חתונה-מגיים


מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו -התקאף-יששכר בן עמי-מנהגי זירוז החתונה:

מנהגי זירוז החתונה:

חברה הרואה את קיומה כמטרה עקרית, הרואה בהבאת ילדים לעולם צוו עליון, חברה שבה נישואי הבוסר מרובים ומקובלים ומוסד הרווקות אינו נסבל, יודעת בהכרח מנהגים, שמטרתם לזרז את חתונת הבנות.

שני חגים, שבהם מבוצעים מנהגים אלה, מושכים במיוחד את החוקר והם: סוכות ופסח. אגב, רוב החתונות במרוקו מתקיימות בתקופות אלה. מיעוט מבין האנשים המכירים מנהגים אלה, מתבסס על גישה פאטאליסטית וטוען שהנשואין הם בידי שמים ואי אפשר לזרזם. אחרים מנסים להשפיע על כוחות הטבע באמצעים מגיים כדי לבודד את ההשפעות השליליות. אלה סבורים שמצב הרווקות הוא פונקציה של הטלת כישוף.

בשעת בנית סוכה בקזבלנקה מתפללים ההורים לנישואי בתם. בערב האחרון של החג הם מעמידים במרכז הסוכה ״קסריה״. הבחורה הופכת אותה והם אומרים: ״עאם אכור איכון ענדכ ראזל״ (בשנה הבאה יהיה לד בעל).

הערת המחבר: מעין צלחת גדולה העשויה מחמר והמשמשת להכנת העיסה וכר. וראה במילונו של פרה, עמ' 180.

בסאפי, הבחורה ישנה בסוכה בערב האחרון של החג, בעוד שבסטאט היא לנה בסוכה באותו ערב שהיא מוכנה.

באמיזמיז, שורפים באותו ערב את קני הסוף בהם בנו את הסוכה. באש זו מחממים מים, שהם סגולה להסרת כישוף.

באיליג שבאזור הסוס, משאירים אותו לילה את ה״קסריה״ בסוכה ואומרים: ״אנכליו אל־קסריה לילה כאמלה באש בנתנה תזוואז״ (אנו משאירים את הצלחת כל הלילה על מנת שבתנו תתחתן).

קטיגוריה אחרת של מנהגים מתקשרת עם חג הפסח ובמיוחד ל״מי המכות״ (מים שמוזגים בזמן קריאת עשר המכות). מנהג נפוץ הוא למסור מים אלה לבת כדי שתרחץ את רגליה. מעניין לציין, שבכמה מקומות באטלס מסוכן ביותר לנגוע במים האלה ובעלת הבית מנסה להיפטר מהם במהירות האפשרית. באמיזמיז רוחצת הבת את ידיה ורגליה ב״מי המכות״. באימינתנות היא שופכת את המים על גופה. באזור הסוס שומרת האם על מים אלה. לאחר החג היא לוקחת את בתה למקום מרוחק ורוחצת אותה שם.

ביום השמיני של חנוכה נוהגות היהודיות לשרוף את הפתילות שבהן לא השתמשו. העקרה שתקפוץ מעל לאש תלד, והבחורה תתחתן באותה שנה. בסוג פולחן אחר ישנם מנהגים מגיים שאינם קשורים לחג. במרקש טובלת הרווקה במים ואחר כך מבקרת אצל ר׳ חיים בן דיוואן, ר׳ דוד אלזכאר או אצל קדוש מוסלמי.

אמצעי בדוק הוא השימוש ב״חרז״ (קמיע) שה״טולבה״ או הרב כותב. אותו קמיע תולים בכניסה לבית כדי לבטל את הכישופים הנעשים על ידי אנשים עוינים. חוץ ממנהגים אלה נוהגים באזור הריף לערוך סעודות לעניים. סבורים שהצדקה תזרז את נישואי הבת הרווקה.

הערת המחבר : יש לציין פה את המנהג המענין של הבנות היהודיות בטריפולי הנוהגות בערב האחרון של פסח לעמוד בפתח ביתן, לבושות בבגדיהן היפים ביותר ופניהן גלויות. לבחורים יש הזדמנות לערוך את בחירתם. ראה על כך את סלושץ, טרבלס, עט׳ 204.

בדמנאט, מובילה האם את בתה ל״אפארנו״ (בור שם מכינים סיד) ושם היא רוחצת אותה. באותו זמן עושים קטורת של דבק אמוני ושל גופרית. נוהג אחר הוא להשאיר מים בכד לילה שלם בחוץ. למחרת הולכת הרווקה לבית עזוב בליווי אחות נשואה או דודה, ושם היא שופכת על עצמה מים אלה. היא נכנסת לבית דרך הכניסה הרגילה וחייבת לצאת בצד אחר. במשך כל הפעולה, המלווה שלה שורף דבק אמוני.

הבת הולכת לטחנה ועומדת מול המים הנופלים על פניה. היא רצה אחר כך לדודתה או לשכנה העומדת בצד והמקבלת אותה תוך כדי עשיית גיפור. פעולה זו מתקיימת רק ביום ראשון או ביום רביעי. נוכחותו של צד שלישי אינה מותרת. אם גלגל הטחנה עומד, זהו סימן שהבת נפטרה מהכישוף, ולא— חייבת היא לחזור על פעולה זו.

באוריקה מרתיחים מים ונותנים לבת לנשום את האדים. באותם האדים מקטרים את שוקיה ורחמה.

באימינתנות לוקחת האם את בתה לקדוש. שם היא מפשיטה אותה ורוחצתה. באותו זמן היא עושה קטורת של דבק אמוני. אצל היהודים הטוניסאיים, כשהכלה הולכת לבית המרחץ לפני חתונתה, היא נכנסת למים בפה מלא סוכריות. בצאתה מהמים היא מחלקת סוכריות אלה לחברותיה כדי שתתחתנה באותה שנה .

אזור הסוס המפורסם בקוסמיו, מכיר כמובן הרבה נוסחאות. כשהבת נשארת ״בוגארית״ (רווקה), הולכת האם למכשף הכותב לה קמיע על שם אותו בחור שהבת חפצה בו. בחור זה ״יבוא בעל כורחו שלא לטובתו״ ״ לבקש את יד הבחורה.

האם מובילה את בתה ועוד חמש בחורות לשדה עזוב. שם מתחת לעץ היא מפשיטה את בתה ורוחצת אותה (אם אפשר במי המכות). היא מסרקת אותה באומרה: ״אני מסרקת את פלוני״; מושיטה לה אחר כך ראי והבחורה מסתכלת בו. האם קוברת את הראי ואת המסרק תחת העץ וכן את כל השערות שנשרו בחפיפת ראש הבת.

הערות המחבר:   אצל המוסלמים לוקחים את הבת במשך שבע שבתות רצופות לבית קברות יהודי. שם מפשיטים אותה ורוחצים אותה במים מבית הקברות. וראה לג׳י, פולקלור, עמ׳ 133.

מנהגי יהדות טוניסיה:אחרי טבילת הכלה (לפני טקס שבע ברכות) היא אינה לובשת את בגדיה הקודמים, אלא מחלקת אותם לחברותיה כדי לזרז את חתונתן. הפריט המבוקש ביותר הוא תחתוני הכלה. אותו מנהג קיים גם ביחס לחתן.

ביום ששי, בשעה שלוש אחרי הצהרים, קונים כמה תבלינים. מבעירים כל תבלין והבחורה קופצת שבע פעמים מעל למדורה באומרה נוסחה מתאימה כמו ביחס לגד (כסבר =Coriandre):

״גד גד! הבא לי גורלי משוגע אהבה״

ביום ששי, בשעה שלוש אחרי הצהרים, הולכים לבית הקברות. לוקחים מטאטא מהאיש הממונה על בית הקברות (המטאטא מונח במים עוד מיום חמישי בלילה) שורפים את המטאטא ובאותם מים בהם שמו את המטאטא רוחצים את הבת ואומרים:

״הו מטאטא הקברות!

למה עלי להשאר בתולה זקנה״ ?

קטע זה נמסר לי בעברית על ידי האינפורמנט שגילה ידיעה רבה בכישוף.

האם מובילה את בתה ועוד חמש בחורות לשדה עזוב. שם מתחת לעץ היא מפשיטה את בתה ורוחצת אותה (אם אפשר במי המכות). היא מסרקת אותה באומרה: ״אני מסרקת את פלוני״; מושיטה לה אחר כך ראי והבחורה מסתכלת בו. האם קוברת את הראי ואת המסרק תחת העץ וכן את כל השערות שנשרו בחפיפת ראש הבת.

סוף המאמר –מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר