מורשת יהדות מרוקו

ה.מרכזי תרומות ארץ־ישראל

התרומות לא״י שנאספו בקהילות, ובמדה רבה גם הכספים שנמסרו לשלוחים, הועברו לארץ־ישראל דרך מרכזים ארציים, על פי רוב ערי הנמל ומרכזים פיננסיים שהיו להם קשרים תדירים עם המזרח. מרכזים כאלה בזמנים שונים היו: ויניציאה, ליוורנו, קושטא, אמשטרדם, לבוב והחל מראשית המאה התשע־עשרה גם וילנא.

כשפנו רבני ויניציאה בראשית שנת שס״א (1600) אל קהילות אשכנז ופולין ודרשו מהן לבוא לעזרת א״י, הוסיפו וביקשו להעביר את הכסף דרך ויניציאה, ״כי היא לחוף ימים תשכון והאניות נוסעות ממנה״.! הממונים על כספי א״י בויניציאה אז היו ר׳ אביגדור ציודאל, ר׳ בן־ציון צרפתי, ור׳ ליב סרוואל. ממשפחת סרוואל היו ממונים על כספי א״י בויניציאה במשך שלשה דורות. בשנת תכ״ו(1666), שנת הופעתו של שבתי צבי כמשיח, היה ״פקיד ירושלים״ (כלומר, הממונה על התרומות למען ירושלים) בויניציאה ר׳ שלמה חי סרוואל. באותם הימים היה אחד הממונים על כספי א״י בויניציאה הרב ר׳ שמואל אבואב, ולידו העבירה קהילת המבורג את תרומותיה לא״י, וגם מה שנתנו באמצעות השלו­חים, לא מסרו לידי השלוחים אלא אישרו להם בפנקסם שהעבירו את התרומות לויניציאה, וציינו במפורש שהכספים יימסרו לא לשם א״י אלא לשם המטרה שלשמה בא השליח.

בסוף המאה השבע־עשרה שימשה גם ליוורנו אחד המרכזים החשובים לכספי א״י, ור׳ משה חאגיז מונה את ליוורנו, כאחד משלשת המרכזים באירופה למשלוח תרומות לא״י. (שני המרכזים האחרים הם ויניציאה ואמשטרדם). ליוורנו שימשה מרכז לא רק לאירופה אלא גם לארצות צפון אפריקה. כשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) ע״י ר׳ חיים אבואלעפיה, וחתנו ר׳ חיים וינטורה נשלח לאיטליה כדי לקבוע שם קופות מיוחדות לשם טבריה, קבע את מרכז הכספים בליוורנו ול״פקיד״ נתמנה ר׳ יעקב ב״ר ראובן זכותו, וקהילות איטליה נתבקשו להעביר את התרומות לידו. בשנת תקס״ט (1809) היה ר׳ משה חיים מנחם די מילו ״פקיד טבריה״ בליוורנו.

בפולין והגלילות הסמוכים לה נשלחו כספי א״י מהקהילות לאספת ועד ארבע ארצות לבוב בירידים הקבועים בלובלין ובירוסלב, ונמסרו ע״י הועד לגבאי א״י בלבוב, והוא העבירם לא״י דרך קושטא. בראשית המאה השמונה־עשרה נשלחו כספי התרומות מגלילות פולין וליטא לטובת עדת האשכנזים בירושלים משיירת ר׳ יהודה חסיד, דרך ברעסלא, והממונה על הכספים היה הגביר הנדיב ר׳ אליעזר, שהיה מוכתר בתואר ״גזבר בירושלים״.

הכספים מקהילות אשכנז לטובת עדת האשכנזים בירושלים נשלחו דרך פראנקפורט.

המרכז באמשטרדם שימש בעיקר את ארצות מערב אירופה, החל מהמאה השבע־עשרה, והיו בה ממונים מיוחדים גם לכסף המיועד לערים מסוימות בא״י, ובמיוחד חברון, שמצאה לה באמשטרדם אוהדים רבים. בסוף המאה השבע־עשרה ובמאה השמונה־עשרה היו הממונים על כספי חברון באמשטרדם הנדיבים ממשפחת פירירא, שיסדו גם ישיבה גדולה בחברון. בשנת תפ״ט (1729) היה ר׳ אברהם פירירא ״נאמן ופקיד של חברון״ באמשטרדם, ולידו העבירו, למשל, את התרומות לטובת חברון מברלין.

בשנת תקפ״ד (1824) נוסד באמשטרדם מרכז חדש לכספי כל תרומות א״י מכל ארצות מערב־אירופה. מרכז זה, שהיה ידוע בשם ״פקידים ואמרכלים״ של ערי־הקודש בא״י, נודעה לו השפעה עצומה אל התפתחות הישוב בא״י באמצע המאה התשע־עשרה, אולם מאחר שהקמתו וקיומו של מוסד זה היו כרוכים בביטול השליחות מא״י, ולא שימש מרכז לשלוחי א״י כשאר המרכזים, ידובר עליו להלן בפרק מיוחד.

המרכז החשוב ביותר לכספי א״י היתה קושטא, בהיותה קרובה לא״י ובירת השלטון המרכזי בא״י ובהיות חכמיה קרובים קרבת־רוח לחכמי א״י. היא שימשה מרכז לכל קהילות תורכיה האסיאטית והאירופית, ודרכה גם הועברו הכספים מאירופה המזרחית. קושטא היתה לא רק מרכז פסיבי, המשמש מתווך בין הקהילות ובין א״י, אלא מרכז של יזמה והתעוררות. משם העידו על השלוחים ועל שליחותם, בה אישרו את אגרות השלוחים והמליצו עליהם, משם פנו לקהילות, וברבע הראשון של המאה השמונה־עשרה, כשקיבל המרכז בקושטא על עצמו לפדות את יהודי ירושלים מחובותיהם, והטיל לשם כך מם מיוחד על הקהילות (עיין בפרק הקודם), השתלטו ״פקידי״ ירושלים שבקושטא למעשה גם על עצם השליחות ועל סדרי־הקהילה בירושלים ע״י נציג מיוחד משלה וע״י התקנת תקנות־צבור חשובות. ולא לירושלים בלבד, אלא גם לשאר ערי הקודש בא״י שימשה קושטא מרכז, והיו בה גם ״פקידי חברון״, ״פקידי צפת״ ו״פקידי טבריה״ (לאחר חידוש הישוב בה בשנת ת״ק), ששימשו משען לשלוחים בדרכם ואליהם הביאו השלוחים את פרי שליחותם. ה״פקידים״ הללו דאגו גם לאירגון העליה לא״י, והתפשרו עם עולים עשירים בשם א״י בענין תשלום מסיהם בא״י.

מלבד המרכזים הנזכרים ששימשו ארצות רבות היו גם מרכזים ארציים בקהילות ישראל הגדולות, כגון ווין, פראג או פראנקפורט־דמיין, והרבנים או הנדיבים שעמדו בראשן והתמסרו לפעולת־עזרה למען א״י ושימשו נאמנים לכספי־התרומות היו מכונים בתואד־כבוד ״נשיא ארץ ישראל״ או ״נשיא בארץ ישראל״. בתואר זה כינו את ר׳ ישעיה הורוויץ בעל השל״ה שעלה אח״כ בעצמו לא״י מפראג, ר׳ דוד אופנהיים אב״ד ניקולשבורג ואב״ד פראג, ר׳ יעקב יושע מקראקא, בעל ״פני יהושע״, אב״ד פראנקפורט־דמיין, הגביר ר׳ שמשון ורטהים. הרופא ר׳ שמחה מנחם ב״ר יוחנן ברוך מיונה נקרא ״גבאי צדקה ומרא דאתרא ירושלים״ ותואר זה נחרת על מצבת־קבורתו בלבוב. ר׳ אברהם שרענציל בעל ״איתן האזרחי״, שנפטר בלבוב בשנת תי״א(1651), נקרא במצבתו: ״נשיא וגבאי דארץ ישראל״.»

באמצע המאה השבע־ עשרה היו קהילות מורביה שולחות לווין את תרומותיהן למען ירושלים. בתקנות קהילות מורביה משנת תי״א(1651) נאמר! ״קבלנו על עצמנו ועל זרענו ועל זרע־זרענו עד ביאת הגואל, לשלם כל שנה 50 תאלר מורביים לעניי ירושלים, כל שנה בחודש אדר, ליד הממונים על קופת עניי ירושלים בווין״. הגבאי בווין היה ר׳ אהרן ב״ר יוסף יעקב הלוי בראד, שנפטר בווין ביום י״ד חשון ת״ך (1659) ועל מצבתו הוא נקרא ״גזבר ירושלים״.

אמצעי התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

א. פתיחה

בפרקים הקודמים כבר הזכרנו מקצת מאמצעי־התעמולה שהשתמשו בהם שלוחי ארץ־ישראל, והחשובים שבהם אגרות־השליחות, דרושי־השלוחים והקשרים האישיים. האגרת הכוללת שבידי השליח והאגרות שהביא מא״י לנדיבים,’ לרבנים ולקהילות, שימשו לו אמצעי־תעמולה עיקרי, כי מהן נשמעה השוועה לעזרה ותיאור המצוקה מפי הסובלים עצמם, ועליהן חתומים גדולי הישוב שבני הגולה רואים זכות לעצמם להביט בחתימת־ידם. ומה שהחסירה האגדת שבכתב השלים השליח בעל־פה בדרושים אל העם ובשיחות עם חשובי הקהילה, והללו היו לו אחר־כך לפה בפני העדה כולה. אולם השליח השתמש גם באמצעי­ תעמולה מיוחדים, ואותם נשתדל לסכם כאן ולתאר בפרוטרוט בפרקים הבאים.

השליח לא החמיץ שום שעת־כושר כדי להעלות את ארץ־ישראל בזכרונם של שומעיו בשיחות, בפגישות ובסעודות. דבר זה גם נדרש ממנו, שהרי הוא היה עדות חיה למציאות ישוב יהודי בא״י ומפיו רצו לשמוע לא רק על מצוקתם הכספית של היושבים בארץ, אלא גם על הארץ עצמה, טיבה וטבעה, קדושתה ופלאותיה, תושביה וישוביה, חכמיה וקדושיה, דרכיה והליכותיה, קברי צדיקיה ושרידי תפארתה מימי קדם. ואת התשוקה הזאת השתדל השליח לספק בשיחות שבעל־פה ובפרסומים שבכתב. ולא זה בלבד אלא שלכל שליח היה אוצר של ספורי־מעשיות על קדושת הארץ ומעלותיה ומנהגיה, על נסים שנתרחשו במקומות קדושים וקברי־צדיקים, על סימני־גאולה שנראו בהר הבית, על עשרת השבטים השוכנים במדבריות הסמוכים לא״י, על זכות היושבים בה והתומכים בהם, פיוטים ומזמורים מארץ־ישראל, וכיוצא בדברים האלה המלהיבים לב ׳השומע ומעוררים בו אהבה לארץ הנכספת.

השליח נדרש ע׳׳י העם לא רק להשמיע באזניו דברים על ארץ־ישראל, אלא גם להראות לעיניו משהו ממשי מארץ־ישראל, וגם את התשוקה הזאת למראה־עינים ולמישוש־ידים השתדל השליח למלא בהביאו אתו עפר ארץ־ישראל, ספרים וכתבי־יד מארץ־ישראל, קמיעות וסגולות מארץ־ישראל, תפלות מיוחדות שנתחברו בארץ־ישראל וציורי מקומות קדושים וקברי־צדיקים בארץ־ישראל.

ב. עפר ארץ־ישראל

אחד הדברים שבהם נתחבב שליח ארץ־ישראל על בני הגולה היה עפר א״י שהביא אתו, אף שלעולם לא היה יכול למלא לגמרי את תשוקתם לכך, כי לא יכול היה לסחוב אתו בנדודיו המרובים שקים מלאי עפר, וכל מה שהביא אתו לא הספיק לו. השליח לא מכר עפר א״י אלא כיבד בו את הנדיבים, וכמובן שבשכר זה זכה לקבל תרומות בעין יפה. עוד במאה השבע־עשרה היו שלוחי א״י נוהגים להביא אתם מעפרה של א״י. פרידריך אלברט כריסטיאני מספר בספרו על מנהגי היהודים, ששלוחי א״י מביאים ליהודי אירופה עפר א״י ומוכרים אותו במחיר רב, וביחוד רבו הקופצים על עפר מקברי הנביאים, התנאים והצדיקים, וכשהביא יהודי ירושלמי עפר מקבר ר׳ שמעון בן יוחאי, צבר כסף כעפר מידי יהודי אשכנז ופולין.

כריסטיאני, שלא היה בקי בטיב שליחות א״י, לא דייק כאן בדבריו, כי לא היה עפר א״י ענין למיקח וממכר בידי השלוחים, אלא ניתן כמזכרת וסגולת לנדיבים. ויותר דייק בזה בן־דורו יוהאן יעקב שוּדט, המספר שהיהודים התורמים מקבלים בשכר זה עפר א״י למתנה, וביחוד הם מחשיבים עפרות צפת.»

ר׳ עובדיה ב״ר ישכר בער, שליח עדת האשכנזים שבירושלים בארצות אירופה, בשנת ת״ס (1700) חילק לנדיבים עפר א״י, ואחד מהם, ר׳ יוסף לייפניק בהונגרן, שמר על קומץ העפר ובצוואתו כתב! ״גם מונח בתוך הפאפיר [נייר] אצל התכריכים, וכתוב עליו! אדמה מארץ הקדושה, מה שהביא לי הרב מוהר״ר עובדיה והבטיח לי שהוא מהר הזיתים מירושלם, ואותו ארץ יפזר עלי בקברי בקדקדי ובכל גופי ועד רגלי ועד בכלל, בכדי לקיים וכפר אדמתו עמו״.» כשבא ר׳ חיים ברוך מאיסטרו בשליחות חברון לקהילות אשכנז בשנות תקע״ד—תקע״ו(1814—1816), סירבו גבאי חברא קדישא בווירמיישא ובדרקהיים ליתן לו תרומה, משום שלא הביא אתו עפר א״י, כפי שהתנו בשעתו עם השליח הקודם מחברון. בכמה קהילות אחרות נתנו לו תרומה אבל התנו אתו תנאי שהשליח מחברון שיבוא אחריו יביא להם עפר א״י.»

על ר׳ מנחם ב״ר אברהם ממדינת זאמוט, שליח עדת הפרושים בא״י לרוסיה לפני שנת ת״ר (1840) ספרו, כי ״בבואו לארץ רוסיא והביא עמו עפר מאה״ק שקלו זהב כנגדו״.

את התשוקה העזה הזאת לעפר א״י מצד קהילות הגולה ניצלו לפעמים אנשים רמאים שהיו משימים עצמם שלוחי א״י ומכרו כיסי עפר א״י. ד״ר דוד הוניגמן, יועץ משפטי של קהילת ברסלוי(חי בשנות 1821—1885), שתיאר בסיפורו ״ברל גרנדיר״ את חיי היהודים בברסלוי באמצע המאה השמונה־עשרה, שם בפי גבאי־צדקה את הדברים האלה שאמר בשעה שנתגלה שליח ספרדי מדומה כזה: ״אין אנו זקוקים לאורחים ירושלמיים… שלעתים קרובות הם מתגלים בדמותם האמתית כקבצנים נודדים אנשי תוך ומרמה, אשר מעולם לא דרכה כף רגלם על אדמת הקודש, שבעפרה הם עושים עסק טוב, במכרם בכסף תועפות כיסי־עפר קטנים מארץ־הקודש, כביכול, לשלומי אמוני ישראל, המשתוקקים לשים את עפר הקודש בקברם״. ובין אם הדברים מתאימים למאה השמונה־עשרה המתוארת ובין אם הם מכוונים לזמנו של הכותב באמצע המאה התשע־עשרה, על כל פנים יש כאן עדות נוספת לגוף המנהג.

במאה התשע־עשרה התחילו שלוחי א״י מביאים אתם גם חפצי־מזכרת מא״י וגם מתנובת הארץ. כך הביא אתו ר׳ משה סוזי, שליח טבריה באמריקה בשנת תר״ח (1848), ארבעים ושתים חביות יין א״י למכירה, והודיע שההכנסה מיועדת למטרת השליחות. נסיונו נכשל, כנראה משום שהשליח עצמו לא עורר אמון מיוחד.

ג. סגולות וקמיעות מארץ־ישראל

רבים משלוחי ארץ־ישראל הביאו אתם סגולות וקמיעות מארץ־ישראל והפיצו אותם בדרך שליחותם בין מיטיבים ונדיבים. והיו ביניהם אנשים שעסקו בעצמם בענינים אלה, ובדרכם נעתרו לבקשת הנצרכים וכתבו סגולות וקמיעות. והנה קמיעות ובעלי קמיעות, סגולות ובעלי־סגולות לא חסרו גם בארצות הגולה, אלא שלאותן הסגולות והקמיעות שבאו מארץ־ישראל היה קסם מיוחד על שום מקום מוצאם. קדושת הארץ נלותה אליהם. לא הסגולה עצמה היתה העיקר אלא מוצאה מארץ־הקודש, ולפיכך רבו הקופצים על סגולות וקמיעות שמקורם בארץ־ישראל, ואת השלוחים שהביאו אותם עיטרו בזהובים. תכונה של ״בעל סגולות״ הועילה לו לשליח בשליחותו, ויש ששולחיו בחרו בו בעיקר בגלל תכונה זו.

במרוקו קמיעות שהובאו מארץ־ישדאל עברו מיד ליד כחפץ יקר, וסגולות שהובאו מארץ־ישראל נעתקו וחזרו ונעתקו. כך אנו מוצאים את ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי פאס במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, מעתיק לו סגולה שהביא ר׳ חייא דיין שליח חברון וירושלים, והסגולה חזרה ונעתקה אח״כ ע״י סופר אחר בתוך כ״י של קובץ פיוטים.! אותו ר׳ יעקב ן׳ צור העתיק לו בתוך קובץ־סגולות שליקט גם ״קונדריס שהביא רבי יעקב ד,לוי מירושלים״.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-אמצעי תעמולה של שלוחי ארץ ישראל-1997 –עמ'71-68