נתיבות-המערב-מנהגי-מרוקו-כוחו-של-מנהג


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

 

ואם לחשך אדם לומר, ניחא לאסור את המותר, שהרי המחמיר תבוא עליו ברכה, ובזה דברי מרן אמורים, שהרי כתב ״ואם בקצת ארצות נהגו איסור״, אבל מנין לו להתיר מכח מנהג, את האסור בשלחן ערוך. הנה גם זה נתבאר בבית יוסף (יורה דעה סימן ל״ו) בד״ה נימוק: ולענין הלכה, כיון שהרי״ף והרמב״ם הסכימו לאסור [במים עכורים וסרוחים בריאה] להם שומעים, אם לא במקום שנהגו כדברי המתירים עכ״ל, וכדברים הללו כתב גם בספרו הנ״ל (אורח חיים סימן רמ״ח) עיי״ש.

ובספר ארץ החיים למהר״ח סתהון ז״ל, שהביא את הדברים הנ״ל בקונטרס הכללים שלו, בו רצה להוכיח, שאפילו בצפת ת״ו עירו של מרן, לא הכל נהגו כוותיה, וכתב שם שמתוך דברי מרן בבית יוסף הנ״ל, מוכח שגם מרן עצמו מסכים, שהמנהגים ישארו במקומם, ואין עליהם עוררים.

וגדולה מזו מובא בתשובות מהר״ם גלנטי (סימן י׳ וסימן י״ט), (הביאה שם בארץ החיים), שמרן רבי יוסף קארו אמר לו פה אל פה, על איזה מנהג נוהגים שהיה בצפת, שהיה נגד מה שנפסק בשלחן ערוך, שימשיכו במנהגם.

ובספר תיקון יששכר (דף ס״א) הביא, ששאלו את מרן, בענין קריאת ס״ת ועל הנסים בט״ו באדר (שושן פורים) בצפת, ותשובתו היתה, שאמנם מנהג טוב לומר על הנסים בתפלה, וכן להוציא ספר תורה בעיה״ק צפת בט״ו באדר, אלא שקהילתנו הספרדים לא נהגו להוציא ספר תורה, ״ואני כמו שמצאתי המנהגות מזמן רב נוהגים, הנחתי להם״ עכ״ד. והדברים מדברים בעד עצמם.

וגדולה מזו כתב אחד מתקיפי ארעא דישראל, הלא הוא רבינו חיים אבולעפיא ז״ל (הביאו בספר מנהגי החיד״א בהקדמתו), שאפילו מנהג שנתייסד אחרי מרן נגד מה שנפסק בשו״ע, אין למחות ביד הנוהגים כן, ואפילו במילי דברכות שפסק מרן לא לברך, ונהגו לברך, אין למחות בידם של המברכים, כי יש להם על מה לסמוך עכ״ד.

ואם הדברים נאמרו בצפת אתריה דמרן, הרי על אחת כמה וכמה בשאר המקומות, ואם במנהגים מאוחרים כן, כ״ש וכ״ש במנהגים קדומים.

והמהרי"ט אלגזי בספרו שמחת יום טוב (סימן י״ב) כתב, שאף שאנו פוסקים כמרן, בענייני אישות נוהגים בכל ארץ ישראל לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים עכ״ד.

ובספרי חקרי לב (מהדו״ב חו״מ סימן ד׳) בשם מהר״י סודן ז״ל כתב, שברוב דיני יורה דעה ואבן העזר, אנו מחמירים בא״י נגד מה שפסק מרן בשולחן ערוך עב״ד.

והחיד"א בספרו חיים שאל (ח״ב סימן ל״ה) הביא כמה עניינים, אשר בהם לא נהגו כפי שפסק מרן בשלחנו הטהור, והטעם לזה, כתב הרב, משום שהם מנהגים קדומים, ויש שמרן כתב ״נהגו כן׳/ ובצפת לא נהגו כן עכ״ד.

ובמחזיק ברכה (או״ח סימן ל״ח) הגדיל בענין זה יותר, שכתב, אם מרן כותב שהעולם נוהגים כן, זמנין דמשכחת אחרי פטירת מרן נשתנה איזה דבר, וזמנין אפילו בעודנו חי עיי״ש.

ועוד אחרת צריך להודיע שהרבה דברים נהגו בהם על פי הזוהר וספרי האריז״ל, ואפילו בצפת אתריה דמרן, נהגו בכמה דברים על פי האריז״ל. וראה בזה בברכי יוסף (או״ח סימן מ״ו) בענין ברכת ליעף כח, עיי״ש (וראה באורך בזה בקונטרס הכללים ארץ החיים (כלל י״ג).

ועוד זאת תא שמע, מה שמובא בש״ך, (יו״ד סימן רמ״ב) שאף שמרן השו״ע לא הזכיר בשלחנו הטהור מנהגים, כשמביא ״סתם ויש״, כוונתו בכך ללמדנו, שבמקום שנהגו כסברת היש אומרים, יש להם על מה שיסמוכו, ומשום כך מצא לנכון להביאם עיי״ש, וראה עוד בזה בט״ז (או״ח סימן מ״ו סק״ז), ובזכור לאברהם (דיני ברכות אות ס׳).

והנה ידוע, שהסידורים הישנים אשר בהם התפללו מאז בארצות המערב, ואשר נדפסו בליוורנו, כגון תפילת החודש, בית עובד, בית מנוחה וכדומה, הם סודרו על פי מרן החיד״א ז״ל, אשר הרבה מהפוסקים כתבו עליו, שנתקבלו הוראותיו כקבלת הוראות מרן הבית יוסף, על פיו יחנו ועל פיו יסעו, והוכחה לזה שרוב הסידורים והמחזורים הישנים ושאר ספרי התחינות, שמו הגדול של החיד״א מתנוסס עליהם, וראה בספר מנהגי החיד״א במבוא בענין זה באורך, ובספר המזהיר יביע אומר(ח״ב יו״ד סימן י״ג סוף אות ח׳).

ואחרי כל אלה הדברים, אין כל תימה, איך נהגו במרוקו וסביבותיה דלא כמרן, שכבר מלתנו אמורה מפי סופרים וספרים, שכל היכא שהמנהג קדום, או נתייסד על פי גדולים, הולכים אחריו, וכבודו של המנהג במקומו מונח.

והנה הדבר ידוע ומפורסם, שהקהלה היהודית במרוקו נחשבת לאחת הקהילות העתיקות ביותר, עד שיש אומרים שתחלתה מחרבן בית שני, כאשר הגיעו אליה פליטים ושבויים רבים, שנשלחו על ידי הרומאים מארץ ישראל לצפון אפריקה, וכאשר אירע גירוש ספרד המפורסם נתוספו אליה חכמים רבים מבין המגרושים, אשר ביניהם היו חכמים שנחשבו חכמי כל הדורות, כמו רבי יהודה בן קריש, המדקדק הנודע דוניש בן לברט, רבינו נסים, רבי שמואל בן חפני, רבי יהודה חיוג, רבי יונה בן ג׳אנח, רבי יצחק אלפסי (הרי״ף), רבי שלמה בן פרחון בעל ספר הערוך, רבינו משה בן מימון הרמב״ם), ואחרים רבים. ומאוחר יותר רבי יעקב בירב, רבי חיים בן עטר, ועוד רבים ועצומים במשך כל הדורות, ראה לקמן בשמות החכמים, וראה בספר מלכי רבנן כהנה וכהנה, עד שיש לומר יכלה הזמן והמה לא יכלו. רבנן ותלמידיהון, ותלמידי תלמידיהון, די בכל אתר ואתר בכל הארץ, מצפון ועד דרום, וממזרח ועד מערב.

ומכאן שחלק נכבד מהמנהגים נתבססו על פי פסקי הרמב״ם, שמקום משכנו היה  במרוקו זמן מה, וידוע מש״כ הרשב״ש (סימן רנ״א) שבכל המערב והצבי נוהגים על פיו(הביא זה בקונטרס הכללים לר״ח סתהון), וגם השפעת חכמי אשכנז לא חסרה, החל מהרא״ש שהיה בספרד, וחכמי קסטיליא שנהרו למרוקו הלכו על פיו. וכלה בשדרי״ם הרבים שהיו באים למרוקו, שחלקם נשתקעו שם והפכו למורי דרך כידוע.

ולכן במשך כל הדורות, לא פסקה התורה ממרוקו, וחיי הקהלה פעלו נמרצות, ובאף מקום  לא חסרו רועים ומנהיגים רוחניים, אשר הנחילו מורשת האבות לצאן מרעיתם, ומשום כך כל מנהגיהם והליכותיהם ברובם המכריע, יסודתם בהררי קודש, ואף אותם התמוהים שביניהם, חזקה על הבודקם נכונה שימצא להם יסוד ועיקר בקדמונים, וזאת אשר עשיתי בס״ד בספרי זה, ככל אשר ידי יד כהה מגעת, ואם טעיתי אתי תלין משוגתי, וה׳ יכפר בעד.

ואולם זאת צריך לציין ולהזכיר, שבמרוקו עצמה היו כמה וכמה מנהגים לא מעטים, שבהם היו האיזורים שונים זה מזה, מנהגי פאס ומקנס, מנהגי ט־טואן וטנג׳יר, מנהגי תפילאלת ותארודאנת, מנהגי ערי הדרום והאטלס, וכדי להקיף ולברר את המנהגים בצורה ברורה ומקיפה, דרוש לכך עבודה רבה. וכולי האי ואולי, וידעתי כי לא אוכל, ואף על פי כן לא מנעתי עצמי מזה, מתוך הסתמכות על דברי חז״ל באבות (פ״ב): לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, ומשום כך אמרתי בס״ד, אחיל במלאכה זו, וברבות הימים בודאי יקומו מן החכמים, מרבני העדה המבורכת ביותר בחכמים ורבנים משכמם ומעלה כ״י, וישלימו את המלאכה, ועליהם תבוא ברכת טוב, וכבר אמרו חז״ל קנאת סופרים תרבה חכמה.

ולסיום לא אמנע עצמי, מלהביא מעשה נורא, שהיה בעירו של הרמ״א (הביאו בספר שמו יוסף לרבי יוסף בן ואליד ז״ל), ואשר ממנו נלמד כוחו של מנהג, והוא מוסר השכל לשמירה על מנהגי ישראל:

בעירו של הרמ״א היה המקוה לטהרת נשים בחצר ביתו של שמש בית הכנסת, והבלנית היתה אשתו של השמש עצמו, והיה מנהג שם, שהבלנית היתה מוסרת יום יום דיווח לבעלה על האשה שטבלה באותו לילה, ולמחרת היה השמש ניגש אחרי התפלה לבעל האשה שטבלה, ומאחל לו לעיני כל הקהל ״בסימן טוב״, וכשנודע דבר זה להרמ״א, נתמלא כעס גדול על מנהג הרע הזה, שגובל בפריצות גדולה, ומיד גזר אומר לבטל את המנהג, וגזר על השמש בכל תוקף, כי לא יוסיף לעשות זאת, ומאותו יום נתבטל המנהג לגמרי, והנה באחד הימים הגיע אחד מתושבי המקום אשר חזר לעירו, ולא שמע על ביטול המנהג, וכשאשתו הלכה למקוה טהרה, המתין למחרת אחרי התפילה לברכת השמש, וזה לא מגיע אליו, והאיש חשב כי השמש מזלזל בו, והחיל לחרפו ולגדפו, והשמש פתח פיו ואמר לו, אחי היקר, אשתך לא טבלה אתמול, ולכן אין מקום לברכה, ואף אם היתה באה לטבול גזירה היא מלפני רבינו הרמ״א שאין להמשיך במנהג זה. וכששמע הרמ״א את המעשה קרא לאשה וחקרה והודתה בפה מלאה, כי המים קרים ונתעצלה ולא טבלה, ובשמוע הרמ״א את הדברים, מיד קרע שמלותיו וזעק זעקה גדולה ומרה, על התקלה שבאה על ידו באיסור תורה, שהרי כל זמן שהמנהג ההוא היה קיים, לא העיזה שום אשה לטעון שטבלה, אם היא לא טבלה באמת, שהרי זה יתגלה על ידי השמש, אם יבוא לאחל בסימן טוב או לאו, ועכשיו שנתבטל המנהג, פרצה קוראת לגנב, ותיכף אסף הרמ״א את הקהל, וביקש מהם להחזיר את המנהג למקומו כקדמת דנא, ע״כ המעשה.

ומשום כך כתב הרמ״א (באו״ח סימן תר״צ סי״ג) שאין לשנות ולבטל שום מנהג, כי לא לחנם הוקבעו, ובהרבה מקומות, מביא מנהג ומוסיף ״ואין לשנות״ (וראה ברמ״א יו״ד סימן צ״ג ס״ג.ותבין מה כוחו של מנהג), וזה ״כיהודה ועוד לקרא״ לכל מה שנכתב עד הלום.

ואסיים בדברי חז״ל: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות ע״כ. וכבר מובא בראשונים שפעמים ״אל תקרי״ רוצה לומר ששניהם צריכים (ראה בזה בשדי חמד מער׳ א׳ סימן קכ״ב). ולענינינו י״ל בס״ד, הלכות הם הפסקים והדינים, והליכות הם המנהגים, ובאו חז״ל ורמזו לנו כי שניהם צריכים לקיומו הרוחני של הפרט והכלל, בבחינת ״טובים השנים מן האחד״, מפני שהכל בא להיות במשמרת למשמרת לתורתנו הקדושה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ'-34

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

מנהגי השכמת הבוקר

א.נהגו אחרי מודה אני וכו׳ לומר מיד: יהי רצון שיהא לבי נכון ומסור ביד, ולא

אכעוס ולא אכעיסך:

 

ב. נהגו להקל בנטילת ידים של שחרית, ללכת רחוק מהמטה וליטול ידים, והמדקדקים מחמירים להניח כלי סמוך למטה:

כן כתב בספר נהגו העם, להרה״ג רבי דוד עובדיה שליט״א (השכמת הבוקר), וכשיטת הרשב״א, וראה בזכור לאברהם (ח״א מער׳ נטילת ידים), ובספר שערי תפלה (כ״ח):

 

ג. נהגו להחמיר אחרי עשיית צרכים גדולים לרחוץ במים:

כן כתב בספר נוהג בחכמה למהר״י בן נאים ז״ל, (עמוד קצ״ב), וראה בזה בבן איש חי(פ׳ ויצא סי״א):

 

ד. נהגו להקל בשתית קפה ותה עם סוכר לפני התפלה:

כן כתב בספר קיצור שו״ע לרבי רפאל ברוך טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ח), ובספר מים חיים (פ״ד) למהר״י משאש ז״ל:

 

ה. נהגו כשפוגשים איש את רעהו לפני התפלה, לומר ״צפרא טבא״ או"צפרא דמרי טב״:

כן כתב בקיצור שו״ע למהר״ב טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ז), וראה בזה בשו״ע (סימן פ״ט ס״ב) ובכה״ח שם, וראה בספר הליכות שבא «סימן ח׳) שהקיל אף בשלום עיי״ש, וראה באוצר המכתבים אלף ס״ח):

 

ו. נהגו להחמיר שלא לנסוע ולא לעשות שום עסק לפני התפלה;

כן כתב בקיצור שו״ע הנ״ל, והכל מטעם שאסור להקדים שום דבר למקום, ויש אופנים שמותר ראה שם בהמשך:

 

ז. נהגו לפני אלקי נשמה להוסיף: תהלת ה׳ ידבר פי, ויברך בל בשר שם קדשו לעולם ועד: ואנחנו נברך יה, מעתה ועד עולם הללויה:

כן מנהג קדום, והביאו בסידור תפלת החודש ובבית עובד:

 

ח. נהגו לפני ברכת כהנים שבברכת השחר, להוסיף: טוב אתה ומטיב למדני חקיך:

כן הביא בסידור תפילת החודש ובבית עובד, וכן הביא בנהגו העם (שחרית ס״ו):

 

מנהגי ציצית

א.נהגו להקפיד לומר ״לשם יחוד״, לפני כל מצוה ותפלה, וי״א רק ויהי נועם וכו':

כ״כ החיד״א במחזיק ברכה (.סימן קל״א) מובא במנהגי החיד״א, וכן כתב במורה באצבע (אות א׳), וראה בספר שארית יוסף להרה״ג ר׳ יצחק יוסף שליט״א (.עמוד ש״ט), ובספר מים חיים !סימן ס״ז) כתב שטוב לומר רק ויהי נועם ולא לשם יחוד, משום שרובא דעלמא אומרים בלי להבין עיי״ש:

 

ב.נהגו כשמזכירים בלשם יחוד, או כפתיחת אליהו ז״ל, את שם הוי״ה ב״ה, אומרים

שם יקי׳ בוקי׳:

כן המנהג פשוט, וראה במקורות הנ״ל:

 

ג.נהגו ללבוש טלית קטן מתחת לבגדים, ואף הציציות נמצאים פנימה, ורבים שהקילו

בלבישת טלית קטן:

כן כתב בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל (ח״ב סימן ס״ז), וכן כתב במקוה המים להגר״מ מלכה ז״ל(ח״ג סימן א׳), וכן כתב בספר נהגו העם להגר״ד עובדיה (מנהגי ציצית), וכן כתב הגרח״ד הלוי שליט״א בספר עשה לך רב «.ח״ב עמוד צ״ג, וח״ז עמוד שכ״ה):

 

ד.נהגו בכריכת הפתילים, בין בטלית גדול, ובין בטלית קטן, בסדר זה: עשר, חמש,

שש, חמש, כ״ו כריכות, כמנין שם הוי״ה ב״ה, ויש נהגו בסדר זה: שבע,

שמונה, אחד עשרה, שלש עשרה, ט״ל כריכות כמנין ה׳ אח״ד, ויש נהגו שבטלית קטן כרכו כ״ו, ובטלית גדול ל״ט:

כל המנהגים נכונים, ראה במנהגי החיד״א (.עמוד ט׳), ובאוצרות הפוסקים (ציצית), ובהסכמת הגר״ש משאש שליט״ א למשנה ברורה איש מצליח, ובספר נהגו העם וטלית ותפילין ס״א):

 

ה.נהגו להקל ואין בודקים את הציציות בכל יום, והמדקדקים נהגו לבדקם תמיד:

כן כתב בשו״ת מים חיים (.סימן י״ח), ובספר נהגו העם (ציצית), כי הבדיקה היא לחומרא עיי״ש:

 

ו.נהגו בשעת בדיקת הציציות לומר פסוקים אלו: ברכי נפשי את יהוה, יהוה אלהי גדלה

מאד. הוד והדר לבשת: עטה אור כשלמה. נוטה שמים כיריעה:

כן מובא בנחלת אבות(ציצית), וכן מובא הכה״ח וסימן ח׳ סק״ו) ובספר לקט הקציר (עמוד כ״ג) ומקורו מספר משנת חסידים ן דף נ״ג) וכן מבוא בסידורים ישנים, וראה עוד מקורות בספר שערי תפלה ו עמוד נ׳):

 

 

ז.נהגו בעיטוף הציצית בסדר זה: מעטפים את הראש, כשהכנפות כולן יורדות על הכתפיים לצד הפנים, שתים מימין ושתים משמאל, את השתים של ימין משליך לאחוריו לצד שמאל, וכן עושים לאלה שבצד ימין, ואז נמצאו כל הכנפות בצד שמאל מאחור, ואח״כ מורידים על הגוף:

כן המנהג פשוט, וכן כתב החיד״א במחזיק ביכה ¡סימן ח׳ סד״ק) ומי;: רו מרבי סעדיה גאון, יכן דעה האריז״ל, וכן כתב הרדב״ז(בסימן תקע״א) וראה בזה במקור חיים (פרק כ״ח ס״ה), ובלקט הקציר וסימן ד׳ סכ״ז) ובמנהגי החיד״א 1ח״א עמוד ח׳), ובשערי תפלה ועמוד נ׳):

 

ח.נהגו בשעת העיטוף לומר את הפסוקים הללו: מה יקר חסדך אלהים, ובני אדם. בצל

כנפיך יחסיון: ירוין מדשן ביתך. ונחל עדניך תשקם: כי עמך מקור חיים. באורך נראה אור: משך חסדך לידעיך. וצדקתך לישרי לב:

כן המנהג ומקורו ממשנת חסידים הנ״ל, והביאו בספר נהגו העם ושם) וכן מנהג ירושלים וכמובא בספר נתטבי עם, וכן מובא בסידורים ישנים, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד נ׳):

 

ט.נהגו תלמידי חכמים לכסות ראשם בטלית, במשך כל התפלה ושאר העם לא כיסו

ראשם בתפלה:

ע. כן מובא בספר נהגו העם והל׳ ציצית), ובספר נוהג בחכמה, ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו ז״ל !עמוד י״ז), וראה באוצרות הפוסקים והל׳ ציצית), וראה בכה״ח (סימן ח׳ סק״ט וסקי״ב), וביחוה דעת למרן הגרע״י 1ח״ה סימן א־) עיי״ש:

 

י. נהגו לכבס טליתות בכביסה נפרדת ולא עם שאר בגדים, ואין נותנים לאשה גויה לכבסם:

כן הביא בנוהג בחכמה ועמוד ע״ס ומקורו מהמהריק״ש בתשובה וסימן כ״א), וכ״ז משום כבוד המצוה

 

יא. יש נהגו שאין לובשים טלית בבית האבל, לא האבל ולא הציבור:

כן הביא בספר שושנים לדוד וסימן מ״ב) לרבי דוד צאבח, והביאו בספר אוצרות הפוסקים וציצית), וראה שם במקורות שהביא מנהג שנהגו בו חלק מקהל טיטואן וטנז׳יר שאין קטן לובש טלית עד שינשא, וכמנהג אשכנז בזה:

 

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 37

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תפילין

 

מנהגי תפילין

א. נהגו לחנך את הקטנים כמצות התפילין מגיל עשר שנים:

ב. נהגו להניח תפילין דרש״י בלבד, ותלמידי חכמים יחידי סגולה הניחו גם תפילין דר״ת, והניחום יחדיו:

ג.נהגו להניח תפילין של יד בעמידה, ויש נהגו להניחם כישיבה:

ד.נהגו שאין מקפידים בהאפלת וכיסוי היד, בשעת הנחת תפילין של יד, ורק

המדקדקים נהגו בדבר:

ה.נהגו בכריכות היד, שבע שלימות תהיינה, ונהגו למנותם באצבעותיהם:

ו.נהגו בסיום הנחת תפילין של ראש, אומרים תפלה זו: וּמֵחָכְמָתְךָ אֵל עֶלְיוֹן תַּאֲצִיל עָלִי,וּמִתּוֹרָתְךָ הֲבִינֵנִי, וּבְחַסְדְּךָ תַּגְדִּיל עָלִי, וּבִגְבוּרָתְךָ תַּצְמִית אוֹיְבָי, וְשֶׁמֶן הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר תָּרִיק עַל שִׁבְעַת קְנֵי מְנֹרָה, לְהַשְׁפִּיעַ טוּבְךָ לְבְּרִיותְךָ, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל הַיָּ רָצוֹן:

ז. נהגו כשעה שכורכים ג׳ כריכות באצבע אומרים פסוקים הללו: וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה. וידעת את יהוה:

ח.נהגו לומר קדש לי כל ככור בציבור, לפני ה׳ מלך, או לפני ברוך שאמר:

ט.נהגו כשמתפללים בהשכמה, מניחים תפילין בלא כרכה, וכשמגיע הזמן ממשמשים

בהם ומברכים:

י. נהגו רבים לקפל את התפילין ככנפי יונה:

 

א.כן הביא בספר נהגו העם (תפילין) וכפי שנפסק בשו״ע (סימן ל״ז ס״ג), ודלא כהרמ״א שם, וראה בכה״ח שם:

ב. כן הביא בספר נהגו העם (תפילין) והיא ע״פ מה שמובא בשער הכוונת (תפילין דרוש ו׳), ולפי המובא בשו״ע (סימן ל״ד ס״ג) אין ראוי לכל אחד להניח שני תפילין רק תפילין דרש״י, ומאידך כתב החיד״א במחזיק ברכה (שם אות ב׳) שבארץ ישראל נהגו כולם להניח שתים, וראה בדה בקול יעקב (סימן ל״ד סק״ז) עיי״ש:

ג.כן מובא בספר השמים החדשים (סימן ה׳) ובתבואות שמ״ש (ח״א סימן ס״ז), וראה בכה״ח (סימן כ״ה קל״ג) ובאוצרות הפוסקים (תפילין הכ״א) עיי״ש:

ד.כן הביא מרן החיד״א בברכ״י(סימן כ״ז סק״ה), וכה״ח (סימן כ״ה סקל״ב), וראה בזה בספר שארית יוסף (ח״א עמוד שנ״ה) ומקור חיים (פרק ל״א ס״ג):

ה.כן הביא בספר דרכי דוד הביאו באוצרות הפוסקים (הל׳ ציצית) והוא ע״פ האריז״ל וכמבואר בכה״ח (סימן כ״ז סקל״ה) עיי״ש:

ו.כן הביא בספר נהגו העם (תפילין), ומקורו מספר שערי תפלה, וצפורן שמיר למרן החיד״א, וכן הביא בספר נחלת אבות (תפילין), וכן מובא בסידורים ישנים:

ז.כן הביא בספר נהגו העם (שם) ובנחלת אבות (שם) ומקורו מספר מצת שמורים וצפורן שמיר, וראה בכה״ח (סימן כ״ה ס׳׳ק ס״ח):

ח.כן הביא בספר נהגו העם, ומקורו טהור על פי הסוד, וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (עמוד מ׳׳ה), וראה בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ג) בזה:

ט.כן נהגו רבים והביא זה בספר נחלת אבות משם היד אהרון, ומובא באוצרות הפוסקים (תפילין ־״ה):

י . המנהג אצל רבים, והביאו בספר מגן אברהם (סימן כ״ח) בשם גליא רזיא (.ומובא בלקט הקציר צמוד מ״ג) ומקורו טהור על פי הגמ׳ בשבת (מ״ט ע״א) בעדן אלישע בעל הכנפים עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 39

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

נתיבות המערב

מנהגי תפלת שחרית

  • נהגו בנוסח הברכות והתפלות, לקרוא את כינוי השם ליחיד זכר וכן כינוי הפעלים

בניקוד קמ״ץ ושו״א, לדוגמא במצות רצונך (מנוקד כזה):

  • נהגו להוסיף את המזמור ״ה׳ מי יגור באהליך״, לפני ״לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר״:
  • נהגו בנוסח הקטורת לומר ״הָקוֹשְטְ״ בשין ימנית, ו״שְׂרָף״ כשין שמאלית:
  • יש נהגו לעמוד לאמירת ״אנא בכח״ ופותחים כפסוק: זה שמי לעולם, וזה זנך לדור דור:
  • נהגו בנוסח רבי ישמעאל וכו', לומר וְכֵן(בניקוד כזה) שני כתובים, ויש נהגו לומר ״ושני״ כתובים:
  • נהגו להקפיד מאד, לא לעבור לפני אדם האומר קדיש, כלפני המתפלל תפלת

העמידה:

  • נהגו שאין כורעים כלל בקדיש, ויש נהגו לכרוע ארבע כריעות:
  • יש נהגו לומר בלחש בשעת אמירת קדיש את הפסוק: ויאמר כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר:

ט. נהגו לענות ״יהא שמיה רבה מברך״, עד ״שמיה דקודשא בריך הוא״, ויש עונים עד ״דאמירן בעלמא״:

י. נהגו לפסוע ג׳ פסיעות בקדיש תתקבל בלבד, ויש נהגו בזה בכל קדיש שיש בו ״עושה שלום״:

יא. נהגו כשאומר ״על ישראל ועל רבנן״, עונים ואומרים ״עליהם השלום״, וכשאומר ״תתקבל צלותנא״ אומרים ״ברחמים וברצון תתקבל תפלתנו מן השמים״, וכשאומר ״יהא שלמא רבא״, אומרים ״חיים ושבע״, וכשאומר ״עושה שלום״ אומרים ״עושה השלום בעולמו״:

יב. נהגו בנוסח קדיש תתקבל לומר, תתקבל ״צלותנא ובעותנא, עם כל צלותהון ובעותהון״, ויש נהגו לומר תתקבל ״צלותהון ובעותהון״ דכל בית ישראל:

יג. נהגו שאם לא הגיע מנין לפני הודו, אומרים ״קדיש דרבנן״ לפני ברוך שאמר, בתוספת ״רבי חנניא בן עקשיא״ וכו':

יד. נהגו לכפול את הפסוק ״הודו לה׳ כי טוב״ שבהודו:

טו.      יש נהגו להוסיף את המזמור ״לדוד ברכי נפשי״ לפני ה׳ מלך, ויש נהגו לאומרו רק בראש חודש, ורבים לא נהגו לאומרו כלל:

טז.      נהגו לפני ברוך שאמר לומר את הפסוק: והיו מלכים אמניך, ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחו לך, ועפא רגליך ילנכו, וידעת כי אני ה'  לא יבשו קוי:

יז. יש נהגו לומר ״מזמור לתודה״ מעומד, ויש נהגו לאומרו מיושב:

יה. נהגו שהשמש עובר בין המתפללים, בשעת אמירת ״ויברך דוד״ כשקופת הצדקה בידו:

יט. נהגו כשעדיין לא הגיע מנין, להמתין כולם לפני ישתבח:

כ. נהגו לכנות את החזן ״השליח״, ומקפידים שיהיה בר אוריין וירא שמים:

כא. נהגו אם יחיד הגיע מאוחר, ויש עשרה שכבר התפללו, אומר קדיש וברכו וקדושה:

כב. נהגו בשעה שהחזן מאריך בברכו, אומרים הקהל את הנוסח הזה בלחש: ישתבח ויתפאר, שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים, יהי שם ה׳ מברך מעתה ועד עולם, ומרומם על כל ברכה ותהלה:

יד. כן המנהג וכן מצויין בסידורים ישנים, וראה בוה בספר שערי תפלה:

טו.      כן מובא בסידורים ישנים, אלא שי״א שע״פ האריז״ל אין לאומרו, ויש שציינוהו רק בר״ח, ונהרא נהרא ופשטיה:

טז.      כן מובא בסידורים ישנים, וצ״ל שהוא כעין פתיחה לשבח הגדול ברוך שאמר, כי בפסוק זה יש לנו הבטחה, כי דורשי ה׳ לעולם לא יכשלו, ואומר השי״ת כי מכבדי אכבד:

יז. כן מובא בסידור בית עובד, ובספר כה״ח (סימן נ״א סקמ״ח) הביא בשם מהרח״ו לאומרו מיושב עיי״ש, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד ק״ב):

יח. כן המנהג פשוט, והביאו בכה״ח (סימן נ״א ס״ק מ״ד) בשם האריז״ל, וראה בבן איש חי(פרשת ויגש סעיף י״ג) ובשערי תפלה (עמוד ק״ה):

יט. כן המנהג פשוט, וראה בשו״ע (סימן נ״ד) ובכה״ח שם, וראה בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד מ״ה) וביביע אומר (ח״ב סימן ד׳):

כ. כן המנהג, והביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ומקפידים שיהא יר״ש, וכמובא בנוהג בחכמה (עמוד רי״ט), ובמנהגי החיד״א לר׳ ראובן עמאר (ח״א עמוד ל״ג), והטעם ע״פ משאחז״ל על הפ׳ נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, זה שליח ציבור שאינו הגון, ובזוהר החמיר בדבר מאד:

כא. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״מ) ומקורו ממגן אברהם (סימן ס״ט), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (עמוד ס״ד):

כב. כן הביא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ תפלה ס״א), ובכה״ח (סימן נ״ה סק״ו), וכן מובא בסידורים ישנים, וראה בזה בספר לבי ער (סימן ה׳ עמוד ס״ב):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 42

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

נתיבות המערב

 

כג. נהגו לאחוז את הארבע הציציות בקריאה שמע, בין אצבע לזרת, ויש שנהגו לאחוז שתים בלבד:

כד. נהגו להאריך בה׳ וד׳ של אחד, ונהגו להטות מעלה מטה ולארבע רוחות:

כה. נהגו לומר את הפסוק ״וחרה אף ה׳ ״ וכו׳ בלחש גמור, ויש נהגו להתחיל בלחש, כבר מהפסוק השמרו לכם וכו׳:

כו. נהגו שהחזן מסיים ״אני ה׳ אלקיכם״, והציבור עונים ״אמת״, ושב החזן ואומר ״ה׳ אלקיכם אמת״ ומיד אומר ויציב, כדי שלא יפסיק בין אמת ליציב, ויש שלא נהגו לענות ״אמת״:

כז. נהגו להתפלל עמידה ללא נענוע כלל, ויש נהגו להתנועע מעט: כה. נהגו להקפיד להתפלל תפלח העמידה, בלחש גמור:

כט. נהגו בנוסח אתה קדוש, להוסיף ״כי אל מלך גדול וקדוש אתה״, ויש שנהגו לדלגו:

הערות המחבר:

כג. כן כתב החיד״א בשיורי ברכה (סימן כ״ד) ומקורו מהאריז״ל, וראה בזה במנהגי החיד״א (.עמוד מ״ח), וכן מובא בנתיבי עם (עמוד מ״ג), והגר״ש משאש בהסכמתו למשנה ברורה איש מצליח כתב, שהמנהג לאחוז רק שתי ציציות, וכן מובא גם בנהגו העם (ציצית), וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים (ציצית סמ״ב):

כד. כן מבואר בשו״ע(סימן ס״א ס״ו) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(קריאת שמע) ובבן איש חי(ש״א פ׳ וארא ס״ט וס״י), והזהיר שם שלא יתיז הדלת יותר מדאי עד שישמע דא. וראה בסידור עבודת ה׳(דיני ק״ש) בשם הרה״ג הנאמ״ן יצ״ו, ובענין הטיית הראש כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע הנ״ל (שם):

כה. כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ט), ובספר נהגו העם כתב בשם שערי תפלה דלאו שפיר עבדי, ומשמע שם שעיקר הקפידה על החזן, וראה בזה גם בברית כהונה (מער׳ ו׳) ובבן איש חי(ש״א פ׳ וארא הי״ב):

כו. כן המנהג, וכמבואר בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן ע״ה), ובספר יפה שעה (סימן ה׳), וכן כתב בכה״ח (סימן ס״א סקי״ב), ובספר נר לעזרא (סימן י״ב) האריך בזה, ומסקנתו שכן הלכה ומנהג ואין לשנות, וענין הסמיכות בין אמת ליציב כן מובא בסדורים ישנים, וראה בזה בשערי תפלה (עמוד ק״ל), ומ״מ יש שלא נהגו לענות אמת:

כז. כן כתב החיד״א, והביאו בנר לעזרא (סימן ז׳) וכן כתב בכה״ח (סימן מ״ח ס״א), ומקורו על פי הסוד, ובספר שערי תפלה (דף ע׳) אסף רבים מגדולי הפוס׳ הסוברים כך, ומאידך בספר נהגו העם בשם לפי ספרי(אות קי״ג) כתב שהמנהג לנענע גוף בתפלה, וראה שם שהביא מקור לדבר עיי״ש, ובאמת הרמ״א (סימן מ״ח ס״א) קרא למתנענעים מדקדקים עיי״ש:

כח. כן כתב בספר לפי ספרי(אות ת׳), לרבי רחמים אדני ז״ל, ובמנהגי החיד״א (עמוד מ״ט), ובלקט הקציר (ס״ו סקל״ג), ובספר נתיבי עם (עמוד ס״ט) וראה בכה״ח (,סימן ק״א סק״ח):

כט. כן הנוסח בסידורים ישנים, אלא שבקשר גודל מבואר שאין לאומרו, וכן מובא בנתיבי עם שבירושלים אין נוהגים לאומרו:

ל. נהגו בנוסח אתה חונן, לומר: וחננו מאתך ״דעה בינה והשכל״, ויש נהגו כנוסח: וחננו מאתך ״חכמה בינה ודעת״:

לא. נהגו בנוסח למלשינים: ״למלשינים ולמינים״ וכו', ומסיימים: ומכניע ״מינים״, ויש נהגו בנוסח: ״למינים ולמלשינים״, ויש מסיימים: ומכניע ״זדים״:

לב. נהגו שהחזן אומר ״ה׳ שפתי תפתח״ בלחש, ויש נהגו לאומרו בקול רם:

לג. נהגו כשהחזן אומר ״אלהי אברהם״ וכו', הציבור אומרים ״עליהם השלום״:

לד. נהגו כשהחזן אומר ״משיב הרוח״ או ״מוריד הטל״, הציבור אומרים ״לברכה״:

לה. נהגו כשהחזן אומר ״ומצמיח ישועה״, הציבור אומרים ״בקרוב״, וכן נהגו לסייע לחזן בקטעים שונים:

לו. נהגו לומר ״נקדישך ונעריצך״ יחד עם החזן, וכן נהגו לומר את כל קטעי הקדושה, החזן והציבור, ויש נהגו שרק החזן אומר ״נקדישך ונעריצך״:

לז. נהגו לעמוד בקדושה, עד סוף ברכת אתה קדוש:

ל. בספר נהגו העם (תפלה') כתב שהמנהג לומר ״חכמה בינה ודעת׳" אלא שבסידורים ישנים כתוב הנוסח ״דעה בינה והשכל״, וגם בנוסחאות שבסידורי אשכנזים יש שניהם, וראה בזה בנתיבי עם (עמוד ע״א), ובספר שערי תפלה (קל״ה):

לא. הנה החיד״א בקשר גודל כתב שקבלנו לחתום ״מינים״, ואף שבשלמי ציבור לא רצה בזה, וע״פ המקובלים צ״ל ״זדים״, אני בעוניי איני זז ממנהגי עיי״ש, ומ״מ הנוסח בסידורים ישנים ״מינים״ ובסוגריים ״זדים״, וראה בזה באוצר פסקי הסידור!עמוד רס״ט) ובמנהגי החיד״א !עמוד ס׳) ובנהגו העם !תפלה) ותחלת הברכה ״למלשינים״ וכמובא בסידורים ישנים:

לב. כן המנהג וכמובא בספר ויאמר יצחק (ליקוטים תפלה סימן י״ג), וכן כתב מגן אברהם !.סימן קי״א סק״ד) בשם האריז״ל, וכן מובא בשו״ע הרב (שם ס״ג), וראה בשערי תפלה (.עמוד קל״ג) בזה, וראה בכה״ח (.שם סק״י) שדחה דבריו, וראה באורך בילקוט״י ח״א (.עמוד רע״ח):

לג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל כי זכות אבות לא תמה. והם מרבים שלום בעולם. ומשום כך אנו משיבים להם כגמולם ״עליהם השלום״, וכך נוהגים בעל ישראל ועל רבנן. והכל ע״ד הפסוק זכר צדיק לברכה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (תפלה), וכן מנהגי יהודי תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (מער­' ח') והטעם שלא יהיו גשמי זעף ורוחות רעות, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה

לה. כן המנהג פשוט, וזה מחשיבותם של הדברים, וראה מה שכתבנו בזה לעיל בקדיש (.סעי״א):

לו. כן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו  (תפלה סקט״ו), והוא ע״פ האריז״ל וכמבואר בכה ״ח(.סימן קכ״ה סק״ב), דלא כפסק מרן שם, וראה בזה באורך בספר נר לעזרא  (סימן י״ט) ובבן איש חי(.פ׳ תרומה), וי״א שנקדישך נאמר ע״י החזן בלבד, וראה בהקדמת מהר״ש משאש לסידור עוד אבינו חי::

לז. כן המנהג פשוט, וראה בזה במשנה ברורה (או״ח סימן קכ״ה סק״ט), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(דיני הקדושה עמוד קט״ו):

לח. נהגו כשהחזן אומר אתה קדוש, הציבור עומד ושותק, ואין עונים ״אמת״ כמנהג איזה עדות:

לט. נהגו כשהחזן אומר ״בשובך לציון ברחמים״, אומרים הציבור ״כמאז״ כקול רם:

מ. נהגו כשהחזן אומר ״וכל החיים יורוך סלה״, אומרים הציבור ״ברוך חי העולמים״:

מא. נהגו הכהנים לעמוד ברצה לנטילת ידים, ויש נהגו להקל בנטילה זו, וסמכו על נטילת ידים דשחרית:

מב. יש נהגו לשים מי ורדים במים לצורך נטילת ידים של כהנים, ובפרט בחגים:

מג. נהגו לעמוד כולם בדומיה בשעת ברכת כהנים, כל אחד במקומו, ואין מנהג לכסות הבנים בטלית:

מד. נהגו באמירת פסוקים מיוחדים בשעת ברכת כהנים (הלא הם בסידורים), ויש נהגו לאומרם רק בימים נוראים, ויש שנמנעו לאומרם:

מה. נהגו כשהחזן אומר ״כהנים״, הציבור אומרים ״עם קדושיך״:

לח. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל שהרי אנו אומרים אמן בסופו, שפי׳ אמת, והוא שב על הכל:

לט. כן המנהג פשוט, וי״ל הטעם לזה, שאנו מבקשים שהגאולה העתידה תהיה כימי צאת אבותינו ממצרים, שהיה ברחמים גדולים, למען שמו באהבה:

מ. כן המנהג פשוט, וי״ל שהוא כהודאה מיידית על הדברים, שנאמרו מפי החזן, בבחי׳ ודבר בעתו מה טוב, ובפרט שבזה יש רמז לארבעה שחייבים להודות כידוע:

מא. הנה על פי המבואר בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ו), נטילה זו חובה, ואעפ״ב כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים), ע״פ תשובת הרמב״ם, שרק ביום כיפור נהגו סלסול בעצמם, ואלו בשאר ימות השנה סמכו על נטילת ידים דשחרית, וכן מבואר בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ז), וראה בזה בכה״ח (שם סקל״ה), ובנתיבי עם (עמוד ע״ו), ובספר לפי ספרי (אות נ׳ סימן קי״ג):

מב. כן נהגו רבים, והביאו בספר לקט הקמח (הל' יו״ט אות ת׳) ובספר מים חיים (הל׳ יו״ט), ומשמע שכן היה המנהג כל השנה, וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים ודיני עמידה ס״ט):

מג. הנה בשו״ע (סימן קכ״ח) מבואר שבשעה שהכהנים מברכים את העם אין להסיח דעת, ובכה״ח שם (,סקמ״ב) הביא שבארצות אשכנז נהגו לכסות את פניהם, וסיים שכן ראוי לנהוג, ואולי מזה צמח המנהג, אלא שאין מנהג זה אצלנו:

מד. בן המנהג והביאו בספר נר לעזרא (עמוד רנ״א), ושאין בזה חשש הפסק ורק יזהרו לאומרם בשעה שהחזן מנגן, וראה ביחוה דעת (ח״ה סימן ט״ו), ובספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט) החמיר בדבר:

מה. כן המנהג והביאו בנהגו העם (שונות) וראה בכה״ח (סימן קכ״ו סקי״ד), ויתכן שזה טעם המנהג:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 45

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית

נתיבות המערב

מו. נהגו כשהכהן יחיד, מקריא לו החזן גם ״יברכך״, וכשהם שנים ויותר, הכהנים מתחילים תבת ״יברכך״, ומשם והלאה מקריא להם החזן:

מז. נהגו שכהן קטן אינו עולה לדוכן לישא את כפיו, ויש נהגו להקל בזה, כשיש כהנים אחרים:

מח. נהגו שכהן רווק אינו נושא את כפיו, ויש נהגו להקל כזה כשיש כהנים אחריב מט. נהגו שכהן סומא נושא את כפיו:

נ. נהגו שכהן חזן אינו נושא כפיו, כשיש כהנים אחרים:

נא. נהגו שכהנים נושאים כפיהם גם כשאין ספר תורה:

נב. נהגו אם אין כהנים, אומר החזן את פרשת כהנים, והציבור עונים כסיום כל קטע ״כן יהי רצון״, ואומר גם את הפסוק ושמו את שמי וכו':

נג. נהגו לומר ״יהיו לרצון״ בסיום החזרה בלחש:

מו. כן המנהג, והביאו בנהגו העם (תפלה), וראה באורך בזה בספר נר לעזרא (סימן כ״א) וכן כתב בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח), וכן כתב בספר דרכי דוד (סימן ט״ז):

מז. הנה כי כן מבואר בשו״ע (סימן קכ״ח סל״ד) שקטן לבדו אינו נושא כפיו, ועם אחרים מותר, ובברכ״י למרן החיד״א (שם סקט״ז) כתב שכן המנהג, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט):

מה. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (שם) וכסברת הרמ״א (סימן קכ״ח סמ״ד), והוא מנהג בני בבל, וכן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קל״ב), וכן כתב בספר שמש ומגן (ח״א סימן נ׳), וכן מנהג תונס ומובא בברית כהונה (מער׳ ו׳):

מט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה) בשם הר״י בן וואליד, ושכן המנהג, וכן נפסק בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ל), וראה שם בכה״ח (ס״ק קע״ד):

נ. כן פסק מרן בשו״ע (סימן קכ״ח ס״כ), וראה שם בכה״ח (ס״ק קי״ז) שכן המנהג בירושלים, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח):

נא. כן הביא בנהגו העם(נשיאות כפים), ובנוהג בחכמה(עמוד קל״ב) וכן כתב בלקט הקציר(ס״ו ס״ק ע״ו) בשם החיד״א, וראה בספר השמים החדשים (סימן ח׳), ובנתיבי עם (עמוד פ״א) ובשו״ת דרכי דוד:

נב. כן כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים) בשם הנתיבי עם (סימן קכ״ז) ושאסור לענות אמן, וראה בספר יכין ובועז(סימן כ״ה), ומסיימים עד ואני אברכם, וכמבואר שם בנהגו העם בשם שערי תפלה (דף ל״ד), ושכן דעת מרן (בסימן קכ״ז ס״ב) עיי״ש:

נג. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד צ״ז) בשם מהר״י בן נאים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד דל״ז), והטעם לזה כי עדיין לא הסתיימה התפלה עד קדיש תתקבל, וגם הרי אינו מתפלל לעצמו עיי״ש:

נד. נהגו שהחזן כחזרה מסיים ביהיו לרצון וכדו', ויש נהגו שהחזן ממשיך גם את אלקי נצור כולו, ופוסע ג׳ פסיעות כתפילת לחש:

נה. נהגו לומר את הוידוי בלחש גמור:

נו. נהגו בנוסח הוידוי לומר: ״אבל חטאנו אנחנו ואבותינו״, ואין אומר ״ואנשי ביתנו״:

נז. נהגו שאין אומרים תחנון ביום הכנס הנער לבר מצוה, אף אם עושים זאת לפני זמנו:

נח. יש נהגו שאין אומרים תחתון ביום ז׳ בחשון בו מתחילים ברך עלינו:

נט. נהגו בימי שני וחמישי, שאומרים כסדר הזה: וידוי, נפילת אפים, אל מלך וכד. ויש נהגו להקדים אל מלך יושב וכד:

ס. נהגו בימי שני וחמישי, להוסיף תחינות מיוחדות, בין נפילת אפים לאבינו מלכינו: סא. יש נהגו בימי שני אומרים ״אנשי אמונה״, ובימי חמישי ״תמהנו״:

נד. כן המנהג פשוט, אלא שבפאס נהגו לסיים עד הסוף, והטעם כדי להוציא מי שאינו בקי את כל התפלה, והביאו בנהגו העם (תפלה) עיי״ש:

נה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד קל״א), להרה״ג רבי מיכאל פרץ יצ״ו, ובילקו״ט (ח״א עמוד שמ״ב) העיד שכן המנהג, אלא שאעפ״ב פסק שהחזן יאמרנו בקו״ר ע״פ הרמ״ע מפאנו עיי״ש, ובכ״ז עיננו רואות שבקהלתנו אין מגביהים קולם לא החזן ולא הציבור, והנח להם לישראל, שמנהג אבותיהם בידיהם:

נו. כן הנוסח בסידורים ישנים, ואף שיש מבין הסידורים שיש בהם הנוסח ״אנחנו ביתנו ואבותינו״, אין לנו אלא הנוסח המובא בתפלת החודש ובית עובד עיי״ש:

נז. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), ושכ״ב בספר מים חיים למהר״י משאש, ושכן מנהג ירושלים, וכמובא בספר נהר מצרים, וציין בזה לשו״ת ציץ אליעזר (חי״א סימן י״ז) בשם משפטי עוזיאל (מהדו״ת סימן י״א) עיי״ש:

נח. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), וכתב שכן מנהג בג׳רבא, והטעם ע״פ מה דאיתא בתענית ןדף ח׳).

גדול יום הגשמים וכר, ואף שהדברים שם נאמרו למנהג ששים יום בחו״ל, פשוט הדבר דהיינו הך:

נט. הנה החיד״א בקשר גודל(סימן י״ט) כתב שיש להקדים וידוי ונפ״א לאל מלך, וכן הביא בבית עובד בשם האריז״ל, ובלקט הקמח (אות ר), אלא שיש מנהג להקדים אל מלך יושב, ונהרא ונהרא ופשטיה, וראה בענין זה בסידור עוד אבינו חי באורך:

ס. כן מובא בבית עובד ובתפלת החודש, אלא שבבי״ע עצמו כתב שיש מקומות שלא נהגו לאומרם, ובספר נהגו העם (נפ״א) הביאם, ליום ב׳ מתחיל ״ה׳ איה חסדיך הראשונים״, וביום ה׳ מתחיל ״ה׳ שארית פליטת אריאל״, ובשניהם מוסיף את הנוסח המתחיל ״שוב מחרון אפיך״:

סא. כן כתב בסידור בית עובד, והביאו בספר נהגו העם (נפילת אפים סימן ח׳), ובאוצרות הפוסקים (דיני שמונה עשרה):

סב. נהגו שאין מטים על צד שמאל בנפילת אפים, והמדקדקים נהגו כהטיה כדין:

סג. יש נהגו לומר לפני מזמור לדוד אליך: ויאמר דוד אל גד וכו', והמנהג פשוט לא לאומרו:

סד. נהגו לומר ״מה נאמר לפניך״ וכו' לפני והוא רחום:

סה. נהגו שאין אומרים ״כריך שמיה״ בימי חול:

סו. נהגו שקטן שהקדימו לו בר מצוה, לפני הכנסו לגיל המצוות, עולה לתורה אף בשני וחמישי:

סז. נהגו כשיש שני בר מצוה, או שני חתנים, או שני אבי הבן, בימי שני וחמישי, הכהן יוצא לחוץ, ובעלי המצוה עולים לתורה:

סח. נהגו שאין מוסיפים על שלשה עולים, בימי שני וחמישי, ויש נהגו להוסיף אהד בעת שמחה וכדומה:

סט. נהגו לקרוא אה התרגום שבקדושת ״ובא לציון״ בלחש גמור, ויש שנהגו לקרוא אותו בקול:

סב. הנה בשו״ע (סימן קל״א ס״א) כתב, שנהגו להטות על צד שמאל בנפילת אפים, ורבים מחכמי ספרד כתבוהו, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד פ״ד) שהאריך בזה, והביא צדדים לכאן ולכאן, וראה בספר נהגו העם !תפלה) בזה, וכן בנתיבי עם (עמוד פ׳):

סג. כן מובא בסידורים ישנים, אלא שהביאוהו בסוגריים, והטעם מובא בקשר גודל למרן החיד״א וסימן י״ט) שע״פ הסוד אין לאומרו עיי״ש:

סד. כן המנהג פשוט, ובמסודר בסידורים ישנים, וכן כתב בנהגו העם (שם), והביאו באוצרות הפוסקים: סה. כן המנהג פשוט, והוא בלקט הקציר ועמוד קי״ט), ובספר נר לעזרא (.סימן מ״ג), וראה בבן איש חי ופרשת תולדות הלכה ט״ס, והטעם שכיון שהוזכר בו ״כתרך ואתרך״, לא נאמר רק ביום שיש בו כתר, וראה בזה בילקוט״י(ח״ב עמוד ג׳):

סו. כן המנהג והביאוהו בספר מים חיים !סימן כ״ב), ובדרכי דוד (סימן נ׳), ובספר נהגו העם !קריאת התורה), ועיי״ש שהביא סמוכים לכך מהפוסקים ראשונים ואחרונים:

סז. כן הביא בנוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד), שכן נהגו מימי קדם, וראה גם בשופריה דיוסף !סימן י״ב), והכל על פי מה דקי״ל כהן שמחל על כבודו כבודו מחול:

סח. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר נהגו העם וקריאת התורה) ומקורו מספר בדק הבית למר״ן, אמנם בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד) כתב שנהגו להוסיף גם בשני וחמישי, והטעם משום שיו״ט שלו הוא:

סט. כן המנהג ומקורו מהרמ״א (.סימן קל״ב ס״א) בשם הבית יוסף עיי״ש, וכן מצוין בסידורים ישנים, אלא שבספר נהגו העם (קריאת התורה) כתב שלא נהגו כן, וראה עוד בלקט הקציר !עמוד ק״ב) ובנתיבי עם (.עמוד פ״ג) בזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית-עמ' 48

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה

נתיבות המערב

ע. נהגו לומר ״חצי קדיש״ אחרי עלינו לשבח, שחרית מנחה וערבית, ונקרא קדיש ״לעילא״:

עא. נהגו אחרי תפלת שחרית, לקרוא בצוותא חוק לישראל, ואם יש מנין לומר קדיש דרבנן הרי זה משובח:

עב. נהגו לקרוא חמשה מזמורי תהילים אחרי תפלת שחרית, חוק ולא יעבור:

עג. נהגו לפני צאת אדם לעבודתו, מניח ידו הימנית על המזוזה ואומר: ביה ןעקב. לבו ונלכה באור יהיוה: בי בל העמים, ילבו איש בשם אלה,יו. ואנחנו נלך, בשם יהוה אלודנו לעולם ועד:

עד. נהגו להושיב בכל עיר ועיר, עשרה זקנים, המסיימים בכל יום תהילים, ובסיומו קוראים מתוך פרק קי״ט את שם העיר וקר״ע שט״ן, ומקבלים שכרם בעין יפה מקופת הציבור:

עה. נהגו שאין הנשים מתפללות בתמידות, ומסתפקות בבקשות שונות ליד המזוזה:

עו. נהגו להקפיד שלא יהיו צורות על ההיכל, ועל פרוכת ההיכל:

עז. נהגו להקפיד לא לעשן בבית הכנסת, ולא לישב רגל על רגל, ולא יושבים בפשיטת רגל, ולא הולכים ובאים, כי המקום אדמת קודש הוא, ויש מקילים בעישון בשעת הצורך:

ע. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ז״ל (ח״ה עמוד של״ט), וכתב שלא מצא טעם לזה, וראה בנהגו העם (קדיש ס״ה). ובספר נר לעזרא !סימן כ״ה) נתן טעם לשבח בזה עיי״ש, ונקרא ״לעילא״ על שם לעילא מן כל ברכתא וכד, וראה עוד בחוב׳ אור תורה (סידן תשנ״ו סימן ק״א):

עא. כן היה המנהג והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק״מ), וכן היה נוהג המקובל ר׳ דוד הכהן, וכפי שהובא באוצרות הפוסקים (דיני תפילין), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד ע׳), ובכה״ח (סימן קל״ב סק״ה) ובן איש חי (חיי שרה סי״א) ובשערי תפלה (עמוד קנ״ו):

עב. כן כתב בספר נוהג בחכמה ועמוד רכ״ד), והוא תריס כנגד יצר הרע, וראה במנהגי החיד״א(עמוד ע׳) בזה: עג. כן הביא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק׳), והוא סגולה גדולה להנצל מיצה״ר ולהצליח במעשי ידיו:

עד. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ג) ומקורו ממגילה (ג׳) בענין עשרה בטלנים עיי״ש: עה. כן כתב הר״ב טולידאנו בספרו קיצור שו״ע(עמוד צ״ג), והטעם שכיון שאומ׳ בקשות, מדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חז״ל לא חייבום יותר ועל זה סומכות נשי הספרדים שאין מתפללות:

עו. כן כתב בספר ויאמר יצחק (סימן י׳) ובשו״ת שמו יוסף, ובספר אוצר פוסקי חכמי מרוקו, שכן הסכמת כל חכמי העדה, וזכורני בביקור של האדמו״ר ר׳ מכלוף אביחצירא זצ״ל במירון, כשראה בהיכל צורות אריות, הקפיד עד מאד וצוה להחליף את הפרוכת מיד:

עז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לפי ספרי(אות ב׳ סימן ל׳) וראה בזה באוצרות הפוסקים והל׳ בית הכנסת), וראה בספר מקור חיים ופרק י״ח):

מנהגי תפלת מנחה

א-נהגו לפתוח תפלת מנחה בפתיחת אליהו הנביא ז״ל, ומתחילים בפסוק ״ויהי נועם״ וכו׳, ואומרים כל זה בנעימת הזוהר, ואחד מסדר את הקטורת במונה מטבעות זהב, והשאר אומרים אתו בלחש:

ב-יש נהגו להוסיף גם פרשת העקידה. ואחריה רבונו של עולם כמו שכבש אברהם וכו׳ עד ״והארץ אזכור״:

ג-נהגו להתפלל מנחה קטנה:

ד-נהגו כשהזמן דחוק להתפלל עמידה ללא חזרה, וכן נהגו בתפלת שחרית של חול, ובמוסף של שבת (וכמובא במקומו):

ה-נהגו כשמתפללים מנחה ללא חזרה, כל הציבור עומדים לתפלה יחד עם החזן, ואומרים יחד אתו בלחש, ואינם עונים ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ובהגיעם לקדושה אומרים יחד עם החזן כנהוג, ובתפילת שחרית, בהגיע החזן לרצה, שוב מגביה קולו, ואלו שסיימו העמידה עונים על ברכותיו, ואם יש כהנים עולים לדוכן, וממשיך בקול עד סוף שים שלום, והשאר בלחש: וכן המנהג במוסף של שבת וכמובא במקומו:

  • כן המנהג פשוט, וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (סימן י׳) מעלת הפתיחה הזו, ובענין הקטורת מובא בזוה״ק (פ׳ ויקהל) אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעין כמה עילאה עובדא דקטורת, קמי קוב״ה, הוו נטלי כל מלה ומלה, והוו סלקין לה עטרה על רישייהו, ככתרא דדהבא, ובספר סגולת ישראל (מער׳ ק׳) מנה אחד עשר סגולות בקטורת עיי״ש, וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):
  • כן מובא בסידורים ישנים, ומקורו מהחיד״א בספרו שיורי ברכה, עיי״ש:
  • כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רל״ג) שזה עיקר מצות תפלת מנחה לכתחילה, וראה בכה״ח שם

(סק״ה), ובילקוט״, (ח״ג סימן רל״ג), וכן פסק בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):

  • כן המנהג פשוט, והביאוהו בספר מים חיים (סימן מ״א), ובשו״ת ויאסוף שלמה (סימן ל״ט), ובספר נהגו העם (תפלה), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ק״ט), וראה בזה בקשר גודל (סימן ח׳), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ד):
  • כן המנהג, והביאו בספר יחוה דעת להגר״י חזן, וראה בזה בספר נר לעזרא (סימן ל״ד):

ו-נהגו בין מנחה לערבית, לישב בצוותא ולקרוא מתוך ספר הזוהר, בנעימה קדושה, ופותחים אותו בפסוקיס: והמשכילים :יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, גל עיני ואביטה. נפלאות מתורתך, סוד יהוד, ליראת. ובריתו להוךיעם, בי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ברוך שבתר בתורה וקדשה ורצה בעושי־:

ז-יש נהגו כשנוטלים ידים למנחה וערבית אומרים: ארחץ בנקיון כפי וא סיבבה את מזבחך

ח-נהגו לקרוא את למנצח בנגינות בצורת המנורה בשחרית ומנחה.

  • הנה במעלת לימוד הזוהר, אין צורך להאריך, כי רב ועצום הוא, וכמובא בספר מורה באצבע (סימן ב׳), ובקהלות יהודי מרוקו הרבו בקריאת הזוהר, ופותחים בפסוק והמשכילים, משום שבו פתח רשב״י את ספר התיקונים, ונדרש פסוק זה על חכמי הח״ן עיי״ש, וכן שאר הפסוקים מדברים מעין
  • כן כתב מרן החיד״א בספרו מדבר קדמות (דף ק״ד), והביאו בספר לקט הקציר (עמוד מ״ו):
  • כן המנהג וראה בציפורן שמיר למרן החיד״א (סעיף י״ח) ובספר סגולות ישראל (מערכת מ׳ אות נ״ג) שהפליגו בזה שהקוראה מתוך צורת המנורה בכל יום נחשב לו כמדליק את המנורה בביהמ״ק וכאילו מקבל פני השכינה, ומובטח הוא מפני מקרה בלתי טהור, יע״ש.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה-עמ' 52

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית

נתיבות המערב

מנהגי תשעה באב

  • נהגו כסעודה המפסקת, לשבת על הארץ סמוך לפתח הכית:

ב- נהגו לאכול בסעודה המפסקת עדשים אדומים, וביצים שלוקות במלח ובאפר:

ג- נהגו להטביל את המוציא באפר, וכן יש נהגו להטביל את הביצה באפר:

ד- נהגו להסיר את פרוכת ההיכל, והופכים מעיל הספר תורה שקוראים בו בתשעה באב, ואחרי חצות היום מחזירים אותם למקומם:

ה- נהגו להרבות בקינות, ויש מדלגים קטעי הנחמה שיש בקינות:

ו- נהגו הנשים להתאסף יחד, בפתחי הבתים, ולקונן קינות שונות שנתקנו בשפה ערבית, על עשרה הרוגי מלכות, חנה ושבעת בניה ועוד:

  • נהגו בליל תשעה באב, להאיר את בית הכנסת והבית, באור אחד בלבד:

א-כן המנהג, וכמובא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ר״נ), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (תשעה באב), והכל משום עגמת נפש וצער על החרבן, וכאדם שמתו מוטל לפניו, וראה בספר ליצחק רי״ח (אות ת׳):

ב-כן המנהג, והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ר״נ), והטעם כי מאכל עדשים הוא מאכל אבלים כידוע, וכמו כן בצים באפר, הם מסימני אבלות, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקע״ה):

ג-כן המנהג, ומקורו מהברכ״י, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד ר״נ), והוא עדה״כ ויגרס בחצץ שניו:

ד-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), ומקורו מספר כפ״ה (סימן תקנ״ה סק״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

ה. כן המנהג, וראה בספר נהגו העם (תעניות), ובנתיבי עם (עמוד רמ״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו (תשעה באב):

ו-כן נהגו בהרבה קהילות, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובאוצרות המגרב (ט״ב), וזה ביטוי הנשים וצערן על החרבן:

ז-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ת״ס, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ב), וגם זה לשם עגמת נפש וצער על החרבן, עדה״כ על זה היה דוה לבנו על אלה ״חשכו״ עיננו על הר ציון ששמם וכו':

ח-נהגו בליל תשעה באב לישון על הארץ, ויש נהגו לשים אבן תחת מראשותיהם:

ט-נהגו בתשעה באב בשחרית, שאין מתעטפים בציצית ואין מניחים תפילין, ועושים

זאת בתפלת מנחה:

י. נהגו בשחרית של תשעה באב, לשנות מספר קטעים בתפלה: במקום ״למנצח בנגינות״, אומרים ״על נהרות בבל״, ובמקום ״שירת הים״, אומרים פרשת ״האזינו״, ובמקום נוסח הרגיל של קדושה אומרים ״נקדש את שמך״ ובו׳, ובמקום ״שים שלום״ אומרים ״עושה השלום ברכנו בשלום״ וכר, (וכמובא בספר ״חמש תעניות״):

יא. נהגו שאין כהנים נושאים כפיהם בשחרית של תשעה באב:

יב. נהגו שאין מגביהים ספר תורה בשחרית של תשעה באב:

יג. יש נהגו שאין כהן ולוי עולים לספר תורה בשחרית של ת״ב, רק שלשה ישראל, ויש שאין משנים בזה:

יד. יש נהגו כשעולים לתורה בתשעה באב, פותחים את התורה: ״ברוך דיין האמת״, במקום ״השם עמכם״, ויש נהגו לא לשנות:

טו. נהגו שאין אומרים ״קדיש תתקבל״, בערבית ובשחרית של תשעה באב, רק קדיש יהא שלמא בלבד, ויש נהגו לאומרו בשחרית:

ח-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ו), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי שימעט האדם בכבודו והנאתו, לצער על חרבן בית קדשנו ותפארתנו:

ט-כן המנהג פשוט, ומובא בנהגו העם (תעניות), ובשמש ומגן(ח״ב סימן ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(הל׳ תפילין), ובספר עוטה אור להרה״ג ר׳ עמנואל טולידנו (חלק ו׳), וכדעת מרן השו״ע (סימן תקנ״ה ס״א) וראה בספר ויאמר יצחק (ליקוטים אות ב׳ סימן י״ז):

י. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (שם), ובנר לעזרא (עמוד ר״י):

יא. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), וכן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ז):

יב. כן המנהג, ומובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה), וכ״ז כדי להמחיש את צערינו על חסרון כבוד התורה, וראה בספר מים חיים (רכ״ה) ובספר אוצרות הפוסקים (תעניות):

יג. כן נהגו בבתי כנסת של התושבים בפאס ובעוד מקומות, ואלו בשאר בתי כנסיות נוהגים לא לשנות בזה, וראה בכל זה בנוהג בחכמה (שם):

יד. כן מנהג בתי כנסת של התושבים בפאס, וכמובא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קי״ח), ובספר לקט הקציר (עמ׳ תי״ד):

טו. כן מובא בספר נהגו העם (תעניות), וכן מצוין בסידור ארבע תעניות, והוא ע״ד מה שכתב הכה״ח (סימן תקנ״ט סקמ״ו) בענין אי אמירת עלינו לשבח עיי״ש, אלא שבקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ז) כתב בשם האריז״ל לאומרו בשחרית, וכן כתב בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ג):

טז. נהגו בתשעה באב לפני חצות שאין מעשנים כלל:

יז. נהגו רבים ליבטל ממלאכה, ביום תשעה באב:

יח. נהגו כשיש מילה בתשעה באב, מברכים על הבשמים ועל הכוס, ונותנים לתינוק לטעום:

יט. נהגו הנשים לנער כלי המטה, ולשטוף את הבית ולסדרו, ביום תשעה באב אחרי חצות היום:

כ. נהגו הנשים לאפות עוגות אחרי חצות היום, לצורך מוצאי תשעה באב, ויש נהגו להכין חמין חלבי, ונאכל עם חמאה במוצאי תשעה באב:

בא. נהגו לבקר בבית הקברות, ביום תשעה באב:

כב. נהגו לאכול במוצאי תשעה באב (וכן בשאר תעניות), דייסה העשויה מחטים כתושות:

כג. נהגו שאין אוכלים בשר, לרבות עוף, עד יום עשירי בערב (דהיינו ליל י״א באב): כד. נהגו שאין מתרחצים, ואין מסתפרים, ואין מכבסים, עד יום עשירי בבוקר:

כה. נהגו רבים אחרי תשעה באב, לצבוע איזה חדר בבית, לכבוד שבת נחמו:

טז. כן המנהג, ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ב), והביא שם בשם המחזיק ברכה, שגדול אחד חלם רב גדול, והשביעו שיאמר לו מה אומרים בשמים על עישון בת״ב, והשיב לו, שהם מקללים אותו, ולכן שומר נפשו ירחק מזה, וראה ביחו״ד למרן הגרע״י(ח״ה סימן ל״ט) בזה:

יז. כן המנהג, וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תשעה באב), וקבלה בידם כי העובד בת״ב לא יראה ברכה בעבודתו, ושגור בפיהם הפתגם ״כספי איכה (תשעה באב) ומי כמכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״, וראה בבית יוסף (סימן תקנ״ד) בזה:

יח. כן המנהג, והביאו בספר מים חיים (עמוד רכ״ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ח): יט. כן נהגו להקל, והביאו מרן החיד״א (סימן תקנ״ט סק״ז) וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קכ״ג), ובספר נר לעזרא (סימן צ״ו) ובלקט הקציר 1עמ׳ תט״ז) וראה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד תס״ד):

כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ז):

כא. כן המנהג, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד קכ״ג), והזהיר שם שההולכים לא ילכו בקבוצות עיי״ש: כב. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו(תעניות):

כג. כן הביא בנו״ב (עמוד ל׳) ומקורו ממרן החיד״א במחזיק ברכה, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד צ׳), וכמובא בשו״ע (סימן תקנ״ח) מנהג כשר וכר עיי״ש:

כד. כן הביא בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תשעה באב סימן ג׳), וכן הובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ו):

כה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תעניות), והוא לסימן לנחמה ולחיזוק האמונה וכנ״ל:

מנהגי ימי תעניות

א-יש נהגו לומר ״עננו״ בערבית שחרית ומנחה, ויש נהגו לאומרו רק כשחרית

ומנחה:

ב-יש נהגו כשהקורא בתורה מגיע לי״ג מדות, שותק והציבור אומרים אותם כקול רם,

ושב הקורא וקוראם בתורה, והמנהג פשוט לא לשנות משאר הקריאה:

ג-נהגו להתפלל ביום התענית בעוד היום גדול, ואין הכהנים נושאים כפיהם, ואף לא

אומרים אלקינו וכו׳ ברכנו כברכה וכו':

ד-נהגו להניח תפילין ולהתעטף בציצית, במנחה של תעניות:

ה-נהגו בעשרה בטבת שחל כערב שכת, שאין מניחים תפילין כמנחה:

ו-נהגו להחמיר שאין טועמים כלום, ביום התענית לפני עלות השחר:

א-הנה בספר נהגו העם (תעניות) כתב שהמנהג לאומרו בג׳ תפלותיו, וכ״ב באוצר המכתבים (ח״ב סימן ל״ח), אולם בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן שצ״ט ס״ו) כתב, שהמנהג לאומרו רק בשחרית ומנחה, וכן כתב בספר מקור חיים (סימן ר״ז סי״ז), ונהרא נהרא ופשטיה, וראה באוצר המכתבים (סימן אלף ל״ח), ובחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳):

ב-כן כתב בספר נהגו העם (תעניות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״א), ובספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), ומ״מ המנהג פשוט שלא מסייעים לחזן כלל:

ג-כן כתב בספר שושנים לדוד (ח״ב ס״ד), ובספר נהגו העם (תעניות), ובספר קרית חנה דוד (סימן פ״ז), אלא שמדברי נהגו העם משמע שאפי׳ מתפללים לפני השקיעה לא פלוג, ואלו מדברי הקח״ד לא נראה כן(ראה אוצרות הפוסקים תעניות):

ד-כן כתב בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תעניות ס״ב) ובספר שושנים לדוד:

ה-כן כתבו הנ״ל בסעיף הקודם:

ו-כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והוא ע״פ הסוד (ראה מקור חיים פרק ר״ז):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי תפלת ערבית

נתיבות המערב

מנהגי תפלת ערבית

א-נהגו להתפלל ערבית בין בחול ובין בשבת, בצאת הכוכבים:

ב-נהגו לפתוח את התפלה במזמור ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, ועוד פסוקים, בנעימה

מיוחדת:

ג-יש נהגו לקרוא אחרי המזמור האמור, אין כאלוקינו וכו׳ כולו, ותנא דבי אליהו

וכו', ואחריהם חצי קדיש וברכו:

ד-נהגו שאין עונים אמן אחרי ברכות קריאת שמע, שחרית וערבית:

ה-נהגו בערבית, ובפרט במוצאי שבת. אחרי השכיבנו, לומר בנעימה: יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמר לְצִיּון מָלַךְ אֱלהָיִךְ:
ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד:
כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלךְ בְּכָבוד כִּי אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַמֶּלֶךְ בִּכְבודו תָּמִיד יִמְלךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד וְעַל כָּל מַעֲשיו:

ו-נהגו להקל לקרוא מקרא בלילה, ובפרט תהילים, ויש שנהגו להחמיר בדבר:

ז-נהגו לקרוא ״ברכת המפיל״ בלי שם ומלכות, אפילו אם ישן קודם חצות הלילה:

ח-נהגו בקריאת שמע שעל המטה, לפי סדר זה: רבונו של עולם הריני מוחל וכו', השכיבנו בלי שם ומלכות, ברכת המפיל בלי שם ומלכות, קריאת שמע כולה, יעלזו חסידים, יושב בסתר עד ״מחסי״, וידוי כולו, אנא בכה, למנצח בבוא אליו נתן הנביא, שיר המעלות אשא עיני, פסוקים אחרים המתחילים גד גדוד יגודנו וכו', ומסיימים תורה צוה לנו משה וכו':

 

א. כן המנהג פשוט, וכפי שנפסק בשו״ע (סימן רל״ה ס״א), וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו  (הל׳ ערבית), ובספר מקור חיים !פרק ס״ו ס״א):

ב. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (ערבית), וכן כתב בספר גאולי כהונה (מע׳ ט׳), וראה בזה בילקוט״י (ח״ג סימן רל״ו ס״א), והטעם לזה ע״פ מה שאמרו חז״ל (.ברכות ה׳), אם היה רגיל לקרות קורא, כדי לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה, ונבחר מטוב המזמור הזה, על פי המובא בספרים שהוא מסוגל לביטול גזירות רעות (.ראה בזה בשערי תפלה):

ג. כן הביא בספר נהגו העם וערבית), בשם ספר הליכות שב״א (.סימן י״ד), וטעמו כנ״ל:

ד. כן המנהג פשוט, וכדברי מרן ובס״ס נ״ט), ומרן החיד״א בברכ״י וסימן ס״א סק״ב), וראה במקור חיים ופרק נ״א):

ה. כן המנהג ומקורו מהקדמונים, ראה בזה בספר נהגו העם (ערבית), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״ב), וזה דלא כנפסק בשו״ע וסימן רל״ו ס״ב):

ו. כן כתב בשו״ת הים הגדול להרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו (סימן ח) ומובא באוצרות הפוסקים (דיני השכמת הבוקר), ואמנם מרן החיד״א בספרו ברב״י (סימן רל״ח סק״ב) החמיר בדבר, וכתב שכן מנהג ירושלים וחברון, ומקורו על פי הסוד, וראה גם בחיים שאל (ח״ב סימן כ״ה), ובספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד קנ״ד) האריך בזה, ומסקנתו שבלילות החול אין לקרוא אפי׳ תהילים, ולנשים מותר הכל, ומי שאינו יודע רק מקרא מותר בכל, וכשיש חולה רח״ל נהגו להקל בפשיטות בדבר:

ז.כן המנהג פשוט, וכמו שהוכיח בעליל בספר לבי ער (סימן י׳) עיי״ש באורך, וכן העיד שם ב, האדמו״ר ר׳ אלעזר אביחצירא שליט״א, וכן פסק במקור חיים (פרק ס״ח ס״ו):

ח.כן המנהג, וכן מובא בסידורים ישנים:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי תפלת ערבית

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין

נתיבות המערב

טז. נהגו כגמר ברכת המזון להניח את היד על הלחם ולנשקו:

יז. נהגו כשאורח מסיים ברכת המזון, מברך את בעל הכית: ״להניה ברכה אל ביתך״ ובעל הבית משיבו ״רפואה וחיים״:

יה. נהגו לברך על ״לחמניות מתוקות״ בורא מיני מזונות, כשלא אוכלים שיעור קביעות סעודה, ויש נהגו לברך עליהם המוציא כלחם גמור:

יט. נהגו לברך על ״כוסכוס״ בורא מיני מזונות, ועל הירקות שבו בורא פרי האדמה, ועל הבשר שבו שהכל, ויש נהגו שמברכים על הכוסכוס ופוטרים הכל, ויש נהגו לברך על הירקות ואח״כ על הכוסכוס, ויש נהגו לערבבם יחד ומברכים על הכוסכוס ופוטרים את הירקות, והדברים אמורים גם בכוסכוס הנעשה מלחם יבש ששמו ״אֵמְפוּיאָר״:

כ. נהגו לברך אל ״אורז מבושל״, בורא מיני מזונות, ואחריו בורא נפשות, אף כשגרעיניו שלמים:

כא. נהגו כשאוכלים עוף ממולא בפירורי לחם או בדגן, שלא בתוך הסעודה, מברכים על המילוי ״מזונות״ ועל העוף ״שהכל״:

טז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (ברכות), והטעם פשוט לכבד את הלחם שהוא עיקר מזוננו, ולהוכיח את הכרת הטוב כלפי הבורא ית״ש, המוציא לחם מן הארץ:

יז. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ועל דרך הכתוב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, והמברך יבורך מפי עליון:

יח, כן הביא בספר יפה שעה להג״ר מכלוף אביחצירא ד״ל (בר׳ הנהנין), וכן דעת הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״ב השמטות ס״א), וכן מובא בחוב׳ אור תורה אדר תשנ״ג (סימן ע״ו), ומאידך בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל, ובספר והשיב משה להגר״מ משה מלכה ז״ל, כתבו לברך המוציא, ונהרא ונהרא ופשטיה וראה בזה באוצרות הפוסקים (ברכות):

יט. הנה בספר אורחות מישור הביא בזה מחלוקת הפוסקים, בין הנוה שלום לבין השער שלמה, והסיק שיש לפטור את הכוסכוס והירקות בדברים אחרים, ואם אין לו יערבבם יחד ויפטרם, ובספר אוצר המכתבים פסק, שאין הכוסכוס פוטר את הירקות כלל, וכ״כ בספר הגאון רבי נתן ג׳יאן מאלג׳יר, ובשו״ת שופריה דיוסף כתב שיאכל מעט ירקות תחלה ואח״ב כוסכוס לבד, ואח״ב יערבבם, ומדברי הגאון רבי יהושע ממן יש ללמוד שנפטרים, וראה בכ״ז בספר אוצרות הפוסקים !הל׳ ברכות):

כ. כן כתב החיד״א בברכ״י(סימן ר״ח סק״א) שכך המנהג מזמן זקן זקננו מהר״א אזולאי, וראה באורך בזה במנהגי החיד״א !עמוד ק״כ):

כא. כן כתב בספר אוצר הברכות להר׳ ר׳ מיכאל פרץ (עמוד קמ״ו) וראה בשו״ע (סימן קס״ח ס״ו):

כב. נהגו לברך על המאכלים דלהלן, בורא מיני מזונות: ואלה שמותם בערבית א) עַצִידָה. ב) בֵרְכּוֹכְּס. ג) לְחְרָאבֵּל. ד) פְדָאוְוֹשְּ. ה) מוֹפְלְיטַה. ו) רְגְ׳יבַּה. ז)

סְבַקִיָה. ח) פַסְטְילִים. ט) סִיגַרִים:

בג. נהגו לברך על המאכלים דלהלן׳ שהכל נהיה בדברי ואלה שמותם בערבית: א) מְחָאמֵר. ב) זְמִיטָה. ג) תֵרְפָאש. ד) בַּקְלָאוָאה:

כד. נהגו שאין הנשים מקפידות לברך הגומל, ויש שנהגו שמברכות במעמד נשים ואיש אחד:

כה. יש נהגו כשאשה יולדת, בעלה עולה לתורה ומברך הגומל במקומה:

כו. נהגו שאין קטן מברך הגומל, ויש נהגו לברך כשהקטן הגיע לחינוך.

בז. נהגו כשאדם רוכש ספר תורה חדש, בעלותו לראשונה לברך עליו, פותח בברכת שהחיינו, ויש שנהגו ללבוש בגד חדש:

כח. יש נהגו לענות אמן אחרי ברכת עצמם בברכה בורא נפשות, והמנהג פשוט שאין עונים:

כט. נהגו בברכת על המחיה, לסיים ״על המחיה ועל הכלכלה״:

כב. ראה בספר מנחה בלולה להרה״ג ר׳ ברוך סבאג ז״ל (דיני ברכות), ובספר אהל יצחק (סימן ר) ובספר ויאסוף שלמה (סימן כ״ח), ובאוצר הברכות(ברכות הנהנין), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ ברכות הנהנין), ומשם בארה:

כג. ראה בזה בספר מים חיים (או״ח סימן נ״ז), ובמקורות הנ״ל ומשם בארה: כד. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי(ח״ה עמוד שמ״ט), וראה בברכ״י(סימן רי״ט סק״ב), ובמשנה ברורה (שם), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ג), ובשו״ת הלק״ט(ח״ב סימן קס״א), והטעם לזה משום כל כבודה בת מלך פנימה, והמנהג השני מובא בסידור תפלת החודש:

כה. כן כתב בספר טוב עין למרן החיד״א (סימן י״ח), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״ד), ודלא כנפסק בשו״ע (בסימן רי״ט):

כו. כן כתב בברכ״י למרן החיד״א (סימן רי״ט סק״א) ובספרו לדוד אמת (סימן כ״ג), וראה בזה באורך בספר מנהגי החיד״א (עמוד קל״א), וכן בספר גאולי כהונה (מער׳ ב׳), ואמנם בספר ויאמר יצחק (ליקוטים) כתב שקטן שהגיע לחינוך מברך, וכן הביא בספר לקט הקציר (עמוד קצ״ז):

כז. כן כתב בספר נהגו העם בשם ספר פקודת אלעזר (סימן רכ״ז) ובשם ספר בית יהודה עיי״ש: כח. כן הביא בספר נהגו העם (ברכות) וציין לב״י(סימן רט״ו), ואנצקלופדיה תלמודית (ערך אמן), והנה בשו״ע (שם) פסק שאין לענות אמן, ובספר נר לעזרא (סימן ס״א) ראיתי שדן בזה, ומסקנתו לכתחי' יש להורות על פי הנפסק בשו״ע, ואלו העונים יש להם ע״מ לסמוך עיי״ש:

כט. כן המנהג של רוב קהלות ישראל, וכמובא בספר אוצר פסקי הסידור להר״מ פרץ (עמוד רפ״ד), וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), עיי״ש:

ל. נהגו רבים לאכול לפני כל סעודה מיני ירק וסלטים, ויש שהחמירו בדבר:

לא. יש נהגו לברך על שמן זית בורא פרי העץ, אפילו כששותים אותו לבדו:

ל. כן כתב בספר מקוה המים (ח״ה עמוד ל׳) ובשו״ת תבואות שמש, וביחו״ד להר״י חזן, וראה בשו״ת ויאסוף שלמה (סימן א׳), ובשו״ת מים חיים (ח״א) ובאוצרות הפוסקים (דיני ברכות):

לא. כן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(דיני ברכות עמוד ר״ל), וכן הביא בספר אוצרות הפוסקים (דיני ברכות), אלא שמרן הגרע״י שליט״א הביא דעה זו בספרו הגדול יביע אומר (ח״ו סימן מ״ח) וחלק עליו עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ברכות הנהנין

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ראש חודש

נתיבות המערב

מנהגי ראש חודש

א-יש נהגו כשהחזן מברך את החודש, כל הציבור עומד על רגליו, והמנהג פשוט שרק

החזן עומד והציבור יושבים:

ב-נהגו רבים כשמברכים את החודש, להוסיף תארים מיוחדים לכמה חדשים: אדר

הנהדר, ניסן המעוטר, אייר זיו, סיון המוכתר, אב הרחמן, אלול המרוצה:

ג-נהגו נשים צדקניות להתענות בערבי ראש חודש:

ד-נהגו בערבית של ראש חודש, לאחר חצי קדיש שלפני העמידה, אומרים כל הקהל

יחדיו בקול רם: ״ראש חודש לברכה לחיים טובים ולשלום״:

ה-נהגו הנשים להדליק נר לכבוד ראש חודש, ויש נהגו לעשות סעודה מיוחדת לכבוד

ראש חודש:

ו-נהגו הנשים להמנע ממלאכות גדולות, כגון תפירה סריגה וטויה, בראש חודש:

ז-נהגו רבים שלא להסתפר בראש חודש:

א-הוא דוגמת קידוש החודש בבי״ד שהיו עומדים, וראה בזה במג״א (סימן תי״ז סק״א) ובכה״ח שם, וראה גם בספר לקט הקציר וראש חודש ס״א), ובספר מקור חיים ( פרק קכ״ט במבוא), ומ״מ במרוקו לא הקפידו בדבר, וכמובא באוצרות המג׳רב (ר״ח):

ב-כן הביא בספר נהגו העם (ראש חודש), והטעם להבליט את החדשים המיוחדים בשנה:

ג-כן הביא בספר נהגו העם (ראש חודש) ומקורו מספר חמדת ימים, וראה בזה במג״א (סימן תי״ז) וכה״ח שם (סק״י), ובילקוט״, שבת ה׳ ועמוד רנ״ג):

ד-כן המנהג פשוט והביא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד רס״ז) ובספר נר לעזרא (,סימן ס״ז), ובלקט הקציר וראש חודש), ומקורו מהשו״ע וסימן רל״ו ס״ב) שהוא צורך התפלה ואין בו הפסק, וטעמו להזכיר לציבור אמירת יעלה ויבוא:

ה-כן נהגו רבים, והטעם שהוא יו״ט לנשים שלא עבדו את העגל, וכמובא בירושלמי(פ״א דתענית), ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מ״ד), וראה בבן איש חי (ש״ב ויקרא סי״א), ובברית כהונה (מער׳ מ׳), ובכה״ח (סימן תי״ז סקכ״ח), ובלקט הקציר (ראש חודש), וזה הטעם של הסעודה ג״כ:

ו-כן הביא בספר נהגו העם ( ראש חודש), ובספר נו״ב (עמוד קצ״ט), וכן כתב בבן איש חי (ש״ב ויקרא סי״א), ומקורו מהירושלמי ופרקי דר״א הנ״ל, וראה בכה״ח (סימן תי״ז ס״ק כ״ז), ובאוצרות המג׳רב (ר״ח):

ז-כן הביא מרן החיד״א במורה באצבע (סימן ד׳ ס״ק קל״ז), והוא מיסודו של רבי יהודה חסיד עיי״ש,וראה בספר שופריה דיוסף וסימן ח׳):

ח-נהגו כשהחזן אומר זכרנו ה׳ בו לטובה וכו׳ ביעלה ויבוא, הציבור עונים ״כן יהא

רצון, ולא אמן:

ט-נהגו בראש חודש לברך על ההלל ברכת ״לקרוא את ההלל״ תחלה, וכן בסוף:

י. נהגו שאין כופלים את הפסוקים מאודך ה׳ כי עניתני והלאה, ויש נהגו לכפול עד הצליחה נא ולא עד בכלל, ויש נהגו לכפול הכל:

יא. נהגו בפתיחת ההיכל כראש חודש, אומרים יהי רצון המיוחד בשני הימים, ואין מנהג לקרוא ״כריך שמיה״:

יב. יש נהגו לחלוץ את התפילין בראש חודש, לפני חצי קדיש של מוסף, ויש נהגו לחולצם אחרי קדיש:

יג. נהגו בראש חודש כסדר זה: קריאת התורה, אשרי ובא לציון, החזרת ספר תורה להיכל, חליצת תפילין, חצי קדיש, מוסף, תתקבל, ברכי נפשי, קוה אל ה׳ וכו', ואין אומרים שירו של יום:

יד. נהגו שאין אומרים ״ולכפרת פשע״ במוסף כלל, ויש אומרים אותו בשנה מעוברת באדר בלבד:

ח-כן הביא בספר נהגו העם )1ראש חודש), ומקורו מספר עולת תמיד(סימן תכ״ב) ומספר שיירי כנסת הגדולה:

ט-כן הביא בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו (ראש חודש), ובספר נהגו העם (ראש חודש), ובנוהג בחכמה (עמוד רכ״ח), ובספר נר לעזרא (סיע״א), ובאוצר פסקי הסידור (עמוד קצ״ג), וראה ביחו״ד להגר״י חזן (סימן י״א), ובשו״ת תבואות שמש וסימן ס״ס, ובילקוט״י שבת ה׳ ועמוד רפ״ז):

י-כן יש מנהגים בזה, וראה בזה בספר מקור חיים (פרק קע״ט), ובספר נר לעזרא (סימן ע״ב), ובספר לבי ער (סימן י״ז), ובסידור תפלת החודש הוכפלו כולם, ונהרא נהרא ופשטיה:

יא. כן מובא בסידורים ישנים, ובריך שמיה מושמט, והטעם הוא ע״פ מש״כ הזוהר (פ׳ ויקהל דף ר״ו) ובניצוצי אורות של החיד״א שם, שזה רק בשבת, וראה בילקוט״, שבת ה׳ ועמוד רצ״ט) מש״כ בזה, והמנהג מנהג:

יב. הנה דעת הרמ״ע בתשובה (סימן ק״ח) לחולצם לפני כן, וכיו״ב כתב הלבוש וסימן תכ״ג) והפמ׳׳ג שם, וראה במשנה ברורה (סוף סימן תכ״ג), אלא שבילקוט״י שבת ה׳ (עמוד ש״ה) פסק ע״פ האריז״ל לחלוץ אחרי חצי קדיש שלפני מוסף עיי״ש, וכן כתב בנהגו העם (ר״ח סי״א):

יג. כן המנהג פשוט וכמובא בסידורים ישנים, וכן כתב בקיצור שו״ע להגר״ב טולדאנו(עמוד ל״ח), ובנהגו העם (תפלה), ובנוהג בחכמה (עמוד רכ״ז), וכן מנהגי תוניס ולוב, וכמובא בברית כהונה (או״ח מער׳ ר׳), ובספר מנהג לוב (עמוד מ״ב, וראה עוד בזה בספר פרחי שושנים (סימן י״ד):

יד-כן מושמט בסידרים ישנים, וראה בזה תשובה בחוב׳ אור תורה (טבת תשנ״ה סימן מ״ב), ובילקוט״, שבת ה׳ (עמוד שי״ב) וראה בזה בנהגו העם (ראש חודש ס״י):

טו.יש נהגו במנחה דראש חודש, אחרי למנצח בנגינות, מוסיפים מזמור למנצח ה'

אדונינו (מזמור ח׳):

טז.נהגו בראש חודש שחל בשבת, אין אומרים ברכי נפשי:

יז. נהגו לברך הלבנה אחרי שבעה ימים, ויש נהגו לברך אחרי ג׳ ימים, ובפרט כשזה במוצאי שבת, ונהגו שרב ביהכנ״ס מברך את הקהל בסיום ברכת הלבנה:

יח. נהגו לברך ברכת הלבנה אחרי ההבדלה בבית הכנסת, ויש נהגו להקדים ברכה הלבנה להבדלה:

יט. נהגו בברכת הלבנה בסדר זה: הללויה הללו אח ה׳ מן השמים, עד ״חוק נתן ולא יעבור״, כי אראה שמיך וכו' אשר כוננת, הברכה, ואחר כך אומר: סימן טוב ג׳ פעמים ברוך יוצרך וכו', כשם שאנו מרקדים, תפול עליהם וכו' וחוזר חלילה ג״פ. דוד מלך ישראל וכו' ג״פ פעמים, אמן וכו' ג״פ, סלה ג״פ, לב טהור פעם אחה (וי״א ג׳ פעמים), שיר המעלות, הללו אל בקדשו, תנא דבי רבי ישמעאל,קדש דרבנן, שלום עליכם ג״פ, ומנער שולי הבגד, ואומר פסוקים מיוחדים הלא הם בסידור תפילה החודש:

כ. נהגו להקפיד שלא לשתות מים אגורים בכלים בשעת התקופה (כלומר כשהתקופה מתחלפת), מפני הסכנה, ואלו הן התקופות: תקופה ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת:

טו.כן הביא בסידור תפלת החודש ובשאר סידורים ישנים:

טז.כן המנהג פשוט, וראה בזה בספר מקור חיים (פרק ק״פ סי״ט) ובמקורות שם, ובספר גאולי כהונה (מער׳ ר׳), וכן מושמט בסידורים ישנים:

יז. כן כתב בספר נהגו העם (ראש חודש), וכנפסק בשו״ע (סימן תכ״ו ס״ד) ובספר נוהג בחכמה (עמוד מ׳) כתב שהמנהג לברכה בכלות ג׳ ימים, וכן כתב בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד מ״ד), ושכן קיבל מרבותיו, עיי״ש, וכן פסק מהר״ש משאש בהקדמתו לסידור עוד אבינו חי, וענין הברכה,כיון שזה עת רצון ביותר, דבר בעתו מה טוב:

יח. כן הביא בספר אוצרות הפוסקים (שבת) מפי השמועה, ונהרא נהרא ופשטיה: יט. כן המנהג מימי קדם וכן מצוין בסידורים ישנים, וענין הניעור ראש שם מש״כ בשם האריז״ל:

כ. כן המנהג והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד קס״ה) ובספר נהגו העם (ר״ח), וראה בזה באורך בבית היהודי(ח״י סימן ט׳ ס״ה), וטעמים בזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי ראש חודש

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה -מנהגי חודש אלול

נתיבות המערב

מנהגי חודש אלול

א-נהגו רבים לערוך התרת נדרים בי״ט באב, ובראש חודש אלול:

ב-נהגו לומר סליחות באשמורת, החל מיום ב׳ באלול, ופותחים בפיוט ״ישן אל

תרדם״:

ג-נהגו לתקוע בשופר בסליחות, בשעת אמירת י״ג מידות:

ד-נהגו לומר את הפיוט ״למענך אלקי״, כל ימי הסליחות:

ה-נהגו בעננו להוסיף: עננו משגב האמהות, עננו עזרת השבטים, ואומרים, עננו אלהא

״דמאיר״ עננו:

ו-נהגו בעננו לפי סדר זה: אלקי אברהם, בעת רצון, ופחד יצחק, בעת צרה, אלקי יעקב, בעת רחמים, אלקי המרכבה, אלקא דמאיר, בזכותיה דבר יוחאי, משגב האמהות, עזרת השבטים, רחום וחנון:

ז-נהגו לומר וידוי בסליחות, בלחש ככל השנה:

ח-נהגו לערוך ״תיקון כרת״ בחודש אלול:

ט-יש נהגו באלול לפתוח ערבית, במזמור ״אשרי נשוי פשע״, במקום ״לדוד ה׳ אורי

וישעי״ ככל השנה:

י-יש נהגו לומר ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, אחרי שחרית, מר״ח אלול עד הושענא רבא: יא. נהגו להקפיד בחודש אלול לא להשביע שום אדם מישראל:

יב. נהגו בחודש אלול לקרוא כל ״תיקוני הזוהר״ ולהשלימו עד יום הכפורים:

 

א-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (אלול), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם מובא בכה״ח (סימן תקפ״א סקי״ב) שמצינו בזוהר, שמי שנתחייב בנזיפה או נידוי מפי בי״ד של מעלה, נשאר בנידוי ארבעים יום, ומעכב את התפלה, ומשום כך עושים התרה, וראה בספר קב הישר (פרק ל״ג):

ב-כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן ל״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

 ג. כן המנהג והביאו שם בדרכי דוד הנ״ל:

ד-כן המנהג וכן מובא בסליחות ישנות:

 ה-כן המנהג ומובא בסליחות ישנים:

ו-כן המנהג וכן הסדר בסליחות ישנים, וראה ספר מים חיים (עמוד רל״ב):

 ז- כן המנהג, וראה בזה בודד שחרית:

ח-כן הביא בספר נהגו העם (אלול), וציין שם לספר תורה לשמה (סימן תמ״ט) שנתן טעם לזה על פי הסוד:

ט-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(אלול) עיי״ש:

י. כן המנהג בכמה מקומות ומובא בספר נהגו העם (אלול):

יא. כן הביא שם בנהגו העם, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״ב) עיי״ש, וכ״ז כדי להרבות בזכויות, ולהנצל מעון שבועות שמעכב את התפלה כידוע:

יב. כן המנהג, והוא הכנה רבתי ליום הקדוש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה -מנהגי חודש אלול

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי ראש השנה

נתיבות המערב

מנהגי ראש השנה

א-נהגו רבים לצום בערב ראש השנה:

ב-נהגו להקפיד בטבילה לכבוד ראש השנה:

ג-נהגו לעלות לקברי הורים, ולהשתטח על קברות הצדיקים, בערב ראש השנה:

ד-נהגו שאין לובשים בגדים חדשים בראש השנה, ויש נהגו לקנות סיר חדש לכבוד היום:

ה-נהגו בערבית של ראש השנה לפתוח את התפלה בפיוט הנורא ״אחות קטנה״, ואחריו מזמור החג, ויש נהגו להיפך, וביום ב׳ פותחים בפיוט ״חון תחון״:

ו-נהגו בערבית של ראש השנה שחל בשבת כסדר זה: מזמור לדוד הבו לה׳, במה מדליקין וקדיש. לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת, למנצח על הגתית, ויש שאין אומרים במה מדליקין:

ז-נהגו בראש השנה וביתר ימים טובים כשחלים בחול, מדלגים פסוק מזמור שיר ליום השבת, ומתחילים מהפסוק טוב להודות לה׳:

א-כן הביא בספר נהגו העם (ראש השנה), וכמובא בשו״ע (סימן תקס״א ס״ב), וראה בזה בילקוט״, מועדים (עמוד פ״ב):

ב-כן נהגו רבים, וראה בזה באורך כה״ח (סימן תקפ״א ס״ק פ״ב):

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והתפלה שם מתקבלת ביותר עיי״ש:

ד-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ר׳), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), וכן כתב בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), וראה בזה גם בקיצור שו״ע להגר״ב טולדאנו (ח״ב עמוד ר״פ), והטעם כדי שלא יסור מורא יום הדין מעליו, וענין סיר חדש מובא בנו״ב (עמוד כ״ז) והוא לסימנא טבא:

ה-כן המנהג פשוט, ובספר חמדת ימים כתב להקדים אחות קטנה למזמור, וראה בזה במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ו-כן המנהג וכן מצוין במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ז-כן המנהג פשוט, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ב), וכן מצוין במחזורים ישנים, וכן מנהג תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (עמוד ת״ר) ובמנהגי לוב (יו״ט), וראה בזה בכה״ח (סימן תפ״ח סק״ב), וראה בספר לבי ער (סימן י״ח):

ח. יש נהגו בימים נוראים לכפול בקדיש ״לעילא לעילא״, ואומרים עושה ״השלום״ במרומיו בעושה שלום של העמידה ושל קדיש תתקבל:

ט. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, שהחזן מגביה קולו בעמידה.

י. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, בפתיחת הפרנסה, והיא נמכרת בדמים מרובים, והזוכה בה פותח את ההיכל לפני עלינו לשבח, ואומר לבדו בנעימה מיוחדת את ״לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה״, ובסיומו שבים הציבור ואומרים אותו:

יא. נהגו בסדר ליל ראש השנה: קידוש, נטילת ידים והמוציא, ואחריו בסדר זה: תפוחים, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש, ויש נהגו בסימנים לפני נטילת ידים:

יב. נהגו לטבל המוציא בדבש או בסוכר:

יג. יש נהגו לאכול שומשומין ואומרים: יהי רצון שירבו זכיותינו כשומשומין:

יד. יש נהגו להוסיף ריאה, ואומרים: ראה נא בענינו, וריבה ריבנו, וגאלנו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עיננו במאור תורתך:

טו. נהגו לאכול בליל ראש השנה שבעה מיני ירקות מבושלים:

ח-כן יש נוהגים. וראה במ״ב (סימן תקפ״ב סקט״ז). ובענין השלום ראה בכה״ח שם (סקט״ו):

ט-הנה כן המנהג, וכן פסק מרן בשו״ע (סימן תקפ״ב ס״ט), וראה בזה במקור חיים (פרק ר״י ס״ח), וראה בזה בחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳) ושם ניסן אייר תש״מ ןסימן נ״ט):

י. כן המנהג פשוט, והובא בספר לקט הקציר (סימןל״א סקכ״ו) ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והוא לסימנא טבא ולפרנסה טובה בעת פתיחת שערי היכל, בעת אשר כל באי עולם עומדים לפניו כבני מרון, מי ישפל ומי ירום, מי ייעני ומי יעשר, וענין חשיבות מזמור הזה ראה מש״כ בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ע): ובכה״ח (סימן תקפ״ב ס״ק טו״ב):

יא. כן הסדר הקדמון וכמובא במחזורי ליוורנו, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (ח״ה עמוד ל״ו), ואם זה לפני נטילה או אחרי הנטילה. ידועים המנהגים בזה, וראה באורך בילקוט״י מועדים (ר״ה), ובבית היהודי ח״ג (הל׳ ראש השנה):

יב. כן המנהג פשוט, והובא בספר נהגו העם (ראש השנה), וראה בזה בספר ברית כהונה (מער׳ ר׳), וכה״ח (סימן תקפ״ז סק״ד), והכל לסימנא טבא, שתהיה השנה הבעל״ט מתוקה כדבש:

יג. כן הביא בספר מים חיים (רמ״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והטעם משום שיש הסוברים שרוביא היא שומשמין, עיי״ש במים חיים:

יד. כן מנהג יהודי מקנס, וכמובא בספר נהגו העם (ר״ה), ומקורו מהטור (סימן תקפ״ז), וראה בזה בספר מועד לכל חי(סימן י״ב סק״ח), ובכה״ח (סימן תקפ״ז סקט״ו):

טו. כן נהגו רבים, והביא זה בספר מים חיים (רמ״ב), ושבעת הירקות הן: קשואים, דלעת, חומוס, פולים, כרתי, תרד, לפת, וכ״ז לסימנא טבא ע״ד הנאמר: אכלו משמנים וכו׳ כי קדוש היום לאדוננו, שנדרש על ראש השנה כידוע:

טז. נהגו בשחרית של ראש השנה, כשהחזן קם לתיבה עומדים שני אנשים לצידו במשך כל התפלה, ובוחרים באנשים כשרים ובקיאים בתפלה:

יז. נהגו בר״ה ויום הכיפורים, לומר את הפיוט האדרת והאמונה לפני ברוך שאמר, החזן אומר את הקטע, והציבור עונה ״לחי עולמים״ והכל בנעימה מיוחדת:

יה. נהגו לומר את כל הפיוטים שנתקנו במקומם, וכפי שהיה נהוג מימי קדם:

יט. נהגו שהחזן אומר אבינו מלכינו וכר והציבור עונה אמן, למעט ד׳ קטעים בהם כל הציבור אומרים יחד, והם: אבינו מלכינו הראשון והשני, זכור כי עפר אנחנו, והאחרון:

כ. נהגו כשראש השנה חל בשבת, אין אומרים כלל ״אבינו מלכנו״, ויש נהגו לאומרו, בדילוג קטעים המוזכרים בהם חטאים ופשעים:

כא. נהגו להעלות את התוקע לעליית חמישי, בשני ימי ראש השנה:

כב. נהגו בתקיעות דמיושב (לפני מוסף) שהתוקע עומד, והציבור יושבים, ואפילו בברכות:

טז. כן כתב בספר נו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה בשו״ע (סימן תרי״ט ס״ד) ובלקט הקציר (עמוד תקמ״ו), והטעם ע״ד מה שנאמר ״ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד״, ויש לזה גם מקור מהזוהר (פ׳ שמות):

יז. כן מובא במחזורים ישנים, וכן מנהג שאר קהלות הספרדים, והוא הכנה רבתי לתפלת הימים הנוראים, וראה בשערי תפלה (עמוד צ״ח) שמביא בשם הקדמונים, שכשישראל אומ׳ ברוך שאמר, המלאכים אומ׳ האדרת עיי״ש:

יח. כן המנהג פשוט, ובמחזורים ישנים הובאו כולם במקומם, וראה בזה בספר יחוה דעת להגר״י חזן (סימן כ״ה), ובספר מקוה המים להגר״מ מלכה (סימן ל״א), וכן כתב הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן מ״א), ובהסכמתו למחזור נר יצחק, וראה עוד בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד ק״ג) בשם מהר״י בן ואליד, וכן כתב הגר״ח הלוי בספרו עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״א):

יט. כן המנהג פשוט, ואולי משום חשיבותם ותוכנם המיוחד אומרים אותם כולם יחד:

כ. הנה בספר נוהג בחכמה (עמוד רל״ז) ובספר השמים החדשים (סימן פ״ו) ובלקט הקמח (אות א׳) כתבו, שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת, וביוה״ב שחל בשבת יש שאומ׳ אותו, ואלו בספר נהגו העם (ר״ה) כתב שאומ׳ אותו בשבת, רק שמדלגים חטאים ועוונות שבו(וראה בכה״ח סימן תקפ״ד סק״ח):

כא. כן נהגו רבים, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו ברמ״א (סימן תקפ״ד ס״ב), והטעם בזה כי התוקעים נמנעים מקבלת שכר, לפי המובא בשו״ע סימן תקפ״ה, לכן כפיצוי מעלים אותם לעליית חמישי, וראה עוד טעם בלבוש (סימן תקפ״ד ס״ב):

כב. כן המנהג. והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ר״ה), ומשום כך נקראו תקיעות דמיושב:

כג. נהגו לומר את הפיוט ״ונתנה תוקף״, בחזרה, כקטע ועל המדינות וכו', אחרי ״ויצרי מעללי איש״:

כד. נהגו לתקוע במוסף בלחש ובחזרה, ולפני ״תענו ותעתרו״, ותרועה גדולה אחרי עלינו לשבח, ויש נהגו שאין תוקעים בלחש כלל, ומשלימים זה לפני עלינו לשבח:

כה. נהגו רבים בראש השנה לבשל ״כוסכוס״ מתוק, ושולחים לעניים:

כו. נהגו להקפיד שלא לישון בראש השנה ביום, גם ביום א׳ וגם ביום ב׳:

כז. נהגו במנחה של צום גדליה, להפטיר את ההפטרה ״דרשו לה׳ בהמצאו״:

כח. נהגו באם טעה האדם ואמר ״מלך אוהב צדקה ומשפט״, בעשרת ימי תשובה, אינו חוזר.

כט. נהגו לומר ״אבינו מלכינו״ בעשרת ימי תשובה, שחרית ומנחה, ויש נהגו שאץ אומדים אותו כלל:

ל. יש נהגו לפתוח את תפלת שחרית בימים נוראים בתפלה: אלקינו וא״א, מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו׳:

כג. כן המנהג, וכך מצוין במחזורים ישנים:

כד. כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן מ״ז), והמנהג השני ג״כ היה קיים באיזה קהלות והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רט״ו):

כה. כן הביא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והוא עדה״ב אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, שדרשוהו חז״ל על ר״ה:

כו. כן המנהג, והוא ע״פ המובא בירושלמי, מאן דדמיך בר״ה, דמיך מזליה כוליה שתא:

כז. כן כתב בספר נהגו העם (תעניות) שכן המנהג בפאס, וכנפסק בשו״ע (סימן תכ״ח ס״ה), וכן כתב בעשה לך רב(ח״ה עמוד שס״ו), וראה עוד בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קל״ט), ובספר נר לעזרא (עמוד צ״ח):

כח. כן הביא בספר מים חיים (סימן ש״ז) ובספר נהגו העם (ראש השנה), ובקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד ק״ה), וכדעת הרמ״א (סימן תקפ״ב ס״א), וכן פסק שם הכה״ח והבן איש חי (פרשת נצבים ס״י), וידועה דעת מרן הגרע״י שליט״א ע״פ מרן השו״ע שיש לחזור:

כט. כן המנהג פשוט וכשאר עדות ישראל, אלא שמנהג התושבים בפאס שלא לאומרו כלל, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ח) עיי״ש;

ל. כן מובא במחזורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (ראש השנה):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי ראש השנה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 162 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר