ייסד ישיבה כולל "וזאת ליהודה" לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמרא שנדבר עליו להלן. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופוסקים – כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן עזר, במגמה להכשיר דיינים ומורי הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים רק בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היו מור זקני רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפטר בשנת תרס"א.

בימיו באחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד 1894, שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את הילך החוקי של מטבעות ה "דורוס" הספרדים. עד אז נהנו כל מטבעותיהם של מדינות אירופה, כאנגליה, צרפת, גרמניה וספרד, מהילך חוקי במרוקו. וככל שהמסחר עם מדינות אלה הלך והתפתח, כך נתרבו מטבעותיהם במחזור. צו זה הביא אזרחים וסוחרים רבים במבוכה, כיוון שברשותם היה מלאי גדול של מטבעות אלו, ובן רגע ירד לטמיון. מושלי הערים בעצה אחת עם הסוחרים, שינו את הצו מצו פוסל לצו המפחית מערך המטבעות. אחר כך הודיעו למלך על השינוי, והוא אישרו. איננו יודעים מה היו מניעיו של המלך בפסילת מטבעות אלו, אם מתוך סכסוך עם מלכות ספרד או מפני שמטבעות אלו היו משומשים ומשופשפים. על כל פנים מעשה זה מעיד על חוסר ראיית הנולד של המלך ומבליט את חולשתו.

בשנים 1895 – 1896 פרצה הקולירה. בפאס היו קורבנות רבים. בצפרו נפגעו שבע נפשות מן המחלה. בסוכות תרנ"ד הייתה שריפה גדולה במללאח בפאס ונשרפה שכונה שלמה "הנוואויל". הרבה יהודים נשארו מחוסרי כל, ללא קורת גג. משלחת מצפרו בראשות הרב שלום אזולאי יצרו לנחם קהל פאס, והגישו להם עזרה סך חמישים דורו ספניול.  

השנים תרנ"ה-תרע"ח- 1895 – 1918.

בראש חודש טבת של אותה שנה הייתה רעידת אדמה חזקה אבל לא נגרמו אסונות.חמש עשרה השנים, ממות מולאי חסאן עד כניסת הצרפתים למרוקו, הם שנים של תסיסה ומאבק. קשרי המסחר עם ארצות אירופה , עשו את המדינה פתוחה יותר לקבלת השפעות מן החוץ. אירופאים רבים שהו בה. אורח חייהם קסם לרבים מהסוחרים ואנשי המעמד האריסטוקראטי. גם המלך הצעיר עבד לעזיז, נמשך לצורת חיים מפונקת זו.לאירופאים היו מהלכים בחצר המלכות ואחדים מהם אף הגיעו למעמד בכיר בחצר המלוכה. סגנון החיים בחצר נקבע במידה רבה על פיהם. דבר זה לא מצא חן בעיני ההמון הערבי, ובעיקר בעיני אנשי הדת הקנאים שהתנהגותו של המלך הרגיזה אותם. הם הטיפו לשנאת הנוצרים. מתיחות נוצרה בין המלך לבין העם, מרותו של המלך נתרופפה ומרידות מקומיות נתרבו. הדבר השפיע כמובן על מצבם של היהודים, שמעתה נתונים היו במידה רבה לשבטם או לחסדם של השליטים המקומיים.

בימים הם שימש כשר  העיר צפרו הקאיד "לעסכרי" ,. אהב שוחד ורדף שלמונים. פעם יועצו היהודי אמר לו, רצונך לקבל כסף רב, טול את נגיד היהודים ותנהו בבית הסוהר, והיהודים חזקה עליהם שיתנו כל כופר שיושת עליהם כדי לפדות את הנגיד. וכך עשה. מצא לו עילה ונתן את הנגיד מרדכי צבע בבית הסוהר. כשבאו הקהל לשחררו קבע להם סכום גדול כקנס. הם הסכימו בדעתם לשלמו ובלבד שישוחרר הנגיד. אך מרדכי הנגיד הזהירם לבל ישלמו עבורו אפילו פרוטה של נחושת. "אם יראה השר שזו הדרך להעשיר עצמו, יכניס מדי פעם אחד ממנהיגי הקהילה כדי לקבל עבורו כסף", אמר להם : אינני מרשה לכם לשחררני בכסף כלל. אלא לכו והגישו קובלנה למלך בפאס.  הלכו וקבלו לפני המלך ואף על פי שהוציא צו לשחררו של הנגיד, היה השר דוחה את הביצוע בטענה שהדבר בטיפול. ומאסרו נמשך עד שהלכו מנהיגי העדה ושבתו שביתת שבת באורוות המלך בפאס. הדבר נודע למלך, מיד ציווה להביאם לפניו. אמרו לו אדוננו המלך לא נזוז מכאן עד שישוחרר נגידנו. סיפרו לו את פרטי העלילה שהשר העליל עליו. המלך שלח רץ מיוחד לשר, כדי לשחררו. השר ששמע בינתיים על כך, שלח את אחד ממשרתיו לנגיד בבית הסוהר.

הלה הציע למרדכי שישלם קנס סמלי כי כיוון שיצא הדבר מפי השר, אין זה מכבודו לחזור בו, ואף אם אנוס הוא לשחררו על פי מאמר המלך, ימשיך לדחות את הביצוע. הנגיד השיבו, כסף אין לנו שניתן לשר. מה שנוכל לעשות לכבוד השר הוא שאשתי וחברותיה, ועוד כמה נשות נכבדי הקהל יבואו להתחנן ולהתנפל לפני השר שישחררני, וזה יהיה בשבילו מוצא של כבוד. השר קיבל את עצתו, וכך עשו, הנגיד שוחרר בטרם בוא שליחיו המיוחד של המלך. עם זאת ראשי הקהל נשארו בפאס ודרשו החלפת השר. המלך נענה לבקשתם ומינה בצפרו השר עומר מאיית יוסי (שבט ברברי). כאמור משרה זו ניתנה לו כפרס על שעזר למלך לדכא את מרד השבטים הברברים. השר הזה ששמו נזכר לרעה בתולדות קהילת צפרו, הטיל על היהודים מסים כבדים ורבים, העבידם בבניין הארמון הגדול והמפואר שהקים לעצמו. רבי שלום אזולאי, שהיה רבה של צפרו לאחר פטירת רבי רפאל משה אלבאז, הלך הוא וראשי הקהל לשר, וביקשוהו להקל את עולו מעל היהודים. השר דחה את בקשתם ואף איים להורגם. רבי שלום נאלץ לברוח לפאס.כשנודע לשר על בריחתו הגביר את עולו על היהודים. אילצם לחלל את השבת ולעבוד בשבילו בחינם. היהודים אמנן התלוננו לפני המלך, ואף השיגו צו מלכותי, בו פקד עליו לא להטיל עליהם הטלות החורגות מן המקובל ולא להעבידם עבודות כפייה, אך השר המשיך בשלו, מעמדו היה איתן, והמלך נאלץ להעלים עין ממעשיו.

 

המצב בצפרו הלך והחמיר, כאשר קאייד עומר נסע למראכש ובהיותו שם, מרד בו שבט "איית חללי" שהיו כפופים אליו, ומינו על עצמם שר חדש, ונתעורר מאבק קשה בעיר בין מצדדי עומר ומשפחתו, ובין שבט איית חללי ותומכיהם. העיר הייתה סגורה ומסוגרת, והמלחמה התמידה על החומות ועל המגדלים, והקולו המבהילים יעומם ולילה לא ישבותו. ואנשי העיר, ערבים כיהודים, נאספו ברחובות אין יוצא ואין בא, ויש להניח שכשחזר ממראכש דיכא את משפחות איית חללי. 

 

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 164

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר