מורשת יהדות מרוקו

תעודה ה (כתב יד 1825.0097)

תעודה זו נחלקת לשני עניינים. בחלק הראשון – דין ודברים עם אלמן על ההוצאות לתכריכי אשתו. בתעודה מכתב לרב משה אביכזר בעניין ההוצאות! בחלק השני – הודעה על מעצרם של שניים מבני הקהילה, יעקב אחי־יצחק ואישה ששמה לא נזכר.

א. המכתב לרבי משה

[הכתובת:] החכם השלם כהה״ר משה אביכזר

וידא חב האד לחויזא דיאלו, יציפדלהא [וקימתהא] לוקייא – ויציפדהומלו [=ואם הוא חפץ בחפץ הזה שלו ישלח אותו ואת מחירו (בסך) אוקיה – והוא ישלח לו אותו]. בהו״ו – בעזרת ה' ובישועתו

יש אהב דבק מאח ה״ה [=האיש היקר] החכם השלם והכולל הדו״מ כמה״ר [=הדיין ומצויין, כבוד מורנו הרב] משה אביכזר, שלם לך ושלם לעזרך, ור״ש [=ורוב שלום] לאביך ולאחיך ולכל בני בניכם, כבכלל אמו״ר ואל״ש [=אדוני מורי רבי ושלום לאורך שנים]. מאת ה׳ ומאת אני הב״ח [=הבא חתום] אלפ [כך!] אלפי מנש׳ דשלמא ור״ש להי׳ יעקב בן משה. אחד״ש סבת שורות אלו למרס בדם אהבת כת״ר שלא יקרוש ח״ו. ועל א[ו]דות גלילי כת״ר שהגיעו לידי. ועל א[ו]דות אשתו של יעקב בן משה שנפטרה לב״ע ועשו לה תכריכין צרכי קבורה. והיטיב חרה לי די כמה דברים קשים שכתבו באגרת. ותעלם באץ ולוכאן עלמוני וערפית שאין פלכתובא מא נכליהו[ם]. ועמלולהא לחזאם דלחריר ???? והנא ענתא שהאל מן אוחדא די נפטרה לב״ע עמלונלהא] פתכריכין. ושחאל מן אוחדא מא כאן נעמלושי. והכל כפי נדבת ??? והאדאך לכלאם כתב כת״ר [=והלא תדע שאילו הודיעו לי, ואילו ידעתי מה ש(כתוב) בכתובה – לא הייתי מרשה להם. ועשו לה אבנט ממשי. ואנו אצלנו כמה מן הנשים שנפטרו לבית עולמן ועשו להן בתכריכין, ולאחרות איננו עושים ??? והכל כפי עניין ועל אותו עניין כתב כבוד תורתו].

האמת הוא תקנו חז״ל [.״].מיהו [אבל] כלל העולה: חייב הבעל ה[נזכר] לפרוע כל חצי התכריכין.

ומיהו היהודי שיאמר שלא יעשה תכריכי קבורה לאשתו? כי הזהירו חז״ל על התכריכין: שכל מי שעושה תכריכין למת מודה בתחיית המתים; לא כמו סברת הטועים שאומרים שהתכריכין הולכים לאיבוד. שהרי א[מרו] חז״ל ׳במה שהמת נקבר הוא עומד בתח״ה [=בתחית המתים]״/ המורם מכל זה חייב הבעל בחצי התכריכין כשמ״ך [=כמו שמצאנו כתוב] ???? קבדו לענייקאת – מחרוזות – דללוהום וקבד לבעל קימתהום [=קיבלו את המחרוזות, הכריזו עליהן, כלומר על מכירתן, בפומבי וקיבל הבעל את תמורתן]. והאדו לחוואייז די זברנא די לבעל, עפ״י השומא דמתא, קאמתהום [=ואלה החפצים שמצאנו של הבעל, על פי השומה של העיר מחירם (הוא)]: עמי ילו ועקו מסעוד:

יזאר כתאן [=סדין מבד] הם דת 7 ורבע 

נץ חאייךּ [=חצי(בד ל)סודר] הם דת 2 ורבע

כסא וזיף [=שמיכה וצעיף] הם 5 ורבע

 חליקאת [=לולאות]         הם 1 ורבע

וקאלי כוהא באיין עטאה לבעל יעקב, מתקאל ונץ, ושלפלו הווא מרנזרנא] בתאנמנת] מת׳ ותשעתאם [=ואמר לי אחיה שנתן, לבעל יעקב, מתקאל וחצי, והלווה לו מו(זונא) בשווי מתקאל ותשע עשרה (אוקיות)]. כסרו מנו מת׳ גיר מר [מהתא] בקא כמס אווק ??????? [=הוציאו ממנו מתקאל פחות מוזונא, נותרו חמש אוקיות ???????].

למצרו[ף] לדאבא רבע מת׳נקאל] ורבע די כסרו הנא ויקצמוהום [=ההוצאות עד עכשיו רבע מתקאל מעוד) רבע שהוציאו פה ויחלקום (ביניהם)]. וקאל כוהא באיין כסר מתקאלין ונץ, בין למסי דיאלו ולברא באס בראלהא חתא להנא [=ואחיה אמר שהוא הוציא שניים וחצי מתקאלים בבואו (לכאן) וב(סעודות) הבראה שעשה לה עד הנה].

סופ דברנו, אין תציבו בלברא – תזיה כמסא גיר חדאס מר, תטיח מנהא שתאם לוקייא ותשעתאס למו׳ מן תמנייאת די עטאה, ובקא תלת מת׳ גיר רבעתאס יציפדהאלהום – ולענייקאת פיהום. ויטייחולו, מנאין יקימוהום עפ״י השומא, יקימולו האדסי: נץ פיהום, ולבאקי יציפדהולהום. אס עבאה, לעוון [עלי]הום, ולמז׳ דיאלו מא [יע]טיש פיה הומה, לפי כבודו [=סוף דברינו כפי שתמצאו במכתב, הוא חייב חמישה מתקאלים פחות אחת עשרה מוזונא, תפחית מזה שש עשרה אוקיות ותשע עשרה מוזונה מ״השמיניות״ שנתן לו – ונותר, שלושה מתקאל פחות ארבע עשרה – ישלח אותה והמחרוזות בכללם. ויפחיתו לו כאשר ישומו אותן על פי השומה ישומו את זה: חצי (מן ההוצאות) מהם, והיתר ישלח להם (לפירעון). מה לו, העוון עליהם, ולפי מזלו(הוא) לא צריך לתת לפי כבודו]. ״זאת תהיה תורת המצורע״, ע״ה ישועה.