ארכיון יומי: 27 במרץ 2019


פרשת שמיני.להאיר באור החיים – לפרשת שמיני.

פרשת שמיני.

להאיר באור החיים – לפרשת שמיני.

"ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אוה"ח-הק').

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו. 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

רבנו-אוה"ח-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה תהיה} – וירא אליכם כבוד יהוה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות והרי במעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, חינוך לאמונה בה'. תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה'.

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

בזכות האחדות בתוך בני ישראל,

נזכה לעמוד באמת ובתמים "לפני ה"'.

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך".

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

"בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

מדד נוסף לאהבת ה': האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס' "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת איש כלפי רעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן עזריה, כן קבלנו.

דבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר). רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". כנ"ל הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן {אביו של} הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות של רב אחאי גאון נאמר, שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).  

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

הגמרא אומרת שחנה תבעה אותו, ואף אמרה לו: "אין לך רוח הקודש שדנת אותי לכף חובה, צריך הייתה לדון אותי לכף זכות" (ברכות לא).

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

רבנו-אוה"ח-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

מסר אמוני: מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים.  

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 "אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

בספריו, החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנואוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת,

ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

 והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-1960

כאשר יצא מוסא בן נציר מספרד כבר נכבשה כמעט כל המדינה והפכה פרו­בינציה של המלכות המוסלמית הגדולה. המושלים המוסלמיים שבאו אחריו הצטרכו איפוא לכונן שלטון יציב, לארגן את האדמיניסטראציה ולהחזיר את התושבים לחיים תקינים של ימי שלום. אולם כשם שהמוסלמים הראו תבונה רבה בימי הפלישה וידעו להבנות מן הניגודים בין היסודות השונים שבקרב תושבי הארץ, כך נכשלו במשימתם השנייה, באירגון של ממשל יעיל. במלחמת הכיבוש עמדה לערביים נטייתם למעשים נועזים שנתחזקה עקב ההתפשטות של האסלאם במחצית העולם, אך בימי שלום הרפתקנות אינה מעלה. הערביים שבאו מן המזרח ומאפריקה הצפונית אל הפרובינציה הרחוקה על חוף האוקיאנוס היו תאבים לשלטון ורודפים בצע ואף תכונות אלה היו להם לרועץ. המושלים שנקראו ״ואלי״ נתמנו על ידי המושלים הכלליים של אפריקה הצפונית או על ידי הכ׳ליף עצמו ועל פי רוב כיהנו במשרתם זמן קצר. לא היה להם סיפק ולא כשרון לפתור את הבעיות של הקמת משטר יציב, שהיו ממילא קשות. יתר על כן, לא היה להם קו ברור, ואם אחד בחר במדיניות זו, יורשו הלך בדרך הפוכה. המושלים האלה הסתבכו בנסיונות להמשיך במלחמת הכיבוש ולחדור לגאליה. דחפו אותם לנסיונות אלה הרצון לערוך מלחמת קודש עם הנוצרים, הנטייה להרפתקנות המיוחדת לדורם וגם התקוה לזכות שם באוצרות. אולם באותו הזמן נתכונן בספרד עצמה, בהרי קנטבריה שבצפון, מרכז של קנאים נוצריים שהחלו להתנגד לפולשים המוסלמים בכוח הזרוע והמושלים הצטרכו לפתוח בפעולות צבאיות נגדם. הריבוי של מסעות מלחמה גרם לכך שהמושלים הכבידו את עול המסים על שכם האוכלוסין. אמנם לכך נטו גם בלאו הכי. להתעשר ובמהרה — זאת היתה משאת נפשם הראשונה של מרבית הערביים שיצאו אל הפרובינציות המרובות של הכ׳ליפות. לספרד יצא שם של מדינה עשירה, עתירת נכסים והמושלים ועוזריהם למיניהם השתדלו לסחוט מן האוכלוסין מה שניתן להוציא מהם. כך הביאו המושלים על ספרד אנדרלמוסיה ממושכת שארכה יותר מארבעים שנה. סבל ופורענות היו מנת הלקם של כל שכבות האוכלוסין ובפרט הלא־מוסלמים.

לפגי צאתו אל המזרח מסר מוסא בן נציר את הגה השלטון לידי בנו ע ב ד א ל ־ ע ז י ז שנהיה הראשון משורת המושלים׳ ה״ואלים״. עבדאלעזיז הלך בעקבות אביו בכל דבר. בראש וראשונה ראה כתפקידו להשלים את מלאכת הכיבוש ועל כן ערך מסע אל אזור אחד בחצי האי האיברי שעוד נשאר חפשי. הוא כבש את שפלת החוף האטלנטי, ששם לכד את הערים אֶבוֹרה, סַנטֵרֶס וקוֹימְבָרה. כמו שעשו טארק ומוסא, כן קרב גם עבדאלעזיז אותן הקבוצות מקרב תושבי הארץ, שהיו מוכנות לשתף פעולה עם הכובשים. תומכי בית ויטיצה לשעבר, שעזרו למוסלמים בכיבוש הארץ, נשארו, בדלית ברירה, בני בריתם גם לאחר שנתבדו תקוותיהם וספרד נהיתה פרובינציה מוסלמית. מצד המושל המוסלמי היתה זאת מדיניות נבונה, כי היא היתה עשויה לאחות את הקרע ביניהם ובין תושבי הארץ מאז ולהביא לספרד שקט ויציבות המשטר. אולם הקשרים בין עבדאלעזיז ובין הנוצרים ילידי הארץ והיחס הידידותי שהראה להם עוררו את זעמם של ערביים גאים וקנאים. ההתמרמרות בקרב הערביים גדלה כאשר ראו שעבדאלעזיז נוהג מלכות ולא עברו שנתיים עד שמקורביו רצחו אותו נפש (בש׳ 716). תחתיו נשלח לספרד אל־חֻור בן עבדאר־רחמאן את׳־ת׳קפי שמילא שנתיים ושמונה חדשים את התפקיד של מושל (מסוף 716 עד תחילת 719). אף הוא ערך מסע מלחמה אל אזור מספרד שטרם נכבש. אל־חר יצא אל קטלוניה וכבש את הערים החשובות שלחוף הים, ברצלונה וטרגונה. גם במה שנוגע לאדמיניסטראציה של ספרד פעל המושל אל־חר רבות. הוא העביר את מושב הממשלה מסביליה, שבה ישב עבדאלעזיז, אל קורדובה שהיתה מאז בירת ספרד המוסלמית.

אל־חר הביא אתו ארבע מאות ערביים נכבדים מאפריקה הצפונית, שהיו לו ליועצים ולעוזרים, ושלא כמוסא וכבנו התחיל להבליט את הצד המוסלמי־דתי של השלטון. אמנם נסיונותיו לקבוע דפוסים לאדמיניסטראציה הממשלתית ולהשתית אותה על בסים מוצק לא עלו יפה ומשהגיעו לחצר הכ׳ליפות ידיעות על אי־סדר בפרובינציה הרחוקה במערב, נשלח לשם מושל חדש עם הוראות מדויקות מן הכ׳ליף. זה היה א ס ־ סַ מְ ח בן מאלך אל־כ׳ולאני שבא לספרד באביב 719. הכ׳ליף עמר II, שהעריך את ישרו בעניני כספים, הטיל עליו שיפריש מן האדמות והנכסים דלא־ניידי את ה,,חומש״ לטובת האוצר ושישאיר את השאר לאנשי הצבא. פקודת הכ׳ליף היתה מוצדקת כי מקודם עשו אנשי הצבא בגלילות ספרד שנכבשו בידיהם כבשלהם והממשלה קופחה. אס־סמח עשה כמיטב יכלתו להוציא את הפקודה לפועל, אבל הערביים שתפסו את האדמות בשעת הכיבוש הפריעו בעד ביצועה ואותם שבאו אחר כך תבעו אף המה נתח לעצמם והממשלה נאלצה להכנע ולתת גם להם אדמות מן ה,,חומש״. השלטון המקומי היה כה רעוע והאנדרלמוסיה כה גדולה וגרמה לממשלה הכ׳ליפית טרדות מרובות עד כדי כך שהכ׳ליף רצה לפנות את ספרד כלה. אולם הערביים בספרד עצמה חשבו באותו הזמן על כיבושים נוספים. בימים ההם הלכה והתפוררה מלכות המרובינגים בגאליה והארץ הגדולה ההיא היתה שרויה באנרכיה גמורה. הערביים בספרד אמרו לנצל הזדמנות זו ופלשו בשנת 721 אל המדינה שמצפון לפירנאים. הפרובינציה, שמצפון־מזרח הפירנאים נקראה בימים ההם ספטימאניה והיתה חלק של המלכות הויזיגוטית. גם בעת הפלישה של הערביים אל חבל ארץ זה עמדו היהודים לימין הערביים ועזרו להם במלאכת הכיבוש. לפי מקור נוצרי התקשרו יהודי ספטימאניה עם הערביים לאחר שכבשו ספרד והמריצו אותם לפלוש לפרובינציה זו ולכן חסו עליהם בשעת כיבוש העיר נרבון, בעוד שערכו טבח בקרב התושבים הנוצריים. העיר נרבון נכבשה בשנת 720  וממנה התקדמו הערביים צפונה והגיעו עד העיר טולוז, אך שם נוצחו על־ידי אויד, נסיך אקויטאניה. אס־סמח עצמו היה בנופלים. המושל שבא אחריו, עַנְבֵסה בן סחים, האריך ימים במשרתו, הוא מילא את התפקיד ארבע שנים וחצי. אף הוא ערך פלישה לגאליה, לכד את הערים קרקסון ונים ועלה אחר כך בעמק הרון והסאון עד סן. אולם בימיו החל מפנה רציני בתולדות ההתפשטות של האסלאם במערב, אשר רישומו לא היה ניכר בזמן ההוא, אך היה בעל תוצאות כבדות משקל. עוד בשנת 718 החל אחד השרים הגוטיים ושמו פֵלאיוֹ בפעולות מרי ומרד בהרי קנטבריה. הוא קבע את מושבו בכפר קַנְגֵס דה אוניס לא הרחק מן החוף של מפרץ ביסקאיה. לאחר שנלוו אליו כמה מאות איש אמיצי לב ושואפי מלחמה התחיל להתקיף את המוסלמים, להתנפל על שיירותיהם ועל יישוביהם. היקף פעולותיו גדל עד שהממשלה בקורדובה החליטה לערוך נגד המורדים מסע עונשין והשמדה. הגדודים שנשלחו להרי קנטבריה הכו את אנשי פלאיו בזו אחר זו, אבל לבסוף גברו עליהם הנוצרים. הם הגיחו מן המקלט האחרון שלהם, המערה של קובאדונגה, והביסו אותם ועם הקרב המפורסם הזה, שהיה כנראה בשנת 722, מתחילה פרשה חדשה בתולדות ספרד. פלאיו כונן לו נסיכות קטנה בהרי אסטוריה שהלכה והתרחבה ברבות הימים ונהיתה ממלכה חזקה. אולם בימים ההם לא שיערו כמובן איזה עתיד צפוי לקבוצה קנאית זו של אנשי ההרים והערביים בערי אנדלוסיה המשיכו במריבותיהם. אחרי מות ענבסה בשנת 726 משלו בספרד משך ארבע שנים לא פחות מחמשה ואלים והתוצאות של חילופי המושלים לגבי פעולת האדמיניסט­ראציה היו הרסניות.

בקרב הערביים שהתישבו בספרד התלכדו סיעות שונות שלחמו זו בזו עד חרמה. סיעות אלה ייצגו איגודי שבטים ערביים שאותם איחד המוצא המשותף, כפי שזה נמסר במסורת שלהם. הערביים הצטינו תמיד ברוח פרטיקולאריסטית. הנאמנות לשבט קדמה אצלם לכל דבר אחר, זו היתה חובת כבוד קדושה. תולדות הערביים במולדתם לא היו אלא שורה של מלחמות בין השבטים. שתי קבוצות שבטים התבלטו במיוחד: שבטי תימן מן הדרום ושבטי קים מצפון ערב. אחרי שהערביים התפשטו בכל הארצות של אסיה המערבית ומסביב לים התיכון, לא הרפו שתי קבוצות השבטים מלהלחם זו בזו, בפרס ובסוריה ובארצות אחרות. הכ׳ליפים מבית אומיה גרמו להחרפת היחסים ביניהן במקום להשכין שלום. כ׳ליפים אלה נהגו לתמוך באחד מאיגודי השבטים והרשו להם לרדוף את מתנגדיהם. כאשר תמך הכ׳ליף בקיסים, היה להם מותר להתעלל בתימנים, להושיב את מנהיגיהם בבית הכלא, להחרים את רכושם ואף להרוג אותם. כאשר מת הכ׳ליף ועלה לשלטון אוהד התימנים או שהכ׳ליף שינה את טעמו, יכלו לשלם לקיסים את גמולם. זה היה התוכן העיקרי של ההיסטוריה הפנימית של מלכות האומיים. השנאה עברה בירושה מאבות לבנים וחוש הנקמה היה מפותח מאד אצל הערביים. אנשים שנולדו בארצות רחוקות מחצי האי וממרכז האימפריה הכ׳ליפית ראו כחובתם לנקום באיגוד השבטים המתחרה מה שעוללו לאבותיהם באחד הקרבות במזרח עשרות שנים לפני כן. בספרד החריפה מלחמת השבטים עד מאד והתימנים והקיסים נלחמו אלה באלה עד חרמה. אך זולת התימנים והקיסים היו עוד סיעות ששמרו על עניניהן בעין פקוחה. עם הצבא של מוסא בן נציר הגיעו לספרד ערביים רבים מן החג׳אז׳ מתושבי מדינה, אשר תמכו מלפנים בעבדאללה בן אז־זביר, הכ׳ליף המתחרה באומיים. סיעה זאת שנאה את הערביים שבאו מסוריה תכלית שנאה. מול הערביים עמדו הברברים, אכולי קנאה ומלאי התמרמרות. אף על פי שהיה להם חלק נכבד בכיבוש ספרד, קופחו על־ידי הערביים בשעה שחולקו האדמות ונתנו להם שטחים הרריים אשר יבולם היה זעום. הם היו אוהבי חירות ואנשי מלחמה ובקושי השלימו עם שלטון הערביים.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966-עמ' 20-17

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז

שנותיו האחרונות של רבי דוד בן חסין.

 השמחה על כך שיצירתו עתידה לראות אור לא ארכה זמן רב. ימיו האחרונים של רבי דוד בן חסין היו קשים ומיוסרים מחמת הפרעות העקובות מדם שליוו את ממשלו של הסולטן יזיד, שעלה לשלטון בעקבות מותו של סידי מוחמד בן עבדאללאה ביום שני פסח תק"ן ( 31.3.1790 ). עם עלייתו לשלטון הסית יזיד את חייליו והתיר להם להשתלח ביהודי תיטואן. אנשים וטף נטבחו. נשים נאנסו והרכוש נבזז. יזיד ציווה לפגוע בכל הקהילות היהודיות הגדולות במרוקו. ב 28.4.1790 נבזז המללאח של מכנאס. הביזה ומעשה האלימות נמשכו חמישה עשר יום. היהודים ברחו אל השדות בעירום ובחוסר כל ושהו שם שלושה שבועות. בדרך נס הם ניצלו ממעשי הרצח והאונס שפקדו קהילות אחרות. בעשרה במאי הגיע יזיד עצמו למכנאס, והוציא להורג במיתה משונה את אנשי החצר היהודים ששירתו בנאמנות את אביו המנוח.

מרדכי שריקי הועלה על מוקד בעודו חי, מסעוד בן זכרי ופרנסים אחרים של הקהילה נתלו ברגליהם בשערי המללאח במשך 15 יום, כשהם משמשים מטרה לקריאות הבוז של האספסוף המוסת. ב 6 ביוני גירש יזיד את יהודי פאס מהרובע שלהם, בזז את רכושם והרס את בתי הכנסת ואת בית העלמין העתיק שבו היו קבורים המגורשים מקסטיליה. הוא ציווה לבנות מסגד במללאח ועינה את ראשי הקהילה כדי לסחוט מהם כופר. יהודי פאס נאלצו למצוא מקלט בבקתות קש באיזור שלא היה ראוי למגורים במשך עשרים ושניים חודשים. מעשי האכזריות האלה חזרו על עצמם בכל הקהילות המרכזיות.

רבי דוד בן חסין שפך את מרירות לבו בקינה קורעת לב, שבה הוא מתאר תמונה קשה על רדיפות אכזריות. " אל עוברי דרך אקרא " אותה הבאתי בדף הקודם, קינה באמת קורעת לב, אך המשורר, למרות כל תלאותיו, אינו, כופר חלילה בה', נהפוך הוא, הקינה מסתיימת בצורה אופטימית בתקווה לבואו של משיח צדקנו במהרה בימינו. הסיוט הזה הסתיים רק בסוף פברואר 1792, כאשר יזיד נפצע פצעים אנושים במהלך קרב ליד מראכש ותחתיו עלה לשלטון אחיו מולאי סלימן. יהודי מרוקו זכו לרגיעה יחסית.

את סיפור מעלליו של הרשע יזיד, הבאתי בשירשור, של העיר צפרו במלואו, כפי שנכתב בספר " נר המערב 

מותו של רבי דוד בן חסין.

בשנת תקנ"ב ( 1792 ) בגיל שישים וחמש היה רבי דוד בן חסין משורר בעל מוניטין ובעל מעמד נכבד במרוקו. פיוטיו זכו להערכה ברחבי המדינה כולה ואף מחוצה לה והוא חי בתקווה שיצירתו הפיוטית תראה את אור הדפוס ותפורסם. גדולי התורה בקהילות הגדולות הביעו את הערכתם בהסכמות רצופות תשבחות לו וליצירתו. אלה , הובאו, כאמור, בראש ספר שיריו.

שני פיוטים שנכתבו לכבודו בימי חייו הגיעו לידינו. הראשון שבהם, פרי עטו של אברהם אלנקאר מפאס, מכנה אותו משורר דגול, מורנו ורבנו רבי דוד בן חסין. השני שירו של דוד חיים סירירו, בהקדמה שלו למהדורת אמסטרדאם, נכתב כאות לידידות ולהערכה. המשורר זכה בכבוד הכל והפך לאחר החכמים בעלי מעמד במכנאס.

ביום א' י' בתמוז תקנ"ב – 30.6.1792 – נפטר רבי דוד בן חסין במכנאס בחיק משפחתו והוא בן 65 . הוא נטמן בבית העלמין הישן ששוקם במללאח של מכנאס. על פי עדותו של מגיה מהדורת קזבלנקה, לאחר שכתב את השיר " אעיר כנף רננים " שיר שבא לשמח חתן וכלה ומסתיים " צדיקים ירננו על משכבותם " נתבקש רבי דוד בן חסין לישיבה של מעלה.

כיום, לאחר 200 שנה, קברו המאורך אינו אלא גבעה קטנה על האדמה, מעוגלת ומצופה טיח לבן ואינה נושאת כתובת כלשהי. רק מעטים יודעים את מקום הקבר, שכן הוא דומה לאין ספור הקברים האלמוניים המקיפים אותו מכל עבר. יוסף בן נאיים מציין כי דוד בן חסין נקבר ליד הרבנים שמואל בן וואעיש ושמואל אבן צור. (מלכי רבנן, דף קכב ע"ב)

במהלך הקבורה נשא אהרון בן שמחון ממכנאס הספד בפרוזה מחורזת ובו הוא הילל את החכם, את הפייטן ואת הרב שאבד. הפייטן שלמה הלוי חלואה, ממשיך דרכו של רבי דוד בן חסין, חיבר במהלך האבל על מותו שלוש קינות לזכרו ובהן הוא קשר כתרים להשכלתו, לכשרונו כדרשן, למוניטין שיצאו לו כפייטן בקהילה ולענווה הגדולה שלו, וכן לאהבת הלימוד שפיעמה בו גם במצוקה ובעוני.

שירו האחרון שכתב רבי דוד בן חסין, דווקא לשמח חתן וכלה.

                         אעיר כנף רננים.

אעיר כנף רננים / על שושנים / מצהלות חתנים / מחופתם.

נטיעים מגודלים / כאהלים / על מים שתולים / ילכו יונקותם.

ישראל קהל עדה / יעטרום בכלי חמדה / ובנות צעדה / על שור לראותם.

 

דיצה רינה וגילה / וצהלה / קול חתן וקול כלה / במכון שבתם.

ושרות וגם שרים / משוררים / משבחים ואומרים / לעומתם.

דברי שירות ותשבחות / שרות וגם נוכחות / ושבע שמחות / למעניתם.

 

בקול עוגב ומינים / מנגנים / חברים שושבינים / סביבותם.

נרות דולקות מאירות / ומזהירות / כזוהר מאורות / במסילותם.

חליפות שמלות רבות / כסף וזהב לרבות / נזר אבנים טובות / במשכיותם.

 

סעודה של לויתן / וחברתן / בחצר גינת ביתן / מסיבתם.

יאכלו רוב משמנים / מעדנים / מינים ממינים שונים / כתאותם.

נאה להם כבוד עושים / שחוט הצאן אילים וכבשים / ברבורים אבוסים / בסעודתם.

 

חמרא חיוורא היא / לרויה / דיתב על דורדיא / להשקותם

זבח לבני משפחה / קחו מנחה / לששון ולשמחה / ארחותם.

קדוש השם עבים רכובו / ציוה להם פרו ורבו / מלאו הארץ שבו / ויברך אותם.

 

חסין יה שוכן סנה / אותם יבנה / בבני חיי ומזוני / יחש שלשתם.

זיוגם יעלה יפה / מכלל יופי / בלי פגם ודופי / ישר ותם.

קרית דוד עבדו ירים / כנשוא נס על ראש הרים / יקבץ פזורים / למשכנותם.

קול בן לוי על דוכנו / בן אהרון על קרבנו / צדיקים ירננו / על משכבותם.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord- Benaroyo- Benattar

BENAROYO

Nom patronymque d’origine espagnole, ethnique de la bourgade de Arroyo del Puerco, habitée au Moyen Age uniquement par les Juifs. Le nom est attesté à Tolède à partir du Xllème siècle. Après l'expulsion, ce nom était particulièrement répandu dans les communautés sépharades de l'ancien empire turc et très peu au Maghreb. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette epoque, sans l'indice de filiation: Aroyo. Autres formes: Arroyo, Benaroya. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au nord du Maroc, à Tétouan et par émigration en Algérie, à Oran.

BENATTAR

Nom patronymique d’origine arabe, indicatif d'un métier, parfumeur et par la suite marchand d'épices, porté aussi bien par les Juifs que les Musulmans du Maghreb. Ce patronyme est attesté en Espagne dès le XIIIème siècle. Après l'expulsion d'Espagne de 1492, les membres de cette illustre famille se sont dispersés en Europe occidentale (Portugal et de là en Hollande), dans l'Empire Ottoman (Grèce, Turquie, Balkans) et en Afrique du Nord. Le nom s'est particulièrement illustré dans la rabanout au Maroc depuis le XVIème siecle. Autres formes, sans l'indice de filiation: Attar, Atthar. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Fès, Salé, Meknès, Marrakech, Mazagan, Azemour, Tanger, Rabat, Mogador, Casablanca); en Algérie (Oran, Alger. Aïn Temouchent) et en Tunisie (Tunis).

  1. YAACOB: Le premier rabbin connu de cette famille, mort en 1605 au cours de la terrible famine qui décima la communauté de Fès: "Si je voulais relater une partie des calamités qui ont déferlé sur nous, toutes les oreilles en tinteraient et quiconque les entendrait serait frappé de stupeur. Voilà que depuis trois ans et demi nous sommes en proie à la famine .. Les précieux enfants de Fès sont gonflés comme des outres, dépérissent d'inanition; ils sont devenus comme de vils tessons, ils étreignent les tas d'ordures pour y picorer comme des poules. Plus de 800 âmes ont péri et plus de six cents hommes, femmes, jeunes gens et jeunes filles ont apostasié. Quiconque reste dans la ville meurt de faim, quiconque sort, tombe victime du glaive, chacun avale vif son prochain. Israël s'est appauvri l'extrême, en raison de nos péchés .. nous en avons vu qui allèrent se noyer dans les puits, d'autres s'égorgèrent avec un couteau. Des pères rejetèrent leurs enfants, des mères tendres assomèrent leur rejetons .. Le premier jour du mois de Adar mourut le saint rabbin Yaacob Ibn Attar, lui aussi de faim.."(rabbi Shaul Serero: Chroniques de Fès).
  2. YAACOB: Petit-fils de rabbi Yaacob, né vers 1610. Ayant hérité de son grand-père la "serara" de l'abattage rituel, il consigna les régies de la Shéita à Fès et son carnet est resté longtemps comme le guide en la matière. Il fut ensuite rabbin à Taza où il mourut centennaire.
  3. HAYIM: Dit le Vieux, pour le distinguer de son illustre petit-fils, rabbi Hayim Benattar dit "Or Hayim". Un des plus grands négociants du port de Salé au XVIIème siècle, en association avec son son frère, Shemtob. Leurs affaires d'import-export s'étendaient à plusieurs pays d'Europe Occidentale. D'une grande piété et d'une vaste érudition, il consacra sa vie à l'enseignement fondant une grande yéchiba à Salé. Lorsqu'il fut contraint de quitter Salé avec son fils Moché, en raison du poids écrasant des impôts et des persécutions du gouverneur, en 1705, sa renommée était si grande que le grand notable de Meknès, Moché Dabela, qui l'accueillit, lui ouvrit une nouvelle yéchiba. A son retour à Salé, après plusieurs années d'exil, il reprit de la direction de la synagogue qui portait son nom et y mourut très vieux en 1721. Il assura la formation intellectuelle de son petit-fils qui dans ses écrits lui voue la plus grande admiration. Il témoigne ainsi qu'il se levait toutes les nuits pleurer la destruction du Temple "comme une femme qui pleure son mari".
  4. YEHOUDA (1655-1733): Surnommé Rbi Elkbir – le grand rabbin en raison de la dévotion dont il fut entouré déjà de son vivant, considéré comme l'une des figures rabbiniques les plus marquantes de l'histoire du Maroc. Disciple des deux grands maîtres de la génération, rabbi Vidal Sarfaty et rabbi Ménahem Serero, il accéda en 1698 à la présidence du tribunal rabbinique de Fès, alors l'instance suprême et incontestée dans tout le Maroc en matière de "Flalakha". Les exactions du gouverneur pressé par le sultan Moulay Ismael de collecter toujours plus d'impôts pour financer sa guerre contre les Turcs, le contraignirent comme de nombreux habitants de Fès à fuir la ville et à trouver refuge à Meknes où il fut reçu avec tous les honneurs dûs à son rang et invité à se joindre au tribunal. A son retour dans sa ville natale en 1706, il retrouva tout naturellement la présidence du tribunal et ses arrêts commencèrent à faire jurisprudence dans tout le Maroc. Il refusa toujours d'émarger à la caisse publique, vivant de son métier d'orfève où il était expert. Les Musulamns et les Juifs aisés de la ville conservaient pieusement jusqu'à nos jours quelques un des bijoux qu'il avait fabriqués. On raconte que dès qu'il gagnait assez d'argent pour la journée, il s’empressait de fermer boutique pour consacrer le reste de la journée à l'étude de la Torah. Sa réputation de science n'égalait que sa réputation de piété et de bonté. La charité véritable, aimait-il à dire, ne consiste pas seulement^ donner de son argent, mais également de soi, de son temps, de son corps. Et il en donnait l'exemple. On raconte qu'un jour qu'il se rendait à l'office, il vit un Juif quitter précipitamment son échoppe sans avoir pris soin de la fermer. Pour lui éviter tout vol, Il s'y posta en gardien. Comme le propriétaire tardait à revenir, il resta à son poste plusieurs heures, sautant même l'office de Minha dans sa synagogue où l'attendaient les fidèles. Quand l'étourdi propriétaire revint enfin, il s’empressa au lieu de le remercier, de vérifier s'il ne lui avait rien dérobé ! Quand il raconta sa mésaventure à son compagnon d'études, le célèbre rabbi Yaacob Abensour, ce dernier ne put manquer de s'en étonner et de lui demander comment il avait pu manquer l'office pour un homme aussi ingrat. Il lui répondit en souriant qu'il était heureux au contraire d'avoir eu l’occasion d'appliquer le commandement qui nous demande de porter assitance à un frère en danger, ajoutant: "Si je n'avais pas monté la garde, le magasin aurait pu être pillé et même si en revenant le propriétaire n'avait constaté aucun larcin, le doute ne l’aurait jamais quitté que peut-être quelque chsse avait été dérobé, je l'ai donc doublement sauvé: du vol et du souci !" Il consacra de grands efforts à l'enseignement de la Torah et forma des rabbins de grand renom qui ont beaucoup fait pour faire connaître sa science et ses miracles. L'un de ses miracles montre que sa réputation dépassait les frontières de la communauté juive et du Maroc. On raconte ainsi qu'un riche musulman de Tunis avait prêté des sommes considérables à un marchand juif, naturellement comme c'était la coutume à l'époque, sans lui faire signer aucune reconnaissance de dette. Au jour de l’échéance, le Juif nia toute dette et son créancier, pour le mettre au pied du mur lui demanda de jurer par rabbi Yéhouda Benattar de Fès. Content de s'en tirer à si bon compte, le débiteur s’empressa de prêter serment et pour célébrer la bonne affaire qu'il venait de faire, organisa un grand festin pour sa famille et ses amis. Mais en descendant dans la cave chercher du vin pour ses hôtes, il oublia en remontant d'éteindre la bougie. Le feu ne tarda pas à prendre et à s'étendre à toute la maison, la détruisant totalement avec ses occupants. Dès qu'il l'apprit, le musulman partit pour Fès remercier le rabbin pour ses prodiges, les mains chargées de cadeaux que rabbi Yéhouda n'accepta que pour les distribuer immédiatement aux pauvres. Ses décisions étaient reçues sans appel par tous et les fidèles de toutes les synagogues de la ville avaient coutume le jour du chabbat après l'office du matin, de venir chez lui lui embrasser la main. Ils étaient si nombreux que pour ne pas trop se fatiguer, il posait la main sur un oreiller et les fidèles la baisaient respectueusement sans qu'il ait à la bouger. Sa tombe – trois fois transférée sur ordre des autorités au cours des siècles ־ est devenue un lieu de pèlerinage où les habitants de Fès venaient solennellement prêter serment. Si sa réputation n'atteignit pas l'ensemble du monde juif, ce fut par manque d'imprimerie dans le pays. Il a laissé un grand nombre d'ouvrages qui n'ont commencé à être publiés que très tard, comme son traité des règles de l'abattage rituel, " Shir oumikhtam", imprimé pour la première fois à Varsovie en 1869. Son chef-d'oeuvre, le livre de Responsa. "Pisqué Téchouvot rabénou", était recopié à la main par les rabbins marocains de génération en génération et leur servait de guide de Halakha. Il n'a été imprimé pour la première qu'en 1989, grâce à l'initiative de l'Institut Or Hamaarav fondé à Lod par rabbi Moché Amar.
  5. HAYIM (1696-1743): Le rabbin marocain le plus illustre à travers tout le monde juif, plus connu d'ailleurs à nos jours par les Hassidim d'Europe Orientale que par les originaires du Maghreb. Fils de Moché, petit-fils de Hayim le Vieux. Né à Salé, il y passé ses premières années à la yéchiba de son grand-père, mais à l'âge de 9 ans il commençace sa vie d'errances. Sa famille fut en effet, comme nous l'avons vu, contrainte de quitter sa ville natale et de s'installer pour un temps dans la nouvelle capitale impériale, Meknès pour deux ans. Il devait y revenir quelques années plus tard, à 18 ans, pour y épouser sa cousine Pédouya, la fille de son oncle, le célèbre conseiller de Moulay Ismael, Moché Benattar. Ce riche mariage lui permit de se consacrer uniquement à l'étude et à l'enseignement, tous ses besoins financiers étant couverts par son très riche beau-père. En 1724, alors qu'il n'avait que 28 ans, la mort de son beau-père devait le laisser dans le dénuement, car du fabuleux héritage, il ne resta en pratique que des dettes plus ou moins imaginaires, mais exigées avec force par d'innombrables créanciers et par les autorités. Ce cauchemar devait durer sept ans, les créanciers venant aussi bien de sa famille que des grands du royaume. Parallèlement une autre controverse aussi amère devait l'opposer à l'autre grande famille de Salé, les Bibas. Les frères Bibas refusèrent en effet de lui rendre la synagogue qui avait été confiée à leur père au temps de l'opulence. Cette querelle devait profondément diviser la communauté de Salé, portant une grave atteinte au renom de la famille. Le sultan, à court d'argent lui réclama des droits de succession exorbitants. Incapable de payer, il fut jeté en prison. Moulay Isamel finit par le libérer à condition de quitter Meknès. De retour à Salé, il s'installa chez son père qui devait assurer désormais son entretien. Il put de nouveau s'adonner à l'étude et à l'écriture. Il publia son premier livre de commentaires talmudiques, "Hefetz adonaï" en 1732. De 1733 à 1738, il passa des années heureuses à Fès à enseigner dans la célèbre yéchiba de rabbi Shmouel Elbaz et c'est là qu'il rédigea son second ouvrage, "Pri toar", une critique du livre "Pri hadach" de rabbi Hizkia Da Silva et son immortel chef-d'oeuvre qui devait le faire connaître et vénérer parmi les Hassidim d'Europe Orientale: "Or hayim", commentaire mystique du Pentateuque. La terrible famine de 1738 le contraignit comme la majorité des habitants de Fès à fuir et à trouver refuge à Tétouan. C'est là qu'il prit la décision définitive qu'il mûrissait depuis des années, de quitter son pays natal pour revenir à celui de ses ancêtres. En 1739, il passa clandestinement la frontière algérienne et se rendit à Alger où les deux grands rabbins de l'époque, rabbi Yéhouda Ayache et rabbi Itshak Chouraqui le reçurent avec les plus grands égards et lui accordèrent des préfaces- recommandations à ses deux ouvrages encore manuscrits. A Livourne, qui ne devait servir que de courte escale, la communauté l'entoura des plus grands égards et les rabbins italiens se dépassèrent dans les hommages qu'ils lui rendirent, lui donnant le titre de "Soleil de l'Occident ". Il s'attarde deux ans dans la ville, à la fois pour imprimer ses livres et pour préparer sa Alya. Il voulait en effet lui donner un sens idéologique plus large, susciter un mouvement populaire de Alya, en écho aux messages messianiques de la reconstruction de Tibériade à la même époque par rabbi Hayim Aboulafia. Il obtint des mécènes italiens des fonds pour l'édification d'une Yéchiva à Jérusalem, et il retourna à Alger regrouper les futurs étudiants qui répondant à son appel, avaient quitté le Maroc pour se joindre à lui. En 1741. il débarqua enfin à Saint Jean d'Acre, mais en raison de l'épidémie qui sévissait à Jérusalem, il s'y attrada près d'un an. Quand l'épidémie fut enfin jugulée, il décida avant de de rejoindre la ville sainte, de pèleriner les tombes des

saints à Safed et à Tibériade. Rabbi Hayim Aboulafia qui avait relevé les ruines de la ville – d'où selon la tradition doit com­mencer la Guéoula – le pressa de se joindre à lui mais rabbi Hayim Benattar lui expliqua qu'il ne pouvait enfreindre l'engagement qu'il avait pris envers ses bienfaiteurs italiens de fonder sa Yéchiba à Jérusalem. Ce n'est donc qu'en 1742 qu'il arriva dans la ville sainte, et rapidement la nouvelle Yéchiva qu'il y fonda, "Knesset Israël", commença à devenir célèbre et à attirer des étudiants de tout le monde juif, mais l'entreprise fut stoppée par la disparition prématurée de son fondateur l'année suivante, en 1744, à l'âge de 47 ans à peine. Son dernier livre, écrit à Jérusalem, "Richon-le-sion", fut édité par ses disciples en 1750 à Constantinople. Ses livres et en particulier, le "Or Hayim", frirent accueillis avec enthousiasme par les hassidim d'Europe Orientale qui l'élèvèrent au rang de livre sacré. Ses idées, effectivement étaient très proches de celles du mouvement hassidique. Pour lui le Tsadik – le sage, le berger du troupeau – peut par sa conduite accélérer l'arrivée de la Guéoula, du Messie. Il dépend de chaque Juif, s'il se repent avec sincérité, que la Rédemption arrive plus vite et le Tsadik a une plus grande responsabilité encore. Il doit montrer le chemin et ce chemin mène à Jérusalem, car la Torah d'Israël, le peuple d’Israël et la terre d'Israël ne sont parfaits que quand ils ne forment qu'un. Des légendes se sont tissées autour de ses relations avec le fondateur du mouvement hassidique, le Baal Shemtov ־ bien qu'ils ne se soient jamais rencontrés. C'est ainsi que l'on raconte que quand il apprit que rabbi Hayim était monté à Jérusalem, le fondateur du mouvement hassidique voulut l'y rejoindre, mais du Ciel on l'en empêcha, dit la légende, car la rencontre de ces deux astres aurait signifié la venue du Messie – et l'heure n'était pas encore venue ! Paradoxalement, ses idées firent moins impression dans son pays natal, comme devait l'écrire le premier historien du judaïsme marocain, rabbi Yaacob Tolédano: " Ses démêlés financiers ne lui ont pas permis d'asseoir plus fermement son prestige et d'arriver au rang qui lui convient comme un des plus grands talmudistes.." Son intransigeance, sa trop grande conscience de sa valeur, son rejet de coutumes ancrées lui valurent une grande opposition dans les milieux rabbiniques de son époque au Maroc. C'est ainsi qu'il voulut par exemple revenir sur l'autorisation de "Néfiha" sur laquelle le conscensus s'était fait dès le XVIème siècle, et interdire la consommation de sauterelles, autorisée depuis toujours. Mais cette extrême sévérité était trop contraire à la tradition de tolérance des rabbins marocains pour prévaloir. Quoi qu'il en soit, nombreux et populaires sont les récits et légendes sur son intelligence, ses pou­voirs et ses miracles et la place manque pour n'en raconter ne serait-ce qu'un petit nombre. Le nom de son prestigieux ouvrage, "Or Hayim", a été donné à la grande Yéchiba de Jérusalem du rabbin Elbaz, destiné à accueillir les "hozrim betechouba", ceux qui reviennent à la pratique religieuse.

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord Benaroyo Benattar

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benattar

 

 

MOCHE: Fils de Shemtob, le Naguid des Juifs de Salé, le beau-père de rabbi Hayim Benattar, un des hommes les plus influents à la Cour de Moulay Ismael qui servit longtemps à la fois dans la pratique, mais s'en avoir le titre, de ministre des Finances et des Affaires Etrangères. Engagé dans le commerce international comme son père, il s'était attiré la confiance de la reine – la seule personne que craignait et respectait le plus cruel des souverains – en lui servant de banquier et elle le recommande auprès de Moulay Ismael qui l'appella à Meknés au

début du XVIIIème s. Il lut d’abord son fournisseur en bijoux, or et pierres préci­euses, mais son génie politique et financier était tel qu'il devint son conseiller le plus écouté, au point de menacer le statut du favori du roi, Abraham Maimran. On dit que ce dernier, inquiet de cette étoile montante, proposa une forte somme d'argent au sultan pour se débarasser de lui. Moulay Ismael dont la cupidité n'était pas le moindre des défauts, rapporta la proposition à Moché qui s’empressa d'en proposer le double pour éliminer son rival. Après avoir empoché des deux, le Sultan leur fît comprendre qu'il avait trop besoin de leurs deux talents et pour sceller leur réconciliation, demanda à Abraham de donner sa fille en mariage à Moché! Le commerce avec la Hollande et la France étant la chasse gardée des Maimrane et Tolédano, il développa les relations com­merciales avec Gibraltar et l'Angleterre. Son agent à Tétouan était son propre frère, Abraham Benattar, et il avait des corres­pondants à Cadix, Gibraltar et d'autres villes d'Europe. Champion de l'orientation pro-anglaise – alors que Maimran était favorable à l'alliance avec la France – il réussit à signer le premier accord de paix avec l'Angleterre en 1721, après que les négociations eurent traîné depuis le début du siècle, et à mener à bien les négociations pour la libération des prisonniers anglais – dont il accueillit douze dans sa demeure pendant les deux ans précédant leur libération. Malgré sa haute position à la Cour, il lui resta interdit – comme Dhimmi – de monter à cheval. Sa fortune colossale édifiée avec son associé Réuben Ben Kiki, finit par attirer la convoitise du souverain qui lui imposa à plusieurs reprises de fortes amendes, dont il réussit à se remettre chaque fois et il fut même nommé Naguid des Juifs du Meknès avec autorité sur tout le pays. D'une grande générosité – il édifia une synagogue, subventionna les écoles religieuses et les rabbins – il imposa sans partage son autorité sur la communauté. "Ils étaient craints de tous et nul n'aurait osé leur tenir tête car ils étaient considérés comme les chefs et les guides de la génération ", écrivit à son propos rabbi Yaacob Abensour qui se plaint également de leurs abus d'autorité En 1717, il tomba en disgrâce et fut condamné à une amende de 50.000 pièces d'argent, mais revient dans les faveurs du roi jusqu'à ce qu'en 1724 il soit condamné à mort. Déshabillé, il fut mené au four à chaux, mais à la dernière minute, le sultan le grâcia. H devait mourir de chagrin quelques mois plus tard.

  1. MORDEKHAY: Rabbin miraculeux, kabbaliste célébré qui vécut à Marrakech, sans doute au XVIIIème siècle. La tradi­tion orale rapporte qu'en son temps le fils du sultan fut assassiné et son corps jeté au cimetière juif. Le sultan accusa les Juifs de ce crime et leur donna trois jours pour prouver le contraire. Au troisième jour de jeûne et de lamentations, le rabbin annonça à la communauté au désespoir, qu'il irait lui-même voir le sultan. Il lui dit:" Nous ignorons qui a tué Votre fils et la seule solution est qu'il nous le dise lui-même, je vais lui demander de le révéler mais ne me demandez pas Majesté de lui rendre la vie, car je n'en ai pas pouvoir et ce que je fais, je le fais seulement dans le but de sauver mon troupeau." Il mit effectivement un grimoire sur la bouche du mort. Ses lèvres se mirent alors à murmuer les noms de ses assassins et les circonstances dans les­quelles il avait été tué, indiquant que la pierre sur laquelle il avait *été égorgé portait encore des traces de son sang. Le sultan envoya des hommes vérifier sur place et ils revinrent en confirmant ses dires. Les assassins furent démasqués et mis à mort au grand soulagement de la communauté qui fut ainsi confirmée dans la sainteté de son guide.
  2. RAPHAËL: Fils de Obed, rabbin à Fes et à Meknès au XVHIeme siècle, on lui dit notamment le récit " Sepher Zikaron lé- Bné Israël" , chronique des persécutions qui s'abattirent sur les communautés au temps du tyran Moulay Elyazid ( 1790-92 ) et des bienfaits du règne réparateur de son successeur, Moulay Slimane surnom­mé "le Hassid".

JACOB: Secrétaire et interprète du Sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah qui s'entoura d'un grand nombre de conseillers juifs. Son fils et successeur, Moulay Elyazid, se vengea cruellement sur eux les accusant d'avoir monté son père contre lui. Jacob fut écartelé puis brûlé vif en 1790.

RAPHAËL DAVID: Fils de Obed, rabbin et dayan à Fes au début du XIXème siècle. On lui doit deux poèmes entrés dans la liturgie des synagogues marocaines, l'un à Hanouka "Shir mi kamokha " et l'autre le shabbat précédant la fête de Pourim, "Kol 'Azmotay".

  1. MOCHE: Rabbin à Marrakech, se­conde moitié du XVIIIème siècle. Auteur de l'une des préfaces-recommandations au recueil de poèmes du plus grand des poètes marocains de langue hébraïque, Rabbi David Hassine, "Téhila lé David".
  2. DAVID: Un des plus éminents rabbins de Tunisie au cours de la seconde moitié du XIXème siècle. Il entra au tribunal rabbinique en 1881 puis en devint le Président jusqu'à sa mort en 1885. Son nom figure parmi ceux des grands rabbins de rhistoire des Juifs de Tunisie dont la mémoire est bénie au cours de l'office du soir de Yom Kippour.
  3. MIMOUN (1866-1956): Grand rabbin d'Alexandrie dans les années 1920. Né à Meknès, il fut orphelin très jeune. Après des études talmudiques poussées, il décida à 20 ans de monter en Terre Sainte, avec sa mère. Il s’attarda en route quelques années à Tanger et à Gibraltar. Arrivé à .Alexandrie, dernière étape vers la Terre Sainte, la communauté lui offrit le poste de grand rabbin-juge qu'il accepta. Il y développa l'enseignement religieux, s'attirant l'estime et l'admiration générale pour son oeuvre. A la fin de ses jours, il réalisa son rêve et monta en Israël où il mourut à l'âge de 90 ans, en 1956. YAACOB (1886-1924): Notable de la communauté d'Azemour, né en 1896. Il raconte qu'une nuit le prophète Elie lui vint en rêve lui reprochant de se complaire dans le confort de l'exil, alors que Jérusalem gémissait et avait besoin de ses fils. Sans plus attendre, il prit toute sa famille et monta à Jérusalem. En 1912, il fut envoyé comme émissaire de la ville sainte au Maroc. Une de ses filles, Miriam, épousa un Navon et fut ainsi la mère du cinquième président de l'Etat d'Israël, Itshak Navon . HAYIM: Fils de Yaacob. Publiciste né à Azemour, il monta avec sa famille. Il fonda en 1909 le journal en ladino El Liberal. Mort à Jérusalem en 1939. JACOB: Imprimeur né à Meknès, sans doute parent de rabbi Mimoun dont nous avons déjà parlé. En route pour la Terre Sainte, il s'installa à Alexandrie où il fonda en 1907 une imprimerie hébraïque qui édita des dizaines de livres. Il monta ensui­te à Jérusalem où il s'occupa de l'organi­sation de la communauté maghrébine et où il mourut en 1924 .
  4. ABRAHAM: Rabbin à Mogador première moitié du XXème siècle.
  5. YOSSEF: Grand Rabbin de Mogador, il fut un des trois premiers membres du Haut Tribunal Rabbinique créé par le Pro­tectorat en 1918 sous la présidence de rabbi Raphaël Encaoua.
  6. HAYIM: Rabbin poète et paytan à Marrakech première moitié du XXème siècle. Déposiataire de la tradition musi­

cale des Juifs du Maroc, il fut le maître de rabbi David Bouzaglo. Il contribua à l'édition en 1921 du recueill des Bakachot "Shir Yédidout".

MOSES: Un des grands espoirs de la communauté de Casablanca dans les an­nées trente. Né dans une illustre famille de Tanger, il se distingua par son dévouement à la cause communautaire. Président de l’Association des Anciens Eleves de l'Alliance, sa mort brutale à la fleur de l’âge en 1939, quelque temps seulement après son mariage avec Maître Helène Cazes de Benattar, fut ressentie unanimement comme une perte irréparable et largement pleurée dans la presse juive locale.

CESAR: Ecrivain de la première géné­ration d'écrivains de langue française en Tunisie. En 1923, il publia un livre sur le folklore tunisien "Le bled en lumière", recueil des histoires de Djha, Joha, héros populaire revendiqué par les Juifs et les Musulmans et en 1927 "Le cinéma aux enfers", bilan apologétique de l'oeuvre civilisatrice de la France en Tunisie SALOMON: Notable de la communauté d'Azemour, président du comité de la Communauté au début des années cin­quante.

ALBERT: Fils de Moïse. Avocat à Paris né à Rabat en 1924 dans une famille origi­naire de Fès installée à Tanger. Bâtonnier de l'ordre des avocats près de la Cour d'Appel de Rabat de 1963 à 1965. En 1966, il fut l'un des défenseurs de l'un des accusés du procès de l'enlèvement de Ben Barka, le direceur-adjoint de la Sûreté marocaine, le colonel Dlimi qui fut ac­quitté. Après le procès il s'installa comme avocat à Paris. Sur le plan communautaire, il fut longtemps Président de la Fédération Sépharade de France, il lui donna une orientation sioniste axée sur la défense des intérêts des immigrants d'origine sépharade en Israël. Membre du Comité Central du FSJU et du Consistoire Central de France.

RALPH: Homme d'affaires (textile puis ordinateurs) né à Marrakech et installé à Montréal. Il fut en 1983-85 Président de la Fédération Sépharade du Canada.

SERGE: Editeur et rédacteur en chef de l’"Actualité juive" à Paris.

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du NordBenattar

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר