מורשת יהדות מרוקו

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

סאלי, סאלא (Salé, Sala)

עיר זו היא אחות תאומה לרבאט, בירת מרוקו כיום, ורק הנהר בוגרג מפריד ביניהן. החל במאה השנייה היתה סאלא עיר רומאית, ובה מושבה יהודית שעמה נמנו גם יהודים, מתייוונים. שושלת המווחדון העדיפה את רבאט על פניה. לשיא גדולתה הגיעה הקהילה עם בואם של מגורשי ספרד למרוקו.

סאלי הפכה לרפובליקה קטנה ועצמאית, שבה ישבו יהודים מהולנד ששירתו כדיפלומטים וביועצים בקשרים בין אירופה למרוקו. נמל סאלי היה שוקק תחבורה ימית גם לאפריקה ולאמריקה. עסקי הכלכלה והמסחר שגשגו, והיתה בעיר פריחה רוחנית ותרבותית.

סאלי היתה מרכז להפצת התעמולה השבתאית במאה ה־17, אך משנודעה התאסלמותו של שבתי צבי הפך ר׳ יעקב ששפורטש את המקום למעוז למלחמה בשבתאים. אחד מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה היה ר׳ חיים בן עטר, שנולד בסאלי ובה עשה את שנות ילדותו.

תנופה נוספת קיבלה העיר במאה ה-18, עם עלייתו של הסולטאן איסמאעיל לשלטון וביסוס בירתו במכנאס. סאלי היתה עיר נמל מרכזית בקשרים הכלכליים שפיתח המלך עם מעצמות אירופה וצרפת ואנגליה בראשן. גם בתקופה זו פרחה התורה בעיר והבולט שבחכמים שבה היה ר׳ שמואל די אבילה, שקברו נשתמר בבית הקברות הישן שברבאט. הקשרים ההדוקים עם הקהילות של פאס, מכנאס, צפרו ותטואן הפכו את חמש הקהילות הללו ליחידה רוחנית אחת. בשנת 1750 בערך נטמעה קהילת סאלי בזו של רבאט, שמנתה כ-6,000 נפש. בני המשפחות היהודיות של שתי הקהילות היו אחראים לגביית מיסי המכס בנמלי מרוקו. סכנת כליה ארבה לקהילה בימי הסולטאן יזיד, אולם המושל ברגיאש הצילם תמורת כופר נפש בסכום כסף עצום.

רוח הקנאות לאיסלאם, שאחזה גם בממשיכיו של יזיד, לא בישרה טובות ליהודים. בשנת 1807 הוגבלו המגורים של בני היהודים בסאלי וברבאט, כמו בערים נוספות, לשכונה מיוחדת, המלאח המפורסם. אחת התוצאות החשובות של מדיניות זו היתה הגירתם של רבים מבני המקום לדרום אמריקה ולארץ ישראל. בין המתיישבים הראשונים בחיפה, ביפו ובירושלים במאה ה-19 היו בני אמזלג, עמיאל ומויאל.

היהודים שנותרו בסאלי חיו בבטחה פיזית בעיר, אך פחות מכך באזורים הכפריים, שבהם חיפשו רבים מהם את פרנסתם. תנאי החיים החברתיים והכלכליים בסאלי היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ואף נתרקמה אווירה תרבותית מניחה את הדעת שבאה לידי ביטוי בתחום הלשון והמוסיקה. אך לאחר הפרוטקטוראט התחולל שינוי חברתי, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת. המשפחות העשירות, שהפעילות הכלכלית היתה חשובה להן, עברו לקזבלנקה — המרכז הפוליטי והכלכלי שהקימו הצרפתים בראשית שלטונם. אלה שנשארו בעיר תלו את תקוותם בהגנת השלטון הצרפתי ובתרבות שהוא פיתח. כבר בשנת 1913, שנה אחרי כינון הפרוטקטוראט הצרפתי, נפתח בית הספר של כי״ח בעיר, ועד מהרה הוא זכה לתמיכתו של הרב רפאל אנקאווה (1935-1848), שגם היה לרב הראשי הראשון בכל מרוקו. בבית העלמין בסאלי נבנה ״אוהל״ מפואר לזכרו.

הדבק העיקרי בין בני הקהילה היה הפעילות החברתית והרוחנית בהשראתם של הרבנים. בין המוסדות הבולטים בשתי הערים סאלי ורבאט, שהפכו לעיר אחת, היה בית הדין הרבני הגבוה לכל מרוקו, אך גם בני השכבות העממיות זכו לתשומת לב: במבואות השכונה של סאלי היה בית חולים חדש.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם צמחה שכבה של משכילים, שפיתחה פעילות תרבותית מודרנית, ובין המוסדות הפעילים בקהילה היה חוג ציוני שרבנים ומשכילים תמכו בו. בשל כך קראו לעיר ״ירושלים של מרוקו״.

בשנת 1947 היו כעשרים אלף יהודים באזור סאלי-רבאט. בשנת 1961 נמנו בעיר 1,395 יהודים, ומתוכם עזבו 722 במהלך מבצע יכין. השכבה המשכילה היגרה לצרפת, לקנדה ולארצות הברית, אך רובם של יהודי סאלי עלו לארץ.

בבית הקהילה ובבית הכנסת החדש שוכנים נציגיהם של שרידי היהודים במרוקו. במקומות אלה נרקמת תוכנית להפוך את אתרי היהודים במאות הערים, העיירות והכפרים למוזיאונים, אנדרטאות ולוחות זיכרון לקהילה היהודית בת אלפיים השנה ויותר. סאלי היא מן הביטויים המובהקים של הרציפות היהודית במרוקו.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

קורות התנועה השבתאית

שבתאי צבי

ובענין גלות וגאולה, ועל כוח ההשפעה הטמון בקבלת האר״י אומר ״־פ׳ א. שביד:

"כל יחיד מצווה לתקן את עצמו, להיטהר מן הרע הדבק בו, להוציא את עצמו מן הגלות במובנה המוסרי־דתי ולהגאל ובכך הוא תורם את תרומתו לתיקונה של ההוויה כולה לתיקון החיים האלוהיים עצמם, בשלמותם. באשר יגיע התהליך הזה לסופו תבוא הגאולה ותתממש גם בצורתם החיצונית של החיים. משמע, שמושג הגלות קיבל במשנת האר״י מימד חדש, היא חוויית היסוד של האדם בעולם; והגאולה קיבלה גם היא מובן חדש: היא מפעל החיים היומיומי של כל יחיד בישראל. ניתנה לו לכל יחיד היכולת לבנות את בנין הגאולה מתוך תוכה של גלות מחמירה ומייאשת. זה היה סוד השפעתה של קבלת האר״י בדורות ההם, סוד התפשטותה וסוד הפיכתה לכוח מניע היסטורי שהתפרק אח״כ בצורה הרסנית בשבתאות.״

מוסיף ש.א. הורודוצקי:

גאולת הפרט וגאולת העם זו היתה מטרתה של העדה הישראלית בצפת. הנפש החוטאת תטהר מחלאתה, זוהמת הנחש הקדמוני, וע״י זה תמהר לבוא הגאולה, גאולת ישראל כולו. להחיש את הקץ, לקרב את ביאת המשיח – זה היה עיקר מגמתם של אנשי הרוח בצפת, וזהו היסוד ב׳תיקוני התשובה׳ של האר״י: ׳לתקן עולם במלכות שדי׳, ועל ידי זה יתקרב הקץ ויבוא המשיח. האר״י קורא לכל העם לעזור לגאולה, לביאת המשיח, ולהתקרבות הקץ.״

התורות האלה התפשטו בכל העולם היהודי וחדרו כאמור למרוקו על־ידי תלמידיו של האר״י יוצאי מרוקו ועל־ידי השד״רים שפקדו את מרוקו והשתרשו עמוק בקרב העם וכך פיתחה בקרב יהודי מרוקו הקבלה בכלל והקבלה של האר״י בפרט ציפיות גבוהות ועוררה תקוות גדולות לגאולה קרובה וכך גברו בקרבם הלהט והמתח המשיחיים לקראת בואו הקרוב של המלך המשיח. הקהילה היהודית היתה מוכנה מבחינה נפשית לבשורת המשיח, הקרקע היתה פוריה לקלוט כל זרע משיחי, דמיונם של ההמונים היה משולהב. הציפיות הרקיעו שחקים והגביהו עוף. הדריכות והציפיה לקראת בוא המשיח היו כה גדולות עד שאי־אפשר היה שלא להסחף בגל ההתלהבות – ולפי האוירה שהשרתה הקבלה של האר״י, כל מי שלא האמין בביאת המשיח נחשב לכופר בעיקר ומעכב את הגאולה. אוירה זו נוצלה על־ידי שבתי צבי וקבוצתו כדי להכשיר את הלבבות למשיחיותו של שבתי צבי. המוחות לכן היו משולהבים, האנשים נלהבים. פרושים לחזון דניאל צצו ועלו כפורחת.

הופעת עשרת השבטים

שמועות על הופעת המשיח ועל הופעתם של אנשים בלתי ידועים מארצות בלתי ידועות וממדבריות רחוקים החלו לפרוח. אגדות הילכו על גילוים של עשרת השבטים. לשיא הגיעה ההתלהבות כאשר נפוצה שמועה בחודש אוגוסט 1665, שמקורה בסאלי שבמרוקו, על הופעת עשרת השבטים מארץ המדבר ״הם עם רב ומכסים שטח רב״ ומדברים בלשון הקודש וכובשים כל הערים הנקרות בדרכם ומדבירים כל העמים תחתם, ובראשם עומד איש קדוש נשוא פנים היודע כל השפות, ויודע להגיד עתידות. כן נפוצו שמועות על אניה שבאה ממרחקים ומלחיה מדברים עברית.

סיפור המעשה על הופעתם של עשרת השבטים נשתמר באוסף של מכתבים בצרפתית על־ידי אדון מונט Monsieur Monet אל הרוזן דה מירוד Le Comte de Merode. האדון מונט היה כנראה בשרותו של הרוזן דה מירוד ומתפקידו היה להודיע לרוזן במקום מושבו על כל דבר שיש בו ענין. אחד מהמכתבים הנ״ל בא לעדכן את הרוזן על ההתעוררות המשיחית אצל יהודי מרוקו. המכתב הוא מ־6 בחודש אוגוסט 1665, כלומר בימים הראשונים של הופעת שבתי צבי. שבתי צבי התחיל להתפרסם כמשיח בעזה באמצע סיון תכ״ה (היינו יוני-יולי 1665 ). מפאת הענין שבמסמך המעיד על ההתעוררות המשיחית שהיתה בקרב יהודי מרוקו, אנו מביאים את המכתב בתרגומו העברי, ובסוף הפרק – המקור הצרפתי ככתבו וכלשונו.