מורשת יהדות מרוקו

קבוצת המדורים החותמת את חלק החגים, עוסקת בימים שיש בהם חפץ, ומיועדת לימי השמחה שבחיי היחיד בישראל, כגון: פיוטים למילה, לפדיון הבן, לעטור תפילין, לבר־מצוה ואחרון חביב לברכת חתנים, לאמור לחתונה. בכל הטקסים הללו לא נפקד מקומו של הפיוט המלווה את החגיגה בקהילות מרוקו, ובין השאר קיימים פיוטים של יעב״ץ המושרים עד היום, כגון הפיוט ׳יגל ישמח קהלינו'. לפדיון הבן נועד פיוט אחד בתבנית וילאנציקו. המדור הנרחב ביותר מיועד לפיוטי חתונה, ובו עשרים וארבעה פיוטים. מבחינה ז׳אנרית מיועדים הפיוטים הללו לברכת המזון, לעלית־חתן, לספר תורה, לפסוקי ׳ואברהם זקן׳, וכן רשויות, פיוטים לישתבח, לקדיש ולהולכת כלה. גם מבחינה תבניתית מצטיין המדור בשכלול רב, כגון במערכת הפיוטים הנקראים ליד הקטע הנקרא בתורה ׳ואברהם זקן׳, שכל אחד מן הפיוטים חותם באחד משיבעת פסוקי הפרשה. אף מצאנו פיוטים בתשתית אזורית מגוונת, ותכלית כולם לשמח חתן וכלה.

מכאן עוברים אנו לחלקו האחרון של הספר שנועד ׳לימים שאין בהם חפץ׳, כלשון הכותרת למדורים אלו במפתח הנדפס בסוף ׳עת לכל חפץ׳. במדור הקינות לתשעה באב עשרים וארבעה פיוטים, ואילו במדור ההספדים נכללו שמונים ושלושה פיוטים, והוא המדור הגדול ביותר בספר. בדפוסים ובכתבי־יד, מופיעים קבצים אלו כ׳ספר נפרד׳ שהופץ בהעתקות מגוונות, ומכאן אתה למד על תפוצתם, ראה למשל כתב־יד בן־נאים 60, או כתב־יד אוסף יהודה שבספריה הלאומית בירושלים, 240 Heb. התשתית הסטרופית של הפיוטים עשירה, וחידושיה במדורנו נדונו בפרק על התבניות. לכל הקינות וההספדים דגמי לחן קודמים, דבר המביא עמו גם במדורים הנדונים ׳גרירת תבניות׳ מאוצר המשוררים הקודמים. סדור הקינות לתשעה באב מלמד על גיוון תבניתי ובו קינות סטרופיות לצד פיוטים מרובעים ופיוטים שווי חרוז. אף במדור ההספדים מצאנו גוון מרובה, למרות שלמראית עין הצורה המעין אזורית, המלווה במדריך, נראית שכיחה יותר. חשובה במיוחד העובדה שבראש הפיוטים מופיעות כתובות הכוללות אינפורמאציה חשובה על אודות חכמי מרוקו. כך ניתן לשחזר את תאריך כתיבת הפיוטים על־פי התאריכים המופיעים בכתובות. יוצא דופן בין ההספדים הוא הפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (דף עז עמי ב), שהינו דידקטי, ובא להזכירנו שאין האדם נוטל מעלמא הדין, אלא תורה ומעשים טובים, ואלו עומדים לו לעולם הבא, ואילו עושרו אינו עומד לו ביום פקודתו. המופלא בפיוטינו, הוא שימושו של הפייטן בנימה הומוריסטית סרקסטית, שאינה אופיינית לפייטן ומה גם בקרב הספדים. אין זאת אלא שהפייטן נסמך בעיקרו על המדרש, כנאמר בכתובת שעל גבי הפיוט. הנימה הסרקסטית באה לטלטל את מי שמתו מונח לפניו, שישוב בעת הזאת מתאוות הממון, ולא לחינם קרא הפייטן לפיוט ׳תוכחה׳.

בסוף הספר מופיעים ארבעה מדורים קטנים. ׳שערי תשובה׳ (למי שחטא ומבקש להתוודות ולשוב מחטאו), ׳לכיפור קטן׳, ׳לעת צרה׳ ו׳לשאילת גשמים׳. אף על פי שמדורים אלו קטנים, מעניין הגיוון הז׳אנרי שבהם. לעומת שאר מדורי הספר, בהם שלטו הפיוטים לנשמת, לקדיש ולברכו, הנה מוצאים אנו במדורים קטנים אלו פיוטים שצויינו כמוסתג׳אב או כקיקלר(הציון קיקלר בטעות יסודו), וכן ׳לרחמנא׳ (פיוטי רחמין) או פיוטים מסוג השתחוויה. הפיוטים ליום כיפור קטן הינם המשך למסורת ליטורגית שהופיעה אצל מקובלי צפת. הפיוטים לעצירת גשמים מובנים על רקע הבצרות הקשות שפקדו את מרוקו בימי יעב״ץ. ארבעת המדורים הללו מהווים חתימה לספר, וסוגרים את מעגל הזמנים שבו פתחנו החל מן הבקשות שבראשית הספר.