מורשת יהדות מרוקו

ב-30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. נשדדו בעיר חנויות של אירופאים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר ב-2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים, שאיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על בניית הנמל בעיר, על מינויו של צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילת ברזל על ידי אירופאים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציויליזאציה האירופאית ־נוצרית. הודות למתן שוחד, הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר, והפליגו באוניה  גרמנית לטנג׳יר, מכאן עברו לג׳יברלטר, ואחרים לספרד.

עובדים שעסקו בהובלת אבנים לבניית הנמל של קזבלנקה. מסילה שעליה הובילו את האבנים, עברה דרך או ליד בית קברות מוסלמי. הדבר הרגיז את המוסלמים, ותקפו את מובילי האבנים. הפועלים שחזרו מעבודתם בדרך לבתיהם נרצחו. אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו, שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות, הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות. אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.

באוגוסט 1907 הגיעו לעיר שלושת אלפים חיילים צרפתים ו-500 חיילים ספרדים, כדי להגן עליה מהשבטים בסביבה. החיילים הצרפתיים שעלו לקזבלנקה ושלטו על רצועת חוף סביבה, קבעו דה פקטו את שליטתה של צרפת על העיר וסביבתה, עד הסכם החסות על מרוקו כולה, שנחתם בפאס במרס 1912. ספרד היתה מעורבת ב׳מאורעות קזבלנקה׳ ב-1907 כשאירופאים נהרגו על ידי השבטים המורדים, וההתערבות הצבאית המיידית של צרפת וספרד, סיבכה את בעיית מרוקו.

צרפת העניקה לממשלת מרוקו 2 מיליון וארבע מאות אלף פראנקים פיצוי על תפישת שטח ממרוקו והריגת אלפי אזרחים מאורים בעקבות ההפצצה של קזבלנקה.

בשנים 1907־1908 היו אירועים אלה במרוקו, לפי תיאורו של עד גרמני בקזבלנקה. לפי סיפורו של גרמני בשם Albert Bartels שהיה בשנים אלה במרוקו: מר Mauchand שגריר צרפת נרצח במראכש, בעת שתקע על עמוד את הדגל של צרפת. להבת ההתנגדות ליבתה את כל המדינה. הסולטאן עבד אלעזיז ברח מפאס לרבאט, תחת חסותם של חיילי צרפת. ׳מולאי חאפט׳, אחיו המבוגר של הסולטאן הצעיר, תבע את כסא הסולטאנות, לאחר שנכשל בקרב מול חייליו של עבד לעזיז, שנשלחו מקזבלנקה. הוא זכה לתמיכה על ידי צרפתים וארטיליריה שלהם, ונכנס לפאס בתור סולטאן.

הצרפתים בשלב הראשון לא הכירו בסולטאן החדש, ותחילה התרכזו בכיבוש של אזור החוף, צבא הגנרל ד׳אמאדה התקדם מקזבלנקה לאזמור. למרות הזעזועים הפוליטיים, הסחר של גרמנים עלה בשנים שבין מועד ביקורו של הקיסר וליהלם בטנג׳יר ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מספרן של אוניות הסוחר הגרמניות שהגיעו לנמלים בקזבלנקה, ברבאט, סאפי ומוגדור, עלה משנה לשנה.

בידו של הכותב היה הארנק של הגב׳ אופיץ מקזבלנקה, אשה צרפתית המובלת בעגלה. העגלון היכה בנו, וההמונים התנפלו עלינו, שותפו של המחבר הוכה בפניו. דגל צרפת הובל לפני הכותב, והיה עלי לצעוק: ׳תחי צרפת! לאחר זמן מה ראיתי אדם מקזבלנקה שוכב על הארץ, כשהוא כולו זב דם.

משבר בין צרפת לגרמניה

משבר ביחסים בין צרפת לגרמניה פרץ בשנת 1908, בעקבות בריחתם של חיילים מלגיון הזרים בקזבלנקה. צרפת חתמה על הסכם עם גרמניה בשנת 1909 שנערך בפזיזות ושלא בוצע. גרמניה השלימה עם הכשלון של התכנית למשטרה בינלאומית, ועם העובדה שצרפת תשלוט על קזבלנקה וסביבתה. כתמורה קיבלה גרמניה את הזכיון בשיתוף פעולה עם צרפת לביצוע עבודות ציבוריות. בפועל, הדברים לא התבצעו ככתבן וההסכם נשאר על הנייר. המשבר נפתר ע״י הסכם בשנת 1910 בין שתי הממשלות, בו גרמניה מכירה באינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו.

חדירתה של צרפת למרוקו

חדירתה של צרפת למרוקו החלה כבר בסוף המאה הי״ט. היא הגיעה להסכם עם איטליה ב-1902, עם בריטניה ועם ספרד ב-1904, בהסכמים אלה הוכרה מרוקו כנתונה לתחום השפעתה של צרפת. גרמניה ערערה על הסכמות אלה, וביקורו של קיסר גרמניה וילהלם בטנג׳יר בשנת 1905 היה ביטוי של הפגנה ומחאה על ההסכם הנ״ל.

כיבושה של מרוקו על ידי צרפת התחיל ב-1910, באפריל 1910 צעד הגנרל Moinier בראש צבא של 30 אלף חיילים לעיר פאס כמעט ללא התנגדות, כבש את מכנאס. באותו הזמן כבש צבא ספרד, למרות מחאתה של צרפת, את לאראש ואלקסר, וכן איפני בחוף הים התיכון. כתגובה לבקשתו של הסולטאן לעזרה, הגיע כוח של צבא צרפת לפאס במאי 1911 והדף את השבטים הפראים. היתה זו התחלת הסוף לעצמאותה של מרוקו. מולאי עבד אלחאפט׳ חתם ב-1912 על חוזה המכיר בחסותה של צרפת על מרוקו. לאחר מכן נשחטו קצינים צרפתיים, וממשלת צרפת שלחה לשם את הגנרל ליוטי    בתור הנציב העליון הראשון על מרוקו. בסתו אותה השנה, יחידה של צבא צרפת כבשה את מראכש, בה היתה תגובה אלימה, וצרפתים נלקחו בשבי. לאחר כיבוש פאס ומראכש, החלק המערבי של מרוקו הגיע לידיה של צרפת. מרוקו היתה בתוהו ובוהו, חלק גדול ממרוקו היתה במצב של מרידה וכל סימני ממשל תקין נעלמו. במצב הזה קיבל על עצמו המושל הראשון הגנרל ליוטי את תפקידו בפאס, תחילה עשה סדר בצבא של הסולטאן, אלה שנאשמו ברצח צרפתים הוצאו להורג. המעבר לחסותה של צרפת לא עבר בשלוה, שבטים מרדו, ומולאי עבד אלחאפט׳ נקט בשיטות ברבריות כדי לדכא את המרידות. ב-1912 הסולטאן היה במצור שכפו עליו שבטים בפאם, הוא פנה לצרפת שכבר התבססה בקזבלנקה. יחידה צבאית מיהרה לבירה פאם ששוחררה, ומספר שבועות לאחר מכן נחתם הסכם החסות עם צרפת. מיד לאחר מכן נערכה שחיטה של קצינים צרפתיים, ואזרחים בפאס. מעמדו של עבד אלחאפט׳ התערער בעיניהם של תושבי מרוקו המוסלמים, ובעיני צרפת, והוא החליט להתפטר. בית המלוכה עבר לרבאט ושם נערך סיום העצמאות של מרוקו. לפני שעזב את פאס, כבר התחיל להבטיח את עתידו. הודיע לכל נשות המלכות, אלמנות של סולטאנים קודמים, שעל כולן להילוות אליו לרבאט. הוא נתן הוראות חמורות לגבי משאן, כל התכשיטים ודברי הערך שלהן נארזו, כדי להעבירן יחד עם עזיבתו של הסולטאן. הנושא מי יירש אותו לא יושב, גם כאשר הכל כבר היה ברור, שהיורש יהיה אחיו הצעיר מולאי יוסוף, שנשלח לפנים הארץ. מולאי חאפט׳ שינה את דעתו, הוא כבר קיבל את התנאים הנדיבים ביותר מממשלת צרפת, אבל המצב היה נואש. נשלחו הודעות לאזורים הפנימיים של מרוקו, כדי שידעו מיהו הסולטאן החדש, אבל קודמו סירב להתפטר. שליטתה של צרפת בקזבלנקה איפשרה לצבאה לחדור למרוקו דרך הים.

ראה: היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורת המגרב תשע"ח – עמ' 25-23