מורשת יהדות מרוקו

מלחמת בדר הגדולה (16 במרס 624)

חודש מרס היה התקופה של השיירה הגדולה של העיר מכה, שהיתה צריכה לחזור מסוריה. בראש השיירה עמד אבו ספיאן והשתתפו בה רבים מאוד מאנשי מכה. היו בה 6,000 משאות גמל. היתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל. על כן יצאו הפעם לא רק המהגרים, אלא גם אנשי אלמדינה, בסך הכל 305 איש, שאת כולם אנו מכירים בשמם (בני משפחותיהם קיבלו לאחר מכן קיצבה מיוחדת ושמותיהם ותולדותיהם סופרו שוב ושוב).

לאבו ספיאן, ראש השיירה המכית, נודע הדבר. הוא היה איש חכם וזהיר. לפיכך שלח שליח למכה, והשיירה הגדולה הצליחה להתחמק. אנשי מכה יצאו בינתיים למלחמה, כדי להגן על השיירה, אך לא רצו לשוב לבתיהם, אלא, כמנהג הערבים — להפגין. על כן הלכו אל בדר (זהו מקום הנמצא בפרשת־דרכים בין אלמדינה והים, על הדרך בין סוריה למכה), ישבו שם שלושה ימים ושלושה לילות, שחטו גמלים שתו יין, המזמרות זימרו, והם דימו בנפשם שטיול צבאי זה יעבור בשלום. מוחמד ומוסלמים לא ידעו כי השיירה הגדולה התחמקה וכי לפניהם אויב מזויין, שהיה כמספרו פי שלושה מהם, כ־900 איש. כשנודע הדבר היתה זו אכזבה גדולה ומוסלמים חפצו לשוב. אולם היתה זאת גדולתו של מוחמד, שראה בשינוי בלתי צפוי זה יד אלהים. הסורה השמינית, שרובה מוקדש למלחמה זו, מראה לנו היטב את מצב הדברים, ביחוד את המצב הקריטי ביום שלפני המערכה (סורה 8, פסוק 5—9):

הלק מן המאמינים לא אבו (לא רצו להלחם)

 והתווכחו אתך על האמת אחרי שנודעה בעליל

(אחרי שמוחמד הכריז שצריכים להלחם)

כאילו הובלו למוות בעודם רואים אותו…

כאשר שאלתם עזרה מריבונכם והוא ענה לכם :

אני אעזור לכם באלף מלאכים הבאים זה אחר זה.

משניגלו אנשי מכה, והמוסלמים ראו שבמקום השיירה של אלף גמלים העמוסה שלל רב היו לפניהם אנשים מזויינים, נפל מאוד לבם בקרבם. הנביא התפלל בדבקות והזכיר לאלהים שעליו לקיים את הבטחותיו, מה שהפליא מאוד את אחד מחבריו. בלילה האחרון שלפני המערכה נפלה שינה עמוקה על הנביא, ואחרי שהקיץ משנתו

היה בטוח בעזרתו של אללה. הוא לקח חופן חצץ וזרק אותו נגד האויב והמלחמה החלה. בעצם נסתיימה המלחמה תוך כדי התחלתה, כי אנשי מכה שבאו לטיול צבאי לא העלו על דעתם, שהמוסלמים יעיזו לצאת למלחמה נגדם. ומה שמסופר לנו אינו מלחמה אלא בריחה וקצת שחיטה בשעת הבריחה. היה הבדל יסודי בין אנשי מכה לבין המוסלמים, שנלחמו בעד משהו וידעו שאם ינוצחו הפעם יהיה זה הסוף. על כן עמדו שקטים כמו חומה והתקדמו בשורה לעומת אנשי קריש, אשר לפי המנהג הקדמון היו בודדים וכל אחד ציפה שיתבעו אותו לדו־קרב. לעומת 14 מוסלמים נפלו כ־50 מאנשי קריש וכמספר הזה נשבו. מוחמד רצה לטבוח את השבויים, אך שוביהם לא הסכימו לוותר על כסף הפדיון. רק אחדים נטבחו, אלה שמוחמד ביקש לנקום בהם במיוחד. המלאכה העיקרית עתה היתה איסופו של השלל וחלוקתו, ביחוד גמלים, נשק ובגדים. על כן נקראת הסורה השמינית, שברובה היא מוקדשת למלחמת בדר, בשם ״סורת השלל״ (״סורת אלאַנפָאל״). מוחמד בחכמתו הרגילה הכריז מיד, כי השלל הוא לאלהים ולשליחו. דבר זה אמנם לא נעם ללוחמים, אבל זאת היתה העצה הנכונה, שכן הריב בין יורדי המלחמה ובין היושבים על הכלים פרץ מיד, ואלמלא הכרזה זו וחלוקת השלל בידי מוחמד היה הכל מתפורר. בסורה 8, 42, אנו רואים כבר את החוק, שחומש הביזה הוא למוחמד (כידוע, זו גם הלכה יהודית עתיקה). כאן נסיון ראשון ליצור מעין קופת־מדינה.

תוצאות מלחמת בדר; המצב באלמדינה

לפי מספר המשתתפים היתה זאת מלחמה קטנטנה: 300 נגד 900. אולם לפי התוצאות היתה זאת אחת המערכות המכריעות בהיסטוריה העולמית, כי היא קבעה את תקומתה של התיאוקרטיה המוסלמית, שמכאן ולהבא יהיה בה מוחמד סמכות שאין לערערה. הנוסחה ״אללה ושליחו״ חוזרת ונשנית מכאן ואילך בלי הרף, עד שמוחמד מכריז: לא אתם הרגתם אותם אלא אללה הרג אותם (במלים אחרות: אני שהדרכתי אותם). הוא חוזר וחוזר על רעיון זה. התוצאה המיידית היתה הגברת התעמולה למלחמת־מצווה, שהרי ברור היה, כי הדם הרב שנשפך אינו יכול, לפי המושג הערבי, להשאר ללא נקמה.

אולם רוב אנשי אלמדינה היו בלתי מרוצים ביותר ועדיין ממורמרים על שאיש מבחוץ הכניס אותם אל עסק ביש זה, ועכשיו עליהם לצאת למלחמה גדולה עם האויב שכלל וכלל אין לזלזל בו. אמנם, אנשי מכה לא היו מטבעם אנשי מלחמה (עד כמד שלא היתה להם כוונה לצאת למלחמה יכולים אנו לראות מכך, שאפילו אחרי הפשיטה, בה הפרו המוסלמים את החודש הקדוש — דבר שנחשב לחטא חמור — לא יצאו למלחמה). אך אנשי מכה היו עשירים וגם השיירה שהזכרנו הביאה לה: הרבה כסף, וכידוע משמש הכסף במלחמה גורם חשוב. לאנשי מכה היה כסף, על כן יכלו לשכור בדווים ושכירים אחרים. משום כך היו אויב מסוכן.

הקוראן מלא עתה הטחות נגד האנשים שמוחמד קורא להם ״ מֻ נָ א פִ ק וּ ן ״, מלה חבשית המתורגמת כסעפים (אנשים הפוסחים על שתי הסעיפים), כלומר, אנשים שאינם מצטרפים אל האסלאם, אך גם אינם מתנגדים לו. מוחמר מתחיל עתה בשיטה של סילוק אנשים בלתי רצויים מבין אלה. קודם כל הוא מתחיל באנשים בלתי חשובים, כדי לבחון את דעת הציבור. שיטתו של מוחמד היא זו: הוא שולח תמיד אנשים מבעלי הברית או מבני משפחתו של ״הנידון לרצח״ לבצע את המעשה, כדי שלא תתעורר שאלת הנקמה בין המשפחות. כך נרצח בתור ראשון משורר זקן, שמסופר עליו כי אמר: מה קרה לאנשי אלמדינה שלבם חלוק בשביל איש שבא אליהם מבחוץ, והיום המותר והאסור אחד ? כלומר, שכל המושגים המוסריים, שפעם היו קודש, הפכו חולין, שהאסור והמותר נתבטלו. (המשוררים בימים ההם היו האנשים שהביעו את דעת הקהל). מוחמד שולח לרצוח גם את המשוררת עַצמַא, שאף היא הוכיחה את בני ית^׳רב על שהם סרים למשמעתו של איש זר. מוסלם ממשפחתה נענה לבקשת מוחמד והרג אותה על משכבה, כשתינוקה הקטן ישן בחיקה.

משום מה העורכת משמיטה את העובדה שהמשוררת הייתה יהודיה.( הערה אישית שלי-אלי פילו)

על שום מה מספרים לנו המקורות המוסלמיים את הדברים האלה ? — כדי להראות את גדולתו של מוחמד ואת גודל השפעתו: בא האסלאם ומחק את הבריתות ואת יחסי המשפחה הקודמים. התוצאה של רציחת המשוררת היתה, כפי שמוסיפים המקורות, שמשפחתה התאסלמה!