מורשת יהדות מרוקו

ביקור במלאח

בבוקר השלישי, כשנשארתי לבדי, מצאתי את הדרך אל המלאח. הגעתי לצומת רחובות שיהודים רבים עמדו בו. התנועה זרמה על פניהם ופנתה בפינת הרחוב. ראיתי אנשים חוצים חלל מקומר בחומה והלכתי בעקבותיהם. בתוך החומה הזאת, מוקף בה מארבעת עבריו, שכן המלאח, הרובע היהודי.

מצאתי את עצמי עומד בשוק קטן פתוח. בתוך חדרים נמוכים ישבו גברים בין סחורותיהם. אחדים מהם, לבושים בבגדים אירופיים, ישבו או עמדו. הרוב חבשו לראשם כיפות שחורות, המציינות כאן את היהודים, ורבים מאוד היו מזוקנים. בחנויות הראשונות שנקרו לי בדרכי מכרו בדים. אחד מדד משי באמת ידו. אחר, מרוכז במחשבות, הוליך את עפרונו במהירות וחישב חישובים. גם החנויות שנראו עשירות יותר היו קטנות מאוד. ברבים מהן נמצאו לקוחות. באחד החדרים ישבו ברישול שני גברים עבי בשר מול גבר שלישי צנום, שהיה הבעלים, וניהלו עמו שיחה ערנית ומנומסת.

חלפתי על פניהם לאט ככל האפשר והתבוננתי בפניהם. השוני ביניהם היה מדהים. היו פנים שבלבוש אחר הייתי חושב אותם לערבים. היו שם יהודים זקנים מוארי פנים כמו אצל רמברנדט. היו כמרים קתולים שהתייחדו בחרישיות ערמומית ובענווה. היו יהודים נצחיים, שאי־השקט היה רשום להם על כל חזותם. היו צרפתים. היו ספרדים. היו רוסים אדמונים. את אחד מהם היית יכול לברך לשלום כאברהם, הוא דיבר בהתנשאות אל נפוליאון, ואיזה פיקח חמום־מוח, שדמה לגבלס, התערב בשיחתם. במוחי עלה עניין גלגול הנשמות. אולי, אמרתי לעצמי, חייבת נשמתו של כל אדם ליהפך בזמן כלשהו ליהודי, וכעת כולם נמצאים כאן: אף נשמה אינה זוכרת מה היתה קודם לכן, ואפילו אם הדבר ניכר כבירור בתווי הפנים עד שגם אני, שהנני זר, מבחין בכך, מדמה כל אחד ואחד מן האנשים האלה שהוא צאצא ישיר של האנשים מן התנ״ך.

אבל היה דבר-מה משותף לכולם, ולאחר שהתרגלתי לעושר פניהם והבעותיהם, ניסיתי לגלות מהו אותו דבר משותף. היתה להם דרך מהירה להגביה את מבטם ולגבש להם הערכה על כל מי שחלף על פניהם. מעולם לא קרה שעברתי בלי שהבחינו בי. כל אימת שעצרתי היו יכולים לחשוב אותי לקונה ולבחון אותי לאורה של עובדה זו. אבל בדרך־כלל ננעץ בי המבט החטוף והאינטליגנטי הרבה לפני שעצרתי, והוא ננעץ בי גם כשהלכתי בעברה השני של הסמטה. אפילו אצל אלה שרבצו עצלים כמנהג הערבים לעולם לא היה המבט עצל: הוא הגיע, סייר מנוסה, ומיד חזר כלעומת שבא. היו ביניהם מבטים עוינים, קרים, אדישים, דוחים וחכמים עד אין קץ. אבל לעולם הם לא נראו מטופשים. היו אלה מבטיהם של בני-אדם שלעולם עומדים על המשמר, אך אינם חפצים לעורר את האיבה שלה הם מצפים. והיה זה פחד הנוהג בחוכמה ומסתיר את עצמו.

ניתן לומר שכבודם של האנשים האלה טמון בזהירותם. החנות פתוחה רק בצדה האחד ואין הם צריכים להיות מודאגים כשמתרחש דבר-מה מאחורי גבם. אותם אנשים, בהיותם ברחוב, שרויים בחוסר ביטחון רב יותר. עד מהרה הבחנתי שה״יהודים הנצחיים״ ביניהם, שנראו חסרי מנוח ומלאי ספקות, היו תמיד רוכלים נודדים, שנשאו את כל מרכולתם על גופם והיו צריכים לפלס להם דרך עמה בהמון, שלעולם לא ידעו אם לא יתנפל לפתע מישהו מאחור על קניינם הדל, משמאל, מימין, או מכל העברים בבת-אחת. כל מי שהיה בעל חנות וישב בה, היה בו משהו רגוע.

אבל אחדים ישבו בסמטה והציעו למכירה כל מיני דברים של מה בכך. לא אחת היו אלה ערימות קטנטנות ועלובות של פירות או ירקות. אלה נראו כאילו למעשה לא היה להם דבר למוכרו ורק היו נאחזים במראית עין של תעסוקה כלשהי. הם היו מרופטים למראה. היו שם רבים כאלה, ואני התקשיתי להתרגל לנוכחותם. אולם עד מהרה כבר הייתי מוכן לגרוע מכול ולא התפלאתי במיוחד כשראיתי איש זקן וחולני למראה יושב על הארץ, וכל שיש עמו למכור הוא לימון מצומק יחיד ותו לא.

הלכתי עכשיו בסמטה שהוליכה מן השוק שבפתח לעומקו של הרובע. היא המתה מאדם. בין אינספור הגברים נקרו לי בדרכי גם נשים לא רעולות אחדות. אשה בלה מזוקן שירכה רגליה בסמטה ונראתה כאדם הזקן עלי אדמות. עיניה היו נעוצות בלא ניע במרחק, והיא נראתה כאילו ראתה בדיוק לאן מועדות פניה. היא לא סטתה ימינה או שמאלה מפני איש. בעוד שאחרים נאלצו לעשות עיקופים כדי לפלס להם דרך, מסביבה תמיד היה מרחב בשפע. נדמה לי שהתייראו מפניה: היא הלכה עקב בצד אגודל ותמיד היתה בידה שהות למכביר להטיל קללה בכל ברייה. דומה שהפחד שהפילה הוא שנתן לה כוח להלך. משחלפה על פני סוף־סוף, סבתי לאחורי ועקבתי אחריה במבטי. היא הרגישה במבטי, כיוון שסבה לאחור באותה אטיות שבה הלכה, פנתה לעברי ומיקדה בי את עיניה. מיהרתי להסתלק מן המקום, ותגובתי על מבטה היתה אינסטינקטיבית כל-כך, עד שרק כעבור זמן שמתי לב עד כמה החשתי את צעדי.

חלפתי על פני שורה של חנויות גלבים. גברים צעירים, ספרים, עמדו בפתחיהן בחיבוק ידיים. על הארץ ממול הציע איש למכירה סל מלא בחגבים צלויים. נזכרתי במכת מצרים המפורסמת והתפלאתי שגם יהודים אוכלים חגבים. בגומחה מוגבהת במיוחד ישב אדם ולו תווי הפנים וצבע העור של כושי. הוא חבש כיפה יהודית ומכר פחמים. הם היו סדורים מסביבו בערימה גבוהה, והאיש נראה כאילו עמד להיטמן בחומה של פחמים ורק המתין לבואם של בעלי המלאכה שנועדו לבצע את העבודה. הוא ישב בדממה גמורה, עד שתחילה נעלם מעיני, ואת תשומת לבי צדו רק עיניו שהתנוצצו בתוך כל הפחמים האלה. לידו מכר איש שתום־עין ירקות. העין שבה לא ראה היתה נפוחה להחריד ונראתה כמו איום. הוא עצמו התעסק במבוכה בירקות שלו. הוא הזיז אותם לצד אחד ואחר הזיז אותם בזהירות בחזרה. איש אחר ישב על הארץ ליד חמש או שש אבנים. הוא נטל בידו כל אבן לחוד, שקל אותה, בחן אותה ואחר עוד הגביה אותה מעט. הוא החזיר אותה ליד האחרות וחזר על אותו משחק עם אבן אחרת. אף לא פעם אחת לא הרים מבטו אלי, אף על פי שעמדתי קרוב אליו. הוא היה האדם היחיד בכל הרובע שלא זיכה אותי במבט. האבנים שרצה למכור הטרידו את מנוחתו ונדמה כאילו התעניין בהן יותר מאשר בקונים.

הרגשתי כיצד הכול הלך ונעשה עני יותר ככל שהעמקתי להיכנס אל רובע המלאח. הבדים הנאים ויריעות המשי נשארו מאחורי. איש לא נראה עשיר וקורן הדרת מלכות כמו אברהם. השוק שליד שער הכניסה היה מין רובע של יוקרה; החיים האמיתיים, חיי העם הפשוט התנהלו כאן. נמצאתי כעת בכיכר מרובעת קטנה, שנדמתה לי כלב הרובע. ליד באר מוארכת עמדו גברים ונשים במעורב. הנשים נשאו כדים שלתוכם יצקו מים. הגברים מילאו את נאדות המים שלהם העשויים עור. חמוריהם עמדו לידם והמתינו עד שישקו אותם. במרכז הכיכר ישבו כמה מוכרי תבשילים. אחדים טיגנו בשר, אחרים חביתיות; נשיהם וטפם היו שם עמם. נדמה כאילו העתיקו לכיכר את משק ביתם ובה התגוררו ובישלו.

איכרים בתלבושת בֶּרְבֶּריות עמדו פה ושם, בידיהם תרנגולות חיות. הם אחזו אותן ברגליהן, שנקשרו זו לזו, ראשיהן שמוטים כלפי מטה. כל אימת שקרבו אליהם נשים היו מושיטים לעברן את התרנגולות כך שיוכלו לאחוז בהן. האשה לקחה את העוף בידה בלי שהברברי ישחרר אותה, בלי לשנות את תנוחתה. האשה היתה לוחצת אותה, צובטת אותה, ממששת בדיוק במקום שבו היתה אמורה להיות בשרנית. איש לא הוציא הגה בזמן הבדיקה הזאת, לא הברברי ולא האשה, גם העוף החריש. אחר-כך השאירה אותו בידו, שם נשאר תלוי, וניגשה אל האיכר הבא. לעולם לא קנתה אשה תרנגולת בלי לבדוק קודם בדקדקנות הרבה אחרות.

מסביב לכיכר כולה היו חנויות. באחדות מהן עבדו בעלי מלאכה, הלמות פטישיהם נמהלת ברעש רב בהמולת קולות הדוברים. באחת מקרנות הכיכר נאספה קבוצה גדולה של גברים שהתווכחו בלהט. לא הבנתי מה אמרו, אבל אם לשפוט לפי הבעות פניהם נסבו הדברים על עניינים שברומו של עולם. הם החזיקו בדעות שונות והתנצחו בהטחת טיעונים זה כנגד זה; נדמה לי שהתמודדו ברוב חדווה עם טיעוני זולתם.

בטבורה של הכיכר עמד קבצן זקן, הראשון שראיתי במקום הזה. הוא לא היה יהודי. עם המטבע שקיבל פנה מיד אל אחת החביתיות שהיטגנו במחבת בשאון. מסביב לטבח נקבצו כמה לקוחות, והקבצן הזקן היה אנוס לחכות עד שיגיע תורו. אבל הוא שמר על אורך־רוח, אפילו בעת שהגיע קרוב כל-כך להתגשמות כמיהתו הלוהטת. כשקיבל לבסוף את החביתית שלו, נעמד אתה שוב בטבור הכיכר ואכל אותה בפה פעור לרווחה. תאבונו התפשט על פני הכיכר כמו עננה של עונג. איש לא שת לבו אליו, אבל הכול שאפו לקרבם את ניחוח הנאתו, והאיש נראה חשוב מאין כמותו לחיי הכיכר ולרווחתה, האנדרטה האוכלת שלה.

אולם אינני חושב שרק בזכותו חשתי בקסם המאושר שעטף את הכיכר. הרגשתי כאילו נמצאתי עכשיו באמת במקום אחר, כאילו הגעתי למחוז חפצי. לא רציתי ללכת עוד מכאן, הייתי פה לפני מאות שנים, אבל הדברים נשתכחו ממני וכעת חזרו אלי. במקום הזה גיליתי אותו עיבוי ואותה חמימות של החיים שחשתי בקרבי עצמי. אני הייתי הכיכר הזאת כשעמדתי שם. דומני שאני הכיכר הזאת תמיד.

הפרידה ממנה קשתה עלי כל-כך, עד שמדי חמש או עשר דקות חזרתי אליה שוב. בכל מקום שאליו הוליכה אותי דרכי עכשיו, כל חקירה ודרישה שעוד עשיתי ברובע המלאח, תמיד הפסקתי כל עיסוק כדי לחזור לכיכר הקטנה, לחצותה בכיוון זה או אחר, כדי לוודא שעודנה נמצאת במקומה.

פניתי תחילה לתוך אחת הסמטאות השקטות יותר, שלא היו בה חנויות, רק בתי מגורים. בכל מקום, על גבי קירות, ליד דלתות, בגובה מסוים מן הקרקע, היו מצוירות כפות ידיים, כל אצבע ואצבע מצוירת בקווים ברורים, לרוב בצבע כחול: הן משמשות סגולה נגד עין הרע. זה היה הסימן הנפוץ ביותר שמצאתי כאן, ותושבי המקום אהבו לקובעו במיוחד ליד מקום מגוריהם. מבעד לדלתות פתוחות יכולתי להציץ אל החצרות, שהיו נקיות מן הסמטאות. שלווה זרמה מתוכן החוצה אלי. לא היה דבר שאליו השתוקקתי יותר מאשר להיכנס פנימה, אך לא העזתי לעשות זאת כיוון שלא ראיתי איש. לא ידעתי מה יכולתי לומר לו פגשתי לפתע בתוך בית כזה באשה. נחרדתי מעצם המחשבה שאני עלול להחריד מישהו. הדממה ששרתה על הבתים נדמתה לי כביטוי של זהירות. אבל מקץ שעה קלה הופר השקט. רחש דק וגבוה, שנשמע תחילה כצרצור, הלך והתחזק, עד שעלה בדעתי כלוב של ציפורים. ״מה זה יכול להיות? הרי אין כאן כלוב מלא במאות ציפורים! ילדים! בית-ספר!״ עד מהרה לא היה מקום לספק, הרעש מחריש האוזניים בקע מבית-ספר.

בעד שער פתוח הצצתי לתוך חצר גדולה: כמאתיים ילדים קטנטנים ישבו בה דחוקים וצפופים. אחדים התרוצצו לכאן ולכאן, או שיחקו על הארץ. רוב הילדים, שישבו על ספסלים, החזיקו בידיהם ספרי לימוד. בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה הם טלטלו את גופם בחוזקה לפנים ולאחור, מדקלמים בקולות גבוהים: ״אלף. בית. גימל.״ הראשים השחורים הקטנים פיזזו בקצב הנה והנה; תמיד היה אחד מהם הנלהב ביותר, שתנועותיו היו המשולהבות ביותר, ומפיו בקעו הגאי האלפבית העברי כמו עשרת הדיברות בהתהוותן.

המשך בפוסט הבא…………..

פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח

נכנסתי וניסיתי להתיר את סבך התכונה שיצרו אינספור הילדים. הקטנים ביותר שיחקו על הארץ. המורה עמד ביניהם, לבוש בדלות, בימינו החזיק חגורת עור, להצלפה. הוא ניגש אלי בארשת פנים כנועה. פניו המוארכות היו שטוחות ונטולות מבע, ובלטו בקפאונן נטול החיות על רקע התנהגותם התוססת של הילדים. הוא נראה כאילו לעולם לא יעלה בידו להטיל עליהם את מרותו, כאילו היה שכרו נמוך מדי למשימה זו. הוא היה איש צעיר, אך עלומיהם הזקינו אותו. הוא לא דיבר מלה צרפתית ואני לא ציפיתי ממנו למאומה. הייתי מרוצה שיכולתי לעמוד שם בתוך השאון המחריש אוזניים ולהתבונן מעט במתרחש. אך מן הסתם המעטתי ביכולתו. מאחורי קפאון המוות שלו הסתתרה מעין שאפתנות: הוא רצה להראות מה הילדים שלו יודעים.

הוא קרא לילד קטן אחד לבוא, החזיק לו מול עיניו דף מספר הלימוד, באופן שגם אני יכולתי לראותו, והצביע במהירות, בזו אחר זו, על הברות בעברית. הוא עבר משורה לשורה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לבל אחשוד בילד כי למד הכול על-פה וכעת הוא מדקלם בצורה עיוורת, בלי לקרוא. עיניו של הילד רשפו כשקרא בקול: ״לה — לו — מה – נו – שה – טי – בה – בו.״ הוא לא שגה אף פעם אחת ולא גמגם. הוא היה גאוות מורהו וקרא במהירות הולכת וגדלה. כשסיים, והמורה הרחיק ממנו את הספר, ליטפתי את ראשו וחלקתי לו שבחים, בצרפתית, אבל את מה שאמרתי הבין. הוא חזר לספסלו והשים עצמו כאילו אינו רואה אותי עוד, שעה שהגיע תור הילד הבא, שהיה ביישן יותר ושגה. המורה שחרר אותו בטפיחה קלה וקרא לעוד ילד או שניים. כל אותה עת לא פחת הרעש הרם כמלוא הנימה וההברות העבריות נפלו כטיפות גשם אל הים הסוער של בית-הספר.

בינתיים ניגשו אלי ילדים נוספים, בחנו אותי בסקרנות, מהם בחוצפה, מהם בביישנות, אחדים בהתחנחנות. המורה, בהחלטה חסרת פשר, גירש את הביישנים ביד קשה, בעוד שלחצופים הניח לעשות כרצונם. לכל דבר היתה משמעות משלו. הוא היה אדונה העני והעצוב של הכיתה הזאת, ומשנסתיימה ההצגה נמחו מפניו העקבות העמומים של גאווה שבאה על סיפוקה. הודיתי לו בנימוס רב, ובשביל לרוממו, בשמץ התנשאות, כאילו הייתי אורח חשוב. שביעות רצוני ניכרה בי בבירור. בחוש הטקט השגוי שלי, שליווה אותי ברובע היהודי על כל צעד ושעל, החלטתי לחזור למחרת כדי לתת לו סכום כסף כלשהו. השתהיתי שם עוד שעה קלה והתבוננתי בילדים המדקלמים, נענועי גופם הנה והנה שבו את לבי ומצאו חן בעיני יותר מכל שאר הדברים. אחר-כך הלכתי לדרכי, אבל את הרעש המשכתי לשאת עמי עוד כברת דרך ארוכה. הוא ליווה אותי עד קצה הרחוב.

הרחוב נתמלא עתה חיים, כאילו הוליך לאיזה מקום ציבורי. במרחק-מה ראיתי חומה ובה שער גדול. לא ידעתי לאן הוליך, אבל ככל שהתקרבתי נתקלתי במספר גדל והולך של קבצנים, שישבו בימין הרחוב ובשמאלו. נוכחותם הפליאה אותי, כיוון שטרם ראיתי קבצנים יהודים. בהגיעי לשער ראיתי עשרה או חמישה-עשר מהם יושבים בשורה, גברים ונשים, רובם ככולם קשישים. עמדתי באמצע הרחוב, מחריש ושרוי במבוכה כלשהי, משים עצמי כאילו הייתי מתבונן בשער, בעוד שלאמיתו של דבר התבוננתי בפני הקבצנים.

גבר צעיר ניגש אלי מן הצד, הצביע על השער, אמר ״le cimetière israélite״, והציע להוליכני פנימה. אלה היו המלים היחידות בצרפתית שידע. בצעד מהיר נכנסתי אחריו בשער. הוא היה זריז ולא היו לנו דברים להחליף זה עם זה. מצאתי את עצמי עומד על רחבה קירחת להחריד, שלא צמח בה אף קנה אחד של עשב. המצבות היו נמוכות כל-כך, עד שכמעט נעלמו מן העין, ותוך כדי הליכה היית נתקל בהן כבאבנים רגילות. בית-העלמין נראה כמו אתר ענק לשפיכת פסולת, ואולי אף היה כזה בעבר, ורק מאוחר יותר התקינו אותו לייעודו הרציני יותר. שום דבר במקום הזה לא התנשא לגובה. המצבות שראתה העין, והעצמות שראו עיני הרוח, הכול היה שרוע ארצה. לא היתה זו הרגשה נעימה להלך כאן זקוף, לא יכולת לראות בכך כל יתרון ורק נדמית מגוחך בעיני עצמך.

בתי-העלמין במקומות אחרים בעולם עשויים כך שהם מסבים לחיים הנאה. הם שוקקים חיים, צמחים וציפורים, והמבקר, כאדם היחיד בין מתים כה רבים, מרגיש עצמו מעודד ומחוזק. מצבו שלו נראה לו ראוי לקנאה. על גבי המצבות הוא קורא את שמותיהם של בני-אדם, שהוא עצמו האריך ימים מכל אחד ואחד מהם. בלי להודות בדבר בפני עצמו, הוא מרגיש מעט כאילו הביס כל אחד ואחד מהם בדו-קרב. הוא חש גם עצב, ודאי, על רבים כל-כך שאינם עוד, אך לעומת זאת הוא עצמו הנו בלתי מנוצח. באיזה מקום אחר הוא יכול להיראות כך בעיני עצמו? באיזה שדה-קטל אחר בעולם יהיה הוא היחיד שישרוד? הוא עומד ביניהם זקוף, בעוד שכולם שרועים ארצה. אבל גם העצים והמצבות עומדים זקופים. הם נטועים ומוצבים פה ומקיפים אותו כמין עיזבון שתכליתו למצוא חן בעיניו.

בבית-העלמין החרב הזה של היהודים, לעומת זאת, אין כלום. הוא הנו האמת עצמה, נוף־פני-הירח של המוות. בעיני המתבונן אין זה מעלה או מוריד מי שוכב היכן. הוא אינו מתכופף ואינו מנסה לפתור זאת. כולם מוטלים פה כמו פסולת ואתה רוצה לחלוף על פניהם במרוצה כמו תן. זוהי שממת המתים, שדבר אינו צומח בה עוד, השממה האחרונה, האחרונה והסופית.

לאחר שהתקדמתי מרחק-מה פנימה, שמעתי מאחורי קריאות. סבתי לאחורי ועצרתי על עומרי. גם בצדה הפנימי של החומה, קרוב לשער, עמדו קבצנים. הם היו גברים זקנים ומזוקנים, אחדים מהם נשענו על קביים, אחדים היו עיוורים. נדהמתי, כיוון שלא הבחנתי בהם לפני כן. מאחר שמורה הדרך שלי מיהר כל-כך, הפריד בינם לביני מרחק של מאה פסיעות ויותר. היססתי אם לחצות שוב את כברת השממה הזאת לפני שאמשיך להתקדם פנימה. אבל הם לא היססו. שלושה מהם עקרו עצמם מן העדה שאצל החומה ומדדים על רגליהם חשו לעברי בבהילות רבה. הראשון היה איש רחב כתפיים וכבד גוף, בעל זקן עבות. הוא היה כרות רגל והיה מטיל עצמו על קביו בתנופה לפנים. הוא השאיר את חבריו הרחק מאחוריו. המצבות הנמוכות לא עמדו לו למכשול, קביו היו ננעצים בקרקע תמיד במקום הנכון ואף פעם לא החליקו על אבן. הוא הסתער לעברי כמו חיה זקנה ומאיימת. בפניו, שקרבו אלי במהירות, לא היה שום דבר שעורר חמלה. הן הביעו, כמו כל ישותו, דרישה פראית אחד גדולה: ״אני חי. תן לי!״

היתה לי הרגשה בלתי מוסברת שהוא רוצה למחוץ אותי בכובד גופו, הוא הפיל עלי אימה. מורה הדרך שלי, איש צנום וקל, שתנועותיו דמו לתנועות לטאה, מיהר למשוך אותי משם. הוא לא רצה שאתן לקבצנים האלה פרוטה וקרא אליהם משהו בערבית. האיש הכבד על הקביים ניסה לרדוף אחרינו, אבל כשהבין שאנחנו מהירים ממנו, נמלך בדעתו ועצר. ממרחק עוד שמעתי אותו מקלל, וקולות חבריו שנשארו מאחוריו התאחדו עם שלו למקהלה נזעמת.

חשתי הקלה שנמלטתי מידיו, ואף על פי כן עלתה בי גם תחושת בושה על שעוררתי את ציפיותיהם לשווא. הסתערותו של הזקן בעל הרגל האחת לא נהדפה על-ידי אבני המצבות, שהיו מוכרות היטב לו ולקביו, הוא כשל בגלל זריזותו של מורה הדרך שלי. אלוהים יודע שלא היתה לנו כל סיבה להשתבח בניצחון בתחרות הבלתי שוויונית הזאת. רציתי ללמוד אי-אלה פרטים על אויבנו האומלל ופניתי בשאלות למורה הדרך שלי. הוא לא הבין מלה, ובמקום תשובה התפשט על פניו חיוך אווילי. הוא אמר ״Oui״, שוב ושוב רק ״Oui״. לא ידעתי לאן הוא מוליך אותי. אבל אחרי החוויה עם האיש הזקן שוב לא היתה השממה שוממה כל-כך. הוא היה התושב החוקי שלה, שומר האבנים הקירחות, שומר עיי החורבות והעצמות הסמויות מעין.

ואולם הסתבר שהפרזתי בחשיבותו. כי לא עבר זמן רב עד שפגשתי בעם שלם שישב במקום הזה. מאחורי תלולית קטנה פנינו לתוך איזו בקעה ולפתע מצאנו את עצמנו עומדים מול בית-תפילה קטן. בחוץ, בחצי גורן, התנחלו כחמישים קבצנים, גברים ונשים בערבוביה, לוקים בכל חולי תחת השמש, כמו שבט שלם, אף שמספרם של אלה שהיו בגיל מתקדם היה הרב יותר. הם היו יושבים על הקרקע בקבוצות ססגוניות וכעת התחילו להתנועע אט-אט, לא בחופזה יתרה. הם התחילו למלמל פסוקי ברכה ופשטו את זרועותיהם, אבל לא התקרבו אלי יתר על המידה עד שהצגתי את כף רגלי על מפתן בית התפילה.

השקפתי לתוך חלל מוארך קטנטן, שמאות נרות דלקו בו. הם היו תקועים בגלילי זכוכית נמוכים ושחו בשמן. רובם היו פזורים על שולחנות רגילים בגובהם ויכולת להביט עליהם מטה כמו על ספר שאתה קורא. מעטים היו נתונים בתוך כלים גדולים יותר שהשתלשלו מן התקרה. בכל צד של החדר עמד איש שנראה כאילו הוטל עליו לומר תפילות. על השולחנות הקטנים שלידם היו מונחים כמה מטבעות. היססתי על המפתן כיוון שלא היה לי עמי כיסוי ראש. מורה הדרך שלי הסיר את כובעו השחור מראשו והושיט לי אותו.

חבשתי אותו, לא בלי מבוכה מסוימת, כיוון שהיה מטונף להחריד. בעלי התפילה אותתו לעברי ואני נעמדתי תחת הנרות. הם לא חשבו אותי ליהודי ואני לא אמרתי תפילה. מורה הדרך שלי הצביע על המטבעות ואני הבנתי מה עלי לעשות. השתהיתי שם עת קצרה בלבד. לא חשתי רתיעה מפני החדר הקטן הזה שבלב השממה, שהיה מלא בנרות, שהיה כולו אך נרות. קרנה מהם מין חדווה חרישית, כאילו שום דבר לא היה עתיד להגיע לקצו המוחלט כל עוד המשיכו לדלוק. אולי היו השלהבות הענוגות הללו הדבר היחיד שנשתייר מן המתים. בחוץ, לעומת זאת, חשת קרוב וסמוך אליך בחייהם מלאי הלהט של הקבצנים.

חזרתי ונתערבתי בקהלם, וכעת התחילו לנוע ממש. הם נדחקו לעברי, מכל העברים, כאילו הייתי עלול שלא לראות דווקא את הנגע שלהם, וקירבו אותו אלי במעין ריקוד אמנותי ובו בזמן נסער מאוד. הם תפסו בברכי ונישקו את מקטורני. הם אמרו ברכה, כך נדמה לי, על כל איבר ואיבר בגופי. היה זה כאילו המון רב של בני-אדם התפלל אלי בפה ובעין ובאף, בזרועות וברגליים, בבלויי סחבות ובקביים, בכל מה שהיה לו, בכל מה שהיה עשוי ממנו. נתקפתי חרדה, אבל איני יכול להכחיש שגם נפעמתי מאוד, ועד מהרה נבלעה כל חרדתי בהתפעמות הזאת. גופנית מעולם לא חדרו בני-אדם לקרבתי עד כדי-כך. שכחתי את הזוהמה שלהם, נעשיתי שווה-נפש כלפיה, לא חשבתי על כינים. הרגשתי מה רב עשוי להיות הפיתוי להניח לשסע את גופך החי למען בני-אדם. מידה מבעיתה זו של הערצה נראית כאילו היא שווה את הקורבן, ואיך לא יהיה בכוחה לחולל נפלאות.

אבל מורה הדרך שלי דאג לבל אשאר בידי הקבצנים. תביעותיו היתה להן זכות קדימה וטרם באו על סיפוקן. לא היה עמי די כסף קטן לכולם. הוא גירש את הלא-שבעים בצרחות ובנביחות עזות וגרר אותי משם בזרועי. כשהיה בית-התפילה מאחורינו אמר בחיוכו הנואל שלוש פעמים ״Oui״, אף על פי שלא שאלתי אותו דבר. עי החורבות לא נראה לי עוד כמקודם כשעשיתי את הדרך חזרה. עכשיו ידעתי להיכן הצטמצמו חייו ואורו. האיש הזקן ליד השער, שהשקיע במרוץ על קביו מרץ כה רב, הביט בי בזעם, אבל נצר את לשונו ושמר את קללתו לעצמו. יצאתי משער בית-העלמין ומורה הדרך שלי נעלם באותה מהירות שבה הופיע, ובדיוק באותו המקום. ייתכן שהתגורר בסדק בחומת בית-העלמין ולא היה מגיח ממנו אלא לעתים רחוקות. הוא לא נעלם בלי לקבל את המגיע לו, ולפרידה אמר ״Oui״.

פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח