ספרו-צפרו


שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

שערי ספרושמעון הצעיר גדל כיתר חבריו בני גילו במללאח של ספרו. כשמלאו לו שנתיים, ביקר בסלא־לכבירה (בית־הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר. שאון הילדים ותעלוליהם לא העסיקו אותו. פעם או פעמיים ביום היה מגיע תורו לקרוא במהופך לפני הרבי ולחזור על מה שאומר לו המלמד. כך למד אותיות וצירופי אותיות, מלים ומשפטים, וחזר על כל מלה ותרגמה לערבית. ככה למד לקרוא. אולם הוא זוכר שמשנפקחו עיניו להכיר את העולם בו הוא חי, כבר ידע לקרוא ולהבין פרשה עם פירושים ותרגום אונקלוס. בן חמש, גמר את החומש וידע כל מזמורי התהלים, ספר רות, מגילת אסתר ואיכה בעל־פה. יותר מכל אהב את התהלים וחזר על מזמוריו בינו לבין עצמו כשהתהלך יחידי, תמיד רענן כעץ שתול על פלגי מים. בגיל שבע, כבר היה עסוק בנביאים ובכתובים וגם משנה, תלמוד ומדרשים מילאו את כרסו. הוא היה מהשקדנים שבחבורה ותמיד אהב את האותיות הקטנות, וקיים ״והגית בו יומם ולילה״. בשעות הצהריים של ימות הקיץ, היה שוקע בנמנומים כשהוא מעלה זיעה מרוב החום הלוהט וכשכל היתר קוראים בהטעמה פרקי נביאים ראשונים, שרוי היה בחלומו על ארץ כנען, על הפלשתים ועל השפלה שבין הים ובין הרי שומרון ויהודה. כשגמר לימודיו וחגג ברוב פאר את בר־המצווה שלו עבר ללמוד בישיבה. במוחו החריף ובשכלו החד, הצטיין בשקדנותו ובזכרונו המופלא וספג הכל כבור סוד שאינו מאבד טיפה. ויכוחים סוערים על עתידו התנהלו בחיק משפחתו. ויכוחים שכל הקרובים נטלו בם חלק. אמו החליטה שיהיה לרב ודיין. משפחת רבנים הייתה משפחתו מדורי דורות עד הסבא שלו מצד אביו, הוא רבי שלמה. הסבא שלו ניתק שושלת יוחסין זו ויצא לנדוד כסוחר בהרים ובכפרי השפלה, כרוב יהודי ספרו, ואף עשה חיל ברכוש, במקנה ובאדמות עד שבגדו בו שותפיו הברברים, גזלו את כל כספו והותירוהו בעל מום מדקירות סכיניהם.

בנס נשאר בחיים, אך אף פעם לא חזר לאיתנו. לאחר כמה שנים מת מפצעיו. עכשיו עם בן כזה שיצאו לו מוניטין של עילוי, רצתה אמו, חנה, לחדש זכות זו, שהייתה זכותן של משפחות מועטות בעיר. מעמדם של תלמידי חכמים ורבנים היה מעמד מיוחד שכבוד גדול בצידו, אם כי, מצבם החומרי היה תמיד דל. אביו, יהודה, לא אהב להזדקק לבריות ולעשות התורה קרדום לחפור בו, על־כן רצה ללמדו מלאכה. אחת המלאכות בהן עסקו יהודי ספרו שהתפרנסו בדוחק אבל בכבוד הייתה עשיית מנעלים מעור כבשים. כמו כן עסקו בתפירת גלימות וחזיות מעשה אומן, בצורפות, בפחחות, בטוויית שטיחים וברוכלות של צורכי בית, אף כי פרנסות אלה היו בצמצום ורוב בני העיר היו צריכים לצאת לשוקי הברברים ולחזר על הכפרים במרכולתם.

אמו של שמעון — חששנית הייתה וכל פעם שבעלה נדד בכפרים, לבה היה תמיד מנבא לה רעות. על כן גמרה אומר לבלתי תת לבנה ללכת בדרכי אביו. שמעון עצמו, ככל בני ספרו שגדלו בעריסת הטבע הנפלא של העיר והתבשמו מריחה, אהב את הטבע כמאמר הכתוב ״ונפשו קשורה בנפשו״, ערג למרחבים ונטה לקבלה ולמקובלים. אהב את ספר הזוהר, והרזין שבין שורותיו שעדיין לא ירד לעומקם, קסמו לו. כל ערב שבת כששר ״לכה דודי״ ועוד זמירות לקבלת שבת מלכתא, ראה את עצמו בלוויית מקובלי צפת מדלג על ההרים ומקפץ איתם על הגבעות. אהבת ישראל בערה בו והגלות המרה דיכאה את נפשו.

מצעירותו נטה לבדידות. היה בעל עין חודרת המבחינה במה שקורה סביבה. תקיף ומרדן ובעל יצר למעשים נועזים. הוא נהג לבלות שעות רבות בבוסתן אביו ושם היה משוחח עם מוחמד, השומר הזקן אשר על הגן. לפעמים היה יושב בצל האילנות מבוקר עד ערב. הבוסתן נמצא לא רחוק מבאב־אלמקאם, היא הרחבה הראשית שמחוץ לחומת העיר, על גבולו עבר וואד־רחא (נחל הטחנה) שהיו בו צבים וצפרדעים לרוב, שעקבו אחר נמפיות השטות על מימיו הזורמים לאיטם. צפצפות גבוהות שגזעיהן מכוסים הדרה ירוקה כל ימות השנה, הפילו צל כבד על מימיו הצוננים. הירגזי ציפור שיר קטנה –  ששכן בין ענפי הצפצפה היה משמיע ציוציו כבן נפחים מנוסה ולעומתו סלסל בקולו הזמיר בהכרת ערך עצמו. בין זה ובין זה בקע ציוצה העדין של החוחית השקודה בבניית קינה בין ענפי האקליפטוס הקרוב. אל כל אלה הצטרף גם הירקון בצפצופו הערב והרציני. בתוך נוף קסום זה, היה שמעון הצעיר תפוס שרעפים, כשעיניו יעוצות בהרים שמאחוריהם נפרשה דרך מסעותיו של אביו, וכאילו ערגה נפשו אל ייעודה ואל גורלה המסתורי.

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

רבות שמע על שודדים נועזים ששלטו כשבילי העפר שברחבי מרוקו, כשזו עוד לא ידעה כביש ומכונית. כשהיה שמעון כבן ארבע־עשרה, נענה אביו להפצרותיו המרובות לקחתו עימו. בעיקר משום שגם איש חסדו ומגינו, הוא שיך לחאז, הפציר בו להביאו לאחוזתו כדי שיתר בני המשפחה יכירו אותו. כשנולד שמעון, באו שיך לחאז ואנשיו לבקר את ביתו של עמי יהודה והביאו עימהם מתנות רבות. האם התנגדה בכל כוחה לכוונה זו, בכתה ויללה, אך לבסוף נכנעה לתחנוניו של בנה השש ללכת אל מרחבי־יה למרות סכנותיהם ומוראותיהם. כל אותם ימים שלפני הנסיעה, היה מפזם בלחש מזמורי תהלים ופניו זוהרות. כשעלה על הסוס ורכב לצד אביו, ראה לפניו אותו עולם שכולו הוד, פחד וסכנת נפשות והיה מפזם לעצמו: ״אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳… ה׳ מעוז חיי ממי אפחד…׳׳. כשהגיעו הוא ואביו לכניסה לגיא, ראה שמעון עבד כושי ענק ורב מידות עומד וגובה מס־מעבר מכל איש ואיש של ה״רפאגא״ (שיירה), היא שיירת היהודים הרוכלים. רק המלווה הברברי המזויין שנסע איתם לא שילם. שמעון הצעיר, התמרמר ונתמלא חרון וחימה.

  • האמנם תשלמו לו? שאל את אביו.
  • מי ימצא עוז להילחם בו ובשבטי הברברים ? זאת היא ארצם! הכסף שאנו נותנים לו יהיה כפרתנו, אמר האב.
  • יבוא יום ואשבור עצמותיו של חמסן זה! מלמל לעצמו.
  • אביו שמעו, הסתכל בו, נבהל, ונתן עליו בקול.

הס! צעק לעברו בחלחלה, אתה רוצה לשנות סדרי בראשית? לא תסע ולא תשבור שום עצמות! מה אנו ומה כוחנו שנילחם בשבטי הברברים? הוא ירש את זה ממני, אמר האב בינו לבינו, כשהוא מנסה להבין את המתחולל בנפש בנו. עם הזמן גם הוא יצטנן מהתלהבות זו, חשב. בעיני שמעון הצעיר לא ישרה השפלה זו. לא יכול להבין משום מה יהודים כה רבים אין בהם העוז להיפטר מפגע רע זה העומד בדרכם וחומס אותם לאור השמש? אביו הסביר לו דברים שכבר שמע לא פעם שהיהודים באו לכאן לגור ולא להשתקע, כאורח נטה ללון וכתושב עראי אינם יכולים להתגרות באדוני הארץ.

אנחנו סתם בני־חסות שחייהם מלאי צרות בלאו הכי. אנחנו חיים כיהודים בחסד ולא בזכות. נכון שהם פה מזה מאות ואלפי שנים אבל אף פעם לא ראו את עצמם כבני הארץ הזאת. ככה המשיכו להתדיין ושמעון מקשיב לדברי אביו שנתכוון ללמדו הכנעה ואורך רוח עד בוא המשיח. אבל שמעון הצעיר קצר רוח היה ועניין המשיח קסם לו מזמן והעסיק את מוחו. היו לו שאלות רבות ועליהן לא קיבל תשובה שתשקיט את נפשו הסוערת. משפחת שיך לחאז קיבלה את שמעון בתרועות גיל, ממש כבן משפחה ושיך לחאז ישב איתו שעות רבות וסיפר לו על רקמת היחסים בין משפחותיהם מזה דורות. הוא הרגיש בקולו של שיך לחאז יחס אבהי וכן. אחר לקח אותו לבקר באחוזות השכנות והציגו בגאווה רבה כבן יהודה וכנכדו של שלמה שהיה בן חסותו של אביו. לפני שעזבו את האחוזה, נתן לו במתנה סוסה קטנה בת שנה. זו הייתה מתנה מיוחדת במינה שהעידה על חיבתו והוקרתו הרבה, משום שסוסה קטנה זו, הייתה בתה של אחת מסוסותיו האצילות של שיך לחאז, סוסות הידועות בכל האזור.

 כך הפגין שיך לחאז ברבים את כוונתו, לפרוש חסותו האישית על שמעון הצעיר. והסוסה הייתה מיועדת לשמש לו מגן ומחסה בדרכים המסוכנות. בחוזרו ממסע זה, והוא מלא רשמים, פקדוהו ביתר שאת ההזיות על ארץ־ישראל. יותר ויותר נתחבבה עליו, כאילו הייתה קן למחשבותיו. לפעמים, כשהיה שוהה בבוסתן, דימה לראות בהר שממול את הר הגלבוע עליו נפלו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים, דימה כאילו ראה קרב ממש ושמע שקשוק חרבות ושריקות חצים מפלחות את האוויר, או יש שראה לפניו את שמשון הגיבור רץ ושערי עזה על גבו, צוחק על הבהלה שהפיל בקרב הפלשתים. הוא קרא וקרא ללא סוף שירי חיבה ופיוטי אהבה על ארץ ישראל שהגבירו את געגועיו לארץ אבותיו. התמסר יותר ויותר ללימוד העברית שבה שלט שליטה מפליאה ואף נהג לדבר בה בשבתות ובחגים עם הרבנים ועם חבריו תלמידי הישיבה והיה לשם דבר בין בני דורו במללאח.

שאלות שנותרו ללא מענה ניקרו בראשו ללא הפסק. מבני גילו התבדל וחשב על עמו ועל קיומו העלוב. אמו הייתה מספרת לו על החכמים המופלאים הקבורים בבטן ההר הקדוש, הוא זבל־לכביר(ההר הגדול),שסגר עליהם משום שרצו לקרב את הקץ וכן על אגדת שערי־ספרו, והייתה משננת באוזניו: אסור לדחוק את הקץ בני, נחכה לתשועת ה׳ כי תבוא, כי לא כלו רחמיו. אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. אך אוזני שמעון היו תמיד קשובות ודרוכות בציפייה לשמוע את שופרו של המשיח בכל עת ובכל שעה. בעוברו ליד שערי המללאח הגדולים, שם ישבו עניי העיר על הגשר של וואד־ שוק, היה בוחן היטב את פני הזקנים היושבים שם, אולי יגלה ביניהם סימניו של המשיח המתענה בגלל חטאיהם של ישראל. בכל השנים שלמד בישיבה לא נשכחו מלבו הרהוריו לגאולה עד שבא מאורע אחד וזעזע את נפשו ושינה את מערכיה. יום אחד הגיעה שמועה לספרו שהותקפה שיירת הרוכלים היהודים ובין ההרוגים עמי יהודה, הוא אביו של שמעון הצעיר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

באחד הימים, כשאליהו סיסו ואני חזרנו מהשדות, פגשנו בחיים בכניסה למללאח. ״איפה אתה?״, שנינו צעקנו עליו. הוא ענה בניחותא כדרכו. חיים היה תמיד שקט ורגוע וכל מילה שלו – בסלע. כמו שנאמר ״מלה בסלע משתוקא בתרין״. הווה אומר, שאם הדיבור שווה סלע – הרי השתיקה שווה שני סלעים. בחיים התגלם המשפט האמור. הזמן אצלו זורם לאטו. לרוב שותק ורק מקשיב בארשת רצינית. לפעמים אנחנו ממהרים, אבל הוא, עד שיוציא הדיבור מפיו המשיח יבוא. תמיד מחייך, אפילו שצועקים עליו, וממשיך כאילו לא אמרנו כלום. מעולם לא ראינו אותו כועס. תמיד עונה בשקט ובחיוך תמים. הוא לא הלך אתנו לשדות, כי בשביל זה צריך להיות זריז כחץ מקשת, ער ועומד על המשמר כדי להזהיר אותנו בדיבור או בצעקה. מחיים אין לצפות לכך, כי עד שיוציא הדיבור מפיו, השומר יספיק להנחית עלינו מהלומות. לכן הוא לא בא אתנו לשדות. הוא חיכה לנו במקום בטוח, או על ענף עץ מוסכם והיינו באים עם השלל לאכול הכל יחד. מה, הוא קיבל חלק מהשלל אפילו שלא השתתף? נכון! אנחנו למדנו שגם אלה שנשארו במחנה קיבלו חלק מהשלל.

אנחנו היינו יחד בכול. ״כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו״.״ויאמר אליהם לאמור בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחושת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל אויביכם עם אחיכם״. אליהו הרוס היה אתנו כל הזמן. הוא היה ממולח וזריז כקוף ואפשר היה לסמוך עליו. אליהו סיסו – עד שלא תיקנתי לו את החליל – לא הועיל לנו כשומר. לאבא של חיים הייתה חנות ליד שער המללאח וגם מחסן לאורך רחוב זה על חוף ״וואד שוק״. כאשר פגשנו את חיים, היה בידו מפתח והוא היה בדרכו למחסן בשליחות אביו להביא סל אגוזים מהמחסן. זו הייתה הפעם הראשונה שהתלווינו אליו בשליחות כזו והיינו סקרנים לראות מה יש במחסן הזה. הרחוב היה קצת חשוך. בין הקירות למעלה, מגג אל גג, היו פרוסות ומתוחות מחצלות כעין תקרה שהגנה על הרחוב מהחום הקשה של הקיץ שארך אצלנו זמן רב. חיים פתח את המחסן ועמדנו מתפעלים אל מול אשר ראו עינינו. היה שם מכל טוב. תמרים, אגוזים, שקדים, בוטנים ועוד. בזמן שחיים מילא את סל האגוזים בשביל אבא שלו, מילאנו אנחנו את בטננו מכל הבא ליד. בעיקר שקדים ודבלים, בוטנים ותמרים. אכלנו בשפע ויצאנו עם חיים שבעים וטובי לב. מה אמר חיים? שום דבר! הרי אנחנו ידידים טובים, לא ? פיללנו לכך שייפול בחלקנו מפגש כזה לעתים קרובות! האמת היא שזללנים לא היינו ואכלנו במידה – כיאה לילדים מחונכים. אין צורך להגזים, נכון? מצד שמאל של ״באב-למקאם״ היה גן הדור ביופיו, ובו צמחי נוי מלבלבים בפרחים שונים שגדלו שם. גננים צרפתים טיפחו את הגן הזה. היינו עוברים בתוך מנהרת ירק טבעית בנויה מקשתות שהיו מכוסות בשיחי שושנים, ושיחי יסמין היו מטפסים על הקשתות לאורך מאות מטרים. בושם הוורדים והיסמין מילא את האוויר, וכך הלכנו ונשמנו בהנאה את האוויר המבושם הזה. אחרי שהלכנו בגן כברת דרך פנינו שמאלה, ואחרי ירידה קלה, קצת תלולה, ראינו לפתע בריכת שחייה ציבורית גדולה שניזונה ממי הנהר הממלאים אותה מצפונה ואשר יורדים בדרומה במפל מים הנשפך להמשך הנהר. כל אחד היה מוצא לו פינה לשבת בה בפרטיות, מוקף שיחים ועצי ערבה גדולים. רשרוש המים הזורמים וצפצוף הציפורים מילאו את החלל במנגינה טבעית ערבה לאוזן. באווירה זו הרגשנו כחלק מהסביבה, ואת הסביבה כחלק מאתנו. התמזגנו בה והיינו מאושרים בחיקה. כדי שלא תהיינה התכתשויות ואי נעימויות סודר כך שהבריכה תהיה פתוחה בשבת רק ליהודים, ביום שישי למוסלמים וביום ראשון לנוצרים. בשאר ימות השבוע תהיה פתוחה לכולם. ככה נשמר השלום. לא כמו במגרש כדורגל – כשהתקיימו משחקים בין קבוצה יהודית ובין קבוצה של ערבים או נוצרים, לרוב הסתיימו אלה בתגרות ידיים, בפרט כשהקבוצה היהודית ניצחה. כאשר חשנו תגרה ממשמשת ובאה, יצאנו מיד יחד. בראש הלך עמור אסולין, שקראנו לו שמשון הגיבור. הגויים פחדו ממנו ולא הציקו לנו. הקצה השני של הגן הוביל לעיר החדשה שגרו בה בעיקר נוצרים וגם משפחות יהודיות רבות. בית הספר היהודי ״אליאנס״ של חברת ״כל ישראל חברים״ מצרפת, נמצא גם הוא בעיר החדשה. היה זה בניין מפואר, מוקף גינה גדולה עם עצי פרי שגם עליהם לא פסחנו. ל״אליאנס״ הלכנו מאוחר יותר כשסיימנו כמה כיתות בבית הספר העברי ״אם־הבנים״.

כעת אתם כבר יודעים משהו על העיר הקטנה ספרו. פנינת חמד, מוקפת פרדסים ובוסתנים מכל עבר, נחלים, נהרות ומפלי מים ושפע של יערות וירק מכל הצדדים. אוויר נקי ושמים כחולים לרוב, עם שמש זורחת בכל הדרה – ראינו כל עונות השנה, מפאת מיקומה של ספרו לרגלי הרי האטלס הקטנים. מזג האוויר הנעים שלה הוא אשר נתן טעם מיוחד לפירותיה ולכל מה שגדל בה, כולל יהודיה שנתברכו בכישרון וביראת שמים. בחורף ראינו שלג וכפור. צבעים מרהיבי עין בסתיו, בזמן השלכת. הקיץ חם, יבש ונעים, ובאביב כל הטבע אומר שירה בשלל צבעים המפליאים ביופיים. עצי פרי הדר היו גדלים לאורך הכבישים ועצי תות למיניהם, אדומים, שחורים ולבנים, עסיסיים ומתוקים כדבש. רק קטוף ואכול. ״תגזאז״ – היו מין כדורים שחורים שצמחו על העצים. גם הם היו טעימים וגדלים בשפע בכל מקום. כשלא היו פירות, אכלנו חרובים שעציהם היו בכל מקום. פרי זה הזכיר לנו את רשב״י (רבי שמעון בר יוחאי) ואלעזר בנו אשר ניזונו ממנו כשהסתתרו במערה מפני הרומאים, לכן היה חביב עלינו.

בסביבה הזאת בילינו את זמננו החופשי. למללאח הלכנו בעיקר כדי לישון. אם היה לנו מקום אחר לישון, לא היינו חוזרים למללאח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר