נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תפילת שחרית

כג. נהגו לאחוז את הארבע הציציות בקריאה שמע, בין אצבע לזרת, ויש שנהגו לאחוז שתים בלבד:

כד. נהגו להאריך בה׳ וד׳ של אחד, ונהגו להטות מעלה מטה ולארבע רוחות:

כה. נהגו לומר את הפסוק ״וחרה אף ה׳ ״ וכו׳ בלחש גמור, ויש נהגו להתחיל בלחש, כבר מהפסוק השמרו לכם וכו׳:

כו. נהגו שהחזן מסיים ״אני ה׳ אלקיכם״, והציבור עונים ״אמת״, ושב החזן ואומר ״ה׳ אלקיכם אמת״ ומיד אומר ויציב, כדי שלא יפסיק בין אמת ליציב, ויש שלא נהגו לענות ״אמת״:

כז. נהגו להתפלל עמידה ללא נענוע כלל, ויש נהגו להתנועע מעט: כה. נהגו להקפיד להתפלל תפלח העמידה, בלחש גמור:

כט. נהגו בנוסח אתה קדוש, להוסיף ״כי אל מלך גדול וקדוש אתה״, ויש שנהגו לדלגו:

הערות המחבר:

כג. כן כתב החיד״א בשיורי ברכה (סימן כ״ד) ומקורו מהאריז״ל, וראה בזה במנהגי החיד״א (.עמוד מ״ח), וכן מובא בנתיבי עם (עמוד מ״ג), והגר״ש משאש בהסכמתו למשנה ברורה איש מצליח כתב, שהמנהג לאחוז רק שתי ציציות, וכן מובא גם בנהגו העם (ציצית), וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים (ציצית סמ״ב):

כד. כן מבואר בשו״ע(סימן ס״א ס״ו) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(קריאת שמע) ובבן איש חי(ש״א פ^׳ וארא ס״ט וס״י), והזהיר שם שלא יתיז הדלת יותר מדאי עד שישמע דא. וראה בסידור עבודת ה׳(דיני ק״ש) בשם הרה״ג הנאמ״ן יצ״ו, ובענין הטיית הראש כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע הנ״ל (שם):

כה. כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ט), ובספר נהגו העם כתב בשם שערי תפלה דלאו שפיר עבדי, ומשמע שם שעיקר הקפידה על החזן, וראה בזה גם בברית כהונה (מער׳ ו׳) ובבן איש חי(ש״א פ׳ וארא הי״ב):

כו. כן המנהג, וכמבואר בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן ע״ה), ובספר יפה שעה (סימן ה׳), וכן כתב בכה״ח (סימן ס״א סקי״ב), ובספר נר לעזרא (סימן י״ב) האריך בזה, ומסקנתו שכן הלכה ומנהג ואין לשנות, וענין הסמיכות בין אמת ליציב כן מובא בסדורים ישנים, וראה בזה בשערי תפלה (עמוד ק״ל), ומ״מ יש שלא נהגו לענות אמת:

כז. כן כתב החיד״א, והביאו בנר לעזרא (סימן ז׳) וכן כתב בכה״ח (סימן מ״ח ס״א), ומקורו על פי הסוד, ובספר שערי תפלה (דף ע׳) אסף רבים מגדולי הפוס׳ הסוברים כך, ומאידך בספר נהגו העם בשם לפי ספרי(אות קי״ג) כתב שהמנהג לנענע גוף בתפלה, וראה שם שהביא מקור לדבר עיי״ש, ובאמת הרמ״א (סימן מ״ח ס״א) קרא למתנענעים מדקדקים עיי״ש:

כח. כן כתב בספר לפי ספרי(אות ת׳), לרבי רחמים אדני ז״ל, ובמנהגי החיד״א (עמוד מ״ט), ובלקט הקציר (ס״ו סקל״ג), ובספר נתיבי עם (עמוד ס״ט) וראה בכה״ח (,סימן ק״א סק״ח):

כט. כן הנוסח בסידורים ישנים, אלא שבקשר גודל מבואר שאין לאומרו, וכן מובא בנתיבי עם שבירושלים אין נוהגים לאומרו:

ל. נהגו בנוסח אתה חונן, לומר: וחננו מאתך ״דעה בינה והשכל״, ויש נהגו כנוסח: וחננו מאתך ״חכמה בינה ודעת״:

לא. נהגו בנוסח למלשינים: ״למלשינים ולמינים״ וכו', ומסיימים: ומכניע ״מינים״, ויש נהגו בנוסח: ״למינים ולמלשינים״, ויש מסיימים: ומכניע ״זדים״:

לב. נהגו שהחזן אומר ״ה׳ שפתי תפתח״ בלחש, ויש נהגו לאומרו בקול רם:

לג. נהגו כשהחזן אומר ״אלהי אברהם״ וכו', הציבור אומרים ״עליהם השלום״:

לד. נהגו כשהחזן אומר ״משיב הרוח״ או ״מוריד הטל״, הציבור אומרים ״לברכה״:

לה. נהגו כשהחזן אומר ״ומצמיח ישועה״, הציבור אומרים ״בקרוב״, וכן נהגו לסייע לחזן בקטעים שונים:

לו. נהגו לומר ״נקדישך ונעריצך״ יחד עם החזן, וכן נהגו לומר את כל קטעי הקדושה, החזן והציבור, ויש נהגו שרק החזן אומר ״נקדישך ונעריצך״:

לז. נהגו לעמוד בקדושה, עד סוף ברכת אתה קדוש:

ל. בספר נהגו העם (תפלה') כתב שהמנהג לומר ״חכמה בינה ודעת׳" אלא שבסידורים ישנים כתוב הנוסח ״דעה בינה והשכל״, וגם בנוסחאות שבסידורי אשכנזים יש שניהם, וראה בזה בנתיבי עם (עמוד ע״א), ובספר שערי תפלה (קל״ה):

לא. הנה החיד״א בקשר גודל כתב שקבלנו לחתום ״מינים״, ואף שבשלמי ציבור לא רצה בזה, וע״פ המקובלים צ״ל ״זדים״, אני בעוניי איני זז ממנהגי עיי״ש, ומ״מ הנוסח בסידורים ישנים ״מינים״ ובסוגריים ״זדים״, וראה בזה באוצר פסקי הסידור!עמוד רס״ט) ובמנהגי החיד״א !עמוד ס׳) ובנהגו העם !תפלה) ותחלת הברכה ״למלשינים״ וכמובא בסידורים ישנים:

לב. כן המנהג וכמובא בספר ויאמר יצחק (ליקוטים תפלה סימן י״ג), וכן כתב מגן אברהם !.סימן קי״א סק״ד) בשם האריז״ל, וכן מובא בשו״ע הרב (שם ס״ג), וראה בשערי תפלה (.עמוד קל״ג) בזה, וראה בכה״ח (.שם סק״י) שדחה דבריו, וראה באורך בילקוט״י ח״א (.עמוד רע״ח):

לג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל כי זכות אבות לא תמה. והם מרבים שלום בעולם. ומשום כך אנו משיבים להם כגמולם ״עליהם השלום״, וכך נוהגים בעל ישראל ועל רבנן. והכל ע״ד הפסוק זכר צדיק לברכה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (תפלה), וכן מנהגי יהודי תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (מער­' ח') והטעם שלא יהיו גשמי זעף ורוחות רעות, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה

לה. כן המנהג פשוט, וזה מחשיבותם של הדברים, וראה מה שכתבנו בזה לעיל בקדיש (.סעי״א):

לו. כן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו  (תפלה סקט״ו), והוא ע״פ האריז״ל וכמבואר בכה ״ח(.סימן קכ״ה סק״ב), דלא כפסק מרן שם, וראה בזה באורך בספר נר לעזרא  (סימן י״ט) ובבן איש חי(.פ׳ תרומה), וי״א שנקדישך נאמר ע״י החזן בלבד, וראה בהקדמת מהר״ש משאש לסידור עוד אבינו חי::

לז. כן המנהג פשוט, וראה בזה במשנה ברורה (או״ח סימן קכ״ה סק״ט), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(דיני הקדושה עמוד קט״ו):

לח. נהגו כשהחזן אומר אתה קדוש, הציבור עומד ושותק, ואין עונים ״אמת״ כמנהג איזה עדות:

לט. נהגו כשהחזן אומר ״בשובך לציון ברחמים״, אומרים הציבור ״כמאז״ כקול רם:

מ. נהגו כשהחזן אומר ״וכל החיים יורוך סלה״, אומרים הציבור ״ברוך חי העולמים״:

מא. נהגו הכהנים לעמוד ברצה לנטילת ידים, ויש נהגו להקל בנטילה זו, וסמכו על נטילת ידים דשחרית:

מב. יש נהגו לשים מי ורדים במים לצורך נטילת ידים של כהנים, ובפרט בחגים:

מג. נהגו לעמוד כולם בדומיה בשעת ברכת כהנים, כל אחד במקומו, ואין מנהג לכסות הבנים בטלית:

מד. נהגו באמירת פסוקים מיוחדים בשעת ברכת כהנים (הלא הם בסידורים), ויש נהגו לאומרם רק בימים נוראים, ויש שנמנעו לאומרם:

מה. נהגו כשהחזן אומר ״כהנים״, הציבור אומרים ״עם קדושיך״:

לח. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל שהרי אנו אומרים אמן בסופו, שפי׳ אמת, והוא שב על הכל:

לט. כן המנהג פשוט, וי״ל הטעם לזה, שאנו מבקשים שהגאולה העתידה תהיה כימי צאת אבותינו ממצרים, שהיה ברחמים גדולים, למען שמו באהבה:

מ. כן המנהג פשוט, וי״ל שהוא כהודאה מיידית על הדברים, שנאמרו מפי החזן, בבחי׳ ודבר בעתו מה טוב, ובפרט שבזה יש רמז לארבעה שחייבים להודות כידוע:

מא. הנה על פי המבואר בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ו), נטילה זו חובה, ואעפ״ב כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים), ע״פ תשובת הרמב״ם, שרק ביום כיפור נהגו סלסול בעצמם, ואלו בשאר ימות השנה סמכו על נטילת ידים דשחרית, וכן מבואר בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ז), וראה בזה בכה״ח (שם סקל״ה), ובנתיבי עם (עמוד ע״ו), ובספר לפי ספרי (אות נ׳ סימן קי״ג):

מב. כן נהגו רבים, והביאו בספר לקט הקמח (הל' יו״ט אות ת׳) ובספר מים חיים (הל׳ יו״ט), ומשמע שכן היה המנהג כל השנה, וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים ודיני עמידה ס״ט):

מג. הנה בשו״ע (סימן קכ״ח) מבואר שבשעה שהכהנים מברכים את העם אין להסיח דעת, ובכה״ח שם (,סקמ״ב) הביא שבארצות אשכנז נהגו לכסות את פניהם, וסיים שכן ראוי לנהוג, ואולי מזה צמח המנהג, אלא שאין מנהג זה אצלנו:

מד. בן המנהג והביאו בספר נר לעזרא (עמוד רנ״א), ושאין בזה חשש הפסק ורק יזהרו לאומרם בשעה שהחזן מנגן, וראה ביחוה דעת (ח״ה סימן ט״ו), ובספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט) החמיר בדבר:

מה. כן המנהג והביאו בנהגו העם (שונות) וראה בכה״ח (סימן קכ״ו סקי״ד), ויתכן שזה טעם המנהג:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 45