בתפוצות-הגולה-שבעים-סיפורים-וסיפור


בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

59 – עונשו של מוכר הכופר

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

  • עונשו של מוכר הכופר

חזן כפרי אחד נכנס לשוק הגויים כדי לקנות רוטל (פחות משליש קילו) של כופר (חינה)*. יום החתונה של בן־החזן קרב ובא, והחזן רצה, שהצעירים והצעירות יצבעו בכופר את ידיהם, רגליהם ושערם ביום גדול זה.

אחרי ששקל לו המוכר את רוטל הכופר, הושיט לו החזן מלוא הופנו כסף, וביקשו לקחת את התמורה המגיעה לו לסוחר תמורת סחורתו, כי לא ידע אה מחירה.

ראה המוכר את בורותו של החזן בעניינים של מחירי הכופר, והוא גמר אומר בליבו להונותו ולקחת ממנו מחיר מפולפל, הגדול פי שלושה מן המחיר המקובל.

שילם החזן את המחיר, כפי שנדרש ממנו, ויצא מן החנות, כשהוא משאיר בה את המוכר, השמח על שהצליח לרמות כסיל יהודי.

בעוד החנווני שקוע בהרהוריו, חדרה לפתע רוח פרצים חזקה לתוך החנות וכיוונה היה דווקא אל השק הגדול, שהיה מונח בפינה, ובו מאות רוטלי כופר. התחילה הרוח להעיף את הכופר, כנוצות ממש. תוך דקות ספורות התרוקן השק הגדול.

נבהל החנווני והתחיל למרוט את שערותיו, לקרוע את בגדיו ולקונן על הפסדו הגדול. נכנסו שכניו, וכאשר שמעו מפיו את סיפורו, יעצו לו:— רוץ מהר וחפש את החזן היהודי, וכאשר תמצא אותו, בקש את סליחתו והחזר לו את הכסף, שלקחת ממנו במרמה.

מיהר החנווני וחיפש בכל השווקים את היהודי החזן עד שמצאו. הוא הושיט לו מלוא חופניים כסף ואמר:— דע לך, כי רימיתיך, ועל כך נענשתי. מבקש אני את סליחתך ומחזיר לך את הכסף, שקיבלתיו ממך במרמה. ענה החזן:— חזור לחנותך. שם תמצא את כל הכופר במקומו. חזר הסוחר לחנותו, והנה הוא רואה כיצד חוזר הכופר למקומו, בנוצות או עלים הנוחתים על האדמה כשוך הסערה.

שמח הסוחר על הנס, התפלל והודה לאלוהים. ומאותו יום והלאה, עד סוף ימיו, לא רימה יותר איש.

הערת המחבר: כופר או חינה הוא פריו של עץ הכופר התרבותי, ממשפחת הכפריים. פרחיו לבנים או צהובים, ובפרחיו צובעים את השערות, הידים והרגלים בחתונות ובשמחות. בכפרי הערבים ובכמה מעדות ישראל קיים עד היום מנהג זה של צביעת החתן והכלה בליל החופה בכופר— סגולה נגד עין הרע ונגד מזיקים. (הערת הרושם).

 60 – הנחש הפיקח בחיות

רושמת שושנה כדורי – מספרת עליזה הרצוג.

  • הנחש הפיקח בחיות

סבתא מרים היתה מרבה לספר על נחשים ופיקחותם. ידעה סבתא לספר על נחש שחורי, שהיה נודד מדי שנה במערה תת־קרקעית ממארוקו לסודן, ומביא מסודן שפע דברי זהב, שבהם נתברכה ארץ זו. את הזהב היה הנחש מביא מתנה לבני המשפחה של סבתא מרים.

פעם נשא נחש זה נחשה ארסית לאשה. הנחשה הטילה את ארסה לתוך כד של חלב, שהיה תלוי בתקרה, כי מנהגם של חנחשים הוא להטיל ארסם מתחת לאבנים ובמקומות אפלים שונים. הנחש השחור הבחין בדבר וקרע את החבל, כדי שהכד ייפול ויישבר. ואכן, הכד נפל ונשבר, ובני המשפחה ניצלו מפגיעתה הרעה של הנחשד, הארסית.

61 – קולמוסו של רבי דויד אלבאז

רושם שלמה קורקוס- מספרת חנה אלבאז

  • קולמוסו של רבי דויד אלבז

בעיר מאראקש, באחד מרחובות המלאח (גיטו) היה חי סופר סת״ם עני, שהיה צדיק בדורו, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע. שמו — רבי דויד אלבז, והוא נצר למשפחת רבנים וסופרים׳ שפרנסתם היתה מדורי דורות על עבודת קודש בלבד — כתיבת מזוזות, תפילין, מגילות וספרי תורה. לפני כתיבת ספר תורה היה רבי דויד אלבז טובל במקווה ומחליף בגדיו ואחרי כן ניגש למלאכת הקודש.

ולרבי דויד אלבז היה קולמוס עשוי קנה־סוף, שאותו קיבל בירושה מאביו, ואביו קיבלו מסבו, וסבו קיבלו במתנה מאחד החכמים של הכולל המערבי, שליח מארץ־ישראל שנזדמן לעיר מאראקש. ולקולמום היה נרתיק־כסף, מעשה ידי אומן. קולמוס זה היה הנכם היקר לו לרבי דויד אלבז מכול. מעולם לא נכתבה בקולמוס זה אף אות זרה חילונית אחת. רק אותיות קודש בלבד.

לפני מותו ציווה רבי דויד אלבז את אשתו לאמור:— כשאמות, ברצוני שתשימי את קולמוסי בידי הימנית, כדי שייקבר הקולמוס יחד אתי.

שנים אחדות לאחר מכן נפל רבי דויד למשכב. בהיותו על ערש דווי קרא קריאת שמע, הושיט את יד ימינו אל אשתו ופתאום פרחה נשמתו. יד ימינו נשארה קפואה ומושטת אל־על. כל מאמצי אנשי חברא קדישא להחזיר את היד למצבה הרגיל עלו בתוהו. ניגש ראש החברה קדישא אל אשתו ושאלה! — האם השאיר הצדיק צוואה כלשהי ?

נזכרה האשה, שהצדיק ציווה לפני מותו לשים את קולמוסו בידו הימנית, כדי שייקבר יהד אתו.

כן עשו; הביאו את הקולמוס ושמוהו ביד ימינו של הנפטר. מיד חזרה היד למקומה.

רבי דויד אלבז ז״ל נקבר יחד עם קולמוסו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

בתפוצות הגולה

62 – זמרי היגון

מספר נסים בלחסאן

נסים ב ל ח נ ס (מספר; סיפור 62), יליד מאראקש. שם נפטר בשנת 1957, זקן ושבע ימים (כבן תשעים). — השאיר ארבעה ילדים — מספר עליו שלמה קורקוס — שלוש בנות ובן אחד. היה איש תם וישר. לא ידע קרוא וכתוב והתפרנס עד יומו האחרון מיגיע כפיו. בשעותיו הפנויות היה הולך לבתי־ הכנסת לשמוע ולהשמיע דברי תורה. היה מספר בערבית סיפורים רבים ששמעם מפי זקני העדה.

בעיר מאראקש, בירת דרום מארוקו, היה חי מלך אחד, בן לשושלת העילאווית, שהיה נוטה חסד ליהודים. כן אהב המלך מאוד מוסיקה וזמרה, בכללן גם ריקודי־בטן חושניים ומחולות־פאנטאסיה סוערים. לפני שהיה המנגן מתחיל לפרוט על נבלו, לפני שהיתה הרקדנית מתחילה לנענע את ירכיה, היה המלך מפזם ומכרכר, מוחא כף, מתופף ורוקע ברגליים. לעתים קרובות היה מצטרף למחול־החרבות הנועז, שרקדוהו הצעירים לכבודו.

למלך היו להקות רבות של מנגנים, החל בבאמבארה *י וכלה בגלאווה ** ***, אך מכל להקותיו הצטיינו במיוחד שתיים: האחת — ״אלמכזנייה״, שהיא להקת־חצר המורכבת כולה ערבים, והשנייה — ״אליהודייה״, להקת־יהודים,

[1] באמבארה— מנגן כושי לבוש סחבות מקושטות צדפים, ובידו כלים עשויים פח הדומים בצורתם לשתי צלחות כפולות מחוברות זו לזו. בכלים אלה הוא ״מבמבר״ (הערת הרושם).

[1] גלאווה — בן שבט גלאווה, שחום־עור, לבוש בגדים לבנים וחגורה שחורה• בני השבט היו רוקדים יחיפים ונעזרים בכלי־נגינה העשויים בידיהם, כגון כינור עשוי פחית־שמך מנועים ריקה, או חישוק של גלגל הממלא את מקומו של תוף. במקום מקלות תיפוף השתמשו בשני ברגים. (הערת הרושם).

שבראשה עמד פייטן בית־הכנסת. להקה זו היתה ידועה בשם: ״זמרי היגון״.

וזו סיבת השם המוזר הזה:

בשנה החמישית למלכו עשה המלך משתה לכל שריה יועציו ואנשי החצר. המשתה היה בבוסתן המלך׳ וכטוב ליבו עליה ציווה להביא בפניו את שתי להקותיו המשובחות. האות ניתן, והלהקה ״אלמכזנייה״ פתחה במנגינה עתיקה, מתקופת הארון אל ראשיד וסיימה באחת המנגינות המלוות את סיפורי ״אלף לילה ולילה״.

בהגיע תורה של להקת ״אליהודייה״ לנגן, נפלה חרדה גדולה על המנגנים אנשי הלהקה. אותו יום — יום תשעה באב היה, ולא ידעו אנשי הלהקה כיצד לנהוג: לנגן או לקונן? מכיוון שגזירת המלך היא, החליטו לנגן, כי ״דינא דמלכותא דינא״. לפני הופעת הלהקה פנה הראש שלה אל חבריו:— רבותי, היום יום תשעה באב הוא לנו, ואנו ננגן מה שניגנו אבותינו ביום זה. — אחר כך ניצב ברחבת הבוסתן, השתחווה למלך והודיע:— אדוני המלך! לכבוד היום הגדול הזה, שהוא יום השנה החמישית לשבת אדוננו על כיסא מלכותו, אנחנו שמחים לנגן מנגינות עתיקות, שהיו אבותינו מנגנים אותן לפני נבוכדנצר מלך בבל.

אחרי נשיאת כפיים ונפילת אפיים הרים המנצח את שרביטו ופתח בנעימה מנעימות החורבן, מתוך ספר הקינות של רבי אלעזר הקליד. כן ניגנו המנגנים את הקינות של רבי יהודה הלוי — ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״ ו״קול ברמה נשמע ביללה״ ואת הנעימה הרוגעת של ״פנה בעוד יום שמשי״. את ה״מי שבירך״ למלך עשו לפי הנוסח של ״איכה ישבה בדד״.

המלך התפעל מן הנעימות העתיקות והיפות, שבהן בחרו המנגנים היהודים לכבודו, וגזר על כל אנשי החצר לפגות אליו רק על דרך הניגון. את המלים ״אדוני המלך״, חייבים היו מעתה אנשי החצר לזמר בנעימה קצובה ומתמשכת.

יום אחד טייל בגו יחידו של המלך בלווית האומנת שלו, בבוסתן המלך, והנה הוא נפל לתוך הבאר ומת. האומנת האומללה קרעה את בגדיה, התגודדה, רצה בבהלה אל ״מבשר החצר״ וסיפרה לו על המעשה המר. המבשר נבהל ותחילה לא ידע מה לעשות. אך מיד החליט לפנות למלך ולספר לו על הרעה הגדולה הזאת. הוא נכנס, השתחווה ועמד דומם. המלך שאל לרצונו, והמבשר פתח בנעימה קצובה: א־א־א־דו־דו־דו־ני־ני־ני ה־ה־ה־מ־מ־מ־לך־לך־לך־ — הוא האריך בנעימתו עד שפקעה סבלנותו של המלך והוא גער בו. המבשר סיים במהירות לפי הנעימה הקצובה: האמיר נפל לתוך באר ומת.

המלך קם מעל כסאו, קרע את אדרתו, לבש שק, שם אפר על ראשו, ובכה והתאבל על בנו יחידו. בגי־בני־בני־ זעק המלך לפי נעימת ״איכה ישבה בדד״.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר