תפוח ההריון


הבנים שלא שמעו לקול אביהם-יששכר בן עמי

הבנים שלא שמעו לקול אביהםתפוח ההריון

היה היה עשיר ולו שלושה בנים ובת. יום אחד, בהיות העשיר ושלושת בניו בטיול מחוץ לעיר, הגיעו ליד הר אחד. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בניי היקרים! רואים אתם את ההר הזה? זיכרו לא לעלות אליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי שימרה את פי ויעלה, יביא על עצמו צרה גדולה". סתם ולא פירש.

שנים רבות שמרו הילדים על מצוות אביהם בחייו. כאשר הגיעה שעתו של העשיר להאסף אל אבותיו בשיבה טובה, המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא חסרו דבר.

הבן הבכור החליט שחיים אלה משעממים והוא ביקש להכיר את העולם. אמר ועשה. הוא לקח אבנים טובות וצידה לדרך, נתן לאחותו עציץ ואמר לה: ״אם הצמח יהיה רענן, סימן שאני בחיים ואם ייבול, סימן כי מת אני״. הוא נפרד מאחותו, אחיו ואימו ויצא לדרך. הוא הלך, הלך, עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לא לעלות אליו. סקרן היה לדעת, מה הסכנה ממנה הזהירם אביהם ועלה להר. והנה, הוא רואה נערה תמירה ויפה שבחייו לא ראה כמוה. היא מצאה חץ בעיניו והוא הלך אחריה. לשביל שממנו יצאה הוא נכנס, עד שנפלה לתוך בור שנפער באדמה. הלך ונפל אחריה גם הוא והנה, הוא רואה עצמו בתוך עיר גדולה ואנשים בה רבים.

הלך והלך עד שהגיע לקרבת ארמון המלך. הוא ראה שעל חומת הארמון תלויים תשעים ושבעה ראשים של בני אדם. שאל בן העשיר לפשר הדבר. אנשי העיר סיפרו לו, כי למלך יש בת יפה כשושנה, אבל שתקנית היא הבת. איש לא הצליח לדובבה. המלך הכריז כי מי שיצליח לדובב אותה, יזכה לממון רב וגם יתחתן עם בת־המלך. אבל אם הוא לא מצליח לדובב אותה, כורתים את ראשו ותולים אותו בשער הארמון. חשב בן העשיר בלבו, שמא אוכל אני לדובבה? הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על מה שצפוי לו אם הוא לא יצליח, אך בן־העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך ונתן הוראה לעובדי הארמון, להכניס את העלם הצעיר לבית־המרחץ. הם נתנו לו בגדים חדשים. הוא התרחץ, התגלח, לבש את בגדיו החדשים ונהיה לעלם יפה־תואר. הוא הוכנס לחדרה של בת־המלך ללילה שלם. הוא דיבר וניסה לעניין אותה בסיפורים ובחידות, אך היא לא פצתה פה במשך כל אותו הלילה. כך היה גורלו של הצעיר כגורל האחרים וראשו נתלה באותה שורה על החומה. עכשיו מספר הראשים הגיע לתשעים ושמונה. בינתיים, נבל העציץ שנתן הצעיר לאחותו וזו ידעה שהוא מת. האח השני האמצעי, החליט לצאת כדי לגלות מה קרה לאח הבכור.

גם הוא, כאחיו, נתן עציץ לאחותו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. הוא עבר ליד אותו הר וגם הוא לא עמד בפני יצר הסקרנות. עלה להר וקרה לו בדיוק אשר קרה לאחיו. ראשו נערף ונתווסף לשאר הראשים. מספר הראשים הגיע לתשעים ותשעה. גם עציצו של האח האמצעי נבל.

משנודע לאח הצעיר על מות אחיו השני, יצא גם הוא לגלות את תעלומת מות אחיו, לאחר שנתן עציץ לאחותו וקיבל ברכת אימו הדואגת. גם הוא הגיע להר, לא עמד בפני הפיתוי ועלה למעלה לגלות את הנעלם. בעומדו על אחת מפסגות ההר, הוא ראה את הנערה התמירה והיפה, ובלי להרגיש, הלך אחריה עד שנפל לאותו בור. גם הוא הגיע לאותו הארמון. הוא הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, כאשר האחרונים הם של אחיו. כך עמד עצוב שעה קלה מול הארמון והסתכל בראשים הכרותים. לאחר מכן, שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את הכל מתחילתו ועד סופו, והזהירו אותו לבל יילך כי ראשו יהיה למספר מאה. הוא הלך לפוש קמעה מתחת לאחד העצים, לפני שיתייצב בשער הארמון, והנה מופיעות שלוש יונים ונעמדות על אחד מענפי העץ. פותחת ואומרת היונה הראשונה: ״מה חבל שצעיר יפה זה הולך למות. לו היה שומע בקולי, היה נכנס לחדר בת־המלך ואני הייתי עוזרת לו לדובבה". ממשיכה היונה ומספרת: ״בהיכנסו לחדרה, עליו לא לדבר ולא להתייחס אליה בכלל, אני אופיע בתוך הקומקום אותו יבקש בהיכנסו, ואדאג שיהאילמת המדומה׳ תדבר״.

שמע הצעיר את השיחה ועוד באותו ערב, התייצב בשער הארמון. שאלו אותו השומרים: ״מה רצונך עלם צעיר״? ענה להם שהוא רוצה לדובב את בת־המלך. הזהירוהו מהצפוי לו באם הוא לא יצליח, אך הוא עמד על שלו. שלחו אותו להתרחץ, לבש בגדים חדשים, קיבל קומקום כבקשתו ונכנס לחדרה של בת־המלך. בהיכנסו לא אמר דבר. הוא ישב לו בפינה והתעלם מקיומה של בת־המלך, כפי שייעצה לו היונה.

כעבור זמן קצר, החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום קומקום! ספר לי את סיפורך". מתוך הקומקום התחיל לשמוע את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מקצוע, הראשון נגר, השני חיים והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ועשה ממנו בובה יפה להפליא. לקח החייט בד ותפר לבובת העץ שימלה יפה. קם הקוסם והפיח בבובה רוח חיים, והייתה לנערה יפה, ששום בן־אנוש לא הגיע לדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך״, אמרה היונה מתוך הקומקום והמשיכה: ״מי מהם ראוי לקבלה"?

ענה בן־העשיר: "לדעתי הנגר ראוי יותר, כי הוא בנה את היסוד, את הבובה עצמה״.

שמעה בת־המלך את פסק־דינו של הצעיר, פתחה את פיה והפסיקה את שתיקתה רבת השנים, ואמרה: "הקוסם ראוי יותר לקבלה, כי הוא הפיח בה רוח חיים״.

שמח בן־העשיר על שפתחה את פיה, אך עשה את עצמו רוגז על שהיא מתערבת ואמר: "סתמי פיך נערה, איש לא שאל לדעתך״.

שמח הצעיר על עזרתה של היונה ועל שהציל את עצמו מהגרדום. הוא עלה על יצועו ונרדם.

בחוץ, שמעו השומרים את בת־המלך מדברת עם הצעיר. הם רצו מיד למלך וסיפרו לו על הנס, אך המלך לא האמין לשומרים. בבוקר, בהיפתח החדר, דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא. הוא רצה לשמוע במו אוזניו. הצעיר הסכים. הוא יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לאותו עץ, תחתיו שמע שיחת היונים. לאחר זמן קצר, שוב הופיעו שלושת היונים. היונה השנייה פתחה ואמרה: ״לו היה שומע לי צעיר זה, היה נכנס לחדר בת־ המלך, נוהג כפי שנהג אתמול, ואני הייתי מופיעה בפמוט אותו יבקש בהיכנסו, והייתי עוזרת לו לדובבה".

באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון ושלחו אותו להתרחץ. הוא לבש בגדים חדשים, קיבל את הפמוט כבקשתו ונכנס לחדר בת־המלך. הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן, אמר הצעיר לפמוט: ״פמוט פמוט! ספר לי את סיפורך״. הפמוט פתח בסיפור הבא: ״היה היו שלושה אחים, הראשון מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה שיופיה היה כליל המציאות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: יש בידי תרופת פלא. לו הייתה לוקחת אותה בעוד מועד, היו ניצלים חייה׳. מיד לקח הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ במהירות שלא תאמץ, וכך הגיע בזמן וחייה ניצלו״. המשיכה היונה ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״?

אמר בן העשיר לפמוט: "לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה ראשון את מחלתה״.

שוב לא התאפקה בת־המלך ואמרה: "לא! לרץ מגיעה הנערה, כי הוא רץ במהירות ולא חסך מכוחו בכדי להביא לה את התרופה״. ענה לה הצעיר "סתמי פיך פתיה, מי שאל לדעתך"? שמח בלבו שהצליח לדובבה גס בלילה השני. הוא עלה על יצועו ונרדם. שמע המלך את הבלתי יאומן והלך מיד למלכה לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזנה והודיעה שהיא רוצה להיות נוכחת בלילה הבא, וכך היה. הצעיר לא אמר נואש גם הפעם והסכים לבוא גם בלילה השלישי.

בחשש רב, הלך הצעיר בבוקר לנוח מתחת לעץ בו נח בפעמיים הקודמות. לאחר זמן מה, הופיעו שוב היונים והיונה השלישית פתחה ואמרה: "לו היה שומע לי צעיר יפה־תואר זה, והיה נוהג כפי שנהג בלילות הקודמים, הייתי מופיעה בתוך הכד, אותו יבקש בהיכנסו לחדר והייתי עוזרת לו לדובבה״. אכן, באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון, התרחץ, התלבש, קיבל כד ונכנס לחדרה של בת־המלך. הוא נהג כבשני הלילות הקודמים. משהגיע הזמן, פתח הצעיר ואמר לכד: ״כד כדי! פתח פיך ויאירו דבריך. ספר לי את סיפורך״. נשמע קול מתוך הכד: ״היה היו שלושה עשירים, הראשון קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף היורה ממרחק פרסה בשערה. שלושתם אהבו בת־עני מרוד, יפת־תואר, שכל עשירי העיר חשקו בה. יום אחד, בהיות שלושת העשירים רחוקים מן העיר, הגיעה ידיעה בדבר חטיפת בת־העני על ידי נשר, שהעלה אותה לקן שלו, הנמצא בין נקיקי סלעים על הר גבוה מאוד. תפס הקוסם בחבריו, אמר לחש קוסמים ושלושתם הופיעו לרגלי אותו הר. לקח הצלף את רובהו וירה, פגע בין עיני הנשר והרגו. מטפס ההרים לקח את מסמריו וחבליו, עלה לקץ הנשר והוריד את בת־העני היפהפיה״. המשיכה היונה מתוך הכד ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״? אמר הצעיר לכד: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי הוא הביא אותם ק רגע להר״. כאן התערבה בת־המלך השתקנית ואמרה: "לא, הצלף ראוי לה יותר, לו היה מחטיא, לא היו מצילים אותה כלל". שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל הלילה מרוב שמחה ונתנו הוראה להכין חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. אכן כך היה. למחרת, נערכה חתונה לתושבי העיר שלא זכרו כמותה. למחרת החתונה, החליט הבן הצעיר לעזוב את ארמון המלך ולנסוע לאחותו ואימו המודאגת. המלך נתן להם שני סוסים, העמיס עליהם צידה, הרבה אבנים יקרות ושלחם לדרכם. כשנתרחקו מץ הארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מעל הסוס, ואילצה לרוץ אחרי הסוס כשהיא יחפה. זה היה עונש על שבאשמתה, נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך היא רצה אחריו בחוצות העיר, עד הגיעם לביתו. הנסיכה הייתה קרובה למות, כשרגליה זבות דם מהקוצים והאבנים שהיו בדרך. אימו ואחותו של הבן השלישי שמחו מאוד על שנשאר בחיים. לאחר שהשקה את עצמו, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאימו ואמר: ״הנה הנסיכה שבגללה נערפו שני ראשי אחינו, ועתה אימרו לי אתן, איזה עונש מגיע לה על כך״.

ענתה האחות: ״הענשת אותה מספיק, עתה היה איתה רחמן וטפל באשתך כיאות״.

אכן כך היה. והם חיו ארבעתם חיי אושר ועושר.

מעשה בשני אחים-יששכר בן-עמי

מעשה בשני אחיםתפוח ההריון

היה היו שני אחים, האחד עשיר והאחד עני. האח העשיר היה אדם רע־לב שכולם פחדו מפניו וילדים אין לו.

האח העני היה אדם טוב־לב ולו עשרה ילדים. פרנסה לא הייתה בידו וילדיו הסתובבו מחוסרי כל ורעבים. מידי־פעם, הלך האח העני לאחיו לבקש את עזרתו, אך הוא תמיד סירב לעזור לו. גם אשת־העשיר התנגדה לעזור ושנאה את האח העני.

יום אחד, בא האח העני לאחיו ואמר לו: ״אחי אחי, אני, אשתי וילדיי גוועים ברעב. אין לנו בגדים ואין איש מוכן לעזור לי. כל תושבי ה׳ימלאח" אומרים לי, הרי יש לך אח עשיר מאין כמוהו בכל העיר. לך אחי, יש באמת מכל־טוב״.

אחיו, בעל הלב הרע, הקשיב לדבריו אך לא היה מוכן להושיט לו עזרה.

חזר העני הביתה ממרר בבכי, על שאחיו, בשר מבשרו, לא מוכן לעזור לו. פנתה אשת העני לבעלה לאמור: ״אם אחיך הרשע, לא מוכן לעזור לך ולרחם עליך, לך וחפש את מזלך. ישיבתך בחיבוק ידיים לא תאכיל את הילדים הרעבים ללחם״.

מה עשה העני? יצא מביתו והלך. הלך לאן שהובילו אותו רגליו, עד שלפתע מצא את עצמו ביער. המקום היה מחניק בשל חום היום. בשל צפיפות השיחים והעצים, לא יכול היה להתקדם עוד. עמד העני, הסתכל מבעד העצים והשיחים והרים את עיניו לשמיים ואמר: ״ריבונו של עולם הגדול מכולם, איפה מזלי? לכל אדם בעולם יש מזל ורק לי אין? אשתי וילדיי רעבים ללחם ואין מי שידאג להם״. ככה עמד, צעק ובכה עד שכוחותיו אזלו. בעודו עומד ולוחש אותן המילים שצעק קודם לכן, יצא לפתע מהיער איש שחור ואמר לעני: ״בן־אדם, למה אתה צועק כל היום? אתה תמות מרוב צעקות ואני לא אישן, מה מציק לך״? ענה העני ברוב ייאושו: ״אין לחם לילדיי. אני אצעק כאן עד שאמות או שהקדוש־ברוך הוא יעזור לי".

אמר הכושי: "אתן לך במה להתפרנס, רק שתלך ותיתן לי לישון״. הוציא הכושי מבין העצים סיר, נתנו לעני ואמר לו: ״סיר זה הוא סיר פלא. כל שתבקש לאכול, הסיר יתן לך על המקום״. אמר העני: ״ילדיי גוועים ברעב ואתה צוחק ממני, ואומר לי שהסיר נותן מה שמבקשים".

אמר לו הכושי: ״קח את הסיר. אם לא תקבל את מבוקשך, חזור לכאן, הרי מכיר אתה מקום זה״.

חזר העני המרוד לביתו. אשתו, שציפתה שיביא אוכל לילדים, בראותה אותו נושא את הסיר צעקה מרוב ייאוש ואמרה: "החסרים לנו סירים?

אוכל חסר לנו״. הרגיעה בעלה, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת, נטלו ידיים והתיישבו ליד השולחן. הוציא העני את הסיר ואמר: ״רעבים אנו ורצוננו לאכול״. מיד נתמלא הסיר בקוסקוס, בשר וירקות. כך היה בכל אותו היום והלילה. כל מה שביקשו, קיבלו. כל המשפחה אכלה ושבעה. וכך, במשך ימים מספר, היה מתמלא הסיר מאכלים, לפי בקשת האב העני. בכל ערב, ישבו בני משפחת העני ששים ושמחים מהמתנה היפה, ושרו להנאתם.

יום אחד, החליטה אשת־האח העשיר, שהייתה גרה ב״מלאח״, ללכת לבית העני ולבדוק מה פשר השמחה. מה עשתה? היא המתינה עד שהעני הלך לבית־הכנסת ואשתו הלכה למעיין להביא מים. היא נכנסה לבית ומצאה את הילדים יושבים ושמחים. שאלה אותם: ״מה קורה בבית זה? אני שומעת שאתם שמחים בלילות ומודים לקדוש־ברוך־הוא על מה שנתן לכם״.

ענו הילדים: ״אבא הביא לנו סיר. כל מה שאנחנו מבקשים לאכול, אנחנו מקבלים״.

שאלה האשה, שכוונותיה רעות תמיד: ״איפה הסיר״? הילדים התמימים הראו לה אותו. כאשר ראתה את הסיר, אמרה להם: "זהו סיר ישן. אני אתן לכם סיר חדש ויפה במקומו״.

לקחה האשה החמדנית את סיר הפלא לביתה. לאחר זמן קצר, הביאה סיר אחר.

בשעות הצהרים, שבו ההורים מעיסוקיהם, נטלו ידיים והתיישבו כהרגלם מסביב לשולחן. הוציא האב את הסיר, העלה את בקשתו, אך הפעם היא לא התמלאה כמקודם. העני ההמום, התבונן בסיר מקרוב והנה, אין זה סיר הפלא שלו. הוא שאל את ילדיו לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו על ביקור אשת הדוד ומה שקרה לסיר. מיד הלך העני אל אשת אחיו והתחנן בפניה, שתחזיר לו את הסיר כי אין לו ולמשפחתו מה לאכול.

כעבור רגע, התאספו כל השכנים הרגילים במחזות אלה בין שני האחים. אשת העשיר צעקה וביישה את האח העני ואמרה: ״אתה משוגע, מי שמע על סיר שנותץ אוכל לפי הזמנה״.

האח העני גורש על־ידי אחיו ואשתו בבושת פנים, לעיני השכנים הצופים במחזה.

באותו יום, לא אכלו בני משפחת העני וכך היה גם למחרת היום. ביום השלישי, החליט העני לגשת ליער לנסות את מזלו שנית. בהגיעו לאותו מקום, החל לצעוק ולבכות. שוב יצא הכושי מבין השיחים ואמר: ״מה אתה צועק? אתה מפריע לי במנוחתי. הרי נתתי לך סיר, מה רצונך עוד״?

פתח העני את סגור לבו וסיפר לכושי מה שקרה. כעס הכושי על האח העשיר שלא עוזר לאחיו העני, וכן על אשת העשיר החמדנית והרשעה. המשיך ואמר הכושי הרחמן: "סיר כפי שהיה לך לא אוכל לתת, אך אתן לך ריחיים ידניות ובעזרתן תטחנו. ככל שתטחנו יותר, תקבלו יותר קמח וסולת ומזה תחיו״.

הוציא הכושי את הריחיים מבין השיחים, נתנם לעני ונעלם כלא היה. לקח העני את הריחיים ויצא לדרכו הארוכה והקשה אל ביתו. אשתו, שציפתה לבעלה שיביא סיר, החלה לצעוק עליו באומרה: "מה נעשה באבני ריחיים ללא חיטה"? הרגיעה העני כדרכו, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת והתיישבו סביב אבני הריחיים. סובב העני את הריחיים והנה זה פלא, קמח החל לצאת מהן. מיד קמה אשת העני, הביאה עצים והדליקה את התנור. היא לשה בצק ואפתה לחם ועוגיות שונות. אכלו כולם לשובע. לאחר מכן, שרו והודו לקדוש־ברוך־הוא על שבא לעזרתם והוציאם ממצוקתם.

כך היה ביום הראשון והשני. בבוקר היום השלישי, שוב ארבה אשת העשיר להורים העניים שיצאו איש איש לדרכו. היא נכנסה לבית העני ושוב הונתה את הילדים, כפי שעשתה בפעם הקודמת. היא החליפה את אבני הריחיים באחרות.

בצהריים, עת שבו ההורים לביתם לאכול ולהאכיל את הילדים, נאלצו להישאר רעבים.

למחרת, הלך העני לאותו מקום ביער, והחל לצעוק ולבכות עד שיצא הכושי הרחמן. פתח ואמר העני: "אשתי וילדיי גוועים ברעב״. ענה הכושי: "אין בידי דבר פלא לספק לך ולמשפחתך על אוכל, אך אוכל לתת לך דבר מה, שישמח אותך ואת בני ביתך. בעזרתו תוכל להחזיר את הסיר והריחיים שנלקחו ממך״. הוציא הכושי מבין השיחים מוט ברזל ואמר לעני: "סגור את חלונות ביתך, שאיש לא יוכל לראות ותאמר: יעשה כשפיך המוט׳. אז יתחיל מוט הברזל להצחיק, לשמח ולעשות להטוטים. אשת אחיך, תרצה גם הפעם לקחת את המוט ממך, אלא לכשתיקח אותו לביתה, המוט יתחיל להרביץ לה ולבעלה במקום לשמחה. אז תבוא אתה, ותיקח את רכושך הגנוב לביתך. לקח העני את מוט הברזל והכושי נעלם. בהגיע העני הביתה, שוב צעקה אשתו עליו: "במקום להביא לנו אוכל, אתה מביא מוט ברזל". הרגיעה בעלה וסיפר לה כל שאמר הכושי. ואכן כך היה. בלילה, סגרו את כל פתחי הבית, התיישבו סביב מוט הברזל והעני אמר: "עשה כשפיך המוט״. המוט התחיל לרקוד ולהציג, כולם צחקו ושמחו עד אשר שכחו את רעבונם. כך היה ביום הראשון והשני. ביום השלישי, שוב באה אשת העשיר, לאחר צאת העני ואשתו לדרכם כמידי־יום. היא החליפה את מוט הברזל והלכה לביתה. באותו לילה, סגרו אשת העשיר ובעלה את חלונות ביתם ואמרו: "עשה כשפיך המוט״. לפתע, נשמע קול מן המוט האומר: "לא די שאתם לא עוזרים לאח העני, אלא אתם גם גוזלים ממנו את המעט שיש לו״. עתה, במקום להציג ולשמח, התחיל המוט להרביץ להם עד זוב דם. התאספו השכנים לשמע הצעקות, אך איש מהם לא הצליח לעצור את מוט הפלא.

האח העשיר קרא לאחיו העני וזה הגיע לביתו. הוא אמר מילת קסם ומוט הברזל הפסיק להרביץ.

לקח העני את סיר הפלא, את אבני הריחיים, מוט הברזל וחזר לביתו. מאז חיו הוא ובני ביתו חיי אושר ולא חסר להם דבר. כך עלינו ועל כל ישראל. אמן.

מחיר המבט מאה דינר – יששכר בן-עמי

מחיר המבט מאה דינר
%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97-%d7%94%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

היה היה לפני שנים רבות מלך אחד, ולו בת אחת, היפה בכל הארץ והמדינות השכנות. כל הנסיכים השתוקקו לראותה. יצא כרוז בכל הארץ והמדינות הקרובות: ״מי שרוצה לראות את בת־המלך, צריך לשלם מאה דינר ורק אז, יוכל הוא להשקיף מבעד לחלון ולהתרשם מיופיה״. מאז נשמע הכרוז הזה, באו כל עשירי ונכבדי הארץ לראותה, לאחר ששילמו את הסכום הנדרש. בלעדיו לא יכלו לראותה. במדינה זו היה עני אחד שלו הרבה בנים. אמר הבן הצעיר לאביו: ״אבי, תן לי לצאת ולשוט בארץ. יהיה לך פה אחד פחות לכלכל, ולפחות תוקל עליך במעט פרנסת אחיי ואימי״. אמר האב: ״ברוך בני לה׳ ויהיה ה׳ עימך״. יצא הנער מכפר לכפר ומעיר לעיר עד שהגיע לאותה מדינה. הוא ראה שאנשים רבים נוהרים לארמון ועומדים שם בתור גדול. שאל: "על מה זה ועל מה זה"? אמרו לו: "מדובר בבת־המלך וביופיה הנדיר. מי שרוצה לראות את פרצופה מבעד לחלון, חייב לשלם מאה דינר״. צחק הנער.

שאלו אותו: ״למה אתה צוחק״. ענה הנער: "כמה תיתנו לי ותוכלו לראותה חינם אין כסף"? תמהו העומדים בתור על הנער הזה, על דבריו ועל עזות פניו כלפי בת־המלך. מי היה מעז לומר כדבר הזה? המשיך הנער להסתובב בעיר ולשאול בעניין זה והשיבו לו אותה תשובה. גם הוא ענה אותו דבר: "כמה תיתנו לי ותוכלו לראותה חינם אין כסף״? מי שצחק צחק ומי שהאמין האמין. ענו כמה אנשים לנער: ״ניתן לך כל אחד חמישים דינר״. אמר להם: "מחר בשעה זו, תוכלו לבוא ולראות אותה בלי לשלם״. למחרת, הלך עם כמה ילדים לשחק בכדור מול ארמון בת־המלך. הוא נשא עיניו השמיימה ואמר: ״אנא ה,, הראה נא אותותיך היום, ויידעו כל הגויים וכל עמי הארץ, כי יש אלוהים בישראל״. נשמעה בת־קול מן השמיים שאמרה: ״מה רצונך נער״? ענה ואמר: "אנא הי! בת־המלך רוצה לדלדל את עם הארץ ותושבי המרינות בגלל יופיה. עוד מעט ויאזל כל הכסף במדינה. על כן עשה נא אות ופלא. כאשר יבואו כל הבחורים והנסיכים כדי ליהנות מיופיה, כשהיא תוציא ראשה מבעד לחלון כדרכה, עשה שיצמחו לה קרניים, ולא תוכל שוב להחזיר את ראשה פנימה״. וכך היה. נודע הדבר למלך, על הפלא והמום שקרה לבתו. מכל המדינות באו אנשים לראות את בת־המלך חינם אין כסף. המלך הודיע: "מי שיציל את בתי, אתן אותה לו לאשה וביתו ישוחרר מכל המיסים עד יום מותו״. כך הכריז הכרוז במשך כמה ימים ועדיין נראתה בת־המלך מבעד לחלוץ עם הקרניים. לאחר שההכרזה הזו לא הביאה לשום תוצאה ולאור מצבה העגום של בת־המלך, הוסיף המלך ואמר: ״אני מכריז שהאיש אשר יתפלל על בתי, ויסיר מעליה את המום הזה, אתן לו חצי מלכות וגם את בתי".

שמע הנער את הכרוז. הוא הלך אל המלך, ביקש רחמים מה' ונעלמו הקרניים. בת־המלך שבה ליופיה כמו שהייתה.

שאל אותו המלך: ״הגד לי נער, בן מי אתה ומאין תבוא".

ענה הנער למלך: "עברי אני ומארץ רחוקה באתי. הוריי עניים מאוד. אני יצאתי כדי להקל מעל אבי את פרנסת יתר אחיי ואימי״.

אמר המלך: ״כמה אתם בבית, נער״?

ענה: ״שנים־עשר. עשרה בנים ועם אבי ואימי הרי זה שנים־עשר, אדוני המלך״.

אמר המלך: ״למה יצאו לבתי קרניים״?

ענה הנער: ״אדוני המלך, היא גורמת להרבה אנשים לחטוא. יש כאן לא רק חטא עבור ההסתכלות אלא גם על תשלום לא צודק״.

ראה המלך כי דברי הנער העברי, מלאי חוכמה ותבונה ובירך את הנער. "הי עימך גיבור החיל, אני נותץ לך חצי ממלכותי. שלח אוניה כדי להביא את הוריך לכאן. הנה ארצי לפניהם ואתה תהיה חתני וגם משנה למלך".

ענה הנער ואמר: "אדוני המלך, חן חן לך, אבל לא אוכל לשאת את בתך לאשה, כי אני יהודי והיא נוכריה".

אמר המלך: ״עשה לה ככל אשר תרצה, תוכל לגייר אותה וללמד אותה את כל חוקי תורתכם. אל תשיב את פניי ריקם״.

הודה הנער למלך על טוב לבו ועל החסד שהוא עושה עימו. ענה המלך ואמר: ״לא לחינם ריפאת את בתי ממום קשה ומה שאמרתי אני מקיים״.

שב הנער עם שליחי המלך אל ארצו, נכנס להוריו ולא הכירוהו שהוא בנם הקטן. אמר להם: ״עוד מעט ויבוא בנכם, התכוננו ואל תתרגשו". שמחו מאוד לשמוע על בואו הקרוב של בנם. לאחר זמן מה, אמר להם: ״הלא אנוכי בנכם, עשיתי כך כדי שלא תתרגשו״. הם שמחו מאוד. אז סיפר להוריו כל אשר קרה, ואת כל אשר העניק לו המלך בגלל שריפא את בתו ממום קשה. אמר להם: ״עכשיו תתכוננו לנסוע לעיר של בת־המלך, כי המלך הזמינכם לארצו. לא יחסר לכם מאומה ולא תחיו עוד בעוני".

הלכו איתו הוריו והמלך קיבלם בשמחה. הבן עלה לגדולה ושמו נפוץ בכל הארץ. הוא המשיך לעשות צדקה וחסד כל ימי חייו וכולם חיו באושר.

תפוח ההריון-יששכר בן עמי- ברובע היהודי-העשיר שחושב על המחר

ברובע היהודי

בנו של אמיר אחד, היה נכנס מידי־פעם לרובע היהודי של העיר מכנאם שבמרוקו, כדי להתעלל ביהודים. כאשר היהודים ראו אותו מרחוק, ברחו מן הרחוב כדי לא לחצות את דרכו.

בהלה ופחד שררו כאשר נשמעה הקריאה "בן האמיר בא". פעם אחת, דיברו שני בחורים ביניהם והחליטו להראות לגויים, כי היהודים אינם מוכנים לסבול כל השפלה. כאשר הגיע יום אחד בן האמיר לרובע היהודים, ארבו לו שני בחורים יהודים ברחוב הראשי. בבוא בן־האמיר רכוב על סוסו הלבן, ניגש האחד הקרוב אליו ואמר לו: ״שלום, אדוני האמיר״. "הלה הרים את רגלו כדי לבעוט בו, כאשר התנפל עליו מאחור הבחור השני. זה שפנה אל בן־האמיר בברכה, עזר לחברו ושניהם הרגו את בנו של האמיר. הם כרתו את ראשו בחרבו, הכניסו אותו לשק יחד עם בקבוק אראק שהיה מלא עד מחציתו, שתי כוסות ונעל של אשה. לאחר מכן, לקחו את השק והביאוהו אל מחוץ לעיר. שם הוציאו את הגופה, את יתר הדברים וחזרו לביתם.

מאחר שבן האמיר לא שב לביתו, הלכו עבדי האמיר לחפש אותו. הם מצאו את גופתו ולידה בקבוק אראק, שתי כוסות ונעל של אשה. ״נראה שבן־האמיר שתה אראק והתעסק עם אשה אשר הרגה אותו", אמרו עבדי האמיר זה לזה. ״איזו בושה לאדם מוסלמי"! לפי בקשתו של האמיר, הם קברו את הגופה בסתר. הם לא חקרו ולא שאלו, וכך לא נודע דבר על הריגתו של בן האמיר.

 

העשיר שחושב על המחר

מעשה ברב עיר אחד שהיה גדול בתורה ובנכסים גם יחד. באחד הימים, התעכב הרב לרגל עסקיו באחת הערים ובגלל מועד כניסת השבת הקרב ובא, נאלץ לעבור את השבת באותה העיר.

בליל שבת, לבש הרב בגדי חג מהודרים והלך לבית־הכנסת. היות והרב היה ידוע לכל, ניגשו אליו יהודים מעשירי העיר להזמינו להתארח אצלם. בין המזמינים, היה איש לבוש בלויים ומראהו החיצוני היה כאחד העניים ופשוטי העם. התלבט הרב למי ממזמיניו להיעתר. אמר בלבו: אם אסרב לאחד העשירים, יהיה ברור לו שלא אוכל להיענות לכולם ולכן לא ייעלב. אך אם אסרב ללובש הקרעים, ייעלב ויחשוב שלא נעניתי להזמנתו, אך ורק בגלל מראהו העלוב. חושש אני, שמא אקלקל לו את שמחת השבת. לבסוף, החליט הרב להתארח אצל לובש הקרעים. כאשר הגיע לבית מארחו, ראה הרב שהבית הוא בית עשירים ממש. השולחן ערוך כיד המלך ובני הבית הרבים לבושים בגדי חג ושמחים בשבת.

שאל הרב את העני: ״אם כל־כך עשיר הנך, מדוע אתה לבוש בקרעים עד שמראך מעורר רחמים״?

ענה המארח: ״משום שני טעמים, אדוני הרב: הטעם הראשון, ידעתי שכל העשירים ירצו שתכבד אותם בנוכחותך. כמו־כן, ידעתי שבראותך אותי לבוש קרעים, לא תסרב לי שמא אעלב. הטעם השני הוא, שעושר לפעמים עלול לחלוף והאדם נשאר עני. לכן נוהג אני להתלבש כך לפעמים, כדי להכין את עצמי לאפשרות זאת, אם חס וחלילה תבוא״. חייך הרב ואמר למארחו: ״עכשיו שאתה מודע לכך שעושר יכול לחלוף, בטוחני שלעולם לא תרד מנכסיך". וכך היה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 153 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר