המימונה – מקורותיה ומנהגיה
חג המימונה של יהודי מרוקו
שעה שרוב יהודי העולם נפרדים מחג הפסח ביומו האחרון, ניכרת תכונה בלתי רגילה בקרב יהודי צפון־אפריקה. הפסח טרם יצא והם עוסקים במרץ רב בהכנות לקבלת החג הבא, הלא הוא חג המימונה.
מהו אופיו של חג המימונה הנהוג במוצאי חג הפסח וביום שלמחרתו ? אילו הם דרכי ביטויו, סמליו, משמעויותיו, ומקורותיו ? היש למצוא שרידים מחג זה אצל העדות השונות ? האם מנהג זה עתיק־יומין הוא או יליד המאות האחרונות ?
על כך נשתדל להשיב ברשימתנו זו. הרבה מאוד מהמנהגים המובאים כאן הינם פרי מחקרנו ומוזכרים זו הפעם הראשונה. יחד עם זאת סקרנו גם את המקורות החשובים הקיימים על נושא זה, אף כי בוודאי לא הגענו לידי מיצויים. רוב הדברים המובאים להלן נאמרים ברמיזה, כשהמטרה היא להראות מהי מידת הרב־גוניות והעושר המציינים את מנהגי המימונה. אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה.
ראש חודש ניסן
ליל ראש חודש ניסן היה כנראה פעם ליל חג אצל היהודים בצפון־אפריקה וכן במקומות אחרים בגולה וזכרו נותר בכמה מארצות צפון־אפריקה. יהודי לוב מכנים ערב זה בשם " ליל אל־בסיסה " או גם " בסיסת אל־מרקומה ".
באותו ערב נוהגים לאכול דייסה המכונה ״בסיסה״. והרי סדר הכנתה: ״מכינים בליל חיטים ושעורים קלויות, מוסיפים לו שמן ומערבבים בו אפונה, חרובים, גרעיני־שבת וגם שומשום שחוק היטב. כל זה מרככים בשמן או במי סוכר״
כל בני הבית מסובים ליד ראש המשפחה המחלק להם מן הדייסה. האמונה העממית מספרת שכל מי שלא יימצא באותו ערב בחיק משפחתו, לא יוציא את שנתו. בתחילת הערב, מטיל ראש המשפחה לתוך כוס מלאת שמן, שבה דולק פתיל, מטבע זהב.
מנהג דומה רווח גם בקרב יהודי טוניסיה. בקהילות אחרות נוהגים להטיל מטבעות לכל פינות החדר. ראש המשפחה אוחז ביד מפתח ומברך על הקערה מלאת ה״בסיסה״. הוא אומר בערבית:
יא פתאח בלא מפתאח
יא עמאי בלא מנה
תרזקנא ותרזא מננא.
אתה הפותח בלי מפתח
הנותן בלי בשר ודם
תן לנו צרכינו מידך לבדך.
באותו ערב מניחים על השולחן פירות ועוגות כדי שהשנה תהיה מתוקה. מאותו יום ואילך תקפיד האשד. היהודייה לאסוף את מי ״הגשמים שישמשו לה להכנת ה״כמירא״ (שמרים) בליל המימונה. זהו ראשיתו של מבצע ניקיון גדול, שנשים חרוצות עוסקות בו עוד בחודש אדר. שימת לב מיוחדת נתונה להכנת הקמח הכשר והמצות.
ליל המימונה
חג הפסח מצטיין במנהגים מעניינים, המקובלים על יהודי צפון־אפריקה, והם בודאי ראויים למחקר בפני עצמו. הפעם נתרכז רק באחד מהם—המימונה. ביום שמיני של פסח, אחרי הצהריים, הרבה לפני צאת החג, הומה המלאח (= הגיטו) של היהודים.
האורחים המוסלמים מביאים למלאח פרחים, שיבולי חיטה ושעורה, חסה, דבש, חלב, חמאה וכר, שנועדו לעטר את השולחן בערב. מעניין לראות מוסלמים רבים המביאים לבתי חבריהם היהודים פרחים, חלב, חמאה, דבש, פולים .
יחס הקירבה בין היהודים לבין המוסלמים בולט בחג הזה, ולא רק בצפון אפריקה. בכל ימי החג ובמימונה מעמידים המוסלמים לרשות ידידיהם היהודים את גניהם ומאפשרים להם לבלות יום בחיק הטבע. היהודים מצידם מחזירים להם מתנות. נראה, שהמוסלמים נטו במיוחד לקבל ולטעום מהמצה של היהודים וכן מטעמים אחרים.
ובארץ־ישראל ״הערבים יושבי הכפרים הסמוכים אשר גם מהם לא נעלם המנהג הזה, לא יימנעו מלהביא לבית כל איש אגודת שבלים במחיר חתיכת מצה אשר יקבלו תמורתם, והמנהג הזה ייקרא בערבית בשם ׳סנת אל חדרה/ לאמור: " שנה דשנה " .
מנשה מני מספר עוד על ספרדי ארץ ישראל: ״דאגנו לכבד את הערבים מן המאכלים המיוחדים של הפסח העשויים קמח מצה, שריחם נעים וטעמם ערב " בכורדיסטאן שולחים הכורדים לידידיהם היהודים מתנות רבות, לחם, הלב, ביצים, והם רואים במחוות אלה סימן טוב לשנה הבאה.
המנהג שהנשים העבריות העניות לוקחות לקט בשדות הישמעאלים ואין מוחה בידן, הריהו אצלם כעין מצווה ומקורו לא ידוע ״ מהעלים והשכלים שהיהודים מקבלים מהמוסלמים, נוהגים יהודי פאס לעטר את המנורות, המראות והשעונים הנמצאים בבית.
אין הם יודעים להסביר פשרו של מנהג זה. עוד בצהרי־יום, הולכים יהודי מרקש לגן הנקרא ״דזנאן אל־עאפיה״ ושם, ליד עץ זית עתיק יומין, הם מברכים את ברכת האילנות ומבקשים שנה פוריה.
תפילת ערבית בליל המימונה, שהיא תפילת־חול, נושאת אופי חגיגי. נוהגים לומר קטעים רבים מהתפילה. עבו מציין בספרו, שבבית כנסת אחד בפאס נוהגים בערב זה לתרגם ולשיר בספרדית את ״ קווה אל ה' י״ שלפני התפילה המסיימת ״עלינו לשבח״
.
באיזור תאפילאלת שבמרוקו נוהגים היהודים להתכבד בשתיית ה״מאחייא״ ( עראק ) בבית הכנסת ובאותה הזדמנות שרים את השיר הבא אשר אחרי כל בית בא פיזמון חוזר: יום גילה, יום גילה, יום גילה יבוא, יבוא יבוא יבוא! שיר זה הוקלט מפי הרב י"מ יליד אזור תאפילאלת. ההקלטה שמורה במרכז לחקר הפולקלור שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.
יבוא אורה לישראל, יבוא ארירה ( קללה ) לישמעאל
יבואברבה לישראל, יבוא בלבול לישמעאל
יבוא גאולה לישראל, יבוא גלות לישמעאל
יבוא דעת לישראל, יבוא דבר לישמעאל
יבוא הוד והדר לישראל, יבוא הוי הוי לישמעאל
יבוא ועד טוב לישראל, יבוא וי וי לישמעאל
יבוא זכות לישראל, יבוא זרזבאנא ( כדור )לישמעאל
יבוא חינות ( חנינה ) לישראל, יבוא חרב לישמעאל
יבוא טהרה לישראל, יבוא טומאה לישמעאל
יבוא ישועה לישראל, יבוא ייסורין לישמעאל
יבוא כלכלה לישראל, יבוא כלייה לישמעאל
לבון ( לבן, אושר ) לישראל, יבוא לב־רע לישמעאל
יבוא מחייה לישראל, יבוא מיתה לישמעאל
יבוא נעימות לישראל, יבוא נקמה לישמעאל
יבוא סימן טוב לישראל, יבוא סימן רע לישמעאל
יבוא ענווה לישראל, יבוא עניות לישמעאל
יבוא פרנסה לישראל, יבוא פרעוש לישמעאל
יבוא צדקה לישראל, יבוא צרה לישמעאל
יבוא קדושה לישראל, יבוא קללה לישמעאל
יבוא רנה לישראל, יבוא רוח רעה לישמעאל
יבוא שלום לישראל, יבוא שממון לישמעאל
יבוא תהלה לישראל, יבוא תמה ( כלייה ) לישמעאל
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
ואלה הם חיבוריו :
1 –מגיד לאדם – גרגרים אחדים ופירוש על הגדה של פסח
2 – תאמרו ליוסף – דרושים לזמנים לצדקה ולהספדים
3 – מלי מעלייתא – פירוש נביאים וכתובים על הדרך פשט ודרש
4 – צאן יוסף – שאלות ותשובות על ד' טורים כבר נדפס בירושלים עיר הקודש ( ההודר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
5 – כל חדש – שאלות ותשובות על עניינים חדשים שנתחדשו בימינו, נדפס והוהדר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
6 יבין לאחריתו – ליקוטי דינים על אבה"א וחו"ם, מערכות על סדר א"ב. הוא כעת על מכבש הדפוס בירושלים עיר הקודש תוב"ב, וכבר נדפס ברביע ממנו, הנהו תחת ידי ( לא נדפס עד היום )
7 – נפלאותך אשיחה – קונטריס שירים ובקשות ותחינות קוינות, וכבר נדפס
8 – מיני מתיקה – ליקוטי הקדמות יקרים ופירושים, שנתחדשו לי על סדר א"ב
9 – הגות לבי – הוא ספר חלוק לד' מרמרים. מאמר א' שמו, דברים היוצאים מן הלב\ על המצאת הנייר והדפוס ועניינים אחרים השייכים לזה. מאמר ב', תרנן לשוני, בגודל שבח השפה העברית. מאמר ג', לשוני ע"ט, לשונות מכתבים. מאמר ד', תולדות יוסף, תולדות וקורות ימי חייו.
10 – נוהג בחכמה – באו בו מנהגי המערב ויסוד כל מנהג ( ההוהדר על ידי משה עמאר.
11 – שירי דוד – פירוש על תהלים שני מהדורות, פשט ורמז ודרש
12 – אבי הנחל – ליקוטים דינים מהראשים נ"ן ומכתבי יד ראשונים שלא ראו אור הדפוס על סדר א"ב, ובסופו קונטריס – רגבי הנחל
13 – ןיקן יוסף – פירושי פסוקי נביאים וכתובים ואיזה מאמרים, ג' מהדורות
14 – אשכלות הגפן – ליקוטי מאמרים מחז"ל ממאות ספרים, וםירושים שחידשתי בעזרת היוצר על סדר א"ב
15 – זכרון דרשותי – רישמות דרשות שדרשתי על הנפטרים
16 – ראשי אבות – פירושים על מסכת אבות
17 – זובחי הזבח – קיצור ספר " זבחי ציון " דיני שחיטה ובדיקה כפי הדין ומנהגי המערב, כמו שסידרם הר"ש אבן צור זצ"ל.
18 – סגולת מלכים – סגולות ורפואות מלוקטים מכתבי הראשנים ומספרים נפרדים
19 – דרכיו לשמה – תולדות הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, וקורות ימי חייו וחיבוריו
20 – זכרון ליום האחרון – מאורעות וקורות תלאות המערב הפנימי, שני כרכים
21 – מלכי רבנן – תולדות רבני המערב וקורותיהם, כבר נדפס
22 – תשלום מלכי רבנן – עדיין בכתב יד
23 – כבוד מלכים – רשימות ספרי חכמי המערב שנדפסו כבר ושעדיין בכתב יד, מה שנודע לי, נדפס
24 – מעשה חרשים – דברי חכמים ז"ל ומוסרים, בדרך קצרה ובדרך חידה, כל דבר מתחיל " אמר החכם "
25 – מעט מעט – חידושי איזה אגדות מכל הש"ס, יש מהם דרך דרש ויש דרך פשט, ובסופו קונטריס מאמרי חז"ל, כמה מאמרים מפוזרים בדרל דרש
26 – רב טובך יביעו – והוא סיפורין נוראים מהצדיקים וזולתן, וכעת יש בו ארבע מאות וחשמים ותשעה סיפורים נפלאים.
27 – כתוב עליו ליוסף – מאמרים ודרושים בשבחי יוסף הצדיק עליו השלום, מערכות על סדר א"ב
28 – הדרת פני זקן – מוסרים ותוכחות ודינים על גילוח הזקן
29 – שארית הצאן – שאלות ותשובות על ארבעה טוראים, ארבע מהדורות, כעת יש בו ארבע מאות וארבע תשובות
30 – נמכר ליוסף – חידושים על התורה, יש מהם דרף פשט ויש דרך דרש. שני מהדורות, ובסופו קונטריס " אחרי נמכר " חידושי תורה
31 – מעשה צדיקים – סיפורי מעשה ידי הצדיקים מרבני המערב נ"ן
32 – מלה בלשוני – קונטריס מכתבים ואגרות, ונוסחי שטרות ואגרות נחומים, נוסחי מצבות, אשר חיברתי אני הכותב כפי עט לשוני
33 – חיות קטנות – קונטריס על טבעי חיות ועופות למיניהם
34 – כלו מחמדים – לקוטי מאמרי חז"ל, ופירושים והקדמות מלוקטים מספרים שונים על סדר א"ב
35 – כלל גדול – כללים בדרכי המקרא ובדברי חז"ל
36 – עולם בטבע – עניינים מלוקטים על חכמת הטבעיים
37 – הרי בשמים – לקוטי מאמרי חז"ל על סדר א"ב, ופירושים לפי דלות שכלי.
רבי יוסף נלב"ע במרוקו בט"ו שבט בשנת תשכ"א – 1961 ליצירה
הסכמת
הרבנים הגדולים רבי פעלים בתורה הגבירו חיילים, שופטים בצדק דלים. שבט מושלים. בי דינא רבא. מנהלי עדת ישורון עיר המהוללה פאס יע"א – מארוק – נרם יהיל נצח, ויאריכו ימים על ממלכתם אמן כן יהי רצון.
קוראים נכבדים, בבקשנו לדעת את החומה הנשגבה אשר התבצר בה העם המורם מראש מקדמי ארץ נוכח לדעת כי מבצר עז זה, היא התורה הקדושה, התורה הקדושה.
היא חיי רוחו ונשמתו. התורה הקדושה ועם ישורון הלכו תמיד שלובי זרוע כגויה ונפש אשר לא יכונו בהפרדה התורה. היא להם כמגן וצינה. וישראל הוא הארון לשמור בקרבו דברי אלהים חיים ולנוצרם כאישון. ואף בעת ספה תמה אגודתם הגשמית. התורה עוררה אותם להחזיק מעמד באגודתם הרוחנית.
והיא הייתה להם כבריח לברוח ולחבר את חלקי האגודה לכלל אחד. ולהיות שלשלת רבת הטבעות אחוזה ודבוקה בכל עז ותעצומות. גם בעת גלה ישראל מעל אדמתו וישלחהו אל אלהי הרוחות לכל עבר ורוח. רוח ה' המרחפת על פני התורה הזאת קבצם לדאוג איש דאגת אחיהו להיקרא כולם לשם גוף אחד.
נביט במבט טהור על מחוקקי התורה וגיבוריה. אשר בתכונותיהם הטובים אשר נטעו בקרבם, הועילו הרבה לפתח כשרונות העם הזה. ולהשפיע עליהם שפע טוב במדה נפרזה. במחוקק הגדול אדוננו ורבנו משה איש האלהים הצטיין בענותו הגדולה בלבבו המלא רגש אהבה ורחמים ברגשותיו העדינות וחפצו הכביר העשוי לבלי חת להחזיק במוסרות הנהגה עממית.
הוא היה המנהל האחד לששים רבוא משיראל על כן דבר ה'. נשיא וראש על כל רם ונשא בהם. מלא רוח חכמה. וגם אחרי נגנז אור הלאום הזה. קמו מתוכם אנשים נביאים. ויטיפו להם כפעם בפעם לקח מוסר השכל אשר לקחו לבבות במליצותיהם וחן ערך הודם. ויעוררום לשוב מדרך רעה.
נתפאר גם בגיבורי תורה שבעל פה הוא התלמוד תקופת התלמוד והרבנים. התלמוד והרבנים היו כעומדים בחרב שלופה נגד הכיליון החרוץ אשר התעופף על ראשי התורה והעם בעת גלה שיראל מעל אדמתו, בית בחירתו שמם וחרב.
גם חזון האלוהים חדל מקרבם ויבואו מים עד נפש. והרבנים בזו לנפשם ולמאדם ולכל אשר להם. הוריקו את דמיהם כמים בראש כל חוצות רק לשמור ולנצור את השריד החד. את התורה הטהורה לא רק לשומרה בלבם. כי אם גם להפיצם בישראל בארצות פזוריהם.
אזרו חיל חשפו זרוע ויתאמצו בכל כח ואל. ובעזרתם התאסף כל העם תחת דגל התלמוד ויאשרוהו ויקימוהו. ומן היום ההוא והלאה התלמוד הוא גוף עם ישראל בכל ארצות פזוריהם. רוח אפהו ונשמתו. התלמוד והרבנים, הם המאירים לחם על שדה החכמה והמדעים.
ארץ מארוקו לקחה לה חלק נכבד בתורת ישראל ובהעמדת רבנים גדולים ועצומים המודיעים לעם חוקי האלוהים ואת תורותיו. והפליאו עשות בתורתם וחכמתם למכביר. ולחשכת הארץ אשר הייתה עלוטה אופל וחוסר כל דבר חדש. וזמני המצוקה והכליון. כל ידיעם ועמלם וכתבי תורתם ופרי למודים, מתוך דוחק וצרה.
היה למרמס וטיט בחוצות. או לשריפת אש. רק מעט מהמה אשר היו לפליטה. בכן נשכחו ואין כל דבר למו. ואפריון נמטייה למעלת ידידנו איש רב פעלים. שקד על לימודו לילה כיום יעיר הלכם השלם והכולל, אור גולל, ספרא רבא שוחט ובודק חוקר קדמוניות כמה"ר יוסף בן נאיים הי"ו, אשר קם ונתעודד ואזר חיל וחפש חפוש מחיפוש אחר שם הגדולים הללו מפי סופרים ומפי ספרים וכתבי יד ישנים אשר היו למאכולת עש וקורי עכביש ארוגים עליהם.
והעלהאת שמם הטהור על ספר חקה הספר היקר הזה " מלכי רבנן , להיות למו לזכר עולם זכר צדיקים לברכה, וליה עינינו כי תעמוד לימינו זכות אבירי התורה הללו להיות לו מגן וצנה לו ולאשר באהלו אמן כן יהי רצון
הכ,ד החו"פ רועה צאן קדשים קהילת קודש פאס יע"א, בעי"א לחודש כסלו דהאי שתא התרצ"א ליצירה
ע"ה מתתיה סירירו י"ץ – ע"ה אהרן בוטבול הי"ו – ע"ה משה אבן דנאן בלא"א הרב הגאון המפורסם מהר"ר שלמה זצ"ל זיע"א בעה"מ ספר " אשר לשלמה " וספר " בקש שלמה ".
ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.
1 – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
ליהודי המגרב ובכללם לאלה שחיו בארץ מבוא השמש, קשרים עם ארץ ישראל מתקופות קדומות, שנמשכו בכל הדורות, והיו גם יהודים שלו למרות המרחק, הקשיים והסכנות בדרך. עדויות על כך מתקופת הגאונים, וכן מהדורות הבאים בתקופה הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל.
מהמאות הי"ח והי"ט מצויים יותר מקורות על הקשרים ברוח ובחומר, שביטוייהם היו דתיים ועממיים, כמו פיוטים שהביעו ערגה לארץ, הקדשות, חילופי אגרות, , והחל מתחילת המאה הי"ז ואילך פקדו שלוחי ירושלים, חברון, צפת וטבריה את הקהילות במרוקו.
נוסף לכסף שאספו, מילאו השלוחים גם תפקיד הטיפוח היחס הנפשי לארץ הקדושה, שעשויים היו לעודד עליות לארץ. עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל בשנת תק"א – 1741, עשתה רושם על הקהילות במרוקו כמו במקומות אחרים.
והשפיעו כנראה על אחרים בדורות הבאים לנסות וללכת בעקבותיו למרות הסכנות בדרכי היבשה והים. הסכנות מחמת מלחמות ושבייה בים היו תדירות במאה הי"ח ובשליש הראשון של הי"ט, ופתחו לאחר כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830.
ואמנם בספרות השאלות ותשובות של המאה הי"ח וראשית הי"ט מופיעים לעתים הביטויים " נמנע מהם הדרך "כשנאלצו לחזור מרצונם לעלות, בגלל שיבושים, גיסות ומלחמות.
פרטים על מצוקותיהם של העולים לארץ ישראל ממרוקו באמצע המאה הי"ח, והתנאים ששררו במרוקו ניתן ללמוד מאגרת המלצה שניתנה על ידי קהל ליוורנו ליהודי מתיטואן בשם יוסף בן סאמון ש " מגמת פניו לקבוע דירתו בירושלים, ובא למעוננו להכין טרף ההוצאה "
ליוורנו הייתה כידוע, בתקופה ההיא, תחנה חשובה לעולים לארץ. באגרת נמצאת בקובץ אגרות המלצה בכתב יד מונטיפיורי, במכון לתצלומי כתבי ידי בירושלים.
בין השאר מנויות המטרות למען הוא זקוק לכסף " מזונות ופרנסה בירושלים בשבילו, לאשתו ולבניו. ומוזכר גם פרט מאלף, נדרש כופר ליוצאים ממרוקו. ובפרט שהוא צריך ליתן למלך המערב צרור הכסף בעד כל נפש אדם לתת לו רשות לעקור דירתו ולצאת מתחום המערב.
בהמשך מופיע תיאור הזעזועים הפוליטיים והכלכליים במרוקו באמצע המאה הי"ח " שמועות יבהלוהו מן המערב תרות רבות ורעות אשר תכפום ממשא מלך ושרים ועבודת פרך ומלחמות גדולות והעדר משא ומתן והאחרון הכביד כי חדל המטר כל השנה הזאת "
הוא מתכוון כנראה למהומות שהיו בין השנים 1728 ל- 1757, בתקופת הריב בין יורשי איסמאעיל, עד עלייתו של מוחמד אבן עבד אללאה, כששקטה הארץ. אשר לבצורת ובעקבותיה הרעב, הראשונה של המאה הי"ח היו שנות רעב לעתים קרובות, ב-1713, 1721- 1724, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744.
רעב וזעזועים פנימיים במשטר שגרמו לנדידה, עשויים היו להיות גורמים לעלייה לארץ הקודש.
יש לשער, כי במלים " מלחמות גדולות " המוזכר בכתב יד, הכוונה לא רק נגד בסיסי הקורס ארים סחוף המגרב, בייחוד אלג'יר וסלא, במטרה לחסל את פעילותם. ראייה להנחתי מאגרת אחרת באותו קובץ, המלצה שניתנה לשליח ירושלים רבי נסים הכהן שמגמת פניו הייתה להגיע למערב הפנימי ולערי הסוס ואגדיר.
בניסיון לשדלו לבל יסע לשם נאמר בין השאר " כי קול נשמע שיש מלחמות בין המלכים בים וביבשה. במקורות הדנים על עלייה לארץ ישראל מארצות המגרב לאחר שנת 1830 אין ידיעות על מלחמות וסכנות בדרך לארץ.
לאור תמורות אלה במצב הפוליטי ובמצב הביטחון, נבדוק מה היה יחסם של חכמי מרוקו בתקופה זו לחובת העלייה לארץ ישראל. עלינו להקדים כמה הנחות. נקודת המוצא לפוסקים בדיוניהם בנושא זה היא המשנה בכתובות קי ע"ב " הכל מעלין לארץ ישראל " והברייתא שם " הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו – תצא בלא כתובה " וכן להיפך.
גם האישה, כופה בעלה ( פי הירושלמי, רק הבעל כופה אשתו ) אולם התוספות שם, לפי דברי רבי חיים הכהן, קובעים שההלכה במשנה ובברייתא אינה נוהגת בזמן הזה, כי ישי סכנת דרכים. וסיבה שנייה שיש כמה מצוות בארץ ישראל שאין אנו יכולים ליזהר בהם.
דברי התוספות נתפרשו בדורות הבאים בצורות שונות. היו פוסקים שקיבלו דבריהם והיו שהתנגדו להם. אולם ההנחה כי סכנת דרכים אמנם מבטלת את חובת העלייה לארץ ישראל – מקובלת על רוב הפוסקים.
הרשב"ש בן התשב"ץ, שפעל באלג'יר, נפטר בשנת רכ"ז – 1467, קבע קריטריון גיאוגרפי, לפיו המרחק מארץ ישראל קובע. לדבריו " בזמן ההוא בארצות הללו, רצוני לומר, כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון איטן כופין לעלות, ונא אמון ולמעלה, מזרחה, כופין ביבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין לסטים בים "
הוא קבע כללית, כי ככל שיש בדבר סכנה, נסתלק דין הכפיה. עמדה זו של הרשב"ש אומצה גם על ידי רבי יוסף קארו בשלחן ערוך סימן עה. כיצד מתבטא נושא זה בספרות התשובות של חכמי מרוקו במאות הי"ח – הי"ט ? נביא דבריהם לפי סדר כרונולוגי.
מצוות העלייה קיימת – אך ישלם לה כתובה.
בתשובת רבי יעקב אבן צור תל"ג – תקי"ג – 01673 -1753, שפעל במכנאס ובפאס, נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות והאישה מסרבת. בסימן קנט תשובה שניתנה בפאס בשנת 1732, משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם, שבזמן הזה יש סכנה בדרכים, לכן קיימת מצוות העלייה לארץ ישראל.
אך מסקנתו כי ישי להשפיע על האישה שתתרצה לעלות עמו, והיה אם לא יצליח – ישלם לה כתובתה. וגם אם אין לו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.
הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין כל סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.
חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.
בן הדור שאחריו רבי משה טולידאנו ממכנאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצווה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת כסנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא, אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.
הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחריו כי התרת נדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצווה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר.
סאלי וחכמיה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
הקדמה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.
כיצד הגיעה קהילה זו לגדולה ולגדלות רוחנית בקנה מידה שאין דומה לו, כאשר קהילה זו הגיעה בשיאה לכ – 5.000 נפש בלבד ? מהם השורשים הרוחניים, התרבותיים, התורניים, שהצמיחו את אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, אור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר זצוק"ל – יליד סאלי ?
תרומתה התורנית של קהילת סאלי לעם ישראל היא אדירה ומיוחדת במינה – למעלה ממאה יצירות תורניות נכתבו על ידי בניה, חלקן בהיותם בסאלי וחלקן כשגלו ממנה. כמה מהיצירות התורניות הללו, חוללו מהפכה, תפנית בדור יוצריה.
יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית, כשהיא פורצת את כל הגבולות הגיאוגראפיים, הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים. זוהי יצירתו המופלאה של אור החיים הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק"ל. יצירתו היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם !
מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים בתחומי היצירה התורנית המגוונת, כפי שהיה הדבר בספרד – רבנים, פוסקים, אב"ד, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים. בחיבור הז אשתדל להראות הדברים כהווייתם, ביופיים ובהדרם לאקמא שכינתא מעפרא. אמן כן יהי רצון.
המחבר אורי חנניה אלנקוה.
היישוב היהודי במרוקו.
כבר בתקופת בית ראשון, בימי שלמה המלך, ישנן עדויות על יהודים שהגיעו לאזור מרוקו לצרכי מסחר באוניות. " נר המערב " מחזק ידי המסורות המספרות שרבים מבני עשרת השבטים התיישבו במרוקו ומצא לכך סימוכין בדברי הגמרא – סנהדרין צ"ד, המספרת על כך שעשרת השבטים הגיעו לאפריקה, לעיר " שוש " וכן ל " שוש תרי ", במרוקו ישנו מקום הנקרא " שוש " באזור זה ישנו חבל הקרוי " שוש " וחבל אחר הקרוי "שוש שטוקא " – שוש אחרת. שתי הלשונות " שוש תרי " ושוש שטוקא, מדברות על שתי " שוש ".
באחת מערי חבל שוש – איפראן, נמצאו כתובות עתיקות המאשרות סברה זו . בשנת ד"א רצ"ג שלח יוסטינוס צו לעיר סאלמון – כנראה סאלי – ובה פקודה בשם הקיסר לצוות על היהודים להמיר דתם לדת הנוצרית.
באותה תקופה שגשגה קהילה יהודית מפוארת בעיר בוריון ובה היה ביכנ״ס עתיק מימי שלמה המלך. בעיר אופראן גם בה הייתה קהילה יהודית עתיקה, נמצא בית העלמין העתיק ביותר במרוקו ובו כתובת עתיקה מלפני כ- 2000 שנה (ג״א תשנ״ו): ״יוסף בן מימון ג״א (ג׳ אלפים) תשנ״ו״.
המושלים שם היו אפרתים משבט אפרים וברבות השנים הפך שמם לאפריאט. על פי השערת ״נר המערב״ – בוריון היא אופראן, אך יש לדייק שעיר זו היא אופראן בדרום ולא איפראן הצפונית.
דרך אגב, העיר אופראן נקראה כך על שם אפר ר״ן – שיש בה מערת הנשרפים, צדיקים וחסידים שנהרגו עקד״ה, בסרבם להמיר את הדת ונשרפו ר״ן – מאתים וחמישים צדיקים וכן רומז שמה ליושבים בה האפרתים ־ אפריאט משבט אפרים.
בעיר הדרומית דאדס הייתה קהילה יהודית מיוחסת ובתוכה ־ משפחת פרץ, המיוחסת לפרץ בן יהודה, משפחה שגלתה מירושלים, וכן ישנן עדויות על שרידי קהילות יהודיות עתיקות באיזור הדרע – חבל המקובלים במרוקו.
על פי החיד"א, באיזור זה נמצאו גליונות הזוהר הקדוש לראשונה. כאן פעל המקובל הידוע רבי יצחק דמן עכו, רבי דוד דרע הלוי בעל ספר ״ המלכות ״ ועוד.
כן מספר ההיסטוריון הערבי איבן חלדון שלפני כ־1200 שנה הייתה מלכה יהודיה ששלטה באיזור דרום מרוקו וקראו לה כהנא דהיא, ולצידה סייעו לה אחיה גיבורי המלחמה. הדברים מעידים על קדמות הישוב היהודי במערב.
כך במרוקו כבעיר מאלי, האוכלוסייה התחלקה בכללותה לשתי קבוצות:
א. קבוצת המתיישבים ־ התיישבות בולטת במיוחד בחבלים הדרומיים של מרוקו.
ב. קבוצת המגורשים – בעיקר בערי החוף וכן בערי המרכז והצפון.
הראב״ד כתב
:
״… שאתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלה (סאלי) בקצה המערב עד תאהרת בראש המערב״.
כאן אנו רואים שכינויה של מרוקו היה המערב ־ אל – מגרב (מכאן בא שם המשפחה מוגרבי ־ המערבי).
כפי שנראה, אל סאלי ואל שאר הקהילות היהודיות, הגיעו מגורשי ספרד. בין המתיישבים הוותיקים למגורשים נתעוררה מחלוקת בענין ״הנפיחה״. השאלה הייתה האם להתיר בהמה שנמצאה סירכה בריאתה, יל ידי בדיקת הריאה בנפיחה ?
המגורשים נהגו להקל ולהתיר בהמה זו. המתיישבים התנגדו ולהגנתם הצטרף הרב חיים גאגין ־ גולה שהתיישב בעיר פז.
Une histoire de familles
רשימת הנושאים באתר
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte1963 aJerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu
Avant – propos
Ecouter – moi, vous qui poursuivez la justice, vous qui recherchez l'Eternel !
Jetez les yeux sur le rocher d'ou vous futes tailles; sur le puits de carriere d'ou vous futes extraits
Isaie 51, 1.
Le plus grand des cadeaux, l'homme le recoit gratuitement et sans conditions – comme la vie. A lui de le faire fructifier ou de le renier. Par son nom de famille. L'homme se place d’emblee dans la continuite historique, provisoire dernier maillon, qu'a son tour il lui est demande de transmettre un jour – inchange.
Secret de la continuite juive, cette fidelite n'a plus aujourd'hui l'automatisme tranquille de naguere – et encore plus pour le judaisme maghrebin. Qui apres avoir perdu sa geographie est encore plus expose a l'oubli de son histoire – qu'il n'a jamais d'ailleurs particulierement bien connue
Tant mieux diront certains – presses d'entrer au XXIeme siecle sans trainer derriere eux de fardeau de souvenirs susceptible de ralentir leur course. Rien de plus dangereux dissent-ils que de regarder en arriere – au risque de se figer en statue de sel comme dans le recit dela Genese, la femme de Loth pour s'etre retournee vers les ruines de sa Sodome natale.
A ceux-la nous ne pouvons que rappeler l'avertissement du plus sage des homes, le roi Salomon dans l'Ecclesiaste, que " bonne renommee vaut mieux qu'huile parfumee ", et qu'un arbre pousse mieux et plus haut autant que ses rancunes sont plus profondes et qu'aussi imperative que soit l'avenir, il n'exige pas que sue l'autel on lui sacrifie le passe.
Modernite peut aussi rimer avec la fidelite. Connaitre le passe n'est pas sacrifier l'avenir, mais parfois mieux le preparer – et l'onomastique – L'onomastique (du grec onoma, nom) est la science qui étudie les noms propres – est le plus court chemin de la connaissance.
Le nom en effet, quel merveilleux raccourci de l'Histoire dont il est autant le reflet que le miroir.
Les noms de famille juifs parlent a ceux qui veulent les entendre. Leur importance ne vient-elle pas en effet paradoxalement ? Invention relativement recente, ne commencant a s'imposer qu'a partir du Moyen Age, ils sont infiniment plus bavards que les prenoms pouvant pourtant se prevaloir de plus de dignite et d'une plus haute antiquite
L Midrash Rabba affirme en effet que c'est par le merite de trois choses que les Hebreux ont pu resister a l'epreuve de l'esclavage et sortir finalement d'Egypte.
Ils ne changerent pas leur langue; ils ne changerent pas leurs prenoms; ils ne se calomniaient pas entre eux.
La fidelite jalouse dans la transmission des prenoms a ete sans conteste un des secrets de la survie miraculeuse du peuple juif. Donne huit jours apres la naissance, a l'heure de l'entree dans l'Alliance d'Abraham, le prenom accompagne et identifie exclusivement son porteur dans toutes les circonstances religieuses de la vie, de la naissance a la mort, le patronyme, le nom de famille n'ayant qu'une importance secondaire, plus sociologique que theologique.
Si jusqu'a la modernisation et l’emancipation, dans toutes les communautes juives les prenoms masculins ayant seuls une dimension religieuse etaient restes immuablement presque exclusivement hebraiques, les apports linguistiques etrangers avaient, dans tous les pays de la diaspora, deja largement modele les prenoms feminins, n'ayant pas de contenu religieux imperatif.
Ce meme phenomene d'evolution et d'adaptation a egalement de tout temps preside a la formation et a la l'adoption des noms de famille au point que l'on pourrait parier : dis moi quel est ton nom “ je te dirai d'ou tu viens.
N'ayant pas comme les prenoms de valeur religieuse immuable, les patronymes ont pu en effet evoluer plus librement, epouser le cours des evenements historiques, s'impregner de leurs echos, retenir leur empreinte. Etre a la fois un reflet et un miroir de l'Histoire.,
-Victor Malka-Les veilleurs de l'aube
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
C'est à cette antique tradition et au rabbin David Bouzaglo qui lui a véritablement donné ses lettres de noblesse, que ce livre est consacré. L'auteur a mené durant deux ans une enquête sur ce que fut le parcours de vie de ce maître auprès de ceux qui l'ont connu ou de ceux qui ont été ses compagnons ou ses disciples.
Victor Malka est écrivain et journaliste. Il est producteur à France Culture et a longtemps enseigné a l'universite Paris-X Nanterre et a HEC
Le passé a besoin de notre mémoire.
Vladimir Jankélévitch, L'Imprescriptible.
Il me faut tout acquérir, non seulement le présent et l'avenir mais encore le passé, cette chose que tout homme reçoit gratuitement en partage.
Franz Kafka, Lettre à Milena.
Les vrais hommes de progrès sont ceux qui ont pour point de départ un respect profond du passé. Tout ce que nous faisons, tout ce que nous sommes est l'aboutissement d'un travail séculaire.
Renan
Préface
La communauté juive marocaine était non seulement la plus importante numériquement en Afrique du Nord, mais surtout la plus riche en chefs spirituels, en poètes religieux et en musiciens.
Au cours des siècles, elle fut la gardienne d'une tradition et d'une pratique religieuse intense. Ainsi elle a pu accueillir les milliers d'exilés d'Espagne, des rescapés de l'Inquisition, leur permettant de s'épanouir et de conserver l'immense héritage dont ils étaient les détenteurs.
Pour marquer l'importance de la spiritualité juive au sein de cette communauté, Victor Malka a choisi de célébrer David Bouzaglo, né au Maroc en 1903, et mort en Israël en 1975. Rabbin, poète, musicien, figure légendaire du judaïsme marocain et séfarade, du judaïsme tout court, il fut le gardien et le transmetteur d'un grand héritage.
Victor Malka, dont on admire la connaissance du judaïsme, est lui aussi un transmetteur de notre patrimoine dans ses diverses manifestations et dans l'ensemble de ses dimensions. Il a eu la chance et le privilège de connaître l'œuvre de Bouzaglo.
Il a interrogé ses proches, ses disciples. Il lui consacre cet ouvrage non seulement pour exprimer son admiration envers l'homme, mais également pour faire découvrir sa poésie, afin qu'elle puisse continuer à animer autant de personnes que dans le passé. Il a traduit un choix de ses poèmes qu'il publie en annexe de l'ouvrage.
Victor Malka commence par le point de départ. Des hommes se lèvent tôt, à l'aube, pour chanter des poèmes juifs des bakkachot, des supplications. Ils sont des veilleurs de l'aube
Bouzaglo en est l’emblème, l'épigone et, en même temps, lui- même un héritier, le continuateur d'une grande tradition. Victor Malka remonte à l'âge d'or des juifs d'Espagne, où les vers des Salomon Ibn Gabirol et des Yehouda Halévy étaient récités par toute une communauté, ceux-là que l'on entonne encore aujourd'hui, qui font parfois partie de la liturgie. Ils eurent au cours des siècles des disciples, de David Elkaïm, de David Hassine, de Chlomo Haloua, d'autres.
Leurs compositions sont des ornements de la prière qui accompa¬gnent la liturgie. Apport profondément juif transmis dans la langue de la Torah et des prophètes. L'Andalousie y est cepen¬dant présente. Ces chants livrés a cappella portent des conso¬nances arabes, d'abord d'Andalousie et ensuite du Maroc. Proches des musulmans dans les deux pays, les juifs partagent leurs mélodies et empruntent leurs musiques.
Bouzaglo n 'hésitait pas à adopter des chants populaires arabes actuels, les faisant entendre dans des vocables hébraïques. Victimes de l'Inquisition, les juifs séfarades sont demeurés, de génération en génération, fidèles à leur patrimoine
Comme des milliers d'autres juifs, David Bouzaglo a quitté son pays pour s'installer en 1966 en Israël, la terre des ancêtres. Dès lors, il ne psalmodiait plus l'exil mais la vitalité de la communauté dont il faisait partie.
Victor Malka nous fait vivre cet itinéraire et partager sa passion pour une poésie qui connaît une nouvelle naissance, de siècle en siècle. Elle est toujours vivante, au Maroc naturellement, mais désormais tout autant en Israël, en France, au Québec.
Pour le juif séfarade, c 'est une dimension de son identité, autant que les rites, les vêtements et la cuisine. Ce patrimoine lui fait intégrer un judaïsme reconnaissable à travers une diversité qui traverse les différences et les unifie.
Ces bakkachot appartiennent maintenant à tous les juifs, tous les nouveaux veilleurs de l'aube, quels que soient leurs lieux de naissance et les villes qu'ils habitent. C'est l'immense cadeau que leur offre David Bouzaglo ainsi que tous ses prédécesseurs.
Passion et feu intérieur que Victor Malka réussit admirablement à nous faire découvrir et partager. Il dresse un saisissant portrait historique et religieux de la communauté marocaine.
Sa grande enquête lui permet de faire état des composantes espagnole, berbère et arabe d'un judaïsme constamment vivant. Les Veilleurs de l'aube est un livre précieux, une lecture riche pour tout séfarade, tout juif.
Naïm Kattan.
Juifs du Maroc a travers le monde
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain dela Seconde Guerremondiale, la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain dont se réclament environ un million de personnes dans le monde, installées pour la 
plupart en Israël et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles. C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Il retrace les circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc et les conditions de leur installation en Israël, où ils jouent désormais un rôle déterminant dans la vie politique du pays. L'ouvrage évoque également l'installation de plusieurs milliers de Juifs marocains en France, en Espagne, en Grande-Bretagne, au Canada, aux États-Unis et en Amérique latine, notamment au Venezuela et au Brésil, où ils ont recréé des institutions spécifiques tout en s'insérant avec succès dans la société environnante.
Préface
« Zakhor (Souviens-toi ) c'est, selon Haïm Yosef Yerushalmi, le conœpt clé de l'historiographie juive, l'ardente obligation de faire mémoire des jours passés dont une prière émouvante, psalmodiée par les fidèles, demande le retour : « Tehadesh yamenou kekedem ! » (« Renouvelle la splendeur des jours d'antan ! »).
C'est la mission que s'est assignée, au fil de ses différents ouvrages, Robert Assaraf. Ceux qui le connaissent savent qu'il est avant tout un « passeur de mémoire », soucieux de préserver le souvenir de sa communauté d'origine, le judaïsme marocain. Contre vents et marées, en allant parfois à l'encontre de modes passagères, il a inlassablement œuvré pour mieux faire connaître ce monde qui a failli être englouti par les tempêtes tumul- tueuses de l'histoire.
Une anecdote en dira plus long à ce sujet que bien des thèses. Très jeune adolescent, au début des années soixante, je me souviens m'être rendu à Marrakech, où je fis l'acquisition, auprès d'un artisan, d'un superbe plateau en cuivre. La destinataire de ce cadeau, Clara Malraux, en fut d'autant plus touchée qu'elle remarqua immédiatement ce qui m'avait échappé. Les motifs habilement martelés dessinaient une étoile de David.
C'était l'un de ces objets usuels produits par les nombreux artisans juifs locaux qui ne désertaient leurs boutiques que pour se rendre à la prière dans les humbles synagogues voisines. Ces « voix du mellah », évoquées par le Prix Nobel de littérature Elias Canetti dais un texte célèbre, on ne les entend plus dans le Marrakech d'aujourd'hui.
Loin d'être un attachement nostalgique au passé, ce phénomène atteste l'extraordinaire renouveau du judaïsme marocain et sa volonté de préserver, partout où vivent des originaires du Maroc, ses traditions religieuses, culturelles, musicales, culinaires ou sociofamiliales.
Cet ouvrage Juifs du Maroc à travers le monde. Émigration et Identité retrouvée constitue un outil utile pour comprendre l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain.
Né en 1936 à Rabat, Robert Assaraf a occupé d'importantes fonctions publiques et privées au Maroc. Auteur de plusieurs ouvrages, dont Mohammed V et les Juifs (1997) et Une certaine Histoire des Juifs du Maroc, (2005), il a fondé en 1996 le Centre international de recherche sur les Juifs du Maroc. Au nombre des fondateurs de l'Union mondiale du judaïsme marocain, il est aussi le président du Comité de coordination des associations d'originaires du Maroc. Très actif dans le monde des médias, il a été vice-président de Marianne et il est président de Radio Shalom
Mon modeste plateau a, bien involontairement, acquis le prestigieux statut de judaica. Je ne pourrais plus l'acquérir dans une échoppe, mais devrais désormais en négocier âprement l'achat auprès d'un antiquaire qui me vanterait la rareté de la pièce, témoin d'une civilisation évanescente.
Parce que nous avons été les témoins directs de cette histoire, nous n'avons peut-être : ^ pris le temps de réaliser l'ampleur des mutations survenues en quelques décennies, à avoir la disparition des communautés juives qui vivaient jadis en Afrique du Nord, plus particulièrement au Maroc.
Pourtant, en parcourant les ruelles des anciens mellahs marocains, l'on sent imperceptiblement la présence de silhouettes se dissimulant derrière celles des passants d'aujourd'hui. En contemplant telle ou telle maison, le nom de la famille qui l'habitait vous revient à l'esprit en un flash, fulgurant et bouleversant, tout comme le souvenir de ces voix enfantines qui s'élevaient des murs de cette bâtisse dont plus rien n'indique qu'elle fut jadis une école israélite.
Que sont devenus ceux et celles qui peuplaient jadis ces lieux ? C'est à cette immense question que Robert Assaraf s'efforce de répondre dans son nouveau livre : Juifs du MarocEmigration et identité retrouvée. Cette saga contée avec minutie se lit d'une traite et permet de découvrir une extraordinaire aventure humaine qui a peu d'équivalent.
Un journaliste avait jadis consacré un essai à la « mémoire brisée des Juifs du Maroc Les pages qui suivent, dues à Robert Assaraf, montrent éloquemment que les pièces de ce puzzle ont été reunies, et composent desormais un nouvel ensemble, porteur d'une memoire retrouvee et enrichie.
Ces pages nous donnent à entendre que le passé, que ce passé a un présent et, surtout, un avenir. C'est là une leçon qu'il convient de méditer, car. loin de concerner le seul judaïsme marocain, elle a valeur universelle
Patrick Girard
Tehila le David – Poemes de David ben Hassine Le chantre du judaisme marocain
Tehila le David
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Introduction
Vie et oeuvre de David Ben Hassine
Pour la premiere fois dans l'histoire des letters juives, l'oeuvre poetique complete d'un paytan marocain, replace dans son contexte historique et litteraire, fait l'objet d'une etude systematique, destinee aux specialistes comme au grand public.
L'interet grandissant de la communaute nord africaine pour son patrimoine culturel nous a encourages a presenter, en francais comme en hebreu, les resultats des longues recherches qui nous ont permis de restituer ici la vie et l'oeuvre de david Ben Hassine, encore peu connues malgre la popularite dont il jouit plus de deux siecles, aussi parmi les juifs maghrebiens que dans les communautes orientales.
Le texte des pemes suit l'edition d'Amesterdam de " tehila le david , etablie a partir d'un manuscrit prepare par David Ben Hassine lui meme, aisi que l'edition de Casablanca, qui contient dews poemes additionnels composes après la cloture de ce manuscript.
Nous publions egalement, dans notre edition, la longue elegie de David Ben Hassine sur les terribles persecutions de 1790, ainsi que trois piyoutims inedits, que nous avons decouverts dans un manuscript du Jewish Theological Seminary of America, a New York.
Nous avons tenu compte de variantes signicatives relevees dans de nombreuses anthologies manuscrites de l'oeuvre du poete, notamment dans les plus anciennes, qui datent de son vivant.
Nous reproduisons particulierement les preambules originaux de certains piyoutims, qui fournissent des renseignements precieux sur les circonstances de la composition de chaque poeme.
Nous avons procede a un remaniement complet des editions precedents de Tehila le David, adoptant un classement plus methodique des poemes de David Ben Hassine propement dits, ecartant les Azharot, que nous publions dans un volume separe, ainsi que Mequomam Shel Zevahim, une longue piece didactique sur l'abbatage ritual, qui meriterait, elle aussi, une etude speciale.
La nouvelle presentation des poemes, plus attrayante, met en evidence la structure des strophes, les refrains et meme les vers individuals. Tous les texts ont ete voyelles, et les passages difficiles expliques, et commentes.
Nous esperons ainsi mettre a la portee du public le plus large, et en particulier des enseignants et des etudiants, une des oeuvres poetiques les plus importantes, et laes plus attachantes, de la literature hebraique du Maroc.
La communaute juive de Meknes
David Ben Hassine 1727 –1792 avecu aMeknes, paendant une époque trublee de l'histoire du Maroc, une époque qui constitue aussi un tournant decisive de l'histpire juive
Origine de la communaute juive de Meknes
Une presence juive est attestee dans la region deMeknesdepuis l'epoque romaine.Dans les ruines de Volubilis, la ville principale dela MauretanieTingitane.A30 kmdu nord de Meknes, une inscription hebraique sur une tombe du IIe siecle ou III siecle temoigne de l'existence d'une communaute juive organisee, dirigee par un rabbin' qui se maintient probablement jusqu'a la conquete arabe au debut du VIIIeme siecle.
Le chantre du judaisme marocain
Position de la Maurétanie Tingitane dans l'Empire Romain
La Mauretaniefut d'abord un royaume client de Rome sous Boccush et Juba II, "le plus savant des rois". Le statut du royaume n'était pas cependant celui d'une reelle independance : des le regne d'Auguste le royaume de Mauretanie voit l'installation de colonies romaines.
Au Ier siecle, l’empereur Claude divisa la Mauretanie selon le trace du fleuve Mulucha (Moulouya), d'une part en Mauretanie-Cesarienneet d'autre part en Maurétanie-Tingitane.
La Mauretaniepasse sous administration romaine directe a la fin du regne de Caligula. Ce dernier elimina le dernier roi de Mauretanie, Ptolemee, en raison de sa participation possible a un complot destine a le renverser.
L'assassinat de Caligula, peu de temps apres l’empecha d'organiser cette prise de controle, et ce fut Claude qui transforma le royaume en deux provinces : a l'ouest la Mauretanie-Tingitane, avec Tingis comme capitale, sur un territoire correspondant globalement au nord de l'actuel Maroc; a l'est la Mauretanie-Cesarienne qui tire son nom, comme sa jumelle, de sa capitale Cesaree de Mauretanie (actuelle Cherchell) capitale de l'ancien royaume
La Mauretanie-Tingitanes'etendait du nord de la peninsule a Sale (Necropole de Chella) et Volubilisau sud et a l'est jusqu'a la riviere de Oued Laou. Les principales villes etaient Volubilis, Tingis, Lixus et Tamuda (Tetouan).
Idris Ier 788 – 791, premier souverain musulman du Maroc, fondateur de Fez , combat les juifs et les Berberes infideles de la region, qu'il force a se convertir a l'islam, mais Idris II 803 – 828, qui fait de Fez sa capitale, y s'installe des milliers de juifs des environs pour en assurer le developpement.
Au VIIIe siecle, selon certaines traditions " avant l'islam ". la tribu des Meknassa, une branche du grand groupe berbere Zenata, en partie judaise, fonde les villes de Meknassat-ez-Zitoun ( Meknes ) et de Taza.
Pour cette patie de l'histoire du Maroc' la documentation est fragementaire, et kes dates sont uncertaines. Bien que Rawd Al-Qirtas ne mentionne la ville de Meknes qu'au debut du IXe siecle, l'historien Jamil Abun-Nasr y signale la presence de sectaires kharijites en 757
הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש
הן בשל קרבתה הגיאוגרפית והן בשל הזיקה הפוליטית והתרבותית שהתקיימה במשך מאות בשנים בין ארצות המגרב לבין ספרד, צפון אפריקה שימשה בכל הזמנים ארץ מקלט ליהודי חצי האי האיברי, שנאלצו בשל תהפוכות ההיסטוריה לעקור מארצם.
המקרה של יהודי קטלוניה ומיורקה, שגורשו ב 1391 ובאו להתיישב בהמוניהם באלג'יריה, ידוע היטב. וכן ידועה שהותו של הרמב"ם בפאס באמצע המאה ה – 12, לאחר שנאלץ להימלט מפני הרדיפות של המייחדים בספרד ועבר למרוקו לפני שהתיישב במצרים.
כמו כל נתיב ראוי לשמו, הציר ספרד-מגרב לא היה חד סטרי, מאז הימים הראשונים של הכיבוש הערבי במאה השביעית עברו דרכו יהודים רבים מצפון אפריקה, בני כל המעמדות : בעלי מלאכה, קבצנים ורוכלים, שחיפשו אופקים חדשים לחייהם. שליחים ושגרירים מטעם שליטי ארצות המגרב, וכן רבנים ותלמידי חכמים, שביקשו להרוות את צימאונם בישיבות הספרדיות או שרצו להפיץ בקרב אחיהם מן הצפון את ידיעותיהם שרכשו אצל מורים בפס, בדרעה, בסיג'למאסה, בתאהרת , במהדיה ובקאירואן.
מסורת זו של קשר הדדי בין הקהיליות היהודיות משני עברי בים התיכון נמשכה חרף כל הקשיים עד סמוך מאוד לגירוש ספרד ב 1492. הרבנים חיים גאגין וסעדיה אבן דאנאן, שניהם יוצאי פאס חיו בספרד עד לגירוש. משעזבו הראשון, רבי חיים גאגין, את קסטיליה והשני, רבי סעדיה אבן דנאן, את גרנדה, שבו שניהם לפאס שבה הייתה להם השפעה עצומה על האוכלוסייה בעיר, הן על המגורשים והן על התושבים.
רבי חיים גאגין – אחת המשפחות המפוארות ביותר בתולדות ישראל בצפון אפריקה ובספרד היא משפחת גאגין שהעמידה רבנים רבים ואישי ציבור. ראשון למשפחה זו הידוע לנו בשמו הוא רבי חיים גאגין, יליד פאס אשר במרוקו בשנת ר"י . בגיל צעיר נדד מצפון אפריקה לספרד ושם למד תורה אצל רבי יצחק אבוהב, גאונה האחרון של קסטיליה ואצל רבי יוסף עוזיאל. מסתבר שברח מפאס בפרעות של שנת רכ"ה שבהן, לפי עדות אחת, נרצחה כמעט כל האוכלוסייה היהודית בפאס. 
זיקה הדדית בין שני עברי מיצרי ג'יברלטאר לא הייתה כמובן מוגבלת ליהודים בלבד, ואין להפרידה מן הקונטקסט הגיאופוליטי שלה : אחרי הכול, אנדלוסיה והמגרב היוו במשך זמן רב יחידה פוליטית ותרבותית אחת. ובשיאה של הרקונקיסטה – כיבוש מחדש של ספרד על ידי הנוצרים מידי המוסלמים – שבמהלכה איימו הנוצרים להשליך את המוסלמים של ספרד אל מעבר לים, אלה הפנו את בקשותיהם לעזרה למלכויות פאס, תלמסן ותוניס.
טבעי אפוא שהמלך האומלל בועבדיל, אחרון שליטי גרנדה הנאציים, רצה להגיע לתלמסן לאחר נפילת גרנדה. יתרה מזו, לא רק ספרדים מוסלמים פגשו המגורשים היהודים בצפון אפריקה, אלא אף את ספרד עצמה, שכן לא עבר זמן רב אחרי שהניחו רגליהם על אדמת המגרב, ומלכי ספרד שלחו את צבאם לכבוש כמה מערי החוץ של אלג'יריה, תוניסיה ולוב, כאשר בכל מקום שבו נחתו הם רדפו את הקהילות היהודיות שנקרו על דרכם וטבחו בהן באכזריות רבה. כך זה היה באוראן, בבוג'י ובטריפולי בין 1501 ל 1510, וכך יקרה ב 1535 ליהודי תוניס, ב 1541 ליהודי תלמסן וב 1550 ליהודי מהדיה – עיר חוף דרומה לעיר תוניס אשר בתוניסיה.
או בשמו המלא, ארמון המלכים הנוצריים, נבנה בשנת 1328 על ידי אלפונסו ה-11 על בסיס מבצר אמיי עתיק. המלכים פרננדו ואיזבל השתכנו בו ותכננו את מהלכיהם הצבאיים לקראת כיבוש גרנאדה מידי המורים ב-1492. בועבדיל המלך, "אל ריי ציקו", שליטה המורי האחרון של גרנאדה נכנע ומסר את מפתחות העיר לידי המלכים פרננדו ואיזבל ונכלא בארמון
. קולומבוס המפורסם ביקר בארמון, כדי לדווח לאיזבל על התקדמות הכנותיו לקראת הפלגתו מערבה. במשך 300 שנים שימש הארמון את ראשי האינקוויזיציה. המבצר מאופיין בחומותיו העבות ובשלושת מגדליו, שהמפואר בהם הוא מגדל האריות, המשקיף על העיר ובו משובץ גם שער האריות, שהוא הכניסה לארמון. כדאי ליעד את מרבית הזמן לביקור בגני הארמון – גנים מרהיבים בסגנון ערבי משובצים בבריכות, במזרקות, מרחצאות מוריים, סרקופג רומי משלהי המאה ה-2, פסיפסים רומיים וחצרות בסגנון מוסלמי.
1 – גולי ספרד במגרב – דיוקנה של הגירה. הפזורה היהודית
בשעה שאין תמימות דעים בין החוקרים באשר למספר הכולל של היהודים שעזבו את ספרד, אין כל אפשרות סבירה לדעת את מספרם המדויק של המגורשים שבאו להתיישב במגרב. עם זאת ביון אם מספרם 20.000, 30.000 או 40.000 ( מתוך בך הכול כולל של 160.000 עד 250.000 ) על פי ההערכות הרווחות ביותר, ניתן לקבוע את שלוש הקביעות שלהלן.
1 – מספר המגורשים שהגיעו למגרב, הגם שהוא עולה על מספר הגולים שהגיעו לאיטליה, קטן במידה רבה מזה של היהודים הספרדים שעברו לפורטוגל – כ 80.000 – ומזה אלה שהלכו להתיישב בטורקיה ובשטחים שבשליטה עות'מאנית, כולל מצרים וארץ ישראל כ – 40.000.
2 – משולש ארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה – מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי ספרד ב- 1492, ובכך מילאה תפקיד דומה לזה של אלג'יריה בזמן " בגירוש הקטן " של 1391 ( קנ"א ).אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו, אבל בכך אין לגרוע מן העובדה, שמשולש קהילות צפון אפריקה, הקהילה המרוקאית הייתה זו שהושפעה ביותר מן המפגש עם מגורשי ספרד.
3 – המגורשים הגיעו לצפון אפריקה החל מחודש יוני 1492 – בהתאם לפקודת הגירוש. הם באו טיפין טיפין ולא בגל אחד, והגירתם נמשכה ללא הפסק עד לאמצע המאה ה- 16 , עם תקופות שיא אחדות בקיץ ובסתיו 1492, ואחר כך לאחר שמד פורטוגל ב 1497, ואחרי כינון האינקוויזיציה בליסבון ב – 1536.
ראשוני גולי ספרד, שעלו על החוף בצפון אפריקה ביוני 1492, באו ממלגה. הם סבלו מרדיפות קשות מאז כיבוש העיר ב 1486 על ידי המלכים הקתוליים , שפיזרו אותם ברחבי קסטיליה. מחוסרי כל הם הובלו ביוני 1492 למלגה, ששימשה יחד עם אלמריה נמל יציאה עיקרי עבור מגורשי ממלכת גרנדה שפנו לכוון צפון אפריקה. יהודי אנדלוסיה יצאו דרך קדיז או גיברלטר, בעוד שיהודי קסטיליה פקדו את נמלי קרתגינה וולנסיה, ששימשו בעיקר את היוצאים לאיטליה ולמזרח.
כרוניקאי ספרדי מבני התקופה סיפר בפרוטרוט על תלאותיה של שיירה בת 25 ספינות עמוסות ביהודים, שבהפליגו לכיוון אוראן, אשר נשלטה באותה תקופה על ידי שודד ים ממוצא איטלקי. משהגיעו למזח של הנמל האלג'ירי שיגרו הגולים אחד מבניהם – רבי לוי שמו – אל שודד הים, אשר מנע מהם את הירידה לחוף, כל תחינותיהם היו לשווא, וגם הצעתם לתת לו סכום נכבד של 10.000 דוקאטים זהב נותרה ללא מענה.
חלקם הגדול נתקף חרדה וייאוש והחליט לשוב על עקבותיו ולחזור לספרד. וכן קבוצה אחת בת 150 איש ירדה בקרתגינה וביקשה להיטבל כנוצרים, 400 אחרים המשיכו עד מלגה, ובה הורשו לשוב לקסטיליה לאחר שהמירו את דתם.
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murcja, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת לגדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה מורסיה בקצב מהיר מאוד.
מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבשה ב-1266 ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכלל בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.
העיר משמשת בעיקר כמרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי. השטחים שמסביב לה מושקים במימי הנהר ומנוצלים לחקלאות. כן נמצאים בסביבה מכרות בדיל ומפעלים מסוגים שונים
(ספרדית: Sevilla, סֶבִייָה) היא עיר בדרום מערב ספרד, בחבל אנדלוסיה.
סביליה נוסדה על ידי הצידונים עוד לפני התקופה הרומית. מספר התושבים של סביליה, נכון לשנת 2005, הוא 704,154 והיא בירת מחוז סביליה והעיר הרביעית בגודלה בספרד. בין אתריה המפורסמים של סביליה ניתן למצוא את קתדרלת סביליה והחירלדה, מגדל הפעמונים של הקתדרלה, ארכיון איי הודו, מצודת סביליה ומגדל הזהב. בסביליה יש אוניברסיטה שהוקמה בשנת 1502 והיא משופעת בבניני פאר, חלקם עוד מתקופת השליטים המוסלמים.
בתקופה המוסלמית העיר סביליה נקראה אישביליה בערבית (اشبيلية), כפי שניתן לראות בחותם שלהקהילה היהודית מאותה תקופה, וכפי שמעיד שמו של אחד הראשונים שחיו בספרד בימי הביניים, הריטב"א (ר' יום טוב בן ר' אברהם אל אישבילי). העיר מתגאה באישים שנולדו בה כמו הקיסר טריאנוס, אך גם באלה שקבורים בה, כמו כריסטופר קולומבוס, דייגו ולסקס ומוריו.כיכר אספניה אשר נבנתה בשנת 1929 לטובת היריד האיברו-אמריקני, הינה דוגמה טובה של האדריכלות המקומית.
בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה עד גירוש ספרד.
בסביליה התקיימה קהילה יהודית גדולה עד גירוש ספרד.
תאריכים
תאריכים בדברי ימי יהודי מרוקו
בשנת
500 לפני הספירה יישוב יהודי באופראן (דרום למוגאדיר).
900 ר׳ יאודה בן קריש חי בפאס.
למניינם
950 ר׳ דונש בן לבראט חי בפאס.
1000 ר׳ יוסף בר עמרם חי בסגלמסה היא תאפילאלית.
1013 —1090 הרי״ף — ר׳ יצחק אלפסי, רבה של פאם.
1040 יהודים בעיר דרעא, דרום מרוקו.
1120 הריגת יהודים בדרעא.
1140 הרמב״ם: רבנו משה בן מיימון לומד תורה בפאס.
1210 יציאת יהודים מהעיר פאס.
1230 ר׳ אברהם בן עזרא מקונן על הרם קהילות:
מאראקיש, סווטא, מקנם, פאם, סגלמסה, דרעא.
1391 יהודים באלפים נהרגו בערים רבות בספרד, רבים
נמלטו מספרד: מגורשי שנת קנ״א הגיעו למרוקו (ביניהם ר׳ אפרים אנקאווה).
1438 גירוש יהודים מפאס, ידיעות ראשונות על חיים
יהודים בדבדו.
1465 קהל יהודי שיביליא אשר בפאס נמלטו על נפשם רבים נהרגו.
1471 יהודי ארז׳ילא נלקחו בשבי.
1492 מגורשי רנ״ב מספרד התיישבו במרוקו (ביניהם ר׳
יעקב בירב, ר׳ דוד בן זמרא).
1500 – 1540 סכסוך בין התושבים היהודים לבין המגורשים בענין
סירבות הריאה ועוד.
1558 הרג יהודים בעיר שוש בדרום מרוקו.
1578 תחת שלטון המלך מולאי מחמד, רבים מיהודי מרוקו
בצרה ב״מ.
1605 רעב גדול
1640 —1680 ארבעים שנות מהומות בקהילות מרוקו. גזירות על
יהודי פאם, תיטוואן, גירוש יהודי אזאוייא.
1680 – 1720 יהודים ממקנס הם בעלי משרות גבוהות בחצר המלך מולאי איסמאעיל
1720 —1724 שנות רעב חזק במרוקו. אלפי יהודים מתו.
1720 —1790 המשורר הגדול רבי דוד בן חסין חי במקנס.
1739 ר׳ חיים בן עטר עזב מרוקו והתיישב בירושלים ת״ו.
1751 —1790 ימי שלוה ובטחון ליהודי מרוקו בימי המלך מולאי מוחמר הראשון.
1779 — 1782 רעב בבד במרוקו..
1790 — 1792 יהודי מרוקו הם מטרה לפיגועים בימי המלך מולאי יזיד.
1770 —1845 המלוב״ן ר׳ חיים פינטו חי במוגאדור.
1808 —1880 האדמו״ר ד׳ יעקב אביחצירה חי בתאפילאלית.
1850 — 1900 שתי קהילות במרוקו קמו לתחיה והתפתחו:
קאזאבלנקא, מלילייא.
1834 הריגת העלמה סוליבה חתוויל בפאס.
1862 ייסוד בתי ספר של חברת כל ישראל חברים במרוקו.
1804 ביקור השר משה מינטיפיורי במרוקו.
1870 פטירת הגאון סבא דמשפטים ר׳ יצחק בן וואליד.
1864 —1880 מאות יהודים נהרגו בקהילות מרוקו.
1880 —1900 שיפור המצב אצל קהילות מרוקו.
1900 —1920 קהילות קטנות רבות קמו לתחייה בעיקר במזרח מרוקו: ברגנט, ג׳ראדא, ברקן, מטרנפרי, לעיון, ועוד.
1903 —1907 מרד בוחמארא גורם נזקים בנפש וברכוש ליהודי
מרוקו: הרס קהילת תאזא.
1907 פוגרום בקהילת קאזאבלאנקא: קרוב לשלושים
יהודים נהרגו.
1912 פוגרום בקהילת פאס: עשרות יהודים נהרגו, המללאח
נשדד.
1918 אירגון קהילות מרוקו על ידי שלטונות צרפת במרוקו.
1940 —1944 יהודי מרוקו סובלים מחוקי וישי האנטישימית.
1945 אירגונים יהודים אמריקאים מושיטים עזרה לקהילות
מרוקו: הג׳וינט, אוצר התורה, חסידי חב״ד.
1948 פוגרום ביהודי ג׳ראדא (מזרח מרוקו).
1948 — 1956 שנות העלייה הגדולה לארץ ישראל
ושבו בנים לגבולם!
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.
רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.
למשל רבים נהגו לקרוא את הזוהר דרך קבע במוצאי שבת. אך ישנה בידינו עדות המתארת את מעשי רבי חיים בן עטר בירושלים, אבל היות ולא זכה לישב בה אלא זמן מועט עד שנסתלק לבית עולמו, יש להניח, כי יסודו של מנהג זה עוד בימי שבתו בארץ מולדתו. וכך מספר החיד"א.
" כדי הוינא טליא ראיתי להרב המופלא חסידא קדישא כמה "ר חיים בן עטר ז"ל, שיסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצאי שבת קדש מתחילת הלילה עד הבקר, וחילק הלילה לד' משמרות ובכל משמרת לומד משנה וגמרא וזוהר והלכה פסוקה, וכן הוא בכל לימוד מד' חלקים. והיה מיוסד הכל במספר במפקד שמות הקד ותפילות שיסד הרב ז"ל ליחד ולקשר כל העולמות.
רבי שמעון אבן לביא, רבי אברהם אזולאי ורבי שלום בוזאגלו, נמנים עם הפירושים החשובים ביותר שיש בידינו לספר הזוהר. מקובלי מרוקו אך חיברו קונטרסים הקשורים בלימוד הזוהר, כגון רבי שלמה ווענונו ממוגאדור חיבר ספר " תורת חיים ", והוא תיקון לליל הששי לארבעה שבועות שבחודש.
מאמרי הזוהר ותנ"ך ותפלות השייכים קודם הלימוד ואחריו, כאשר נהגו בערי המערב ובאיזה מקומות, כמו שהובא בספר חמדת ימים. אף נתחברו פיוטים רבים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.
ענף פיוט זה חרג מן המסגרת הקבלית, והושר בהזדמנויות שונות. נציין כאן כמה פיוטים. המפורסם ביותר שבהם הוא השיר " בר יוחאי, של רבי שמעון לביא. " רני ושמחי " בעריכת יצחק בו יעיס הלוי ממוגאדור, והוא לקט שירים ובקשות לליל שבת בחורף ולמועדים שונים, מכיל גם פיוטים לכבוד רשב"י.
גדול משוררי מרוקו, רבי דוד בן אהרן חסין, שחי במאה ה-18, אף הוא חיבר " שיר שבח יסדתי בעיר מארויקוס יע"א לכבוד הדרת יקרת הרשב"י ע"ה רמוז בכתר עליון. ומה נאה לאומרו לאחר קיראת האידרא.
אערך אמרים
אערך אמרים / דברים ערבים / לכבוד הוד ישרים / חברים מקשיבים
חברים מקשיבים
אבנים יקרות / מכונים נגד עשרה ספירות/ מאירות ומזהירות / כזוהר כוכבים
חברים מקשיבים
נזר ועטרה / כתר לראש כעין הקֶרַח הנורא / רשב"י שמו נקרא / זכה זִכָּה רבים
חברים מקשיבים
ישמח האב בבנו / הוא רבי אלעזר בחכמה שׂם קִנו / כבד אל מחִנו / מעריב ערבים
חברים מקשיבים
דן אבא למלכּא / בבינה מקנן לא ידע איש ערכה / האל הבין דרכה / אילת אהבים
חברים מקשיבים
וחסד ה' / על רבי יהודה עוקר הרים סיני / מִסִטרֵהּ כוהנַי / קרבנות מקריבים
חברים מקשיבים
בתפארת חוסה / ומסתתר בר יעקב רבי יוסי / קדוש אל המֵּכַסֶּה / שמים בעבים
חברים מקשיבים
נגד תרֵין יִרֵכיָא / בנצח ישראל שם רבי חזקיה / בהוד רבי חיִיָא / פני הכרובים
חברים מקשיבים
חלק גם ירושה / יש לו רבי יוסי ביסודא קדישא / מלכות רבי יֵיסָא / על שער בת רבים
חברים מקשיבים
ספיר היא גזרתם / אהבת הטוב כי טוב הייתה אהבתם / לא נמצא כמותם / זה לזה אוהבים
חברים מקשיבים
יהּ שוכן גבוהים / יאיר עינינו להבין דבריהם / ויהיו שפתותיהם / בקבר דובבים
חברים מקשיבים
נעמה שנתם / אלהים חי ישים כבוד מנוחתם / ויזכור צדקתם / לבנים נכאבים
חברים מקשיבים.
עוד פיוטים לכבוד הרשב"י.
שירו של רבי חיים פינטו " אקריב תשורה זמרת שבחי הרשב"י.
רבי יעקב אביחצירה בספרו " יגל יעקב "
רבי יחייא אדהאן בספר " אני לדודי "
רבי רפאל מה אלבאז " שיר חדש וקול בוכים
אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש ועוד ועוד…………………
שבתשלום ומבורך וחג שמח
זכותם תגן על כל עם ישראל, אמן ואמן
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל- מבוא שלמה בר-אשר
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
מבוא שלמה בר-אשר
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
כתב שלום בר אשר.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.
עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.
לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.
גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.
זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.
קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים – שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.
יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.
יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.
השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).
השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים.
אחדים הקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל. היו שהתחייבו לשלוח קצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים שבתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 " נדר גמור לשלוח…למעלת…רב השד"ר… מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמישה ועשרים ריאלים…כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה'.
פעמים נטלו על עצמם קהילות שונות לתמוך במוסד מסוים בארץ ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד"ר יקותיאל ( שם משפחתו לא נודע ) לאסוף כספים למען יסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים " מערביים ".
שליחות זו עלתה יפה וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לרבי בנימין דוראן שישיב באלג;יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.
ליישוב בארץ ישראל נודעה השפעה גם בנושאים אחרים. החכמים בשני מרכזים אלה החליפו אגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחרים שנתקבלו בארץ ישראל נתקבלו בארצות המגרב כגון ביסוס המנהג לטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ ישראל וזאת בניגוד למנהג המקובל בגולה להתחיל בתפילה זו ששים יום אחרי בני ישראל.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הקדמה
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.
עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.
מעֵבר לניתוח המאורעות בצפון אפריקה, שאותם ננסה להעמיד בהקשר הרחב ככל האפשר, מבקש מחקר זה לתרום להיסטוריה של העם היהודי שישי ב " שוליים " של עולם השואה, נושא שמטעמים מובנים למדי לא זכה לתשומת לבם של החוקרים.
אמנם כן, מצבם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1940 – 1943 אינו וכול כלל לעמוד בהשוואה אל הגיהינום שאליו הוטלה יהדות אירופה באותה תקופה. אחרי ככלות הכל, גן בעיני יהודי צפון אפריקה עצמם הייתה תקופה זו חמורה פחות מזמנים קריטיים אחרים בתולדותיהם הארוכים על אדמת המגרב.
שכּן בלי לשוב ולהתחקות עד לימי המואחדין, אין זו גוזמה לומר כי במשל שלושת הימים של מאורעות הדמים שהתחוללו בקונסטונטין 3 – 5 באוגוסט 1934, נהרגו ונפצעו יהודים רבים יותר מאשר במשך שלוש שנות משטר וישי והכיבוש הגרמני.
אף על פי כן, מעולם לא הושקעו בצפון אפריקה מאמצים רבים כל כך לשם גיוס אידיאולוגי והכשרת הבסיס המשפטי למעשי רדיפה של חפים מפשע. כשלעיניה עמדו " מודֶלים אנטישמיים זרים לחלוטין למגרב, השתמשה ממשלת וישי במינוח ובשיטות שהובילו באירופה הנאצית עצמה במישרין על " הפתרון הסופי "
יתר על כן – ותהיה דעתנו על מידת האחריות של " ההשפעה הזרה " על התנהגותה של וישי אשר תהיה – אין ספק כי מדיניותה האנטי יהודית של צרפת נועדה גם לספק את האינטרסים ואת המשאלות שפיעמו זה מכבר בקרב חלק מן האוכלוסייה המקומית.
שאם לא כן, קשה להבין מדוע האמצעי הראשון שאותו נקטה ממשלת וישי בצפון אפריקה היא דווקא ביטולו של , צו כרמיה ", שהיה למגינת לבם של האנטישמים בצפון אפריקה למן שנת 1870.
הן בפריפריה שבצפון אפריקה הו במרכז אירופה של עולם השואה, דעת הקהל מילאה תפקיד לא מבוטל בקביעת גורלם של היהודים. הוא הדין בתקופת וישי וגם בימים שבהם נמצאו יהודי תוניסיה תחת הקלגסים הנאציים.
פרסום החוקים האנטי יהודיים בצפון אפריקה, בסתיו 1940, לא היה כרעם ביום בהיר : קדמה לצעד זה תקופה ארוכה של הסתה אנטישמית שפשטה בשלוש הטריטוריות של המגרב, בדרגות שונות של חומרה. לכן הקדמו תיאור של יחסי היהודים עם שכניהם בני אירופה והמוסלמים בשנים האחרונות שלפני המלחמה.
בארכיון של המושבות הצרפתיות, המצוי באקס-אן-פרובנס, יש מגוון רב של מסמכים מפורטים ביותר שעניינם בתקופה הנדונה. מאגר תעודות זה כולל דינים וחשבונות שמקורם בכל דרגי המנהל והמשטרה, וכן קטעי עיתונות נדירים ביותר, כרזות פרסומת וסקירות סינתזה " רשמיות " על הלכי הרוח שרווחו בקרב אוכלוסי צפון אפריקה ערב מלחמת העולם השנייה ולאחר כניעת צרפת לגרמניה.
תיעוד זה לוקה לעתים בחסר, משום שהוא מייחס כמעט אותה חשיבות למידע המהימן ביותר כמו לשמועות חסרות שחר. אף על פי כן זהו חומר ממדרגה ראשונה המאפשר לחוקר " למשש " את האווירה טעונת האיִומים שתלויה הייתה כחרב פיפיות על הקהילות בצפון אפריקה.
אשר לעמדם של יהודי צפון אפריקה מול ההסתה האנטישמית, מועט שבמועט הוא המידע שנמצא בדרך כלל בדינים וחשבונות רשמיים. לכן מן הראוי להשלים אותם מהמקורות היהודיים ובראש וראשונה מן העתונים שלהם.
עיתונים אלה ידען שעת שגשוג בתקופה שבין שתי המלחמות, אך נאלמו דום לאחר שביתת הנשק בשנת 1940, ןהוציא את " פטי מאטין – Petit Matin – התוניסאי, וה " ביולטין של האגודות היהודיות באלג'יריה –Bulletin des societes juives d Algerie -. למרות כותרות המשנה שלו – ביטאון יהודי תוניסיה – הפטי מאטין, לא מצטיין כמקור לשחזור חיי הקהילה בימי וישי, שכּן לבד מכמה טורים שהוקדשו מפעם לפעם לענייני הקהילה אין הוא נבדל אלא במעט משאר עיתוני הפרוטקטוראט
התואר " ביטאון יהודי " הולם הרבה יותר את הביולטין האלג'רי, שבזכותו אפשר לעקוב אחר גוני הגוונים של התמורות והמשברים העמוקים שפקדו את יהודי אלג'יריה – המושבה הצרפתית בה"א הידיעה – בשל מדיניותו של ממשל וישי.
אשר לעיתונות הכללית בצפון אפריקה, היא מאכזבת למדי בתור מקור למידע, בהיתה סתגלנית וכפופה לצנזורה. לכל היותר אפשר להסתייע בה כדי לתאר את ההצהרות הרשמיות והתעודות המשפטיות של התקופה, שאינן תמיד בהישג יד בשל תהפוכות שלאחר המלחמה.
איכות שונה לחלוטין הייתה לעיתונות בשפה האנגלית ף מכשיר הכרחי לחקר התקופה שבין נחיתת בעלות הברית ( מבצע טורץ' ) בצפון אפריקה בנובמבר 1942והשבת צו כרמיה על כנו בסתיו 1943, היא גם מקור לא נדלה למידע ולמאמרים ראשיים מכל הסוגים, הן על מצבה הכללי של צפון אפריקה הן על קורותיה של האוכלוסייה היהודית, ובוודאי על מאמצי ההסברה של ארגונים היהודים בארצות הברית ובבריטניה לביטול חוקי הגזע שנראו בתוקף עוד חודשים ארוכים אחרי החיתה ב-8 בנובמבר.
העיתונים האמריקנים התעניינו במיוחד במצבם של הפליטים היהודים מאירופה שקיוו למצוא במרוקו ובאלג'יריה ארץ מקלט או מעבר. אלה נכלאו במחנות עבודה במדבר, שָׁם ישבו כבר מאות היהודים הזרים שהתנדבו עוד קודם לכן לצבא צרפת.
לעזרת כל אלה נרתמו ועדות שונות שהקימו למענם קהילותיהן של שתי הארצות. הפעיל שבגופים אלה היה ללא ספק זה שהוקם למענם בקזבלנקה בידי עורכת הדין הלן קאזס בן עטר שתרמה את ארכיונה הפרטי ל " ארכיון המרכזי לחקר תולדות עם ישראל ", שבירושלים.
מדובר באוסף מסמכים מרשים ביותר, הכולל בין השאר את חילופי המכתבים של עורכת הדין בן עטר עם שלטונות צרפת ועם הארגונים היהודים אשר בארצות הברית. הג'וינט והיאס, וכן רשימות מלאות של פליטים במעבר או במעצר.
אך מקופל בהן מידע לא מבוטל של היחסים בין ברלין לבין תנועות לאומניות שונות בצפון אפריקה, על הקשיים שבהם נתקלו ועדות שביתת הנשק הגרמניות והאיטלקיות בקזבלנקה ובאלג'יר. או על הקשרים שנרקמו בין הדיפלומטים הגרמנים לבין אישים צרפתים מסוימים בצפון אפריקה וכן על תכניות הגרמנים בתוניסיה ועל הקשיים שהיו להם עם בעלי בריתם האיטלקים.
נדירים היהודים בצפון אפריקה שכתבו זכרונות על תקופה זו ף זולת פעילי המחתרת באלג'יר שהשאירו עדויות מדויקות על פעולותיהם לפני נחיתתן של בעלות הברית, אפשר לספור על אצבעותיה של יד אחת את הזכרונות שחיברו עדים יהודים מרכזיים.
מ' אייזנבט על אלג'יריה, ר' בורז'ל ופ' גז על תוניסיה היו היחידים שדאגו לפרסם את יומניהם אחרי המלחמה. חיסרון זה תיקן חלקית המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, אשר אסף עדויות בעל פה על חיי הקהילות בצפון אפריקה בזמן המלחמה. במיחד הסתייעו באוסף העדויות על מצבם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני, שנערך בידי אברהם הטל.