בין-צלב-קרב-לסהרה-יהודים-וערבים-בצפו


בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-מתוניס לדכאו-פרק ראשון

 

מתוניס לדכאו

בשלהי אוקטובר 2005, ביום סתיו יפהפה בפריז, הקשתי את צופן הכניסה על לוח בשערו של בית מפואר באָוֶוני קלֶבֶּר היוקרתי, לא רחוק משער הניצחון, פתחתי בדחיפה את הדלת הקדמית הכבדה, ונכנסתי פנימה. לאחר שהזדהיתי באינטרקום, הקשתי צופן כניסה נוסף בתוך מעלית ועליתי לקומה השלישית. שם יצא לקראתי פרדריק גסקה, גבר מטופח וכסוף־שיער, שמראהו הצעיר עומד בסתירה לשישים וארבע שנותיו. זו היתה פגישתנו הראשונה, אבל מארחי בירך אותי כאילו הייתי ידיד ותיק. מר גַסקֶה, גבר נמרץ, מטופח, שחיובו חם ומסביר פנים, היה לבוש בהידור נינוח שגברים פריזאים מתוחכמים מיטיבים לשאתו. הוא הוליך אותי לספה נוחה והכין לי ספל קפה. הרגשתי שהדבר שבגללו באתי לשוחח אתו מדאיג אותו, אבל הדאגה היתה מוסווית היטב.

באתי לדבר עם מר גסקה על העניין המשותף שלנו במה שקרה שישים שנה לפני כן למשפחה יהודית תוניסאית ושמה שֶׁמלָה. בשבועות האחרונים של 1942 התפרסו אלפי חיילים גרמנים בכל השליש המזרחי של תוניסיה, מדינה ערבית קטנה, שהיתה נתונה בשלטון קולוניאלי צרפתי. רק תוניסאים מעטים נסערו מהכיבוש הגרמני כמו יוסף־ג׳וזף שמלה בן החמישים וארבע. ג׳ו, כפי שקראו לו בני משפחה וחברים, היה נשוי ואב לשני ילדים, איש עסקים מצליח שהתפרנס בכבוד כסוחר אריגים סיטונאי ויבואן טקסטיל. הוא האמין שהוא חב את מזלו הטוב למדיניות הנאורה של צרפת הליברלית, שפתחה ליהודים את דלת ההזדמנויות בכל רחבי מושבותיה בצפון אפריקה. בשנות העשרים של המאה העשרים, ברגע שהחוק התוניסאי התיר ליהודים לקבל אזרחות צרפתית, מיהר ג׳ו לעשות זאת. הוא עבד קשה כדי לאפשר לבנו הבכור, ז׳ילבר, ללמוד באקול פוליטכניק האליטיסטי של פריז, שעם בוגריו נמנו דורות של אנשי עסקים ומדינאים צרפתים. ז׳ילבר היה מסור לצרפת עוד יותר מאביו. ב־1939, כאשר רעמו תופי המלחמה, הפסיק ז׳ילבר את לימודיו והתנדב לצבא הצרפתי. במהלך הקריסה הצבאית של צרפת באביב 1940 הוא שירת בהצטיינות כקצין תותחנים זוטר בקרב הסום. בנו הצעיר של ג׳ו, ז'ן (המכונה דָדִי) התכונן עם פרוץ המלחמה לבחינות הכניסה לפוליטכניק.

לאחר שביתת הנשק שוחרר ז׳ילבר מהצבא והצליח לשוב אל משפחתו בתוניסיה. כמו כל תושבי תוניסיה, גם משפחת שמלה סבלה מאוד מהמחסור ומהקיצוב אחרי התבוסה הצרפתית. מצבם של היהודים היה קשה במיוחד בגלל הרדיפה המשפטית והגזירות המציקות שכפתה עליהם ממשלת משתפי הפעולה של הפילדמרשל אנרי־פיליפ פֶטָן. אבל במלאת שישה־עשר חודש למשטר וישי הידרדר מצבם של יהודי תוניסיה מדחי אל דחי. בליל 8-7 בנובמבר 1942, יצאו חיילים אמריקנים ובריטים למבצע לפיד, הפלישה האמפיבית למרוקו ולאלג׳יריה, והגרמנים הגיבו על כך כהתבצרות בתוניסיה, בתקווה לבלום שם את התקדמות בעלות הברית. ב־9 בנובמבר 1942 נחתו מטוסים גרמניים בשדות תעופה תוניסאים. כך נפתח הכיבוש הגרמני של תוניסיה.

הגרמנים ראו לנגד עיניהם, כבר מהרגע הראשון, יותר מסתם אסטרטגיה צבאית. זמן קצר מאוד לאחר בואם הם התחילו להוציא אל הפועל את תוכנית־האב שלהם ליהודי תוניסיה. נכללו בה מעצרים שרירותיים, החרמות רכוש, עבודות כפייה, גירושים, ענידת טלאי צהוב.

הבנים למשפחת שמלה החליטו להשיב מלחמה. הם אמרו לאביהם כי רצונם לברוח מהשטח שבשליטת הגרמנים כדי להתגייס לכוחות של בעלות הברית במערב תוניסיה. בהגיעם לשם, הסבירו, יוכלו להשתתף במלחמה לגירוש הפולשים ולשחרור ארצם.

ג׳ו תמך בבניו. הם רקמו יחד תוכנית לחציית הקווים הגרמניים בקרבת האזור ההררי זָג׳וּאַן, מדרום לעיר תוניס. במאמציהם למצוא דרך להתחמק מהסיורים הגרמניים, נועצו ז׳ילבר וז׳ן בשותף עסקי נאמן של אביהם, ערבי ושמו חסן פרג׳אני. מכיוון שחיילים גרמנים שרצו בכל מקום בעיר הבירה, הציע להם פרג׳אני לצאת ממנה ולהגיע תחילה לעיירת הנופש החופית הרדומה חָמאמאת. שם, אמר, הם יוכלו להתאכסן בבית שנמצא בבעלותו עד בוא הרגע המתאים לבריחה. בני שמלה קיבלו את הצעתו וג׳ו העביר את כל משפחתו לחמאמאת. הוא שכר שם בית נופש קטן, ליד ביתו של פרג׳אני, ושיכן בו את אשתו, קלר, ואת אשתו הצעירה של ז׳ילבר, ליילה.

הם עיינו כמה שבועות בפרטים של תוכניות בריחה שונות. התוכנית שנבחרה לבסוף, בעצתו של פרג׳אני, קבעה שז׳ילבר ודן ייסעו מחמאמאת לזג׳ואן, מוסתרים בעגלה רתומה לסוס. ג׳ו יבוא אחריהם בצנעה, בעגלה נוספת, כדי לוודא שהם חצו את הגבול בשלום. לאחר מכן העביר ג׳ו לפרג׳אני 20,000 פרנק כדי שישכור תושב מקומי ושמו ג׳ב פרג׳אללה לטיפול בנסיעה. פרג׳אללה נסע תכופות בנתיב הזה, אמר פרג׳אני; השומרים הגרמנים לאורך הדרך מכירים אותו, ולכן לא יעורר חשד. כל אותו זמן הסתמכו בני משפחת שמלה על עזרתו ועל עצתו של פרג׳אני והוכיחו את הכרת התודה שלהם במעשים. כשפרג׳אני ביקש מג׳ו הלוואה לקניית מלאי של סחורה לחנות הבדים הקטנה שלו, נענה ג׳ו מיד.

בבוקר 10 במרס 1943 לבשו שני הבנים למשפחת שמלה בגדים של פועלים ערבים מקומיים והתחבאו בעגלה. פרג׳אני ופרג׳אללה ישבו על הדוכן במהלך הנסיעה דרך מרכז העיירה חמאמאת. זמן קצר לאחר שהעגלה עברה על פני המטה הגרמני, ששכן בווילה סבסטיאן – בית נאה מסויד־לבן על שפת הים, במרחק מאתיים מטר מהכביש הראשי – עצרו חיילים גרמנים את העגלה. האחים שמלה התגלו ונעצרו, ואביהם, שנסע בעגלה אחרת במרחק קצר אחריהם, נעצר גם הוא. כעבור כמה שעות, הופיע פרג׳אני בבית הנופש שבו גרו אשתו וכלתו של ג׳ו והביא להן את הבשורה הנוראה. ואז, בעוד השתיים נרעשות והמומות, הוא התרה בהן שהגרמנים עלולים להופיע בכל רגע ולהחרים את כל הכסף והתכשיטים שימצאו. ״תנו לי אותם. אני אשמור עליהם בשבילכן״, הציע. ״אצלי הם יהיו בטוחים״. קלר ידעה שבעלה סמך מאוד על פרג׳אני, ולכן מסרה לו את כל חפצי הערך שהחזיקה בבית.

במהרה נודע לקלר ולליילה שהגברים שלהן נשלחו לבית הסוהר הצבאי בתוניס, שם יועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני. הנשים חשו למשרדו של הפקיד הצרפתי הבכיר ביותר בתוניס, הנציב העליון, ותבעו ממנו להתערב בעניין. אחרי ככלות הכול, הגברים שנעצרו היו אזרחים צרפתים, ואחד מהם – ז׳ילבר – כמעט קיפח את חייו בזמן שלחם במדי צבא צרפת כמה חודשים לפני כן. איש־שיחן היה רק יכול לפכור את אצבעותיו: אין ביכולתו לעשות שום דבר, אמר להן. אחר כך הן פנו לנכבדים הערבים שהכירו, ובכלל זה חברים ושרים של השליט התוניסאי, ה״ביי״. שוב, ללא הועיל. קלר לא נפלה ברוחה. כאם יהודייה נחושה, אפילו עיקשת, היא הלכה היישר למטה הגרמני לבקש רחמים מכל מי שיהיה מוכן לשמוע. קצין גרמני אחד, אולי כדי לשעשע את עצמו, שמע באדיבות את סיפורה ואחר כך ניפץ את תקוותיה פעם נוספת. ״מאדאם, אני מצטער״, אמר. ״אבל לא היית צריכה להתחתן עם יהודי!״

ב־5 באפריל 1943, ימים ספורים לפני הפריצה של בעלות הברית דרך הקווים הגרמניים במרכז תוניסיה, שולחו שלושת הגברים היהודים האלה – איש מהם לא חייל פעיל או סוכן זר – בדרך האוויר, לגרמניה. בזמן שחיילי צרפת החופשית צעדו לתוך תוניס בתחילת מאי, היו האב והבנים שמלה כלואים באגף מיוחד בדכאו. הגרמנים החזיקו את השלושה בדכאו במשך שנה ואחר כך העבירו אותם לכלא הגרמני הצבאי הנודע־לשמצה פורט זינה, בטוֹרגַאוֹ, על נהר אֶלבה. לבסוף, במאי 1944, הם הועמדו לדין בבית משפט צבאי גרמני.

הראיה המכרעת במשפטם היתה תצהיר של פקידים גרמנים בתוניסיה שציטט את עדותו של הידיד הוותיק של ג׳ו, חסן פרג׳אני. התברר שפרג׳אני לא היה ידיד טוב כל כך. הוא היה מודיע, שרימה אותם מהחל ועד כלה – מגביית 20,000 הפרנק לתשלום לפרג׳אללה, דרך הסחורה שנקנתה באשראי ועד ההצעה לשמור על התכשיטים של משפחת שמלה. בני המשפחה סמכו על פרג׳אני והפקידו את חייהם בידיו והוא הסגיר אותם. עדותו, שהאשימה אה שלושת הגברים בריגול, חתמה את גורלם. השלושה נמצאו אשמים ונידונו לאלתר למוות.

כעבור יומיים, בלי לדעת מתי יבוא הסוף, כתב ז׳ילבר, מתא־כלאו,תא מספר 53, את מילות הפרדה שלו לליילה. אחרי שהביע את אהבתו הנצחית, ביקש ממנה להקדיש את כוחותיה לבנם, פרדי, שהיה אז בן שלוש. ״הילד הזה ינחם אותך ויתמוך בך״, כתב. ״למדי אותו כי מוטב לתת מאשר לקבל, כי הידידות היא הברכה הגדולה ביותר בעולם… למדי אותו לחיות״. אחר כך, הפציר בה לעשות עוד דבר אחד למענו ולמען בנם. ״ליילה, את חייבת להתחתן שוב״, כתב. ״בחרי היטב ואהבי אותו״.

כעבור חודשיים הוצאו האב והבנים שמלה להורג. אופן ההוצאה להורג היה מתועב במיוחד. תחילה ערפו הגרמנים את ראשו של ז׳ילבר, בגרזן, ואחר כך את ראשו של האח הצעיר, ז'ן. האב הוכרח לצפות ברצח המבעית של שני ילדיו ורק אחר כך נרצח גם הוא באותו אופן. אסיר עמית של בני שמלה ששרד את"פורט זינה, אדמירל בצי הצרפתי, שלח אחרי המלחמה מכתב לקלר, ובו הסביר במדויק מה קרה לבעלה ולשני בניה. ״הם הורשעו רק משום שהיו יהודים״, כתב.

בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-מתוניס לדכאו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר