מורשת יהדות מרוקו

שושביני הקדושים

יורם בילו

חולמים מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל

התקשיתי לעמוד בהפצרותיו של אברהם ולכן, כשהתפרסם המאמר הראשון שכתבתי על ׳בית רבי דוד ומשה׳ (1987BILU), מיהרתי להעניק לו עותק אחד. שמחתי על שהצלחתי למלא את משאלתו לא הייתה נקייה מחששות, לנוכח הפער שבין הספרות העממית של שבחי הצדיקים שבה היה מורגל, לבין המוסכמות המקצועיות שצייתי להן במאמרי, המציבות מרחק בין החוקר לתופעה הנחקרת. אמנם המאמר נכתב באנגלית, שפה שאברהם אינו שולט בה, אך דווקא המחסום הלשוני היה יכול להוביל, כך חששתי, לתרגום חלקי וחסר הקשר באמצעות מתווכים, שיסרסו את משמעות עבודתי ויעמידו אותה באור לא מחמיא.

דבר מחששותי לא התממש. להפך, בביקורי הבא ב׳בית רבי דוד ומשה׳ גיליתי להפתעתי כי אם היה במאמר פוטנציאל לאי־הבנה תרבותית, הוא התבטא בסיפוחו המהיר לתחום ספרות השבחים. אברהם דאג לצלם עותקים אחדים מן המאמר ולהניחם במרכז חדר הצדיק, בצוותא עם מחזורי תפילה, ספרי תהילים, טליתות, חפיסות של נרות להדלקה, ושאר חפצי קודש. הוא הסביר לי כי כך יוכלו מבקרים מחוץ לארץ שאינם דוברי עברית ללמוד על האתר וליידע אחרים על אודותיו. המקום המרכזי שזכה לו מאמרי באתר הקדוש (ובעולמם של המאמינים) היה, מנקודת המבט תאבת החיזוקים של חוקר בראשית דרכו, אות כבוד מיוחד במינו. אולם במבט מפוכח יותר הוא גם העיד על רצונו של אברהם להיעזר בעבודתי כדי

לפרסם את מפעלו ולזכותו בהכרה ובמכובדות.

הערת המחבר : על יחסי הגומלין המורכבים בין החוקר למושא חקירתו בהקשר של פולחן הקדושים בישראל, ועל המאזן המורכב של רווחים ומחירים שיחסים אלה כורכים, עמדתי בהרחבה במאמר שעסק בהפיכת רבי יעקב ואזנה, גיבור ספרי ׳ללא מצרים׳(בילו תשנ״ג), למוקד של פולחן בבאר שבע. ראו בילו 1997.

׳בית רבי דוד ומשה׳ הוא רק אחד מארבעה אתרים שבהם אעסוק בספר זה, אך הוא היה הראשון שחקרתי, ובו ביליתי זמן רב יותר מבכל המקומות הקדושים האחרים, ישנים כחדשים, שבהם ביקרתי במרוצת השנים. יתרה מזאת, מהבית בשיכון כנען הסתעפו באופן ישיר או עקיף הנתיבים שהובילו אותי לשלושת סוכני הקדושים האחרים, גבר ושתי נשים, שיחד עם אברהם הפכו לגיבורי ספרי. אל הראשון שבהם, יעיש אוחנה, הגעתי בעקבות בני משפחה מבית שאן, שאגב ביקור ב׳בית רבי דוד ומשה׳ סיפרו לי כי גם בעירם התגלה מקום קדוש. שמו של המקום, ׳פתחו של גן עדן׳, גירה את סקרנותי, ולאחר ימים אחדים שמתי פעמי לבית שאן כדי לתהות על קנקנו. השם אפוף ההוד לא הפתיע כלל את הנער שהזדמן בדרכי ברחוב הראשי ונתן לי הוראות מדויקות כיצד להגיע לאתר החדש: ׳ישר, בסיבוב ימינה, בסמטה הראשונה שמאלה, ואתה בגן עדן׳.

אופיו הצנוע של האתר הביתי שהגעתי אליו עמד בניגוד חריף לשמו הנשגב, אולם קבלת הפנים שקידמה אותי בביתם של יעיש אוחנה וחנה אשתו לא נפלה מזאת שהייתה מנת חלקי בצפת. יעיש במיוחד הרבה לשתף אותי במהלך חייו ובאירועים שהוליכו אותו לכינון האתר, שאף הוא התגלה בעקבות חלום. גם ב׳פתחו של גן עדן׳ ביקרתי עשרות פעמים, נכחתי בהילולות אחדות לכבוד אליהו הנביא, הצדיק הפטרון של האתר, וראיינתי יותר ממאה מבקרים, רובן נשים המתגוררות בשיכון ד', שבו נתכונן האתר.

הערת המחבר : [1] מוטי אסולין, עוזר המחקר שלי באותה תקופה, נטל חלק חשוב בריאיון המבקרים ב׳בית רבי דוד ומשה׳ וב׳פתחו של גן עדן׳.

 סיפורי חלום תפסו מקום מרכזי בראיונות אלה. כבר במהלך ביקורי הראשונים נוכחתי לדעת כי כמו בצפת, ואף ביתר שאת, האתר החדש שנולד בחלום הצית בעיירה תגובת שרשרת של חלומות, שכולם עסקו במקום ובפטרונו הקדוש. קהילת החולמים שצצה סביב יפתחו של גן עדן׳ הייתה עדות נוספת לתפקיד שחלומות יכולים למלא במרחב הציבורי, ולא רק במישור הפסיכולוגי של חוויות אישיות.

אל בית שאן נהגתי להגיע מירושלים דרך בקעת הירדן ברכב פרטי או, לעתים קרובות יותר, באוטובוס אגד, שמסלול נסיעתו הסתיים בטבריה או בקרית שמונה. לעתים הייתי כורך את שני האתרים בביקור אחד, מבלה את שעות הבוקר והצהריים בבית שאן, ואז ממשיך לצפת דרך ראש פינה. במקרים אלה הייתי לן בצפת, וחוזר ופוקד את ׳בית רבי דוד ומשה׳ למחרת בבוקר. במהלך הביקורים למדתי כי מפעלו של אברהם היה מקור השראה ליעיש, וכי בין שני האתרים נטוו קשרים אישיים לא מבוטלים. בנו של אברהם, מאיר, שהתגורר בבית שאן ושימש חוליה מתווכת בין שני המקומות, הוא שהפנה אותי לעלו עזרא, האישה הראשונה מבין ארבעת סוכני הקדושים שבחרתי להציג בספר זה.

האתר שהקימה עלו ממוקם בשיכון ט׳ במרחק חמש דקות הליכה בלבד מ׳פתחו של גן עדן׳, וכמוהו נוסד בשלהי שנות השבעים. אולם כשהגעתי בפעם הראשונה לבניין השיכון מרובה הכניסות שבו התגוררה עלו, וגיליתי על אחד מעמודי התמך בחזית כתובת הקדשה, המכריזה כי כאן התגלה הצדיק רבי אברהם אָווּריוָור, התחוור לי כי מדובר בהעברת צדיק ממרוקו לישראל, כמו ב׳בית רבי דוד ומשה׳, ולא בגילוי מסורת ארץ־ישראלית מקומית, כמו ב׳פתחו של גן עדן׳.

הראיונות שערכתי עם עלו, חלקם בגפי וחלקם בצוותא עם גלית חזן-רוקם, העלו סיפור חיים מיוחד במינו, שבמרכזו עמדו מפגש חד־פעמי עם הצדיק בילדות וחידוש הקשר עמו בגיל מבוגר, אחרי שנים רבות. עלו הפכה למרפאה ידועה למדי בזכות רבי אברהם אווריוור, ובני אדם במצוקה נהרו אליה, רובם מחוץ לבית שאן. היא אף איפשרה לי לצפות באחדים מהמפגשים הטיפוליים האלה.

אסתר סוויסה מירוחם, האחרונה במניין סוכני הקדושים שאציג בספר, עוסקת אף היא בטיפול, אך כוחות הריפוי שלה מקורם בברית האינטימית שכרתה עם הצדיק המקומי המהולל, ראש וראשון לחכמי הקבלה, רבי שמעון בר־יוחאי. גם בשמה של אסתר נתקלתי לראשונה ב׳בית רבי דוד ומשה׳. באחד מביקורי שם נתקלתי בחדר הצדיק במודעה מודפסת עטופה בניילון, שבה הציגה אסתר את עצמה כאישה המרפאה מכוחם של רבי שמעון בר־יוחאי ורבי דוד ומשה, ואף הביאה כעדות ליכולת הריפוי שלה מכתבי תודה משתי מטופלות שנרפאו. בביתה שבירוחם גוללה לפני אסתר את סיפור חייה, שעיקרו הקשר המיוחד שכוננה עם הצדיק הפטרון ׳שלה׳ אחרי שנים רבות של מחלה וסבל. גם היא איפשרה לי, אף יותר מעלו, לצפות במפגשיה הטיפוליים ולתעד את כלי האבחון והריפוי שברשותה.

ביקורי אצל הנשים המרפאות היו דלילים יותר מביקורי אצל הגברים, הן משום שהגעתי אליהן אחרי שחקרתי את הגברים, כשבאמתחתי כבר תשובות למקצת השאלות שיצאתי איתן לדרכי, והן משום שהחדר שהקדישה כל אחת לצדיק ׳שלה׳ שימש בעיקר חדר טיפולים, ולא אתר פולחן שוקק מבקרים ופעילות. אך אין להוציא מכלל אפשרות שהמחסום המגדרי בין חוקר גבר לנחקרות נשים תרם אף הוא למגמה זו