מורשת יהדות מרוקו

סידוד תפילת החודש ומעמדו בתאפילאלת

עד לפני ההוצאה לאור של סידורי תפילה בדפוס, יש להניח שהמתפללים התפללו מתוך קבצים של כתבי יד שהעתיקו זה מזה. לחזן היה כנראה סידור אישי שלו בכתב יד, והמתפללים שמעו מפיו את התפילה. אם החזן היה תלמיד חכם ואיש זיכרון, היה מתפלל אף בעל פה. דוגמה למסורת זו היא מנהג הקריאה בפרקי אבות שקראו בבית הכנסת בין פסח לעצרת לפני מנחה של שבת, אחד משנה ואחד עבראן. את המשנה קראו מתוך דפוס של ׳פרקי אבות׳ ואת התרגום אמרו בעל פה על פי זיכרון או על ידי לימוד של תשב׳׳ר מפי מלמדיהם.

 בתאפילאלת אין ידוע עד היום על תרגום עברי בכתב יד. כיוצא בזה אף תרגום ספרי איוב, משלי ודניאל שקראו בשבתות קבועות מפסח ועד עצרת, אחד מקרא ואחד עבראן – תרגום העבראן היהודי נשתמר בעל פה.

1. הערת המחבר: כידוע קיימת מסורת בקהילת תימן עד ימינו שמתורגמן עומד ליד הקורא בתורה ומתרגם לאונקלוס. הקורא קורא פסוק בספר תורה, ואחריו המתורגמן קורא את תרגומו באונקלום מתוך חומש. מסופר על איש תימני בשם שלום אהוד(או יאהוד) מגן יבנה שידע את התרגום בעל פה.

והנה יום אחד בבית כנסת בשם ׳שבת אחים׳ בגן יבנה, באחד משלושת הרגלים חיפשו תרגום לקריאה בתורה המופיעה במחזור ללא תרגום צמוד, ושלום אהוד התנדב ותרגם כל פסוק בעל פה.

מסורת זו יכולה ללמדנו גם על נוסח התפילה שאנשים התפללו בעל פה, ולא הכול היו נזקקים לנוסח המאה ה-18. במאה ה-19 כבר נודעו סידורי תפילה בדפוס. הסידור המרכזי והנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳. מהדורה ראשונה של סידור זה יצאה לאור בשנת התקס"א- 1801בליוורנו שבאיטליה, שלוש שנים לפני פטירת החיד״א, ומובאות בו פסיקותיו ׳קשר גודל׳ בענייני הלכה. הסידור משקף את נוסח התפילה של יהודי צפון איטליה, צפון אפריקה ושאר קהילות המזרח. סידור זה נהוג גם אצל יהודי תימן, נוסח שאמי השלם. החל ממחציתה של המאה ה־20  איבד ׳תפילת החודש׳ את ההגמוניה שלו, כשלצדו נדפסים סידורים חדשים נוסח יהודי בבל ובן איש חי. המהדורה האחרונה של הסידור במתכונתו הישנה הודפסה בירושלים בשנת תשל״ה. מהדורות נוספות לסידור זה יצאו בהוצאת סיני, ואחרות בשנים תשס״ד ותשס׳׳ז. בתשע׳׳ג יצאה לאור מהדורה חדשה בשם ׳תפלת החודש השלם׳ על ידי מכון ׳ספורנו׳. במהדורה זו הוחזרו למקומן כל ההשמטות, והכול נעשה כמו סידור תפילת החודש לפי כל המהדורות שיצאו בליוורנו(19 מהדורות ידועות), עם תיקוני מילים ופתיחת ראשי תיבות, כולל הפירוש המפורסם ׳שלמות הלב׳ ו׳עבודה שבלב׳. הסידור מתאפיין בכתב מהודר ובנייר מיוחד בצבע קרם הנוח לעין.

הסידור הנפוץ ביותר בקהילות תאפילאלת הוא ׳תפילת החודש׳, אולם לא אימצו בהן את כל פרטיו ונוסחיו: יש מנהגים שאין נוהגים בתאפילאלת על פיו, כמו סדר תחינות שני וחמישי, ויש מנהגים נוספים שהילכו בעל פה ואינם כתובים בסידור זה, דוגמת הפסוקים הנאמרים לפני ׳הודו׳ בשבת.

סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בתאפילאלת בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.

בימים נוראים ובשלושה רגלים התפללו קהילות תאפילאלת במחזור ׳זכור לאברהם׳ לראש השנה, ׳זכור לאברהם׳ ליום כיפור, ובחגים התפללו ב׳זכור לאברהם׳ לשלושה רגלים.

 גם מחזורים אלה לא חפפו את הנוסח המסורתי הפילאלי. דוגמאות לכך הן הפיוטים לימים נוראים המופיעים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳, שלא נאמרו במקומם אלא לפני התפילה סמוך ל׳ותתפלל חנה׳ או אחרי תפילת החזרה, בגלל המנהג הפילאלי לא לעשות הפסק בפיוטים אחרי ׳ברוך שאמר׳. כך גם לגבי תפילת הגשם שנאמרה לא במקומה במחזור אלא לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל,

 והחזן אומר נוסח מיוחד לפני מוסף, ובו הזכרת הגשם: ׳קהלא קדישא הדין הוו זהירין לצלאה רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳ (=הקהל הקדוש הזה! הוו זהירים לומר בתפילה ׳רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳). כללו של דבר, סידור ׳תפילת החודש׳ והמחזורים ׳זכור לאברהם׳ אומצו אמנם על ידי קהילות תאפילאלת כמו על ידי שאר קהילות, אבל לא לכל נוסחם ופרטיהם, ואפשר שטשטשו את הנוסח הפילאלי בתפילה שהילך דורות.

מקומה של האישה הפילאלית באירועי הקהילה

האישה הפילאלית מעורבת יותר באירועי הקהילה הקשורים במעגל האדם והמשפחה ופחות באלה הקשורים במעגל השנה, בגלל מקומה הנפקד בבית הכנסת. האישה מעורבת כמעט בכל התחנות במעגל החיים המתוארות בכרך א של קהילות תאפילאלת – מעגל האדם: כל הווי החתונה הוא נשי, וכל מסלול הכלולות נע סביב הכלה ושושבינותיה, החל מהאירוסין דרך ארבע השבתות המרכזיות, אירועי החינה והסלכ׳ה, התהלוכות החגיגיות של הובלת הנדוניה, ההליכה למרחץ ועוד. רוב השירים המושרים לכבוד החתן והכלה בכל מסלול הכלולות הם שירי נשים, על שלל דימוייהם וניביהם. גם ההוויי של ההיריון והלידה הוא נשי: הנשים הן המארגנות את חגיגות ההודיה על בשורת הלידה, התהלוכות, ההכנות ללידה והוויי הלידה. מעורבות הנשים ניכרת היטב גם באירועי חופת הנעורים: ההווי, התהלוכות, התלבושות, המאכלים – הכול נעשה על ידי נשים. אירועי בר מצווה אמנם מתמקדים סביב הילד או הנער ודרשותיהם, אך גם בהם הנשים תורמות בהכנות החגיגיות והסעודות לאירועים. כך גם באירועים להכנסת ספר תורה והזוהר לבית הכנסת. בפרק השמיני הדן בהפסקה השבועית רוב המשתתפים בצומות הם נשים, ושמותיהן מפורטים בפרק. גם בהוויי של הפטירה הנשים תופסות מקום מרכזי: הן הבוכיות, הן המקוננות בלשונן ובתנועותיהן והן המבטאות את שנת האבל בבגדיהן הלבנים.

בכרך הנוכחי המוקדש למעגל השנה הנשים מעורבות פחות משום שרוב הכרך מתמקד בקטעים הליטורגיים המכוונים לגברים: תפילות, פרשה והפטרה, פיוטים, קינות, קריאות עונתיות כמו הטהיר של פסח ופרקי אבות. האישה הפילאלית מקומה לא יכירנה בבית הכנסת לא בשבת ולא בחג, חוץ מנשים זקנות אחדות שפוקדות את בית הכנסת. אף על פי כן ישנם אירועים שהנשים משתתפות בהם גם בבית הכנסת: בערב הכפרות שבו הנשים ממלאות את עזרת בית הכנסת, בליל שמחת תורה ובתפילת הנעילה. בשאר החגים והמועדים תרומתן של הנשים היא בהכנות לימים אלה: בהכנות של סעודות השבת, סעודות ראש השנה, בהוויי הכפרות החל מהובלת התרנגולים לשחיטה ועד לבישול העופות לסעודה המפסקת, הכנת הסעודות של חג הסוכות, השתתפותן כאמור בליל שמחת תורה, הכנת הסעודות לפורים בצאת התענית ובסעודת פורים המרכזית, ההכנות של פסח לכל שלביהן: בדיקת החיטה סמוך לשבת שירה, אפיית המצות הנמשכת שלושה שבועות בין פורים לפסח, הכנת התבלינים, הוצאת הכלים, שטיפתם והכנתם, וכל ההכנות לסעודות חג הפסח וכן חג השבועות.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 29-26

א. ההכנות לשבת

הקניות לשבת

קניית הפֵרות והירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי. גם הבשר נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, אבל יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת. בריסאני שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי. על ההכנות לשבת שר הפייטן, ר׳ מסעוד אביחצירא, בשירו ׳מזמור שיר ליום השבת׳:

עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שַׁבָּתְךָ
תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ
אֶל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא / אוֹרֵחַ הַבָּא לִקְרָאתְךָ
מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה

אפיית הלחם לשבת בידי הנשים

הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בידי הנשים בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות. בית המאפה מיועד לכעשרים משפחות. מלאכת האפייה לשבת – תכונתה מרובה משאר ימות השבוע, שהרי יש לאפות כיכרות לחם לכדי שלוש סעודות, שהכול מקפידים לקיימן בלחם משנה. לפיכך מסיקים את מתקן האפייה ביום חמישי, וגם בלילה אור ליום שישי ולמחרתו במשך שעות הבוקר עבור שאר המשפחות. המשפחות נחלקות לכשש משמרות. בכל משמרת משתתפות בין שלוש לארבע משפחות. משפחות המשמרת הראשונה משכימות קום ביום חמישי, בסביבות ארבע בבוקר, לשות את הבצק ומכינות את העיסה בליווי ברכות, ובשעה שבע בבוקר בערך הולכות לבית המאפה ואופות את הלחם. נשות המשמרות האחרות מופיעות בהפרש של כשלוש עד ארבע שעות בין אחת לרעותה. המשמרת האחרונה מסיימת בלילה את האפייה סמוך לשמונה בערב, ואוטמת את פתח התנור בטיח לשמור על חומו לקראת חידוש האפייה למחרת בבוקר. המשמרת הראשונה משכימה בערב שבת בארבע בבוקר, ואחריה ממשיכות שאר המשמרות באפיית הלחם לכבוד שבת עד השעה אחת וחצי אחר הצהריים בקירוב, ובסך הכול שלוש משמרות. כשעה לאחר מכן מתחילה הטמנת הקדרות לשבת. נמצא שהתנור פועל ברציפות החל מיום חמישי עד מוצאי שבת. משמרות אלו אינן קבועות, אלא מתחלפות כל שבוע בתורנות, כדי שיתאפשר לנשים להתפנות עבור התבשילים ושאר ההכנות לשבת.

הערת המחבר: לאחר הלישה, לפני תפיחת הבצק האישה הלשה אומרת: ׳בראכת לאה ואיסם לאה, בראכת ללא שרה וללא רחל, בראכת ללא חנה…׳(=ברכת ה׳ ושם ה/ ברכת שרה, רחל ורבקה, חנה…), והרי זו בקשה ומשאלה שתשרה ברכה בעיסה, רעיון המבוסם על מדרש בראשית רבה [וילנא] ם, טז

׳שלוש זעות יפות הן… וזעת מרחץ אין לך כיוצא בו׳

הרחצה בבית המרחץ

הרחצה לכל הגוף לכבוד שבת נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. הרחצה לגברים נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני מתרחצים ביום שישי אחר חצות.

בית המרחץ הקרוי ׳לחמאם' הוא חדר גדול ורחב ידיים המוסק בעצים ובפחמים בבית המוקד הסמוך לאחד מכתליו. בית המרחץ משמש מיניה וביה גם חדר רחצה וגם סאונה רטובה. בחדר זה המתרחצים שוהים כשעה קלה ואחר כך יוצאים ממנו לפרוזדור צונן מאוד, ומשם לרחבת ההלבשה. השהייה בבית המרחץ היא חלק מהוויי ההכנות לשבת: שם נפגשים בני הקהילה לשעה קלה, משוחחים בדרכם אליו וביציאה ממנו. זוהי שעה של קורת רוח ותענוג לגוף ולנפש לכבוד שבת ומועד.    

ב. יום שישי – עדב שבת קודש

שניים מקרא ואחד תרגום

׳אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום/ ׳שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו/ ו׳מצוה מן המובחר שישלימנה קודם שיאכל בשבת/ ודרגות שונות יש בקריאתה. אבל יראים ותמימי דרך נוהגים להדר ולקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת חק לישראל, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין ואחרים משלימים במהלך היום או בשבת. מרא דאתרא, ר׳ ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה), נהג ביום שישי בבוקר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש. על מנהג שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת שר המשורר:

וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא
שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא

חתספורת

תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא, יש״א ברכה, הקפידו לקבוע את עת תספורת השער בערב שבת, אבל שאר העם היו מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ' 38

בגדי שבת

אַרְבַּע בְּגָדִים לְבָנִים / מִשְּׁנַת חֲסִידִים שְׁנוּיָה

לִכְבוֹד שַׁבָּת מְזֻמָּנִים / לְשָׁרֵת בִּכְסוּת נַקִּיהָ

רֶמֶז לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים / אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוָיָ"ה

בִּגְדֵי יֶשַׁע תַּלְבִּישֵׁנִי

רוב העם לא הקפידו על בגדי לבן בשבת,  אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לכבוד שבת. יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת,

ומרן יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

 בבצאר הקפידו כל הגברים על גלימה מסוג עבאיא לבנה בשבת.

נרות שבת חוֹבָה שְׁתֵּי נֵרוֹת תַּדְרִים / נֵר מִצְוָה אוֹרָה יְגַלֶּה

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אַדְנוּ"ת פָּשׁוּט וְאֵ"ל מָלֵא

שָׁלֹשׁ יִחוּדִים מְאִירִים / מִסְפָּרָם לְנֵר יַעֲלֶה

מִלּוּי שַׁדַּ"י שָׁם יַחֲנֶה

הדלקת נרות השבת נעשית בידי הנשים. את נרות השבת נוהגים להדליק לא בנרות שעווה אלא בשתי כוסות ששמן צף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצען. המנהג הוא שהאישה מדליקה את הנרות ואחר כך מברכת.

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א): ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת', וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה 'להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנד. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים, להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, דף סז ע״א). שיטה ג – שבעה נרות (מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא ועוד – כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים ושבעת ימי השבוע). השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז״ל. ע"כ

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית

׳רחמאת לאה א־כאלתי/ ׳רחמאת לאה א־לאלא רחל/ ׳רחמאת לאה א־באבאסי׳(רחמי

ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה…).

השמש בריסאני מכין בערב שבת ארבעים כוסות לנרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזים.

׳ובא השמש וזרח השמש׳ – זיכרונות ילדות

מהוויי ערב שבת קודש בביתו של בבא מאיר בארפוד

פעמים רבות הייתי פוקד את בבא מאיר בערב שבת. תכונה מיוחדת ניכרת ביום זה בבית בבא מאיר. הרבנית נתונה כולה להכנת תבשילי השבת. אמו של בבא מאיר ללא/ביחא (מרת פריחא) הייתה לה לעזר רב. אני ור׳ אלעזר היינו מופקדים על טחינת הבשר. כל אחד בתורו עושה כמה סיבובי טחינה, ולא היינו זזים משם עד שהבשר היה כלה מבין שיני הריחיים. מן הבשר הטחון תכין הרבנית ותגלגל קציצות כמנה עיקרית לסעודה ראשונה של שבת. בבא מאיר, שצנוע היה גם באכילתו, יטעם מהן רק קמעא, כדרכו בסעודות. במנה טובה יכבד את בא־יאהו בן בא־לו בככא, הוא אליהו ב״ר מכלוף שטרית, שהיה מזמינו לסעוד עמו מפעם לפעם בליל שבת, והיה שמח בחברתו. בין הערביים מגישים לבבא מאיר ערֵבה, והיה יושב על מיטה ומדיח את פניו ומנגבן, את ידיו ומנגבן ואת רגליו ומנגבן, ואחר כך היה מתעטף בבגדי שבת. בבית בבא מאיר שרתה ברכת הזמן, ויום שישי -גם הוא היה יום שכולו ארוך.

ערב שבת אחד, ובימות הגשמים היה, גזרו בשמים לקצר את היום ולהקדים ולהוסיף על קדושת השבת בלי ידיעה והודעה. אבל בני הבית לא חשו עצמם נמהרים ולא חסו על התוספת, וערב שבת התנהל כרגיל באריכותו. בבא מאיר כדרכו בשעותיו היפות, והיו לו הרבה שעות יפות כל יום, ושלווה הייתה נסוכה על פניו, וקורת רוח ושמחה פנימית הייתה לו, כעסו או קפידתו היו מועטות ביותר, ואם היו, כעסו -מעולם לא היה כעם עולם. חייכן וטוב לב היה, ומאיר פנים תמיד היה, ואני נכחתי בשעותיו היפות הרבות ונתבשמתי מהן. בשעות האחרונות לקראת קבלת שבת נהג בבא מאיר לטייל בפרוזדור הארוך הלוך ושוב, ואני לצדו בזמנים היפים ההם, וידו חובקת אותי בחיבה, וחידושי תורה ומלי דבדיחותא ערבים מפיו. ערב שבת אחד נתלבש הבית פתאום בספק חשכה, והספק שינה את מראית פניו של בבא מאיר, שלבשו ארשת כבדה, ומיד נשמעו קולות אזהרה וזריזות מפיו: ׳הדליקו מיד את המנורות׳! ובני הבית מילאו מיד את הוראתו ושלחו את ידם בכפתורי החשמל והאירו את הבית, ובבא מאיר גם הוא שלח את ידו וגם אני.

חשש כבד נתפשט מהר וקינן בלבו של בבא מאיר, ואותות חרדה ניכרו בו. הוא רץ מהר ופתח את דלת הבית, והנה מחזה קשה נגלה לפניו: ה׳ספק חשכה׳ נעלם אפילו מצמרות העצים ומענפי הדקלים הגבוהים, והקריה נתעטפה כולה בחשכה ללא צל של ספק. בבא מאיר חש ברע, כולו נתעטף קדרות ולבש עצבות, קפידתו הייתה קפידה אמתית, וכעסו היה כעס עולם. מעולם לא ראיתיו בצער גדול כל כך, גם כשכבדה עליו מחלתו באשדוד עשרים וחמש שנה לאחר מכן ובאתי לבקרו. באותה שעה קשה של ערב שבת שינה בבא מאיר את תנועותיו האטיות הנעימות, וטיולו האטי והנעים הפך לריקוד של צער עמוק, תוך שהוא זועק מיגון כאדם שפקד את אהובו היקר לו ביותר, השבת: הוי ר׳ יעקב אביחצירא, היאך שלחתי את ידי לכפתור החשמל בשבת…!

ניכר מאוד שעולמו של בבא מאיר חרב עליו. הוא שמקדיש הרבה הכנות לשבת, הוא שציפה כל השבוע ליום שכולו שבת, הייתכן שנגע בכפתור החשמל, והשעה כבר הייתה חשכה, הא כיצד? הרגעים הקצרים ארכו עלינו מאוד, אבל תיכף עלה רעיון בראשו של באבא מאיר ומיד הכריז בהחלטיות, כאילו מצא נוסחת קסמים לבעיית השבת, תוך שהוא קוראני ומזרזני: מאיר, מאיר! בוא נעלה מיד לגג! והוא עולה בסערה הגגה, ואני אחריו, אבל השמים לא האירו את פניהם לר׳ מאיר, ולא נראו כל סימנים של שיורי חמה, ושוב החל בבא מאיר צועק, ובלב נשבר, ופניו מופנות למרום ׳אה ר׳ יעקב אביחצירא׳! ׳אלהא דמאיר ענני׳! ולא עברו רגעים קלים, עד שיצאה חמה מנרתיקה והקבילה את פנינו בסבר קרניה המאירות לר׳ מאיר, ובכל הגג ומעל לכל העצים פשטה השמש והאירה את האפלה כצהריים, ולשמחתו של ר׳ מאיר לא היה קץ, ומעולם לא ראיתיו שש ושמח כאותם רגעי חסד נעורים מאירים.

באותה שעה דומה היה ר׳ מאיר כחתן היוצא מחופתו. עודני נפעם ונרגש מן המחזה השני, ור׳ מאיר מזרזני: ׳בוא נרד׳! וברדתנו נעלמה החמה מיד, וחשכה של ממש שרתה על כל העיר, ורק אז בעצם נתחוור לי, כי בלחוץ ר׳ מאיר את כפתור אור החשמל לחץ בעצם על כפתור החמה. מאז אותו מאורע, שהכול קוראים לו נס, שלא נודע ברבים ולא הונצח עד שעת כתיבת מעשה זה, הייתי נפעם ומתפעל, אבל לא רק מחזה הנס הוא שעשה עליי את כל הרושם העז, אלא אמונתו הגדולה ויראתו הפנימית של בבא מאיר: מצערו, שהיה צער עולם על פגיעת השבת כביכול, ומשמחתו, שהייתה שמחת עולם, שהחמה פייסתו והעידה עליו כי ׳שמר שבת הוא מחללו׳.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'44