שמואל שגב


מבצע יכין – שמואל שגב

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
מבצע יכין

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 

אֶפּוֹפֵאָה

אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.

מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.

לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.

ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :

" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.

מַרְטִירוֹלוֹגְיָה

ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.

כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.

" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.

עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.

או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את  האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "

עד כאן דברי משה שרת ז"ל.

ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.

שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.

במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו.

כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח עמוקה. מבחינה מוסרית, היא ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית. אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת הבילויים ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה.

על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית המקדש ושאליה נשאו את עיניהם בתחינה, כל שהנים.

בניגוד ליהדות המחנות, שעלתה לישראל מלוך האודים העשנים של השואה באירופה, חייתה יהדות מרוקו בביטחון יחסי ומצוקתה הייתה בעיקר כלכלית ורגשית. פרט לאי אלו מקרים של פרעות, או של הכנות לפרעות, אזי כפי שהניסיון הוכיח, לא היו במרוקו התנכלויות רבות ליהודים.

כך, שמבלי להמעיט מערך המעשה הציוני של עלייה ב', לפני קום המדינה, העלייה המרוקנית הייתה ספוגה כולה להט יהודי וציוני וכמיהתה לציון  הייתה אמיתית וחזקה יותר מכל גורם אחר. דבר זה בא לידי ביטוי בולט במידת זיקתה ליהדות ולמדינת ישראל.

בניגוד ליהודי אירופה שעלו לישראל ללא שליטה מספקת בשפה העברית, רבים מיהודי מרוקו באו לישראל כאשר העברית שגורה בפיהם. כולם ידעו לקרוא את התפילות במקור וגם לא תמיד הבינו את פשר המלים, אזי התפילות והפיוטים, שבחלקם חוברו על ידי חכמי מרוקו בכל התקופות, היו להם מקור השראה קבוע לעלייה לשיראל.

לגביהם, הקריאה " בשנה הבאה בירושלים ", לא הייתה בבחינת סיסמא ריקה, אלא קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה  הם מישו ברגע שניתנה להם הזדמנות לכך.

שוני אחר : עלייה ב' גם אם התארגנה במחתרת ונקטה בכל כללי הזהירות הדרושים כלפי בריטניה, פעלה בכל זאת בסביבה אוהדת ועם רצון כן של מדינות שונות באירופה, לסייע בהעלאתם של ניצולי השואה. במאבק על זכות של  יהודים אלה להגיע לחוף מבטחים, היה כולו בחופי הארץ.

העלייה ממרוקו, לעומת זאת, התנהלה כולה במחתרת, בסביבה עוינת ותוך סיכון אישי רב – הן לשליחים והן לעולים עצמם. אם חיסול גלויות בבל ותימן העשה במבצעים נועזים וקצרים, חיסול גלות מרוקו נמשך שנים רבות.

אף על פי כן, במשך כתשע שנים, לא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה וגם כאשר בוצעו מעצרים – איש מבין העצורים לא נשבר בחקירה או בעינויים ולא הסגיר את חבריו לשלטונות המרוקנים. אכן, ישנן רק דוגמאות מעטות בהיסטוריה הציונית, כיצד מאמץ עלייה נמשך שנים כה רבות, מבלי שרוח העולים נפלה וקומת השליחים לא שחה.

לרוע המזל, פרטים רבים הקשורים באפופיאה מופלאה זו עודם חסויים ואינם ניתנים לגילוי. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את סיפורה המלא של עלייה זו. על כן גם אם אין עדיין אפשרות לחשוף את זהותם של כל אלה שעסקו במלאכת קודש זו ופרטים שונים הקשורים במבצעיהם, הוצנעו או הועלמו מטעמים מובנים.

אך גם המעט הנחשף כאן לראשונה, בא בזכותם של אישים רבים שפעלו ללא לאות להסרת הלוט מעל פרשה מופלאה זו. ח"כ לשעבר, שמואל טולידאנו, הגיש בדצמבר 1980 הצעה לסדר היום, שבה קרא לממשלת ישראל להתיר את פרסומה של ההעפלה ממרוקו.

גם סגן ראש הממשלה ושר השיכון והבינוי, דוד לוי, תרם את חלקו בנושא זה. ואילו תנועת " ביחד ", תנועה רעיונית של יהודי צפון אפריקה, פועלת זה שנים לחשיפת פרשת גבורה זו.

לצורך כתיבת ספר זה, הסתייעתי בעדויותיהם של שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ונפגשתי עם רבים מהמתנדבים שפעלו במרוקו. לכולם, ובעיקר לאלה שזהותם נותרה עלומה, נתונה תודתי העמוקה.

תודה מיוחדת אני מכיר ל " ששון ", איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ יפעת, שנתמנה בזמנו על ידי דוד בן גוריון לחקור את פרשת טביעתה של ספינת המעפילים " אגוז ". הוא עמד לימיני בעצה ובהדרכה וליווה בחרדת קודש ממש את הופעת ספר זה.

כן מכיר אני תודה מיוחדת לד,ר פנחס קציר איש מעלות, שהעמיד לרשותי את מחקרו על המוסדות הקהילתיים של יהודי מרוקו. ולבסוף – אני מצדיע בכבוד ובהוקרה, ליהדות מרוקו כולה, על סיפור הגבורה המופלא שכתבה בעצם עלייתה לישראל ועל תרומתה לייבוש הארץ ולהפרחת שממותיה.

שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

מבצע יכין – שמואל שגב

2 – מבוא לספר " מבצע יכין " – שמואל שגב.

תולדות יהודי מרוקו.

עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות המגרב עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה – עובדה היא שיהדות מרוקו נותר עד כה " מנושלת " מעברה המפואר.

בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהילות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.

הודות לעידוד זה, יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אור נוגהות על תרבותה של היהדות הפון אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.

על פי מסורת בעל פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה, בין העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגידו למגרב עוד לפני חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 מלפני הספירה.

בבית כנסת עתיק בעיר ג'רבה שבתוניסיה, מצויה אבן שלפי המסורת היא מבאני מקדש שלמה, והובאה לשם על ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני, גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית. נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופת הוונדאלים והביזנטים.

אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; ‎622683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662664 וכן בין השנים 681683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:

 

"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר"‏‏‏‏

 

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג' בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב.

כושר ניידותם, היקנו ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים – הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש בכוחות המשותפים של היהודים והברברים " כוהנת " יהודיה בשם דהייא אל כאהנא ( דהייא הכוהנת ) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.

בקרב המכריע, העדיפה דהייא להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהתייכו ל " אהאל אלכתאב " ( עם הספר ), זכו למעמד של בני חסות ( ד'מים ).

אסור לבן חסות לגעת בקוראן, מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו

אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר

אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה, מתוך יחס של בוז וזלזול.

הנישואין בין מוסלמי ליהודיה מותרים, אך נאסר על בן חסות לשאת נשים מוסלמיות

לא ינסה בן חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמנותיו.

נאס רעל בן חסות לסייע לאוייבי האסלאם

בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט ( זונאר ) ולקשור לזרועו פיסת אריג ( גיאר ) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.

לעולם לא יבנה בן החסות בית כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.

בני החסות, לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.

את מתיה יקברו בני החסות בצינעה ולא יספדו אותם בפומבי

בני החסות, לעולם לא ישתו שיכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם או…חזיריהם

לבסוף נאסר על בן החסות להזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל חי אציל וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרידה או בחמור.

חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכך את מעמדם הנחות של בני החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית הייתה שבועתו של בן החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל כן גם הוכחת חפותו הייתה קשה יותר.

מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן  החסות, לבין בני חסותו ומכאן שמטעמי ביטחון גרידא, חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.

ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קורבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות עברית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח אירופה האחרות.

מעבר למצוות הקוראן, נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון  קיים את הקשר עם הגטו – המללאח – היהודי באמצעות " שייח אל יהוד " – מעין מוכתאר של הגטו – שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים, ולקבל את מכסת כוח האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

" שייח אל יהוד " היה בבחינת ז'נרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם למעשה, מאז המאה ה- 46 ועד שנת 1918, המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

 

במחצית השנייה של המאה ה-8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל חסן – בנם של הח'ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח'ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את ממלכתו.

השושלת האידריסית מלכה במרוקו 197 שנים 788 – 985. אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזירות קשות. בנו, אידרים השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון בשנת 792 – החלה " תקופה הזוהר " של יהדות מרוקו.

הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידריסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל ובחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את המללאח – הגיטו היהודי – והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח'ליפות בית אומאיה בקורדובה והח'ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה.

אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקירבה חכמים רבים. חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בעברית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.

באותה תקפוה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית – ריב יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן לבראט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.

מבצע יכין – שמואל שגב

 דונש בן לברט היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן לברט לאחד ממקורות השראתו של רש"י.

רבי דוד בן אברהם אלפאסי – מי שחיבר את המילון הראשון בשפה הערבית. בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ"ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היה יצחק בן חלפון ויצחק בן יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי.

רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על ידי כל חכמי הגולה. ספרו – הלכות הרי"ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על כן זכה ספר זה לכינו " התלמוד הקטן " והופץ בכל פזורות ישראל.

במחצית המאה ה-12, שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב"ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על ידי השושלת הקנאית " אלמואוחדין ".

ב " איגרת השמד " המפורסמת שלו, טען הרמב"ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו – לא יצאו מחיק היהדות. יתר על כן, אנוס כזה שעשה מצווה – הקב"ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע    בו – יאבד נפשו וכל אשר לו. הרמב"ם ייעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.

גירוש ספרד בשנת 1492, חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר ניצחונם על המאורים – 2/1/1492, קבעו פרדיננד מלך ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון " אלהמברה " שבגרנאדה.

ב-30 במרס 1492, הורה פרדיננד כי עד ל-30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה. כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב לצאת את גבולות הממלכה, ולא – היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מכנאס, טאנג'יר, תיטואן ורבאט.

בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותי, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס גולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.

דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצוות השליט. חיש מהר, עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר החוץ של המדינה.

בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו – רבי ארים אלנקווה, רבי יעקב בירב – שעלה אחר כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר ה " שולחן ערוך ", רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע " בר יוחאי נמשכת אשריך ", וכן רבי דוד בן זמרה – הרדב"ז שפירש את " משנה תורה " להרמב"ם.

תוך זמן קצר, הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה, ובארץ ישראל

אך גילוי אמריקה על ידי קולמבוס, החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכבוד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בין לילה מאגן הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו, הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון אפריקה כולן.

שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ " גשר יבשתי " בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש.

הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתן מעולם, עוד בימי הביניים, עלו יהודים מצפון אפריקה לירושלים, בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים : " ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ". לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ-300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.

בית הכנסת של יהודי מרוקו בצפת, ידוע כיום כבית הכנסת של האר"י ז"ל. קהילת המערביים בירושלים הייתה גם מרכז תרבותי יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א -, נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המצאה ה-17.

ספרו " עבודת הקודש " הוא הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. רבי חיים בן עטאר, בעל פירוש " אור החיים ", עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת " כנסת ישראל " ולפני מותו בשנת 1743, הוא חיבר את הספר " ראשון לציון ". קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהודי צפון אפריקה באותם הימים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 שקעה שמשה של פאס וזרחה של מכנאס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראל ד"ר שלום בר אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידאנו, בן עטאי ומימראן – כולם ממכנאס – שימשו כנגידם ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו.

מכנאס הוציאה מקריבה גם רבנים גדולים מבני משחת טולידאנו, בירדוגו, עמאר ומשאש. ואילו במחזו תאפילאלת צמחה שמפחת המקובלים לבית אבו חציריא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם הזה.

הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה בשנת 1870, על פי חוק כרמיה, הפיח תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקווה זו גברה לאחר שעל פי חוזה פאס, קיבלה צרפת בשנת 1912 את הפרוטקטוראט על מרוקו.

המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות " אליאנס " שהייתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה, חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניו, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר. צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב-22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על פי התקנון היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים לבין השלטונות.

תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברברים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטוראט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.

יהודים היו פעילים מאוד בייבוא התה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפני היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה.

אף על פי כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו ובזכות חכמיהם ותורתם, הם הצליחו לשמור את ייחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.

שני מצאורעות במחצית המאה ה-19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לישראל. במצרים – התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות'מאני. דבר זה הוליך מיד שמועות כאילו סֶר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה רוטשילד עמדו לקנות את ארץ ישראל מידי הסולטאן.

שמועה זו הפיחה תקווה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית המקדש. אמונה משיחית זו, היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי., נתן העזתי, ויוסף אבן צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים.

הרעיון בשבר " מולדת ליהודים " היה כה מושרש בקרבם, עד כי בשנת 1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תוכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008

ברק יצא לקמפ דיוויד ביולי 2000 באווירה של משבר בתוך ממשלתו. נוכח סירובו של ברק לגלות לדוד לוי את תוכן ההצעות שנשא עמו לארצות הברית, הגיש שר החוץ את התפטרותו מהממשלה. ברק מינה מיד את השר לביטחון פנים, שלמה בן־עמי, לממלא מקום שר החוץ. לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד הודיע המלך מוחמר ה־VI על כוונתו לכנס בהקדם את הוועדה הבינערבית והבין־מוסלמית לענייני ירושלים, שהוא עומד בראשה. הוועדה התכנסה באגאדיר ב־28 באוגוסט 2000.

ברק שיגר את בן־עמי למרוקו כדי לקבל דיווח על דיוני הוועדה, וכן כדי להסביר למלך את העמדה הישראלית ביחס לכישלון ועידת קמפ דיוויד. פגישתו של מוחמר ה־VI עם ממלא מקום שר החוץ הישראלי נערכה בארמון הקיץ באגאדיר ב־4 בספטמבר 2000, ונמשכה שעתיים. ״אביך חסר לנו מאוד בתהליך זה,״ אמר בן־עמי למלך, ״אולם אני סמוך ובטוח כי תמשיך בדרכו של חסן ה־II ובגישתו העניינית לפתרון המשבר.״

לפני פגישתו עם המלך, נועד בן־עמי לשיחת הכנה עם שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה.

בשיחתו עם המלך הדגיש בן־עמי ש״ערפאת הגיע לרגע האמת״, וכי עתה דרושה הכרעה מדינית ואין להניח לתהליך השלום לגלוש לעימות בין־דתי. בן־ עמי דן עם המלך בהצעותיו של הנשיא ביל קלינטון לחלוקת ירושלים המזרחית, כאשר הרובע היהודי והרובע הארמני יהיו בשליטה ובריבונות ישראלית ואילו הרובעים המוסלמי והנוצרי יהיו בשליטת יאסר ערפאת. כן דנו השניים בהצעות המצריות לפתרון המשבר.

בתום השיחה הזמין בן־עמי את המלך לביקור בישראל, ואילו מוחמר ה־VI שלח באמצעות ממלא מקום שר החוץ דברי עידוד חמים לראש ממשלת ישראל, אהוד ברק.

אולם מאמץ מדיני זה לא הניב פירות. בספטמבר 2000 יזם יאסר ערפאת את האינתיפאדה השנייה נגד ישראל. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה ב־1987, ההתקוממות הפלשתינית החדשה היתה מלווה בשימוש בנשק חם ומספר ההרוגים בשני הצדדים עלה בהתמדה. בתגובה על כך הקפיאו מדינות ערב את שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל. טוניסיה ומרוקו סגרו את לשכות הקישור שלהן בתל אביב וכפו על ישראל להחזיר את נציגיה מטוניס ורבאט. הנציגות במרוקו מנתה אז שישה דיפלומטים ישראלים ברמות שונות. ישראל סברה אז שהחלטת מרוקו לסגור את נציגותה בישראל היתה ״משגה׳, והיא קיוותה שתנהג כמו קטאר שלא סגרה את הנציגות הישראלית בדוחא.

אך חרף המשבר ביחסים הפומביים, נמשכו המגעים עם מרוקו בערוצים החשאיים כרגיל. בפברואר 2003, כאשר נראה היה שגם האינתיפאדה השנייה אינה משיגה את מטרותיה, חלה הפשרה מחודשת ביחסי ישראל־מרוקו. סילבן שלום, שר החוץ בממשלת אריאל שרון, השקיע מאמץ רב בשיקום היחסים הקפואים עם מצרים ומרוקו. האקלים הפוליטי היה נוח לכך. במרס 2003 מיגרה ארצות הברית את כיסאו של שליט עיראק, סדאם חוסיין. איראן וצפון קוריאה הוגדרו על ידי ארצות הברית כחברות ב״ציר הרשע״. סוריה נכנסה למגננה דיפלומטית בשל חלקה במעשי טרור. הקיצונים בעולם הערבי ספגו מכה אנושה והאינתיפאדה הפלשתינית דעכה לאטה. שליט לוב, מועמר קד׳אפי, נסוג מכוונתו לפתח כושר גרעיני ומסר את כל סודותיו בתחום זה לארצות הברית ולבריטניה. ומה שחשוב יותר: מדינות ערביות מתונות הרגישו פחות מאוימות על ידי הקנאים המוסלמים, והיו מוכנות לפעול על פי מה שנראה להן כמשרת את האינטרסים הלאומיים שלהן. זה היה, אם כן, הרגע ליזום מהלכים ישראליים חדשים בכיוון מרוקו. וכך, ביולי 2003, ערך שלום כהן – מנהל מחלקת צפון אפריקה במשרד החוץ וכיום שגריר ישראל בקהיר – ביקור חשאי במרוקו. זמן קצר לאחר מכן, ב־27 ביולי, נועד סילבן שלום עם שר החוץ המרוקני במעונו של שגריר מרוקו בלונדון. השיחה ארכה למעלה משעה. מאז אותו מפגש קיימו שלום ובנעאיסה שיחות טלפוניות רבות ועדכנו איש את רעהו לגבי ההתפתחויות השונות באזור. מגעים חשאיים בין ישראל למרוקו נמשכו גם ברבאט ובירדן והכשירו את הקרקע לביקורו הרשמי של סילבן שלום ברבאט.

כפי שאירע ערב ביקורו של לוי, כך גם לקראת ביקורו של סילבן שלום הגיע מחמוד עבאס ב־28 ביולי לשיחות מדיניות ברבאט. עבאס היה בדרכו חזרה מוושינגטון, והוא התעכב בבירה המרוקנית כדי לדווח למלך על שיחותיו עם הנשיא ג׳ורג׳ בוש. נוסף על בקשותיו השגרתיות, היתה בפיו של ראש הממשלה הפלשתיני בקשה יוצאת דופן: הוא הציע למלך לפתוח מחדש את הנציגות המרוקנית בישראל. הוא נימק זאת בכך שנוכחות מרוקנית רשמית בישראל תסייע להקלה בתחושת הבדידות של הפלשתינים ותקל את קשריהם השוטפים עם רבאט.

שר החוץ יצא ב־1 בספטמבר 2003 לרבאט דרך רומא, כשהוא מלווה על ידי מנכ״ל משרדו רון פרושאור ועל ידי שלום כהן. היה זה ביקור ראשון של שר ישראלי מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. פגישתו של סילבן שלום עם המלך נערכה ביום שלישי ה־2 בספטמבר בארמון המלכותי בטטואן שעל חופי הים התיכון, והיא נמשכה כשעה וחצי. שר החוץ הגיש למלך איגרת מאת ראש הממשלה אריאל שרון, שתוכנה לא פורסם. הוא גם בירך את המלך לרגל יום הולדתו.

בשיחה הביע המלך נכונות למילוי תפקיד פעיל יותר בתהליך השלום ועודד את ישראל לחדש את השיחות עם הפלשתינים, על פי מפת הדרכים שאושרה על ידי ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו״ם. כיו״ר ועדת ירושלים שליד ארגון המדינות המוסלמיות, האיץ המלך בשר החוץ כי ישראל תכבד את זכויותיהם של המוסלמים והנוצרים בעיר הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות. המלך הביע את תקוותו כי ביקור סילבן שלום יעודד מדינות ערביות נוספות לקיים דו־שיח ישיר ופומבי עם המדינה היהודית.

שר החוץ העלה על נס את תרומתה של מרוקו לתהליך השלום וביקש מהמלך להפעיל את השפעתו במדינות ערב המתונות, כדי שיאיצו בפלשתינים לנטוש את דרך הטרור ולעלות על מסלול השלום. ה״מסר״ העיקרי בפיו של שלום היה: טיפוח הקשר בין ישראל למרוקו יסייע גם לשיפור יחסי ישראל עם הפלשתינים. שר החוץ הזמין את מלך מרוקו לבקר בישראל, אולם לא נראה היה שהמלך ייענה להזמנה זו בעתיד הנראה לעין.

בכנס רב משתתפים שנערך בבית הנשיא בירושלים, בנובמבר 2005, לרגל ״יום יהדות מרוקו״, חידש הנשיא קצב את ההזמנה למלך מוחמר ה־VI לבקר בישראל. הוא אמר כי ביקור המלך בירושלים יעודד את אווירת הפיוס בין יהודים לערבים בארץ הקודש.

בשיחתו עם שר החוץ המרוקני ברבאט, וכן בשיחה נוספת עמו בעצרת הכללית של האו״ם בניו יורק, העלה סילבן שלום גם את נושא פתיחתה מחדש של הנציגות הדיפלומטית המרוקנית בתל אביב. אולם בנעאיסה הסביר שהתנאים לכך עדיין לא הבשילו. לעומת זאת סוכם על הקלות נוספות לביקור תיירים ישראלים במרוקו. בשיחתו של שר החוץ עם ראשי הקהילה היהודית ברבאט עלתה שאלת הביטחון, נוכח התקפת הטרור על מוסדות הקהילה בקזבלנקה, ב־16 במאי 2003. התקפת הטרור לא היתה מכוונת נגד הקהילה היהודית בלבד. שנים־עשר מתאבדים תקפו חמישה יעדים בקזבלנקה, ובכללם את בית הכנסת ובית העלמין היהודי. כל המחבלים נהרגו, ועמם נספו שלושים ושלושה אזרחים חפים מפשע. שלום הביע קורת רוח מרובה מכך ששלטונות מרוקו עושים כל שביכולתם כדי להגן על היהודים ולמען סיכול פעולות טרור נוספות במדינה. כמחווה כלפי מרוקו הבטיח שלום להמליץ בפני גורמי הביטחון הישראליים לבטל את האיסור הזמני על נסיעותיהם של תיירים ישראלים למרוקו. ב־ 11 בספטמבר 2003 רצחו שני טרוריסטים מוסלמים את הסוחר היהודי אלברט רביבו, בפתח חנותו במרכז המסחרי של קזבלנקה. אולם רצח זה לא שיבש את המגמה ההדדית לשיפור היחסים בין שתי המדינות.

כצפוי, חידוש המגעים הפומביים בין ישראל למרוקו עורר רוגז רב בכמה מדינות ערביות. אפילו שר החוץ הסעודי הכריז כי אל למדינות ערב להזדרז בתהליכי הנורמליזציה עם ישראל. ואילו הקנאים המוסלמים במרוקו טענו כי שום דבר חיובי לא יצא מביקורו של שר החוץ הישראלי ברבאט. האווירה ברחוב המרוקני היתה אף היא עוינת. משאל דעת קהל שנערך מטעם חברה אמריקנית, בניהולה של שרת החוץ האמריקנית לשעבר, מדליין אולברייט, העלה כי 90 אחוז מהנשאלים כפרו בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה עצמאית לצד מדינה פלשתינית. הם הביעו את דעתם כי לא ניתן יהיה לערוב לביטחונם ולרווחתם של הפלשתינים כל עוד מדינת ישראל תוסיף להתקיים.

אף על פי כן, במושב עצרת או״ם האחרון שלו כשר חוץ הקפיד שלום להיפגש בניו יורק עם שרי החוץ של מרוקו, טוניסיה ומאוריטניה, כחלק מהמאמץ השוטף שלו להעמיק את הקשרים בין ישראל והעולם הערבי.

סילבן שלום היה שר החוץ הישראלי האחרון שביקר ברבאט באופן פומבי. התפתחויות שונות בזירה הבינערבית, ובעיקר מלחמת לבנון השנייה, חייבו את מרוקו למשנה זהירות ביחס לביקורים פומביים של אישים ישראלים ברבאט. וכך, למרות הנסיגה הישראלית החד־צדדית מרצועת עזה, מחלתו של אריאל שרון ומינוי אהוד אולמרט תחתיו, העדיפה מרוקו לקיים את קשריה עם ישראל באמצעות הצינורות החשאיים בלבד.

שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008 – עמ' 25-22

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר